משנה שבועות א ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק א · משנה ב | >>
כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף ו והעלם בינתיים, הרי זה בעולה ויורד.
יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים ז ויום הכפורים ט תולה, עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד.
משנה מנוקדת
כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וִידִיעָה בַּסּוֹף וְהֶעְלֵם בֵּנְתַיִם,
- הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד.
- יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף,
- שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלֶה,
- עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ,
- וְיָבִיא בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד:
נוסח הרמב"ם
כל שיש בה ידיעה בתחילה, וידיעה בסוף, והעלם בינתים - הרי זה בעולה ויורד.
- אם יש בה ידיעה בתחילה, ואין בה ידיעה בסוף -
- השעיר הנעשה בפנים, ויום הכיפורים תולה,
- עד שתיודע לו - ויביא בעולה ויורד.
פירוש הרמב"ם
התחיל ביאור ידיעות הטומאה בראשונה כדי שישלים המאמר בדבר שאינו מעניין המסכתא, ויחזור לעניין המסכתא והיא שבועות. אבל שבת ונגעים כבר ייחד לכל אחד מהם מסכתא בפני עצמה.
וממה שאתה צריך לידע, שעונש טומאת מקדש וקדשיו במזיד כרת ובשוגג קרבן. אמר רחמנא "והביא את אשמו לה'"(ויקרא ה, ו) וגו', ואם אי אפשר לו קרבן מן הצאן אמר "ואם לא תשיג ידו"(ויקרא ה, יא) וגו', ואם לא תגיע ידו, וזהו קרבן עולה ויורד. ואינו חייב קרבן עד שתהיה לו ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים. והראיה על זה דאמר רחמנא בעניין ההוא "ונעלם ממנו והוא ידע ואשם"(ויקרא ה, ד), אמרו "ונעלם ממנו" מורה שקדם לו ידיעה לפני זה, ואמרו "והוא ידע" ראיה שידע מה שנעלם ממנו תחילה, הנה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים.
ואמנם עניין ראיותיהם על שעיר יום הכפורים הנשרף כולו יארך סיפורו, ויותר ראוי להתפרש בתלמוד מלפרשו בחיבורנו זה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שיש בה ידיעה בתחלה - אידיעות הטומאה קאי. ואיידי דזוטרי מילייהו מפרש להו ברישא והדר מפרש שבועות דנפישי מילייהו. ויציאות ומראות, כל חדא וחדא מיפרשא במסכת דידיה, להכי לא פרשינהו בהאי מסכתא. ולא תנינהו הכא אלא משום דדמו להדדי בשתים שהן ארבע:
ידיעה בתחלה - שידע שנטמא:
וידיעה בסוף - משאכל את הקודש בהעלם או נכנס למקדש בהעלם ויצא, נודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס:
והעלם בינתיים - בשאכל את הקודש נעלמה ממנו טומאה או קודש, או נכנס למקדש ונעלמה ממנו טומאה או מקדש:
הרי זה בעולה ויורד - עולה לעשיר, ויורד לעני. עשיר מביא חטאת בהמה, ועני חטאת העוף, ודל שבדלים עשירית האיפה, והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום:
שעיר הנעשה בפנים - שעיר של יום הכפורים שמביא מדמו לפנים ח:
תולה - להגין עליו מן היסורין י:
עד שיודע לו - שאכל קודש בטומאה יא ויביא קרבן עולה ויורד:
פירוש תוספות יום טוב
כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף וכו'. שהרי הוא אומר ונעלם. מכלל [דידע] והוא ידע. הרי כאן שתי ידיעות. ברייתא בגמרא ופרכינן אלא מעתה גבי סוטה כתיב ונעלם מעיני אישה מכלל דהוי ידע מעיקרא. אי הוה ידע מי בדקו לה מיא. והא תניא ונקה האיש וגו' בזמן שהאיש מנוקה וכו' [כדפירש הר"ב במשנה ג' פ"ק דסוטה] ותו גבי תורה כתיב (איוב כ"ח) ונעלמה מעיני כל חי מכלל דאיכא דהוה ידע בה. והכתיב [שם] לא ידע אנוש ערכה ומסיק ידיעת בית רבו [שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא] שמה ידיעה. פרט לתינוק שנשבה בין הנכרים:
שיש בה ידיעה בתחלה. כתב הר"ב איידי דזוטרי מילייהו וכו'. אע"ג דנפישי מילייהו משבועות ביטוי. דבידיעות איכא תרי פרקי קמאי. ומשבועות ביטוי ליכא אלא פרק ג'. מ"מ מילי דכל שבועות נפישי טפי. שבועות ביטוי. [שבועות עדות]. שבועות פקדון. ודיינים. תוס'. וכתבו עוד וליכא למימר דמינה דסליק מפרש ברישא. דהא ממראות נגעים סליק. ע"כ. כלומר והואיל ולא מפרש בה הכא. תו ליכא לפרש ברישא אלא במאי דפתח. דהא מאי דסליק לא פריש בה ולא מידי:
יש בה ידיעה בתחלה וכו'. שעיר הנעשה בפנים וכו' שהרי הוא אמר בשעיר זה (ויקרא ט"ז) וכפר על הקדש. מטומאה שבקדש. יכול על כל טומאה שבקדש יהא שעיר זה מכפר. ת"ל [שם] ומפשעיהם לכל חטאתם. חטאים דומיא דפשעים. מה פשעים שאינן בני קרבן. אף חטאים שאינן בני קרבן. ומנין ליש בה ידיעה בתחלה וכו' פירש הר"ב במשנה דלקמן ותו אמרי' בגמ' ונתכפר כפרה גמורה ומשני אי כתיב מחטאתם כדקאמרת השתא דכתיב לכל חטאתם (מכלל דבני חטאת נינהו) [צ"ל להנך דאתי לכלל חטאת]. ברייתא בגמ' דף ז' ח':
שעיר הנעשה בפנים. פי' הר"ב שעיר של יוה"כ. שמביא מדמו לפנים. שלשה שעירים נעשין לצבור ביום הכפורים אחד מתן דמו לפנים וחבירו משתלח לעזאזל כמ"ש באחרי מות. ואחד קרב במזבח החיצון במוספין. והוא כתוב בפרשת פנחס עם שאר כל מוספי המועדות. רש"י:
ויום הכפורים. הוא עצמו מועיל עם הקרבנות. שנאמר (ויקרא כ"ג) כי יום כפורים הוא. לשון רש"י במשנה דלקמן:
תולה. פירש הר"ב להגין עליו מן היסורין. הכי מסקינן בגמ' דף ח'. ופירש"י במשנה שאע"פ שאינו יודע שחטא יש לו לדאוג שכל השוגגים צריכין כפרה לכשידעו אלמא קודם ידיעה [ענושים] הן:
עד שיודע לו. לשון הר"ב שאכל קדש בטומאה. וכן לשון רש"י וחדא מתרתי נקט. וה"ה שנכנס למקדש:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ו) (על המשנה) בתחלה כו'. בגמרא ילפינן להו ומסיק דידיעת בית רבו (שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא) שמה ידיעה. פרט לנשבה בין הנכרים:
(ז) (על המשנה) בפנים. שהרי הוא אומר בשעיר זה וכיפר על הקודש, מטומאה שבמקדש. יכול על כל טומאה שבקודש יהא שעיר זה מכפר, ת"ל ומפשעיהם לכל חטאתם, חטאים דומיא דפשעים, מה פשעים שאינן בני קרבן, אף חטאים שאינן בני קרבן. ומנין ליש בה ידיעה בתחלה, פירש הר"ב משנה דלקמן:
(ח) (על הברטנורא) ג' שעירים נעשין לצבור ביוה"כ, אחד מתן דמו לפנים, וחברו משתלח לעזאזל, ואחד קרב במזבח החיצון במוספין. והוא כתוב בפרשת פנחס עם שאר כל מוספי המועדות. רש"י:
(ט) (על המשנה) ויוה"כ. הוא עצמו מועיל עם הקרבנות. שנאמר כי יום כפורים הוא. רש"י:
(י) (על הברטנורא) שאע"פ שאינו יודע שחטא, יש לו לדאוג. שכל השוגגים צריכין כפרה לכשידעו, אלמא קודם ידיעה ענושים הן. רש"י:
(יא) (על הברטנורא) וחדא מתרתי נקט. וה"ה שנכנס למקדש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כל שיש בה ידיעה וכו': עד סוף הפרק ביד פי"א דהלכות שגגות ובת"כ רוב פירקין בפ' חמישי דפרשת אחרי מות וע"ש קרבן אהרן:
וידיעה בסוף: משאכל את הקדש וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט ובגמרא בברייתא דריש לה רבי שפיר דפרשת קרבן עולה ויורד אין מחייבו על מגע אא"כ אוכל באותה טומאה קדש או נכנס למקדש דכיון דכתב קרא או בנבלת חיה טמאה למה לי למיכתב או בנבלת בהמה הרי בהמה בכלל חיה אלא לג"ש נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן בפ' צו באוכל קדשים בטומאת הגוף בבהמה טמאה מה להלן טומאת קדש אף כאן טומאת קדש וטומאת מקדש נמי ילפא מהקשא דקרא דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא אתקש מקדש לקדש ודחי בגמרא להאי הקשא ובמסקנא יליף רבא טומאת מקדש מדכתיב הכא בקרבן עולה ויורד לכל טומאתו וכתיב התם בטומאת מקדש בפרשת פרה אדומה עוד טומאתו בו מה להלן טומאת מקדש אף כאן טומאת מקדש. וְהֵעָלֵם כך נקד הרי"א ז"ל העין בקמץ:
שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה: ראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל יום הכפורים בלא ויו וכתב ברוב הספרים גרסינן ויום הכפורים בויו וצ"ע למה לא אמר תולים לפי זו הגרסא ע"כ ואינו מבין כי אדרבא לע"ד אותה הגירסא דחוקה יותר וכמעט שאין לה הבנה. וגם ראיתי את הלחץ השני כי שם במתני' דבסמוך מחק הויו של ויום הכפורים מכפר והאחרון הכביד לע"ד כי במשנת ועל זדון מקדש וקדשיו הגיה שעיר הנעשה בפנים יום הכפורים מכפר וכתב ס"א ויום בויו וצ"ע כי נ"ל שטעות ע"כ. ואם נאמר שכוונתו ז"ל לגרוס שׂיְער בשבא השין ור"ל שעיר הנעשה יום הכפורים בפנים ובמתני' דבסמוך ר"ל שעיר הנעשה יום הכפורים בחוץ מכפר ולקמן שעיר הנעשה יום הכפורים בפנים מכפר הוא דוחק גדול בעיני:
תולה: להגן עליו מן היסורין שכל השוגגין צריכין כפרה לכשידעו וקודם ידיעה ענושין הן הלכך אע"פ דאינו יודע שחטא יש לו לדאג. ובגמרא בברייתא תניא ומנין שלשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה תולה ולא לשאין בה ידיעה בתחלה אע"פ שאף היא אינה בת קרבן ת"ל לכל חטאתם הראויה לבוא לכלל חטאת יצאת שאין בה ידיעה בתחלה שאינה באה לכלל חטאת לעולם ופרכינן בגמרא ונתכפר כפרה גמורה ומשני א"כ לימא קרא מחטאתם מאי לכל חטאתם מכלל דבני חטאת נינהו:
תפארת ישראל
יכין
כל שיש בה ידיעה בתחלה: קודם שאכל הקודש, וקודם שנכנס למקדש ידע שנגע בשרץ [אף שלא ידע שעי"ז נטמא, עכ"פ ידיעת בית רבו שבלתי ספק למד שם שהנוגע בשרץ נטמא, שמה ידיעה, אף שחזר ושכח אותו הדין], וידע ג"כ שזה קודש ושזה מקדש:
וידיעה בסוף: דאחר שאכל הקודש, ואחר שיצא מהמקדש, נודע לו שטמא היה:
והעלם בינתיים: דבשעת אכילת הקודש ובשעה שהיה במקדש נעלם ממנו טומאתו:
הרי זה בעולה ויורד: ר"ל מביא קרבן שעולה לעשיר ויורד לעני. דהיינו שעשיר מביא חטאת בהמה, ועני חטאת עוף, ודל שבדלים עשירית איפה סולת. וזהו מנחת חוטא האמור בכל מקום [וחמשה מביאין קרבן עולה ויורד [וסי' שבטים. שמיעת קול [היינו שבועת העדות שכפר]. בטוי שפתים [בנשבע להרע או להיטיב ועבר]. טומאת מקדש וקדשיו. יולדת. מצורע אחר שנטהר. דגם יולדת חוטאת מקרי, דמחמת כאב לידה מחלטת בלבבה בשבועה לבלי להזדקק עוד לבעלה [כנדה ל"א ב']. ואע"ג דבשאר נשבעים כשגמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו [כשבועות כ"ו ב']. ועוד הרי אפילו באמר בפירוש לאו לאו דהו"ל שבועה [כשבועות דל"ו א'], עכ"פ אינו חייב מלקות או קרבן עד שיזכיר שם או כנוי [ב(רמב"ם פ"ב מהל' שבועות)]. י"ל דיולדת אגב כאב גדול של לידה, מחשב גמר שבלבה כאילו נשבעת בפירוש. וכ"כ מצורע מקרי חוטא, דעל ז' דברים נגעים באים, וחד מהן לשון הרע [כערכין דט"ז]. ואע"ג דבעלמא לא מייתי קרבן אהך עבירות [עתוס' במכילתן ד"ח א']. הכא מדהענישוהו משמים עד שהוחלט ש"מ שהיה לפי המאורע חטאו כבד. ונ"ל דמשו"ה חמירי הנך ה' יותר משאר חייבי חטאת, דבאינך כשאין לו בכדי חטאת ממתינין לו בשמים עד שתשיג ידו והנך בשאין לו בכדי חטאת מחוייב להביא בדלות. ה"ט משום דשבועת בטוי אין המעשה בעצמה אסורה רק בתנאי שעשה מעשה אחרת, שג"כ לבדה אינה אסורה. דהאומר לא ידעתי עדות אינו אסור רק בעבור שבאמת ראה. וכ"כ בשבועת בטוי. וכ"כ לטמא א"ע אינו אסור, ולכנוס למקדש לבד אינו איסור. רק מדעשה שניהן יחד עביד אסורא, לכן אין תשובתו שלימה. דוגמתו אשכחנא דאשם תלוי צריך שיהיה שוה ב' סלעים, ושאר חטאת סגי באפטרוזא בר דנקא [כריתות דכ"ב ב'] דמדמסופק אינו שב בכל לבו. ולהכי בהנך החמיר בהן הכתוב שיביאו בדלות, וגם בדלי דלות. וכ"כ ביולדת ומצורע מדרגיל חטאם. דרוב נשים מתעברות ויולדות [יבמות קי"ט א']. ולשון הרע אין אדם ניצל מהן בכל יום [ב"ב קס"ד ב'], לפיכך ג"כ החמיר בהן הכתוב שיביאו בדלות, ורק מדסבלו כבר ענשן במקצת כאב ויסורין, להכי בהנך היקל בהן הכתוב קצת שלא יצטרכו להביא בדלי דלות]:
שעיר שנעשה בפנים: ג' שעירי חטאת נעשין ביו"כ. ב' שמטיל עליהן גורלות, שאותו שעלה עליו הגורל להשם, מכניס דמו לזרוק לפני לפנים, והוא הנקרא פנימי, וחבירו משתלח לצוק. ושעיר השלישי הוא לקרבן מוסף, וזורק דמו במזבח החיצון ונקרא מה"ט חיצון:
ויום הכפורים: עצמותו של יום [ואילה"ק מאי נ"מ, וכי אפשר לשעיר שבפנים בלי יו"כ. דנ"ל דר"ל דאף שלא ידע שחטא. עכ"פ צריך שיאמין שיו"כ מכפר, דאל"כ אין יו"כ מכפר [כיומא דפ"ה ב'] ובכה"ג הכא אף שנעשה השעיר בפנים אין תולה לו]:
תולה: מגין עליו מיסורין שראוייו לו, מדהיה לו להשגיח היטב שלא יבוא לידי שוגג:
עד שיודע לו: שטמא היה כשאכל וכשנכנס:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת