משנה שבת כב ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק כב · משנה ג | >>
שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי.
ואין נוקבין מגופה של חבית, דברי רבי יהודה.
וחכמים מתירין.
ולא יקבנה מצדה.
ואם היתה נקובה, לא יתן עליה שעוה, מפני שהוא ממרח.
אמר רבי יהודה, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר, חוששני לו מחטאת.
משנה מנוקדת
נוסח הרמב"ם
שובר אדם - את החבית,
- לאכול ממנה - גרוגרות,
- ובלבד - שלא יתכוון לעשותה כלי.
- אין נוקבין - מגופה של חבית,
- דברי רבי יהודה.
- ורבי יוסי - מתיר.
- לא יקבנה - מצידה.
- אם הייתה נקובה -
- לא ייתן עליה - שעוה,
- מפני - שהוא ממרח.
- אמר רבי יהודה:
- מעשה, בא לפני רבן יוחנן בן זכאי - בערב,
- ואמר: "חושש אני לו - מחטאת".
- מעשה, בא לפני רבן יוחנן בן זכאי - בערב,
- לא ייתן עליה - שעוה,
פירוש הרמב"ם
לא יקבנה מצדה - רוצה לומר מצד החבית.
ושעוה - הוא הדונג.
ממרח - כלומר מחליק.
כמעט שיחייב רבי יוחנן חטאת, לזה שנתן שעוה על פי הנקב.
והלכה כרבי יוסי:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שובר אדם את החבית - מפני שהוא מקלקל ג:
ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי - לעשות לה פה נאה:
אין נוקבים מגופה - הדבוקה בפי חבית אלא נוטל את כולה דכי נקיב לה מתקן פתחא הוא:
ר' יוסי מתיר - דאין דרך פתח חבית בכך. והלכה כר' יוסי:
ולא יקבנה מצדה - כלומר הא דשרי ר' יוסי להיות נוקב את המגופה, לא שרי אלא למעלה בראש המגופה דלאו אורחא למעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה. אבל מצדה, זימנין דעביד ליה לנקב בצד המגופה משום פתחא ואינו רוצה לפתחה למעלה שלא יפלו צרורות או עפר ביין:
ממרח - ויש כאן משום ממחק:
בערב - שם מקום:
חוששני לו מחטאת - אם מירח השעוה ד לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב:
פירוש תוספות יום טוב
שובר אדם חבית. כתב הר"ב מפני שהוא מקלקל וז"ל רש"י דאין במקלקל שום איסור שבת ע"כ וזה תימה דבמשנה ג' פרק י"ג דתנן כל המקלקלים פטורים לא תני דמותרין (אבל) [צ"ל אלא] פטורין דהיינו פטורין אבל אסורין. דכל פטור שבת פטור אבל אסור [* בר מתלת] כדאיתא בגמ' סוף פרק י"ג ומפני כן הר"ב בסוף אותו פרק דתנן פטור והוא חד מהני תלת פירש בו פטור ומותר וכן פירש הר"ב בהדיא במשנה ג' פ"ג דעירובין דבמקלקל יש בו שבות ומצאתי שהר"ן הקשה על רש"י וכתב אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה ע"כ ועיין במשנה ב' פ"ק דביצה כיוצא בזה בשם התוס'. וכתב עוד הר"ן דהכא דשרי דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא כדאיתא בפ"ג דעירובין משנה ג' עיין שם. וכלי גדול יראה מדברי הב"י כל שמחזיק ארבעים סאה עיין במסכת אהלות רפ"ח ובמסכת כלים רפט"ו. והרא"ש מוקי למתני' דהכא בחבית שנשברה ודבק שבריה בזפת וכן הוא בתוספות וכן מסיק בטור:
חוששני לו מחטאת. לשון הר"ב אם מירח כו'. הואיל ואם מירח חייב הלכך חושש אני שמא מירח. ולא שחש[ש] ונסתפק באם מירח אי חייב אי לא דאין נראה דרבי יהודה לאפלוגי את"ק אתא. ולשון רש"י שמא מירח כו' וכן לשון הר"ן:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ג) (על הברטנורא) דאין במקלקל שום איסור. רש"י. וזה תימא דבמ"ג פי, 'ג דתנן כל המקלקלים פטורים, לא תני דמותרין, דהיינו פטורין אבל אסור כדאיתא בגמרא ס"פ י'ג. והר"נ כתב דכיון דבעלמא מקלקל פטור הכא משום צורך שבת שרי לכתחילה. וכתב עוד דהכא שרי דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא. וכלי גדול כל שמחזיק ארבעים סאה כן משמע בב"י. והרא"ש מוקי למתניתין דהכא בחבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת וכן הוא בתוספ' וטור:
(ד) (על הברטנורא) הואיל ואם מירח חייב הלכך חושש אני שמא מירח. ולא חשש ונסתפק באם מירח אי חייב אי לא דאין נראה דר"י לאפלוגי את"ק אתא. תוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
שובר אדם את החבית וכו': עמ"ש פ"ב דברכות סי' ה'. ובגמ' יו"ט דף ל"ג מוקי רב אשי למתני' בחבית שבורה שמדבקין שבריה בשרף של עץ שעושין ממנו זפת ובלשון ערבי קורין אותו מוסתכי ומשום דרעועה היא לא חיישי' לתקון כלי דהואיל ורעועה היא הרבה יחוש עליו דשמא יקלקל החבית ועושה נקב לכה"פ שיוכל ועוד פי' ה"ר יצחק דכיון שהם מזופפין ומדובקין בזפת ואין החתיכות שלימות לא הוי שום תיקון כלי ובהכי אתיא מתני' כר"א דהתם ותוס' ז"ל כתבו כאן דאפי' לרבנן מיבעי לן לאוקמה בהכי ע"ש. ור"ע ז"ל פי' שובר אדם אה החבית מפני שהוא מקלקל והוא פי' רש"י ז"ל וכתב עליו הר"ן ז"ל דלא נהירא דנהי דכל המקלקלין פטורין איסור מיהא איכא אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה מיהו כי שרינן דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה והראיה מדאמרי' בפ' בכל מערבין וכו' וכן פי' רש"י ז"ל התם עכ"ל ז"ל והביאו הרא"ש ז"ל בפ' בכל מערבין. וכתוב שם בב"י בשם תרומת הדשן שכ' בשם א"ז דהא דשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות איירי בחבית שאינה מחזקת מ' סאה דהוי כלי ואין סתירה בכלים ואפשר דלהר"ן ז"ל נמי לא מיקרי כלי גדול אא"כ הוא מחזיק מ' סאה ע"כ. ובגמ' דייק רבא אליבא דר' אושעיא דמדקתני לאכול ממנה גרוגרת ולא קתני פירות שמעי' דבדרוסות איירי ומש"ה שובר את החבית ומטלטל הסייף לכך דאיידי דמטלטל סייף לחתוך בו עגול של דבילת גרוגרות תבר ביה נמי לחבית אבל מפורדות שאין צריך לחתכו לא ומתני' ר' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו. וק"ק לע"ד א"כ הרמב"ם ז"ל ה"ל למנקט בלישניה בה"ש פכ"ג ה"ב שובר אדם את החבית לאכול ממנה פירות כיון דלא קיימא לן כר' נחמיה ושמא דס"ל ז"ל דאין הלכה כר' אושעיה לא במאי דאמר דמיירי בדרוסות ולא בדיוקו מדלא קתני במתני' פירות אלא אורחא דמילתא קתני שהיה דרכן לשמור גרוגרותיהן בחביות וגם הוא נקט לישנא דמתניתין כדרכו ברוב המקומות:
אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר: גרסי' וכן הוא בפי' ר"ע ז"ל וכן הוא בירושלמי ובנוסחת כ"י וכן משמע מפירוש הרמב"ם ז"ל גם ה"ר יהוסף ז"ל כך הגיה אבל ברב אלפסי ז"ל כתוב דברי ר' יוסי וחכמים מתירין גם בפסקי הרא"ש ז"ל ובכל הסוגיא של הגמ' גריס רש"י ז"ל ורבנן. נראה שהוא ז"ל היה גורס במתני' וחכמים מתירין גם בתוספות פרק במה טומנין (שבת דף מ"ח) גם הר"ן ז"ל תפס בפירושו וחכמי' מתירין גם במגיד משנה פכ"ג סי' ב' גם בבית יוסף א"ח סי' שי"ד. ולשון הגמ' אמר רב הונא מחלוקת למעלה בראש המגופה אבל מצדה ד"ה אסור והיינו דקתני מצדה ואמגופה קאי וד"ה ורב חסדא אמר מחלוקת מן הצד אבל על גבה ד"ה מותר והא דקתני לא יקבנה מצדה התם בגופה דחבית והרמב"ם ז"ל פי' במתני' כוותיה דרב חסדא אבל שם ביד פסק כוותיה דרב הונא. ומה שפי' ר"ע ז"ל איני רואה לו סמך בגמ' בפי' רש"י ז"ל:
מפני שהוא ממרח: פי' שמא ימרח וכן הוא ביד שם סימן י"א וז"ל לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח ואפי' בשומן אין סותמין את הנקב גזרה משום שעוה ועיי"ש במגיד משנה אי הוי גזרה לגזרה ובית יוסף כתב שם סי' שי"ד דאפשר דס"ל להרמב"ם ז"ל דסתימת נקב החבית אסורה בכל דבר משום דהוי כבונה ואם סתמו בשעוה אסור ג"כ משום ממרח ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
שובר אדם את החבית: דוקא חבית שנשברה כבר. שחזר ודיבק שבריה בזפת. מותר לשברה בשבת. אבל שלימה אסור לשברה. דחייס עליה. וחיישינן שיתכוין לעשות נקב יפה. כדי לעשותה כלי (שי"ד ס"א). ודוקא שאינה אמה על אמה ברום ג"א. דאל"כ בכל גוונא אסור. דהו"ל כסותר אהל. ואסור ג"כ להסיר חשוקים שקורים (רייפען). אפי' מחבית קטן. רק ע"י עובד כוכבים. מיהו בקשור בחבלים. אף ע"י ישראל מותר לחתכן. וה"ה דמותר לקרוע העור מפי צלוחית (מג"א שם סקי"ד):
לאכול הימנה גרוגרות: תאנים יבשים:
ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי: לעשות לה פה נאה:
ואין נוקבים מגופה: (פראפפען):
של חבית דברי רבי יהודה וחכמים מתירין: מדאין דרך לעשות נקב למעלה. כדי שלא יפלו צרורות לפיו. א"כ אינו עשוי הנקב להכניס ולהוציא. אע"ג דבחבית גם בכה"ג אסור. עכ"פ במגופה דגם בעשוי להכניס ולהוציא אינו חייב חטאת. לא גזרי'. והכי קיי"ל (שם מג"א סק"ח):
ולא יקבנה: להמגופה:
מצדה ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח: וחייב משום ממחק:
אמר ר' יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב: שם מקום:
ואמר חוששני לו מחטאת: דשמא מירח השעוה לדבקו. וחייב חטאת [ועי' לעיל פט"ז מ"ז דשם לא היה מסופק במלאכה רק בחיובו ודו"ק]. וה"ה בכל המתמרח. ובבצק. לט"ז שייך מרוח. ולרמג"א לא (שי"ח רט"ז סק"י):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת