רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות ד
ספר המצוות עשה צז: "המצוה לנהוג על-פי דיני טומאת שמונה שרצים"
דפוס[עריכה]
הלכה א[עריכה]
שמונה שרצים האמורין בתורה והן:
החולד והעכבר והצב והאנקה והלטאה והכח והתנשמת והחומט טומאת כולן שוה והן הנקראין שרץ לעניין טומאה:
הלכה ב[עריכה]
השרץ אב מאבות הטומאות מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינו מטמא במשא והנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו ושיעור טומאתו בכעדשה וכל השרצים מצטרפין לכעדשה:
הלכה ג[עריכה]
האיברים אין להן שיעור אבר מן השרץ כברייתו:
הלכה ד[עריכה]
בשר וגידים ועצמות שהוא פחות מכעדשה בין שפירש מן החי בין שפירש מן המת מטמא טומאתו והוא שיהיה בבשר שעליו או במוח שבעצם כדי להעלות ארוכה:
הלכה ה[עריכה]
בשר מן החי הפורש מן השרץ טהור שאין מטמא אלא אבר הדומה לשרץ כולו מה שרץ בשר וגידים ועצמות אף אבר הפורש בשר וגידים ועצמות:
הלכה ו[עריכה]
הכוליא והכבד והלשון וכיוצא בהן אע"פ שהן אבר ואין עושין חליפין הרי הן כבשר ואם פירשו מן החי טהורין:
הלכה ז[עריכה]
דם השרץ כבשרו ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר בבשר:
הלכה ח[עריכה]
עצמות השרץ וגידיו וציפורניו טהורין ועור החולד והעכבר והצב והתנשמת טהור אף על פי שהוא לח ועדיין לא עיבדו ולא הלך בו אבל עור האנקה והכח והלטאה והחומט כבשרן ומטמא בכעדשה ואם עיבדן או שהלך בהן כדי עבודה טהורין וכמה היא כדי עבודה כדי הילוך ד' מילין:
הלכה ט[עריכה]
קוליית השרץ הנוגע בה טהור אע"פ שהיא מליאה מוח והוא שיהיה המוח מתקשקש שאינו מעלה ארוכה אבל אם היה עומד במקומו ויש בו כדי להעלות ארוכה בה מבחוץ הרי הנוגע בה טמא ככל האיברים שיש בהן כדי להעלות ארוכה כמו שביארנו ניקבה הקולית בכל שהוא הנוגע בה מ"מ טמא:
הלכה י[עריכה]
ביצת השרץ המרוקמת אף על פי שהשרץ נראית מתוכה טהורה ניקבה כל שהוא הנוגע בה טמא:
הלכה יא[עריכה]
שרץ שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא ובאדמה טהור ואם השריץ על פני כולו אף הנוגע באדמה שעדיין לא נגמרה צורתו טמא:
הלכה יב[עריכה]
בשר השרץ שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול הכלב טהור יבש עד שנעשה כחרש אם יכול להשרות בפושרין מעת לעת ולחזור לח כשהיה מטמא ואם לאו טהור ואפילו כאוכלין טמאים אינו מטמא בד"א במקצת השרץ אבל שרץ שיבש ושלדו קיים או שנשרף ושלדו קיים הואיל ותבנית כולו עומדת ה"ז מטמא וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם:
הלכה יג[עריכה]
כזית מן הנבילה או כעדשה מן השרץ שצמקו וחסרו טהורין פחות מכעדשה מן השרץ ופחות כזית מן הנבילה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאין מדברי סופרים היו בתחילה כשיעור וצמקו וחזרו ותפחו עד שהגיע לשיעורן הרי אלו מטמאין כשהיו דין תורה וכן אתה אומר בכזית מן המת:
הלכה יד[עריכה]
השרץ אינו מטמא עד שימות הותזו ראשיהן אע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף אף על פי שהן מפרכסין כזנב הלטאה מטמאין שאר שקצים ורמשים כולן כגון הצפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן אע"פ שהן אסורין באכילה הרי הן טהורין מכלום ואפילו כאוכלין טמאין אינן ואין לך בכל השרצים מה שמטמא במותו חוץ משמונת המינין המפורשין בתורה:
הגהה[עריכה]
לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.