רמב"ם הלכות עבדים ה
הגהה[עריכה]
נוסח הפרק מוגה על פי כתבי-יד, לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.
(א) עבד כנעני נקנה בחמישה דברים, וקונה את עצמו בשלושה: נקנה בכסף, או בשטר, או בחזקה, או בחליפין, או במשיכה. וקונה את עצמו בכסף, או בשטר, או בראשי אברים. ועבד קטן – הרי הוא כבהמה, ונקנה במשיכה כמשיכת הבהמה. וכבר ביארנו בתחילת ספר זה כל הדרכים שהעבדים נקנין בהן.
(ב) כיצד קונה את עצמו בכסף? כגון שנתן אחד לרבו מעות ואמר לו: "על מנת שיצא עבדך בהם לחירות". כיון שקבל הרב הכסף או שווה כסף – יצא העבד לחירות. ואינו צריך דעת העבד שזכות היא לו, וזכין לאדם שלא בפניו.
וכן אם נתן אחד לעבד מעות ואמר לו: "על מנת שתצא בהם לחירות". אם רצה האדון וקבל המעות – יצא העבד לחירות. ואם לא רצה – לא קנה העבד המעות, שלא נתן לו אלא על מנת שיצא בהם לחירות. ואחד הכסף או שווה כסף, בין לקנותו בין להקנות עצמו לו.
(ג) כיצד בשטר? כתב לו על הנייר או על החרס: "הרי אתה בן חורין" או "הרי אתה של עצמך" או "אין לי עסק בך", וכל כיוצא בעניין זה שזה הוא גופו של גט שחרור, ומסר לו את השטר בפני שני עדים, או שהיו העדים חתומים בו ומסרו לו בינו לבינו – הרי זה יצא לחירות, שהרי גטו וידו באין כאחת.
אמר לו שלא בכתב "הרי אתה בן חורין", "הרי אתה של עצמך", אף על פי שהעיד עליו עדים בבית דין ואף על פי שקנה מידו – עדיין לא נשתחרר, שאין העבד יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים. והכותב לשפחתו "הרי את מותרת לכל אדם" – לא אמר כלום.
(ד) כיצד בראשי אברים? המכה את עבדו בכוונה, וחיסרו אחד מעשרים וארבעה אברים שאינן חוזרין – יצא לחירות, וצריך גט שיחרור. אם כן למה לא נאמר בתורה אלא "שן" (שמות כא כז) ו"עין" (שמות כא כו)? לדון מהן: מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מום שבגלוי שאינו חוזר – יצא העבד בו לחירות.
אבל המסרס עבדו בביצים או החותך לשונו – אינו יוצא לחירות, שאינן מומין שבגלוי. וכן המפיל שן הקטן – אינו יוצא לחירות, שהרי סופו לחזור.
(ה) אין יוצא בראשי אברים אלא עבדים שמלו וטבלו, שהרי ישנן במקצת מצוות. אבל עבד שהוא בגיותו – אינו יוצא בראשי אברים.
ואלו הן ראשי אברים שאינן חוזרין: אצבעות ידים ורגלים עשרים, ראשי האוזנים, וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי הדדין שבאשה. אבל העינים והשינים – הרי הן מפורשין בתורה. (ו) היתה לו אצבע יתרה וחתכה, אם נספרת על גב היד – עבד יוצא בה לחירות.
היתה עינו סמויה וחטטה – עבד יוצא בה לחירות, שהרי חסרו אבר. והוא הדין לאחד מראשי אברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה, שאם חתכו – הרי חסרו אבר ויצא לחירות.
(ז) הכהו על עינו וסמאה, על אזנו וחרשה – עבד יוצא בהן לחירות. הכהו כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אוזנו ואינו שומע – אין עבד יוצא בהן לחירות.
(ח) הכהו על עינו וחסר מאורה, על שינו ונדנדה, אם יכול להשתמש בהם – אינו יוצא לחירות. ואם לאו – יצא לחירות. (ט) היתה עינו כהה וחסר מאורה או שינו נודדת, והכהו האדון והפיל השן הנודדת או סמא העין הכהה, אם היה משתמש בהן כבר כל שהוא – יצא לחירות. ואם לאו – לא יצא לחירות.
(י) הכהו על ידו, וצבת ידו וסופה לחזור – אינו יוצא לחירות. תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי – יצא לחירות, שהרי בטל מעשה השנים הקבועים באותו העצם.
(יא) הפיל שנו או סמא עינו בלא כוונה, כגון שזרק אבן לבהמה ונפלה בעבד, והפילה שנו או חתכה אצבעו – לא יצא לחירות, שנאמר: "ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל" (שמות כא כז) – עד שיתכוון. (יב) הושיט ידו למעי שפחתו וסמא עין העובר שבמעיה – לא יצא לחירות, שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו.
(יג)' היה רבו רופא, ואמר לו "כחול לי עיני" וסמאה, "חתור לי שני" והפילה – שחק באדון ויצא לחירות. שאף על פי שלא נתכוון להזיק, הרי נתכוון לנגוע באברי העבד ולסכן בהן. ואין צריך לומר אם היתה שן העבד כואבת, והיה רבו רופא ועקרה לו, שהרי יצא לחירות.
(יד) המפיל שן עבדו וסמא את עינו – הרי זה יצא לחירות בשנו, ונותן לו דמי עינו. וכן כל כיוצא בזה.
(טו) מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ועבד של שני שותפין – אינו יוצא בראשי אברים, לפי שאינו מיוחד לרבו שחבל בו. (טז) עבדי צאן ברזל יוצאין בראשי אברים אם חסרן הבעל, אבל לא האשה. ועבדי מלוג אינן יוצאין בראשי אברים, לא אם הפילן הבעל שהרי אין לו בהם אלא פירות, ולא אם הפילה אותן האשה מפני שאינן מיוחדין לה.
(יז) יציאת העבד בראשי אברים נוהג בכל מקום ובכל זמן, ואין דנין בו אלא בית דין סמוכין מפני שהוא קנס. לפיכך עבד שאמר לרבו "הפלת את שני וסמית את עיני", והאדון אומר "לא עשיתי זה" – פטור. שאם יודה מעצמו אינו חייב להוציאו לחירות בלא עדים, שהמודה בקנס פטור. כמו שביארנו בהלכות גניבה שכל מודה בקנס – פטור מלשלמו.
דפוס[עריכה]
הלכה א[עריכה]
עבד כנעני נקנה בחמשה דברים וקונה את עצמו בשלשה נקנה בכסף או בשטר או בחזקה או בחליפין או במשיכה וקונה את עצמו בכסף או בשטר או בראשי איברים ועבד קטן הרי הוא כבהמה ונקנה במשיכה כמשיכת הבהמה וכבר ביארנו בתחלת ספר זה כל הדרכים שהעבדים נקנין בהן.
הלכה ב[עריכה]
כיצד קונה את עצמו בכסף כגון שנתן אחד לרבו מעות ואמר לו על מנת שיצא עבדך בהם לחירות כיון שקיבל הרב את הכסף או שוה כסף יצא העבד לחירות ואין צריך דעת העבד שזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו וכן אם נתן אחד לעבד מעות ואמר על מנת שתצא בהם לחירות אם רצה האדון לקבל המעות יצא העבד לחירות ואם לא רצה לא קנה העבד המעות שלא נתן לו אלא על מנת שיצא בהם לחירות ואחד הכסף או שוה כסף בין לקנותו בין להקנות עצמו לו.
הלכה ג[עריכה]
כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הרי את בן חורין או הרי את של עצמך או אין לי עסק בך וכן כל כיוצא בזה בענין זה שזה הוא גופו של גט שחרור ומוסר לו את השטר בפני שני עדים או שהיו העדים חתומים בו ומסרו לו בינו לבינו הרי זה יצא לחירות שהרי גיטו וידו באין כאחד אמר לו שלא בכתב הרי את בן חורין הרי את של עצמך אף על פי שהעידו עליו עדים בב"ד ואע"פ שקנו מידו עדיין לא נשתחרר שאין העבד יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי איברים והכותב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום.
הלכה ד[עריכה]
כיצד בראשי איברים המכה את עבדו בכוונה וחסרו אחד מכ"ד ראשי איברים שאינן חוזרין יצא לחירות וצריך גט שחרור אם כן למה נאמר בתורה שן ועין לידון מהן מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין יצא העבד בו לחירות אבל המסרס עבדו בביצים או החותך לשונו אינו יוצא לחירות שאינן מומין שבגלוי וכן המפיל שן הקטן אינו יוצא לחירות שהרי סופו לחזור.
הלכה ה[עריכה]
אין יוצא בראשי איברים אלא עבדים שמלו וטבלו שהרי ישנן במקצת מצות אבל העבד שהוא בגיותו אינו יוצא בראשי איברים אלו הן ראשי איברים שאינן חוזרין:
אצבעות ידים ורגלים עשרים ראשי האזנים וראש החוטם וראש הגויה וראשי הדדין שבאשה אבל העינים והשינים הרי הן מפורשין בתורה.
הלכה ו[עריכה]
היתה לו אצבע יתירה וחתכה אם נספרת על גב היד עבד יוצא בה לחירות היתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בה לחירות שהרי חסרו אבר והוא הדין לאחד מראשי איברים שהוא בטל ואינו עושה בו מלאכה שאם חתכו הרי חסרו אבר ויצא לחירות.
הלכה ז[עריכה]
הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות הכהו כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות.
הלכה ח[עריכה]
הכהו על עינו וחסרה מאורה על שנו ונדדה אם יכול להשתמש בהם אינו יוצא לחירות ואם לאו יצא לחירות.
הלכה ט[עריכה]
היתה עינו כהה וחסר מאורה או שנו נודדת והכהו האדון והפיל השן הנודדת או סמא העין הכהה אם היה משתמש בהן כל שהוא יצא לחירות ואם לאו לא יצא לחירות.
הלכה י[עריכה]
הכהו על ידו וצבתה ידו וסופה לחזור אינו יוצא לחירות תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי יצא לחירות שהרי בטל מעשה השינים הקבועות באותו העצם.
הלכה יא[עריכה]
הפיל את שינו או סימא את עינו בלא כוונה כגון שזרק אבן לבהמה ונפלה בעבד והפילה את שינו וחתכה אצבעו לא יצא לחירות שנאמר אם שן עבדו או שן אמתו יפיל עד שיתכוין.
הלכה יב[עריכה]
הושיט ידו למעי שפחתו וסמא עין העובר שבמעיה לא יצא לחירות שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו.
הלכה יג[עריכה]
הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסמאה חתור לי שיני והפילה שחק באדון ויצא לחירות שאף על פי שלא נתכוין להזיק הרי נתכוון לנגוע באיברי העבד ונסתכן בהן ואין צריך לומר אם היתה עין העבד כואבת והיה רבו אומן ועקרה לו שהרי יצא לחירות.
הלכה יד[עריכה]
המפיל שן עבדו וסימא את עינו הרי יצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו וכן כל כיוצא בזה.
הלכה טו[עריכה]
מי שחציו עבד וחציו בן חורין ועבד של שני שותפין אינו יוצא בראשי איברים לפי שאינו מיוחד לרבו שחבל בו.
הלכה טז[עריכה]
עבדי צאן ברזל יוצאין בראשי איברים אם חסרן הבעל אבל לא האשה ועבדי מלוג אינן יוצאין בראשי איברים לא אם הפיל הבעל שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא אם הפילה אותן האשה מפני שאינן מיוחדין לה.
הלכה יז[עריכה]
יציאת העבד בראשי איברים נוהג בכל מקום ובכל זמן ואין דנין בו אלא בב"ד סמוכין מפני שהוא קנס לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וסמית את עיני והאדון אומר לו עשיתי זה פטור שאם יודה מעצמו אינו חייב להוציאו לחירות בלא עדים שהמודה בקנס פטור כמו שביארנו בהלכות גניבה שכל מודה בקנס פטור מלשלמו.