רמב"ם הלכות עירובין ב
דפוס[עריכה]
הלכה א[עריכה]
אנשי החצר שעירבו כולן חוץ מאחד מהן שלא עירב עמהן בין מזיד בין שוכח הרי זה אוסר עליהן. ואסור לכולן להוציא מבתיהן לחצר או מחצר לבתיהן. ביטל להן זה שלא עירב רשות חצרו בלבד הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס מבתיהן לחצר ומחצר לבתיהן אבל לביתו אסור. ביטל להן רשות ביתו ורשות חצרו הרי כולם מותרין הן מפני שעירבו והרי ביטל להן רשות ביתו וחצרו. וגם הוא מותר מפני שלא נשאר לו רשות והרי הוא כאורח אצלם והאורח אינו אוסר.
הלכה ב[עריכה]
המבטל רשותו סתם רשות חצרו ביטל רשות ביתו לא ביטל. והמבטל רשותו לבני חצר צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש ואומר רשותי מבוטלת לך ולך ולך. והיורש מבטל רשות אף על פי שמת מורישו בשבת שהיורש קם תחת מורישו לכל דבר. וביטול רשות בשבת מותר לכתחלה.
הלכה ג[עריכה]
בטלו אלו המערבין רשותן לזה שלא עירב. הוא מותר שהרי נשאר לבדו. והם אסורין שלא נשאר להן רשות. ואין אומרים יהיו כאורחים אצלו שאין רבים אורחין אצל אחד.
הלכה ד[עריכה]
היו אלו שלא עירבו שנים או יתר. אם בטלו רשותם למערבין המערבין מותרין ואלו שלא עירבו אסורין. ואין המערבין יכולים לבטל רשותם לשנים שלא עירבו שכל אחד מהן אוסר על חבירו. ואפילו חזר האחד שלא עירב וביטל רשותו לשני שלא עירב הרי זה אוסר שבשעה שבטלו לו המערבין אסור היה. אחד שעירב אינו מבטל רשותו לאחד שלא עירב אבל האחד שלא עירב מבטל רשותו לאחד שעירב.
הלכה ה[עריכה]
כשם שבעל הבית זה מבטל רשותו לבעל הבית זה בחצר אחת כך מבטלין מחצר לחצר ומבטלין וחוזרין ומבטלין. כיצד שנים ששרויים בחצר ולא עירב אחד מהן מבטל רשותו לשני ונמצא השני מטלטל ברשותו שביטל לו חבירו עד שיעשה צרכיו. וחוזר השני ומבטל רשותו לראשון ומטלטל הראשון ברשותו שביטל לו. וכן כמה פעמים. ויש ביטול רשות בחורבה כדרך שהוא בחצר.
הלכה ו[עריכה]
מי שביטל רשותו וחזר וטלטל ברשותו שביטל. אם במזיד הוציא הרי זה אוסר עליהן שהרי לא עמד בביטולו. ואם בשוגג הוציא אינו אוסר שהרי הוא עומד בבטולו. במה דברים אמורים שלא קדמו והחזיקו אלו שביטל להן. אבל אם קדמו והחזיקו והוציאו אם חזר הוא והוציא בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר עליהן.
הלכה ז[עריכה]
שני בתים בשני צדי רשות הרבים והקיפום נכרים מחיצה בשבת אין מבטלין זה לזה הואיל ואי אפשר להם לערב מאמש. אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק. אם מת מבעוד יום הרי היורש שאינו מבני החצר אוסר עליהם. ואם מת משחשיכה אינו אוסר עליהם. ואחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר. אם מבעוד יום מת אינו אוסר עליהם שהרי כולן מעורבים. ואם מת משחשיכה אוסר עליהם עד שיבטל רשות מורישו להן.
הלכה ח[עריכה]
ישראל וגר ששרויים במערה אחת ומת הגר מבעוד יום אע"פ שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו עד שחשיכה הרי זה המחזיק אוסר עד שיבטל שהרי הוא כיורש. ואם מת הגר משחשיכה אע"פ שהחזיק ישראל אחר בנכסיו אינו אוסר עליו אלא בהיתרו הראשון הוא עומד.
הלכה ט[עריכה]
ישראל הדר עם העובד כוכבים ומזלות או עם גר תושב בחצר אינו אוסר עליו שדירת העובד כוכבים ומזלות אינה דירה אלא כבהמה הוא חשוב. ואם היו שני ישראלים או יתר ועובד כוכבים ומזלות שכן עמהן הרי זה אוסר עליהם. ודבר זה גזירה שלא ישכינו עובד כוכבים ומזלות עמהן שלא ילמדו ממעשיו. ולמה לא גזרו בישראל אחד ועובד כוכבים ומזלות אחד. מפני שאינו דבר מצוי. שהרי יפחד שמא יתיחד עמו ויהרגנו וכבר אסרו להתיחד עם העובד כוכבים ומזלות.
הלכה י[עריכה]
שני ישראלים ועובד כוכבים ומזלות אחד השוכנים בחצר אחת ועירבו הישראלים לעצמן לא הועילו כלום. וכן אם בטלו לעובד כוכבים ומזלות או בטל להן או בטלו הישראלים זה לזה ונעשו כיחיד עם העובד כוכבים ומזלות לא הועילו כלום. שאין עירוב מועיל במקום עובד כוכבים ומזלות. ואין ביטול רשות מועיל במקום עובד כוכבים ומזלות. ואין להן תקנה אלא שישכרו ממנו רשותו ויעשה העובד כוכבים ומזלות כאילו הוא אורח עמהן. וכן אם היו עובדי כוכבים ומזלות רבים משכירין רשותם לישראלים והישראלים מערבין ומותרין. וישראל אחד ששכר מן העובד כוכבים ומזלות מערב עם שאר הישראלים ויותרו כלם. ואין כל אחד צריך לשכור מן העובד כוכבים ומזלות.
הלכה יא[עריכה]
שתי חצרות זו לפנים מזו וישראל ועובד כוכבים ומזלות דרים בפנימית וישראל אחר בחיצונה. או שהיה ישראל ועובד כוכבים ומזלות בחיצונה וישראל אחר בפנימית הרי זה אוסר על החיצונה עד שישכור ממנו. שהרי רגלי שני ישראלים ועובד כוכבים ומזלות מצויים שם. והפנימי מותר בפנימית.
הלכה יב[עריכה]
שוכרין מן העובד כוכבים ומזלות אפי' בשבת. שהשכירות כביטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד. לפיכך שוכרין מן העובד כוכבים ומזלות אפילו בפחות משוה פרוטה. ואשתו של עובד כוכבים ומזלות משכרת שלא לדעתו. וכן שכירו ושמשו משכירין שלא לדעתו. ואפילו היה שכירו או שמשו ישראלי הרי זה משכיר שלא לדעתו. שאל מן העובד כוכבים ומזלות מקום להניח בו חפציו והשאילו הרי נשתתף עמו ברשותו ומשכיר שלא לדעתו. היו לעובדי כוכבים ומזלות זה שכירים או שמשים או נשים רבים אם השכיר אחד מהן דיו.
הלכה יג[עריכה]
שני ישראלים ועובד כוכבים ומזלות הדרים בחצר אחת ושכרו מן העובד כוכבים ומזלות בשבת חוזר האחד ומבטל רשותו לשני ומותר. וכן אם מת העובד כוכבים ומזלות בשבת מבטל הישראלי לישראל האחר ויהיה מותר לטלטל.
הלכה יד[עריכה]
עובד כוכבים ומזלות שהשכיר לעובד כוכבים ומזלות אם אין הראשון יכול להוציא העובד כוכבים ומזלות השני עד שישלים זמן שכירותו שוכרין מזה העובד כוכבים ומזלות השני שהרי נכנס תחת הבעלים. ואם יש רשות לראשון להוציא העובד כוכבים ומזלות השוכר ממנו בכל עת שירצה. אם לא היה השני עומד ושכרו הישראלים מן הראשון הרי אלו מותרין.
הלכה טו[עריכה]
חצר שישראלים ועובד כוכבים ומזלות שרויין בה והיו חלונות פתוחות מבית ישראלי זה לבית ישראלי זה ועשו עירוב דרך חלונות. אע"פ שהן מותרין להוציא מבית לבית דרך חלונות הרי הן אסורין להוציא מבית לבית דרך פתחים מפני העובד כוכבים ומזלות עד שישכיר שאין רבים נעשים בעירוב כיחיד במקום העובד כוכבים ומזלות.
הלכה טז[עריכה]
ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עבודת כוכבים ומזלות הרי הוא כעובד כוכבים ומזלות לכל דבריו. ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות אלא שוכרין ממנו כעובד כוכבים ומזלות. אבל אם היה מן האפיקורוסין שאין עובדין עבודת כוכבים ומזלות ואין מחללין שבת כגון צדוקין וביתוסין וכל הכופרים בתורה שבעל פה. כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב. אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב. ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כעובד כוכבים ומזלות. אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר וזו היא תקנתו. וכן אם היה ישראל אחד כשר וזה הצדוקי בחצר הרי זה אוסר עליו עד שיבטל לו רשותו
הגהה[עריכה]
לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.