רמב"ם על נדה ה
ראו גם נוסח המשנה נידה ה רמבם
נדה פרק ה[עריכה]
משנה א[עריכה]
חכמים אומרים, "אשה כי תזריע וילדה"(ויקרא יב, ב), עד שילדה ממקום שמזרעת. רבי שמעון אומר, שאמרו "תלד" לרבות יוצא דופן, והוא שישוסע דופן האשה אם תקשה עליה הלידה, ויצא העובר משם.
ובית החיצון - כנוי מן המקום אשר הוא יוצא מצואר הרחם, והוא המקום שיכנס בו האמה בעת המשגל. אם יצא דם מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה ואף על פי שהדם לא יפלוט ולא יצא חוץ לגוף, והוא אמרם בגדר בית החיצון "מקום שהשמש דש".
ובא בזב "כי יהיה זב מבשרו"(ויקרא טו, ב), עד שתצא טומאתו מבשרו. ובא בבעל קרי "ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע"(ויקרא טו, טז), עד שתפרד מגופו ואז יטמאנו.
והלכה כרבי שמעון:
משנה ב[עריכה]
התירו לו פה לאחוז באמה, לפי שהוא כבר הזריע ולא יוסיף בזה הרהור.
ואמרו ומטמאין בכל שהן - רומז אל שכבת זרע ואל הזוב, לפי שזב ובעל קרי אם ראו איזה שיעור שיהיה נטמאו. אמנם מי שיגע בשכבת זרע עד שיגע בכעדשה אז יטמא כמו שבארנו:
משנה ג[עריכה]
אם תהיה בת יום אחד ותשוב נדה אם יצא ממנה דם ביום הוולדה, ואפשר שתהיה בת עשרה ימים זבה כגון שתראה שלשה ימים רצופים אחר שבעה ימים מנדה, לפי שהיא כל שבעה ימים ראיותיה לא תהיה בה זבה כפי מה שבארנו, ושלא תהיה הזבה זבה אלא בלא עת נדתה, ואלה המשפטים כולם קבלה ואין מופת עליהם זולת סמכים.
ואמרו ופוטר מן היבום - לפי שהיא אם תשלים שלשים יום כפי מה שיתבאר ביבמות הנה נפטרה אמו מן החליצה ומן היבום, אמנם אם מת בתוך שלשים יום הנה היא חולצת ולא מתיבמת, וכבר נתאמת שאפילו מיום אחד פוטר אמו מן היבום.
ואמרו ופוסל מן התרומה - אינו רוצה בו שתהיה כהנת שיש לה בן מישראל בן יום אחד הנה היא אסורה בעבורו לאכול בתרומה, לפי שכבר התבאר ביבמות שהעובר פוסל וכל שכן בן יום אחד, ואמנם ירצה בו שהוא פוסל עבדי אביו מלאכול בתרומה. המשל בזה כגון שיהיה לכהן שתי נשים, אחת מהן כשרה לכהונה ויש לו ממנה בנים, והשניה פסולה לכהונה ויש לו ממנה בן יום אחד והוא חלל. ומת זה הכהן ויש לו עבדים, ונתערב זה החלל עם אחיו הכשרים [בירושתם], ולכן נפסלו העבדים מלאכול בתרומה מפני חלקו של חלל אשר אינו מאכיל. זה להיותו בן יום אחד, אמנם אם היה עובר היה מותר לעבדים שיאכלו מפני הבנים הכשרים עד שיוולד זה החלל, לפי שהעיקר אצלינו שאין קניין לעובר.
ואמרו ונוחל ומנחיל - רוצה לומר נוחל מן האם ומנחיל לאחים מן האב. משל בזה שאם תמות אמו ביום לידתה הנה הוא ירש נכסיה, ואם ימות הוא אחר זה ביום הוולדו הנה ירשוהו אחיו מאביו, ותסוב נחלה מזה הקטן לאחיו מאביו ביום אחד.
ואמרו כחתן שלם - רוצה לומר שיחוייב להתאבל עליו, ובתנאי שיהיה אצלם התאמתות שנולד לתשעה חדשים שלמים. אמנם אם לא יתאמת לאביו ולאמו זה הנה לא יחוייבו להתאבל עליו עד שישלמו לו שלשים יום, לפי שהעיקר אצלינו כל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל, אלא אם כלו חדשיו כמו שבארנו, אפילו מת ביום שלשים עצמו אינו מחוייב להתאבל עליו:
משנה ד[עריכה]
זה כולו מבואר, לפי שהעיקר אשר יכלול זה הוא אמרנו "בת שלש שנים ויום אחד, ביאתה ביאה". וזה הדבר הלכה למשה מסיני שפחותה משלש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה, וכבר נכפל זה במקומות רבים.
וכוונת כנותן האצבע בעין, אשר תדמע רגע ואחר ישוב לעניינו, כן אם נבעלה היא פחותה מאלה השנים תשוב בתולה כאילו לא נבעלה כלל:
משנה ה[עריכה]
זה העיקר כולו גם כן אמרנו "בן תשע שנים ויום אחד, ביאתו ביאה".
ואמרו עד שיגדיל - רוצה לומר עד שיגדיל ויבעול אחר שהביא שתי שערות ואז יתן גט ויפטור. ואמנם לא בא עליה משהגדיל, הנה היא תצטרך גט וחליצה כפי מה שבארנו בעשירי מיבמות.
ואם בעל נדה יהיה כבועל נדה, ויטמא משכב התחתון כעליון כמו שבארנו בראש כלים.
ופוסל - מן התרומה, אם היה זה פסול לכהונה ובעל כוהנת, הנה הוא ישיבה חללה ותפסל מלאכול בתרומה. ואם היה כהן בן תשע שנים ויום אחד ונשא ישראלית אינו מאכיל אותה, לפי שאין קניינו קניין גמור כמו שזכרנו בשביעי מיבמות.
ואם רבע את הבהמה פסלה מעל גבי המזבח כמו שהתבאר בששי מתמורה.
וכל העריות מתות על ידו, והוא פטור כמו שהתבאר בשני מכריתות, וכבר בארנו זה תכלית הביאור בשביעי מסנהדרין:
משנה ו[עריכה]
זה אשר אמרנו בת שתים עשרה שנים ויום אחד ובן שלוש עשרה שנה ויום אחד נדריהן קיימין ואפילו אמרו אין אנו יודעין, בתנאי (הבאת שתי שערות למטה בגוף כמו שבארנו במקומות ביבמות וכתובות ואז לוקין על המראתן אם מרו אמנם) שאם לא יביאו שתי שערות ועדיין קטנים הם.
וכוונת נבדקים, שישאלו האם הם יודעים כוונת הנדרים ולמי הם ואם לא.
ואמרו נבדקים כל שתים עשרה, וכן כל שלוש עשרה לתינוק, לפי שכבר נאמר ששלשים יום בשנה חשובין שנה, היה עולה במחשבתינו של בעל זה המאמר אם ישאלו שלשים יום ומצאם שלא יבינו נסתלקה חקירתם, אמר אין העניין כן, אבל לדברי הכל בודקין כל שנת שתים עשרה (חדש) לנקבה ושלוש עשרה לזכר, וכל עוד שנמצאנו יודע נדריו קיימין ואף על פי שהם קטנים. וזה היא "עונת נדרים" הרמוז אליה בכל מקום. ושני הנקבה לעונת נדרים פחות משני הזכר, להיות חייהן קצרים מחיי האיש ברוב:
משנה ז[עריכה]
פגה - הוא הפרי הפג.
בוחל - הוא הפירות אשר הקריבו להתבשל.
וצמל - שם פירות נתמלא בשולם, והוא מלה מורכבת מן "יצאה מלאה".
וכבר בארנו גדר הקטנות והנערות והבגרות בשלישי מכתובות:
משנה ח[עריכה]
איזו היא סימנה - רוצה לומר איזה האות הוא אות הבגרות.
ואלה הסימנים הם הסימנים אשר נתנו חכמים מלמעלה, והם אשר יורו על הסימנים שלמטה. וזה שאנחנו כבר בארנו פעמים רבות, שאם הביאה שתי שערות אחר שתים עשרה שנה ויום אחד הנה היא תקרא נערה, ומן ששה חדשים אחר הבאת שתי שערות תהיה בוגרת ואין לאביה רשות בה, והנה אצלינו אלה הסימנים אשר נקבל מהן מופת על הבגרות אם הם כמו סימנים של מטה.
ואמרו פה תחת הדד - רוצה לומר במקום הדד, וגדרו זה כשתשיב ידיה אל אחוריה [יבלוט השד].
ומשתשחיר הפטומת - עד שישחיר ראש השד.
שעל העוקץ - רוצה לומר על קצת השד.
והלכה כדברי כולן להחמיר.
ולכן כל עוד שיתראה אחד מאלה הסימנים ולא יתראה האחר נשימה כבוגרת להחמיר ולא להקל, ואם קדשה עצמה בפני אביה צריכה גט כבוגרת, ואם קדשה אביה גם כן צריכה גט כנערה (אף על פי) שלא יתראו בה סימני בגרות, וכן כל מי שיתראה אחד מאלה הסימנים ש[אין] אביה מפר נדריה לחומרא, ולא תנשא לכהן גדול:
משנה ט[עריכה]
אמר והיא אילונית, ולא אמר "הרי זו אילונית", הרי זה מהשלמת התנאי שתהיה בת עשרים שלא הביאה שתי שערות ויתראה בה סימני האילונית, ואז נדון עליה בדין האילונית. וכן הבן עשרים שלא הביא שתי שערות עד שיתראו בו סימני סריס, ואז יהיה סריס חמה. וכבר בארנו סימני אילונית בראשון מיבמות, וסימני סריס חמה בעשירי מיבמות. אמנם אם לא יתראו סימני אילונית וסימני סריס ולא הביאו שתי שערות, הנה כמלאת לכל אחד מהם שלושים וחמש שנה ואז יהיה סריס או אילונית, כמו שבארנו במקומות רבים מיבמות.
ואין הלכה כרבי אליעזר.
ודע שזה העשרים שנה לא נצטרך שיהיו מיום ליום, ולכן לא אמר בהן עשרים שנה ויום אחד, ולזה אם לא הביאו שתי שערות ונראו סימני סריס וסימני אילונית והם בני עשרים שנה פחות שלשים יום, הנה נדון בהם כאילו הם עשרים שלמות, ויהיה סריס או אילונית:
משנה נידה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב