רמב"ם הלכות תמורה ד
ספר המצוות לאו קז: "המצוה לא לשנות הקודשים מקורבן לקורבן"
דפוס[עריכה]
הלכה א[עריכה]
כיצד דין ולדות הקדשים ולד שלמים ולד תמורת שלמים הרי אלו כשלמים והן עצמן כשלמים לכל דבר וכן ולד התודה ולד תמורה הרי אלו יקרבו כתודה אלא שאינן טעונין לחם שאין מביאין לחם אלא עם התודה עצמה שנאמר על זבח התודה עליו ולא על ולדה ולא על תמורתה כמו שביארנו במה דברים אמורים בולדות עצמן אבל ולדי ולדות אינן קריבין שמתוך מעשיו ניכר שהוא משהה אותן לגדל מהן עדרים עדרים ולפיכך קונסין אותו ולא יקריבם:
הלכה ב[עריכה]
ולד החטאת ימות ואין צריך לומר ולד תמורתה:
הלכה ג[עריכה]
השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבעה חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת שולדי הקדשים במעי אמן הם קדושים:
הלכה ד[עריכה]
ולד תמורת האשם וולד ולדה עד סוף העולם ירעו עד שיפול בהם מום וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ואם ילדה זכר אחר שהקריב אשמו הולד עצמו יקרב עולה הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה עד שיפול בהן מום וימכרו ויביא בדמי שניהם אשמו ואם כבר הקריב אשמו יפלו דמיהן לנדבה:
הלכה ו[עריכה]
ולד המעשר [וולד] תמורת המעשר ולד תמורת הבכור וולדי ולדותיהן עד סוף העולם הרי אלו לא יקרבו אלא ירעו עד שיפול בהן מום ויאכלו כבכור וכמעשר שנפל בהן מום ולדות תמורת הבכור לכהן ולדות מעשר ותמורתו לבעליו:
הלכה ז[עריכה]
ולד תמורת הפסח כתמורת הפסח אם היתה אמו קריבה שלמים ולדה יקרב שלמים ואם היה דינה שתמכר ויביא בדמיה שלמים אף ולדה נמכר ויביא בדמיו שלמים הפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפרישה מעוברת היא וולדה ירעו עד שיפול בהן מום ויביא בדמיהן פסח ואם נשארה נקבה זו עד אחר הפסח או שילדה אחר הפסח תרעה היא וולדה עד שיפול בהן מום ויביא בדמיהן שלמים:
הלכה ח[עריכה]
ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן או שילדו טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה הרי אלו יפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי ולד של זו:
הלכה ט[עריכה]
ולד בעלת מום הרי הוא כולד התמימה לכל דבר ויקרב כראוי לו:
הלכה י[עריכה]
קדשים שהפילו נפל או שלייא יקברו והרי הם אסורים בהנאה:
הלכה יא[עריכה]
המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בלא תעשה שנאמר בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים והוא הדין לשאר הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית כיצד אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח וכן כל כיוצא בזה ואין לוקין על לאו זה:
הלכה יב[עריכה]
כיצד מערימין על הבכור להקדישו למזבח הקדש אחר מקדישו בבטן קודם שיולד שנאמר אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו משיבוכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן לפיכך יש לו לומר מה שבמעיה של מבכרת זו אם הוא זכר הרי זו עולה אבל אינו יכול לומר זבחי שלמים שאינו יכול להפקיע אותו מקדושתו כדי ליהנות בו ואם אמר עם יציאת רוב ראשו יהיה עולה הרי זה בכור ואינו עולה:
הלכה יג[עריכה]
ואין מערימין על בהמת הקדש להקדיש עוברה קדושה אחרת אלא הרי הוא כקדושת אמו שולדות הקדשים ממעי אמם הם קדושים כמו שביארנו והרי כל עובר מהן כקדושת אמו ואינו יכול לשנותו בבטן כדרך שעשה בבכור שהבכור ביציאתו הוא שמתקדש אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה יראה לי שזה שאמר הכתוב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש כענין שאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חומש וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף ואמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך:
סליקו להו הלכות תמורה בס"ד:
נגמר ספר תשיעי והוא ספר הקרבנות הלכותיו ששה ופרקיו חמשה וארבעים:
ואלו הן:
הלכות קרבן פסח עשרה פרקים הלכות חגיגה שלשה פרקים הלכות בכורות שמונה פרקים הלכות שגגות חמשה עשר פרקים הלכות מחוסרי כפרה חמשה פרקים הלכות תמורה ארבעה פרקים:
הגהה[עריכה]
לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.