משנה פסחים ד ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ד · משנה ה | >>

מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושין.

מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אין עושין.

ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם.

וחכמים אומרים: ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ובגליל לא היו עושין כל עיקר.

הלילה, בית שמאי אוסרין, ובית הלל מתירין עד הנץ החמה.

משנה מנוקדת

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְאָב, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אֵין עוֹשִׂין. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּיהוּדָה הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כָּל עִקָּר. הַלַּיְלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין עַד הָנֵץ הַחַמָּה:

נוסח הרמב"ם

מקום, שנהגו לעשות מלאכה,

בתשעה באב - עושין.
מקום שנהגו שלא לעשות - אינן עושין.
בכל מקום, תלמידי חכמים - בטלין.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
לעולם, יעשו כל אדם עצמן - כתלמידי חכמים.


[ו] *הערה 1: חכמים אומרין:

ביהודה - עושין מלאכה בערבי פסחים, עד חצות.
ובגליל - אינן עושין כל עיקר.
ובלילה -
בית שמאי: אוסרין.
ובית הלל: מתירין - עד הנץ החמה.

פירוש הרמב"ם

ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל:

משנה ו [נוסח הרמבם]

וחכמים אומרים, ביהודה עושין מלאכה, לפי מה שקדם להם דבר כללי מקום שנהגו ומקום שלא נהגו, הודיענו בשני המקומות ידועות, באחד נהגו לעשות ובאחד לא נהגו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

תלמידי חכמים בטלים - ממלאכתן כל אותו היום, כדי שלא יסיחו דעתם מאבילות:

לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם - ולא מחזי כיוהרא שהרואה אותו בטל אומר אין לו מלאכה לעשות ולא מפני שנוהג בו איסור יא:

וחכמים אומרים ביהודה וכו' - חכמים סבירא להו דעשיית מלאכה בערבי פסחים לאו במנהגא תליא מלתא, אלא ביהודה היו מתירים ובגליל אוסרים איסור גמור, ולא מכח מנהג:

הלילה - ליל ארבעה עשר, לאנשי גליל שאוסרים לעשות מלאכה בערבי פסחים:

בית שמאי אוסרים - להם ככל שאר ימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה שהלילה הולך אחר היום:

ובית הלל מתירים - מידי דהוה אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר יב:

פירוש תוספות יום טוב

רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח. פירש הר"ב ולא מחזי כיוהרא והא דבסוף פ"ב דברכות לענין חתן שלא יקרא ק"ש איפכא שמעינן להו דרשב"ג חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי מתרץ בגמרא דרבנן סברי הכא כיון דכ"ע עבדי מלאכה ואיהו לא עביד מחזי כיוהרא. אבל התם כיון דכ"ע קרי ואיהו נמי קרי לא מחזי כיוהרא ורשב"ג סבר התם דבעינן כוונה ואנן סהדי דלא מצי כווני דעתיה מחזי כיוהרא אבל הכא לא מחזי כיוהרא אמרי מלאכה הוא דלית ליה פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. ואיכא שינויא אחרינא דמוחלפת השיטה. וכתב הב"י בסי' ע' גבי ק"ש דהרמב"ם פוסק דרשאי משום דס"ל כהאי שינויא דמוחלפת השיטה וא"כ קמה לה סברת ת"ק אליביה דרשב"ג וקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ומה"ט נמי פסק הרא"ש דאינו רשאי משום דסובר כאידך שינויא וסבר רשב"ג דאינו רשאי והלכה כמותו בכל מקום וכו' אלו דבריו ז"ל. ואני תמה עליהם דהרי הרמב"ם בפ"ה מהלכות תענית לא הביא דברי רשב"ג דמשנתינו דהכא ואילו כדבריו ז"ל ה"ל לפסוק דלא חיישינן ליוהרא ושכל אדם רשאי לעשות עצמו כתלמיד חכם. וכ"כ בהדיא בפירוש המשנה דאין הלכה כרשב"ג בכאן ובברכות אלא נ"ל דלא זו הדרך ולא זו הסברא של הרמב"ם אלא סבירא ליה נמי כאידך שינוייא דלא מוחלפת השיטה כלל דהכי ניחא טפי. אי נמי משום דרב שישא בר אידי דמשני ליה בתראה הוא כדכתב הב"י להרא"ש ובתרתי מתני' פסק כת"ק ולא כרשב"ג והאי כללא דקאמר כל מקום ששנה וכו' אמוראי פליגי ביה והרמב"ם סבירא ליה כמאן דפליג וכבר כתבתי בזה במ"ז פ"ח דערובין. והרא"ש פסק כרשב"ג משום דמסתבר ליה טעמיה דרשב"ג וכ"כ בשם הרי"ף בסוף פרק גט פשוט דהדין כללא דכל מקום ששנה רשב"ג כו' לאו דוקא הוא דלא אמרו הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא. וכ"כ הר"ן במשנה ד' פ"ו דכתובות דגאונים פסקו שם כרשב"ג שבמשנתינו לפי שאינו חולק ע"כ. ואי איתא דכללא הוא אפי' אתא לאפלוגי הלכה כמותו:

וחכמים אומרים ביהודה כו'. פי' הר"ב חכמים סבירא להו דעשיית מלאכה כו' איסור גמור כו' עי' מ"ש הר"ב בסוף פ"ק דיבמות מאי דפריך בגמרא מלא תתגודדו:

ובית הלל מתירין. פירש הר"ב מידי דהוה אתענית וכו'. ולכאורה סברא דבית שמאי עדיפא דילפי איסור מלאכה מאיסור מלאכה. ונראה לי דלחכמים דהכא דסברי איסורא איכא טעמא דאיסור כדאמר בירושלמי משום שחיטת הפסח כמ"ש בריש פירקין וקאמרי בית הלל דכיון דאיסור מלאכה משום שחיטת הפסח הוא הוי איסור מלאכה דידיה כאיסור אכילה דתענית שהרי הקרבן והתענית שוים הם דשניהם לכפרה באים. ובקרבן עצמו הלילה הולך אחר היום ולא היום אחר הלילה. אלא דהכא איסור דלילה שאחריו לאו משום לתא דידיה אלא משום עצמו. ולפיכך יליף מתענית דמצינו שאיסורו ביום בלבד ולא בלילה כלל. כן איסור מלאכה דמחמת קרבן הדומה לו כמ"ש לא נאסר הלילה שלפניו. וא"ת ומאי דוחקיה דרש"י והר"ב דפירשו לעיל דלא כהירושלמי והרי בכאן לחכמים על כרחיך צריך לההוא טעמא. ויש לומר דבירושלמי עצמו פריך א"כ יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן דאסור בכל היום ומפרש התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו יכול להקריבו אלא עד חצות כדאיתא בריש פרק דלקמן כמ"ש התוספות בריש פרקין והאי שנויא ס"ל לדוחק דכיון דמשום שהוא יום קרבן אסרינן לא שייך לחלק היום בעצמו. וביהודה נמי שעושין מלאכה לסברת רש"י והר"ב לית להו טעמא דירושלמי באחר חצות אלא כפירושם:

הנץ. עיין מ"ש במ"ב פ"ק דברכות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יא) (על הברטנורא) והא דבספ"ב דברכות לענין חתן איפכא שמעינן ליה. מתרץ בגמרא דרבנן סברי הכא כיון דכ"ע עבדי מלאכה ואיהו לא עביד מחזי כיוהרא, אבל התם כיון דכ"ע קרו ואיהו נמי קרי, לא. ורשב"ג סבר התם דבעינן כוונה ואנן סהדי דלא מצי כווני דעתיה מחזי כיוהרא אבל הכא לא, דאמרי מלאכה הוא דלית ליה, פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. ואיכא שנויא אחרינא דמוחלפת השיטה:

(יב) (על הברטנורא) ולכאורה סברא דב"ש עדיפא, ונ"ל דהטעם דהאיסור הוא משום שחיטת הפסח וקאמרי ב"ה דכיון דמשום שחיטת הפסח הוא כו' הרי הקרבן והתענית שוין הן דלכפרה באים כו'. ולפיכך ילפי מתענית:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מקום שגהנו לעשות בט' באב עושין:    אע"פ שיום אבלות הוא ואבל אסור במלאכה לא אסרו מלאכה לאבל אלא באבלות חדשה אבל באבלות ישנה לא ומ"מ יש שהיו נוהגין בו איסור מלאכה מתורת מנהג ומתוך כך מקום שנהגו וכו':

ובכל מקום חכמים בטלים בו:    שהם הראויין להכיר בחסרון המקום הנכבד יותר מכולן עכ"ל הרב המאירי ז"ל: ובטור א"ח סי' תקנ"ד ואיתא בס"פ בתרא דתענית:

רשב"ג אומ' לעולם יעשה וכו':    הרב יהוסף ז"ל הגיה יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים. ובגמ' למימרא דרשב"ג סבר לא חיישי' ליוהרא ורבנן סברי חיישי' והא אפכא שמעינן להו דתנן בס"פ היה קורא חתן אם רצה לקרות ק"ש בלילה הראשון קורא רשבג"א לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דמיחזי כיוהרא ומחינן בידיה א"ר יוחנן מוחלפת השיטה פי' התנא שסדרן טעה באחת מהן והחליף שיטתו רב שישא בריה דרב אידי אמר לא תיפוך כו' ובפרק בתרא דתעניות תניא רבן גמליאל אומר כל העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה לעולם וכך הנוסחא שם בטור אלא שבגמרות שלפנינו הנוסחא שם ר' עקיבא אומר כל העושה וכו'. וכתב החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דהא דקתני מתני' דמקום שנהגו לעשות עושין ואינו רשאי ליבטל מפני המחלוקת מפרש בירוש' דלא תיקשי והרי אין כאן מחלוקת דכמה בטלני איכא בשוקא דמתני' מיירי במתמיה כלומר באיש שלעולם אינו בטל שהוא עסקן גדול וכל הרואין אותו היום בטל יתמהו ובהכרח יאמרו שהוא משנה מנהג העיר לימנע מלעשות מלאכה בט"ב אבל בשאר בני אדם ודאי רשאין ליבטל ות"ח הנהנים מיגיעם אף אותם שלעולם אינם בטלים השעות הקבועות להם למלאכתם ביום בטלים בט' באב דאין כאן מחלוקת דלהם נאה ורשב"ג ס"ל כיון דת"ח בטלים יש רשות לכל מי שירצה ליבטל דאין כאן תו מחלוקת אלא יתלו הדבר לומר דלא גזרו איסור אלא מעיקרא תלי הדבר ברצון כל אדם הרוצה יעשה הרוצה ימנע ע"כ:

וחכמים אומרים ביהודה וכו':    קשה קצת לע"ד דאמאי שבק עד השתא מלאשמועינן פלוגתא דחכמים את"ק דריש פירקין ומה שנראה לומר דרך פשט הוא משום דבעא לסיומינהו לכולהו מקום שנהגו זה אחר זה והשתא הדר למילתיה קמייתא דערבי פסחים עד חצות. ושמא אפשר לומר עוד דרצה התנא לאשמועינן בסמיכות מילתייהו דחכמים הכא לענין מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב משום להשמיענו דבתרתי פליגי ר' יהודה דהיינו חכמים דמתני' אר"מ דהיינו ת"ק דריש פירקין כמו שמפורש בגמ' כמו שנכתוב בסמוך חדא דר"מ סבר דבמנהגא תליא מילתא ור' יהודה סבר דבאיסורא תליא מילתא וחדא דר"מ סבר דאל ישנה אדם מפני המחלוקת אפי' שיהא ת"ח ור' יהודה סבר דאם הוא ת"ח מותר לשנות כגון להיות בטל ממלאכה ע"פ אפי' בחצות היום הראשון כמו שאתה ר"מ מודה לי דבט' באב בכל מקום ת"ח בטלים ויש להם על מה שיסמוכו דהא אנשי גליל אוסרין מן הדין לעשות מלאכה כל עיקר אפי' חצות היום הראשון ואפי' עמי הארץ א"כ דין הוא שבשאר מקומות לכל הפחות ת"ח יהיו בטלין ובזה ידוקדק מלות כל עיקר דקתני מתני' דנראה שהן מלות יתירות ועוד אפשר לומר דמלות כל עיקר היתירות אתו לאשמועי' אפי' מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד וגם אפי' שלש אומניות דוק. ובגמ' מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא דקתני ב"ש אוסרין דמשמע בכל מקום א"ר יוחנן לא קשיא הא ר"מ הא ר' יהודה דתניא א"ר יהודה ביהודה היו עושין מלאכה בע"פ עד חצות ובגליל אינם עושין כל עיקר א"ל ר"מ מה ראיה יהודה וגליל לכאן אף כל מקום שנהגו היתר היתר נהגו איסור איסור מדקאמר ר"מ מנהגא מכלל דר' יהודה איסורא קאמר דבני יהודה מתירין ובני גליל אוסרין דאי מנהגא קאמר מאי פלוגתיה דר"מ הא ר' יהודה הכי הוה אמר בגליל היו נוהגין בו איסור שהחמירו על עצמן וביהודה נוהגין בו היתר וכתבו תוס' ז"ל אמתני' ליכא למידק הכי מדקאמר ת"ק מנהגא מכלל דחכמים איסורא קאמרי דאמתני' איכא למימר דתרוייהו סברי מנהגא וה"ק ליה חכמים לת"ק למה אתה סותם דבריך והלא אתה יכול לפרש דבריך ולבאר דבגליל אין עושין וביהודה עושין ובברייתא לא שייך לפ' כן ע"כ נראה שרוצים לומר דבברייתא לא שייך לפרש כן מפני שר' יהודה הוא שדבר ברישא. ונלע"ד דמשום הכי נמי רש"י ז"ל פירש ולבסוף תני איסורא דקתני ב"ש אוסרין דמשמע בכל מקום כלומר אבל מרישא דקתני וחכמים אומרים וכו' ליכא למידק הכי. וכתבו עוד תוס' והרא"ש ז"ל ומתני' דריש פירקין ר"מ ומתני' דהכא ר' יהודה ופלוגתא דב"ש וב"ה בלילה ובגליל ואליבא דר' יהודה ולר"מ לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה דליכא איסורא אלא מנהגא ובמנהגא לא שייך פלוגתא דליחזי היכי נהוג ע"כ. ולפי' זה רבינו עובדיה ז"ל שפירש הלילה ליל ארבעה עשר לאנשי גליל וכו' לפי המסקנא פירש ואליבא דר' יהודה כדכתבינן. ואע"ג דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה כתבו שם דיראה דהלכה כר"מ בהא דסתם משנה דריש פירקין עדיף מדברי חכמים ע"כ ובגמ' פריך וסבר ר' יהודה י"ד מותר בעשיית מלאכה דקאמר בני יהודה מתירין והתניא ר' יהודה אומר המנכש בי"ג וכו' מנכש בי"ג קתני מנכש בי"ד לא קתני ומ"ט נקט י"ג ולא נקט י"ד אי משום דלא מיקלטא לפני העומר הקרב בט"ז מכדי שמעי' ליה דאמר בפ' שני דשביעית כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת. ואי י"ד מותר במלאכה נמי נינקוט ארביסר נמי דהא איכא מקצת ארביסר וחמיסר כולו ומקצת שיתסר עד שעת הקרבתו ותירץ דבגלילא שנו שלא היו עושין מלאכה כל עיקר בי"ד ובהן נשנית משנה זו רבינא אמר לעולם ביהודה ודקא קשיא לך ליתני י"ר בהשרשה חד מקצת היום ככולו אמרינן תרי לא אמרינן ע"כ ובירוש' נמי תרצו בשם ר' יוחנן שני תלמידים שנו אותה כדמשני בבבלי. ואיתא תו התם תלתא תנאי אינון חד אמר אסור וחד אמר מותר וחד אמר מנהג:

והלילה ב"ש וכו':    ס"א ובלילה ואיתא בפ"ק דיבמות דף י"ג:

תפארת ישראל

יכין

מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין:    שלא יסיח דעתו מאבילות. וקיי"ל דכל מלאכה שיש בה שהוי, אסור עד חצות, אבל דבר האבוד מותר, וטוב לעשות ע"י עכו"ם [תקנ"ד]:

רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם:    ולא מחזי כיוהרא, דיאמרו מלאכה הוא דלית לי' וס"ל כאביו [ברכות פ"ב מ"ה] דבשאר מילי אסור:

ובגליל לא היו עושין כל עיקר:    חכמים הוא דנטרו לי' לת"ק עד דסיים כל הנך מקום שנהגו, והשתא פליגי עליה בהך דקאמר מקום שנהגו במלאכ' בע"פ וכו'. וקאמרי אינהו, דלאו במנהגא תליא, רק פלוגתא היא, דחכמי יהודה מתירין וחכמי גליל אוסרין מדינא:

והלילה:    בגליל:

בית שמאי אוסרין:    כשאר יו"ט, דלילה כיום:

ובית הלל מתירין עד הנץ החמה:    כבתענית, דלילה מותר באכילה ויום אסור. [ודמי טפי לתענית, משום דאיסור מלאכה בע"פ, כדי שלא יתבטל משחיטת פסחו, כסי' א', ותענית וקרבן שוין. דשניהן לכפרה, כך כתב רתוי"ט, ודוחק בעיני, דעכ"פ פסח אינו לכפרה ולפעד"נ, להכי מדמינן ערב פסח לתענית, משום דשניהן מדברי סופרים, דמינן להו אהדדי, משא"כ יו"ט דאו']:

בועז

פירושים נוספים