ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקנט
שנמנע מי שנפסדו לו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד, על ידי מכת אדם או בהמה או עץ, כלומר, שלא היה בידי שמים, מלישא בת ישראל, ועל זה נאמר (דברים כג ב) לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל יי.
משרשי המצוה להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד (עי' מורה נבוכים ח"ג פמ"ט), כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים, ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר כדי לזכות בשלחן המלך ולהרויח ממון. ואנחנו עם הקדש, בדעתנו שכל הסריס בידי אדם יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל ומלשבת בית או דרך אישות, נרחיק הענין ונמאס אותו. ועם טענה זו נמצא טעם בחלוק האסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים.
מדיני המצוה מה שפרשו זכרונם לברכה (יבמות ע.) איזהו פצוע דכה? כל שנפצעו הביצים שלו, וכרות שפכה שנכרת הגיד שלו. ושלשה אברים הם שמוליד הזכר בהן, בגיד ובביצים ובשבילין שבהם יתבשל הזרע, והן נקראין חוטי ביצים, ולפיכך מכיון שנפצע אחד משלשה אברים אלו או נכרת או נדוך הרי הוא פסול. (פט"ז מהל' איסורי ביאה ה"ג) ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מיבמות.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה והוא פצוע דכה או כרות שפכה ונשא בת ישראל ובעלה חייב מלקות, אבל מותר לישא גירת או משחררת, ויש מן המפרשים שאמרו, דבביאה לבד בלא נשואין עובר, והכי איתא בירושלמי.
קישורים[עריכה]
קיצור דרך: tryg/mcwa/559