רמב"ם הלכות תרומות יב
דפוס[עריכה]
הלכה א[עריכה]
אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל כשאר הקדשים ולא יביאנה לידי טומאה ולא יפסידנה אלא אוכל הטהורה ומדליק הטמאה ומותר לטמא תרומת חוצה לארץ בטמאות של תורה ואף על פי שאינה טמאה אלא בארץ העמים שהיא מדבריהם מפני שעיקר חיובה מדבריהם לפיכך נדה קוצה לה חלה בחוצה לארץ שאינה מוזהרת אלא לאכלה לא ליגע בה כמו שביארנו.
הלכה ב[עריכה]
תרומה שנטמאת בספק לא אוכלים ולא שורפין אלא תהיה מונחת עד שתטמא טומאה ודאית ותשרף ויש שם ספיקות ששורפין עליהן את התרומה כמו שיתבאר בענין טומאה וטהרה.
הלכה ג[עריכה]
חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה ה"ז לא יחדש בה דבר לא יזיזנה ממקומה ולא יגלנה אלא יניחנה עד שתטמא ודאי ותשרף ואין חוששין שמא תאכל.
הלכה ד[עריכה]
חבית שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו יציל בידיו בלא נט"י ואע"פ שהוא מטמאה כמו שיתבאר בענין טהרות.
הלכה ה[עריכה]
בד"א בחבית של יין והוא שיהיה בגת התחתונה פחות ממאה שהרי ידמע הכל ויפסל אבל אם היה בתחתונה מאה בזו החבית שהרי היא עולה באחת ומאה או שהיתה חבית של שמן תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו שהרי הכל ראוי להדלקה ואין שם הפסד מרובה וכן חבית שמן שנשפכה אם יכול להציל רביעית בטהרה יציל ואם לאו יציל בטומאה שכיון שנשברה החבית אינו מוזהר שלא להציל בטומאה מפני שהוא בהול.
הלכה ו[עריכה]
היה עובר ממקום למקום ובידו ככרות של תרומה אמר לו הנכרי תן לי אחת מהן ואם לאו הריני נוגע בכולן ומטמאן יניח לפניו אחת על הסלע ואל יתננה לתוך ידו כדי שלא יטמא התרומה בידים.
הלכה ז[עריכה]
התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינו מאכל אדם ה"ז מותר לעשות כל מעשיהן בטומאה ואינו נזהר אלא בעת שרייתן במים שאם שרה אותם בטומאה הרי טימא אותם בידים אבל אחר השרייה אינו נזהר לא בעת ששף הכרשינין ולא בעת שמאכילן לבהמה לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן עם הארץ.
הלכה ח[עריכה]
אין מפקידין תרומה אצל כהן עם הארץ מפני שלבו גס בה לאכלה אבל מפקידין אותו אצל ישראל עם הארץ בכלי חרש המוקף צמיד פתיל ובלבד שלא יהיו פירות מוכשרין גזירה שלא תסיטם אשתו נדה.
הלכה ט[עריכה]
אין עושין לעם הארץ תרומת זיתיו בטהרה אבל עושין לו זיתי חולין בטהרה משום כדי חייו של בדד (לבד) וכיצד עושה נוטל כדי התרומה ומניחה בכלי שאינו מקבל טומאה כגון כלי אבנים וכשיבוא עם הארץ ליטול החולין והתרומה אומרין לו הזהר שמא תגע בתרומה שלא תחזור לטבלה.
הלכה י[עריכה]
ישראל שעושה פירותיו בטומאה אין בוצרין עמו ואין צריך לומר שאין דורכין עמו מפני התרומה שתעשה בטומאה אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין מן הגת.
הלכה יא[עריכה]
זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה וסוחטן פחות פחות מכביצה הרי המשקה היוצא מהן מותר בשתייה לכהנים ואפילו לנסכים היה ראוי שהמשקה כאילו הוא מופקד בתוך האוכל ולא אמרו פחות פחות מכביצה אלא גזירה שמא יעשה יותר מכביצה ונמצא המשקה מתטמא בכביצה ואם היו פירות אלו שלישי לטומאה דורכן בגת ובבית הבד והמשקה תרומה טהורה שאין שלישי עושה רביעי בתרומה כמו שיתבאר בענין טהרות.
הלכה יב[עריכה]
פת תרומה שנטמאת משליכה לבין העצים עד שישרפנה וכן שמן שנטמא נותנו בכלי מאוס עד שידליק כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ויאכלוהו וחיטים שנטמאו שולקן ומניחן בכלי מאוס כדי שלא יהיו ראויין לאכילה ואחר כך יסיק בהן תנור וכירים ומשקין שאין ראויין להדלקה שנטמאו כגון היין קוברין אותן.
הלכה יג[עריכה]
יין תרומה שנתגלה הואיל ואסור בשתייה ישפך וכן תאנים וענבים וקישואים ודילועין ואבטיחין ומלפפונות של תרומה שנמצאו מנוקרות הרי אלו אסורין באכילה מפני סכנת נפשות מה יעשה בהן ישליך לים או יקברו.
הלכה יד[עריכה]
עיסה שנילושה במים מגולים אף על פי שהוא תרומה תשרף.
הלכה טו[עריכה]
אסור לכהן ליטול תרומה או שאר מתנות שלו עד שיפרישו אותם הבעלים שנאמר ראשיתם אשר יתנו ליי' לך נתתים ונאמר אשר ירימו בני ישראל ליי' נתתי לך עד שירימו ואח"כ יזכה בהם ולא יטלם אחר שהורמו אלא מדעת בעלים שהרי הם של בעלים ליתנן לכל כהן שירצו שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין לבעלים מהן אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון.
הלכה טז[עריכה]
כהן שנתנו לו תרומה ומצא בה דברים אחרים הרי אלו אסורים משום גזל שמא אחרים הניחום שם עד שיטלום.
הלכה יז[עריכה]
אין ישראל חייבין להטפל בתרומה ולהביאה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא כהנים יוצאין לגרנות וישראל נותנים להם חלקן שם ואם לא יצאו ה"ז מפריש ומניחה בגורן ואם היתה חיה או בהמה אוכלתה שם ואינה משתמרת שם מהם התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה ה"ז חילול השם.
הלכה יח[עריכה]
אסור לכהנים ולוים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהן וכל המסייע חילל קדש השם ועליהם נאמר שחתם ברית הלוי ואסור לישראל להניחו שיסייעהו אלא נותן להם חלקן בכבוד.
הלכה יט[עריכה]
נתן תרומה לכהן ע"מ להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנמצא כמסייע בבית הגרנות וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות ואפילו לשאול חלקן בפיהן אסור אלא נוטלין בכבוד שעל שלחן המקום הם אוכלין ועל שלחנו הם שותים ומתנות אלו לה' הם והוא זיכה להן שנאמר ואני נתתי לך את משמרת תרומותי.
הלכה כ[עריכה]
לא יתן אדם תרומה לשומר גתו ולא בכור לשומר עדרו ולא מתנות לרועה בהמתו ואם נתן חילל אלא א"כ נתן להם שכר שמירתן תחילה ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי או בן אחותי וכל כיוצא בזה.
הלכה כא[עריכה]
במה דברים אמורים כשהיו הבעלים רוצים ליתן אותם לאחד משני כהנים אלו או לאחד משני לויים אלו בחנם ואמר לו חבירו הא לך ותן לזה אבל הבעלים שאמרו לכהן או ללוי הא לך חלק זה בטובת הנאה ה"ז אסור וכן אסור לעשות סחורה בתרומות אף ע"פ שהוא לוקח מכהן ומוכר לכהן.
הלכה כב[עריכה]
עשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות אע"פ שהן אוכלין אותה או מאכילין אותה ואלו הן:
החרש והשוטה והקטן שאין בו דעת לפרוש חוקו מפני שאין באלו דעת והטומטום והאנדרוגינוס מפני שהן בריה בפני עצמן והעבד שמא יראוהו העוברים בשדה ויעידו עליו שהוא כהן והערל והטמא מפני שהן מאוסין והאשה שמא תתגרש ומפני הייחוד והנושא אשה שאינה הוגנת לו קנסו אותו שלא יחלוק בבית הגרנות עד שיגרשנה וכולן משלחין להן לבתיהן וחולקין להן כשאר קדשי הגבול חוץ מן הנושא אשה שאינה הוגנת לו והטמא והערל שאין משלחין להן כלל.
הגהה[עריכה]
לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.