ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תיט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


מצוה תיט - ללמוד תורה וללמדה

מצות עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצות ונשמר ממה שמנענו האל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כוון האמת. ועל כל זה נאמר "ושננתם לבניך" (דברים ו, ז), ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי שם) "בניך" אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר "ויצאו בני הנביאים" (מלכים ב ב, ג), ושם נאמר "ושננתם" שיהיו מסדרים בתוך פיך, כשאדם שואלך דבר אל תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד. ונכפלה מצוה זו במקומות רבים, שנאמר "ולמדתם ועשיתם ולמען ילמדו" (דברים ה, א) "ולמדתם אותם את בניכם" (שם יא, יט).

שרש מצוה זו ידוע כי בלימוד ידע האדם דרכי השם יתברך, וזולתו לא ידע ולא יבין ונחשב כבהמה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סוכה מב.): מאימתי מתחיל האב ללמד את בנו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו "תורה צוה לנו משה" (דברים לג, ד) ופסוק ראשון מקריאת שמע שהוא "שמע ישראל", ואחר כך מלמדו מעט מעט מפסוקי התורה עד שיהא בן שש או בן שבע, שמוליכו אצל מלמדי תינוקות. וראוי לכל בן דעת שיתן לבו שלא להכביד על הילד בלמוד בעודנו רך האברים ורך הלבב, עד שיגדל ויתחזק כח לבו ותקף אבריו, ועצמותיו ימלאו מח ויוכל לסבל יגיעת הלמוד, ולא יקרנו חלי ההתעלפות בסבת היגיעה הרבה עליו. ואולם אחר התחזק כחו ויאורו עיניו להבין לקול מוריו, אז ראוי וכשר הדבר ומחיב להביא צוארו בעולה של תורה. ולא ירפוהו ממנה אפילו כחוט השערה וישקוהו תמיד מיין רקחה ויאכילוהו מדבשה.

וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין ל.) עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן, פרוש אדם שהיה בדורם ששמו כן, שלמדו אבי אביו מקרא, ומשנה, תלמוד, הלכות, ואגדות. והקשו על זה בגמרא מה שהקשו, והיה התרוץ שהחיוב ללמדם מקרא, דהינו תורה, כמו שעשה אבי אביו של זבולון, ואף על פי שזבולון בן דן למדו אבי אביו יותר, ומי שהוסיף על חיוב המצוה כאבי אביו של זבולון בן דן תבוא עליו ברכה, ומי שלא למדו אותו אבותיו שהם חייבין בזה כגון אביו ואבי אביו, חייב ללמד עצמו כשיהיה גדול ויכיר בדבר, שנאמר ולמדתם ועשיתם אתם, ואם היו האב והבן צריכין ללמד, ואין בידו של אב שיוכלו שניהם ללמד תמיד הוא קודם לבנו, ואם בנו נבון ממנו ותלמודו מתקיים בידו יותר ממנו בנו קודמו. ועד אימתי חייב כל אדם ללמד תורה? (פ"א מהל' תלמוד תורה ה"י) עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" (דברים ד, ט). ועוד הפליגו חכמים בדבר על דרך המוסר וללמד בני אדם חפץ ואמרו (שבת פג:) שאפילו בשעת מיתה חייב אדם ללמד תורה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). וכל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה (יומא לה:) בין עני בין עשיר, בין בריא בין בעל יסורין. וכבר אמרו זכרונם לברכה (עירובין נד.), שבעסק התורה יתרפאו כל האברים. ואפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים הכל חיבים לקבע עתים לתורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח).

ותחלת דינו של אדם אחר המות הוא על שנתבטל מן הלמוד, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (קידושין מ:) מדכתיב "פוטר מים ראשית מדון" (משלי יז, יד), כלומר מי שפוטר עצמו מן המים ראשית קטטה הוא לנפשו אחר שימות, ואין מים אלא תורה, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה, א), ונמשלו דברי תורה למים, לפי שאין התורה מתקימת, אלא באיש דכא ושפל רוח, ולא בגבה לב, כמו שהמים גם כן אין עומדין בהרים, אלא בעמקים (תענית ז.). וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין ל.), שחיב אדם לחלק זמנו לשלשה חלקים, שליש בעסק תורה שבכתב, ושליש בעסק תורה שבעל פה, כלומר, להרגיל עצמו להיות בקי בגרסת המשניות והבריתות, שתהיינה שגורות בפיו, ושליש להבין הענינים משרש, ולא ישית כל לבו באחת מהן פן ישכח השאר, ושלשתן הן עיקר התורה, שאי אפשר לדעת אותה זולתם.

וכן מה שאמרו (בבא בתרא כא:), שחיב הצבור שבכל מקום ומקום להושיב מלמדי תינוקות ועיר שאין בה תינוקות של בית רבן תחרב, ועשרים וחמשה תינוקות מושיבין אצל מלמד אחד. ומה שאמרו (אבות פ"ב מ"ד), שלא יאמר אדם לכשאפנה אשנה שמא לא יפנה לעולם, כי לא ידע האדם מה ילד יום. שעסקו של עולם מתחדש יום יום, ומדיח את האדם מדבר לדבר ומטרדה לטרדה, ונמצאו כל ימיו יוצאין בבהלה, אם לא יתן פנאי על כל פנים וידחק עצמו לעסקה של תורה, וכל שעושה כן וחפץ בברכה, מן השמים מסיעין אותו ומקילין מעליו טרדות העולם המבהילות, ומעבירין ממנו עלן של בריות, ושוכן בשמחה כל ימיו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא, ואשרי המדבר לאזן שומעת. ויתר פרטיה, מבוארים בקידושין פרק ראשון ובמקומות מפוזרים בתלמוד.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שנאמר "בניכם" (דברים יא, יט). ודרשו זכרונם לברכה (קידושין כט:) ולא בנותיכם. וכן אשה אינה חיבת ללמד את בנה, דכל שאינו בחיוב ללמוד אינו בחיוב ללמד. אבל מכל מקום ראוי לכל אשה להשתדל שלא יהו בניה עמי הארץ, אף על פי שאינה מצוה מדין התורה, ושכר טוב יש לה בעמלה (סוטה כא.). וגם האשה שלמדה תורה שכר יש לה, ואף על פי כן צוו חכמים (סוטה כ.) שלא ילמד אדם לבתו תורה, לפי שדעת הנשים קלה ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי בעניות דעתן. והעובר על זה ולא למד את בנו תורה עד שידע לקרות בספר תורה ויבין פירוש הכתובים כפשטן, בטל עשה זה. וכן כל מי שיש ספק בידו ללמד בשום צד, הוא בכלל עשה זה, וענשו גדול מאד אם לא יקימנו, כי המצוה הזאת היא אם לכולן.

קישורים[עריכה]

קיצור דרך: tryg/mcwa/4193