משנה עדיות ד

עדיות פרק ד', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי

<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת עדיות · פרק רביעי ("אלו דברים") · >>

פרקי מסכת עדיות: א ב ג ד ה ו ז ח

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·משנה יב ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן

משנה א

אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

ביצה שנולדה ביום טוב — בית שמאי אומרים, תאכל. ובית הלל אומרים, לא תאכל.

בית שמאי אומרים, שאור בכזית וחמץ בככותבת.

ובית הלל אומרים, זה וזה בכזית.

משנה ב

[ בהמה שנולדה ביום טוב, הכל מודים שהיא מותרת.

ואפרוח שיצא מן הביצה, הכל מודים שהוא אסור ].

השוחט חיה ועוף ביום טוב — בית שמאי אומרים, יחפור בדקר ויכסה. ובית הלל אומרים, לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן.

ומודים שאם שחט, שיחפור בדקר ויכסה.

שאפר כירה מוכן הוא.

משנה ג

בית שמאי אומרים, הבקר לעניים הבקר.

ובית הלל אומרים, אינו הבקר, עד שיובקר אף לעשירים כשמיטה.

כל עומרי השדה של קב קב, ואחד של ארבעה קבין ושכחו — בית שמאי אומרים, אינו שכחה. ובית הלל אומרים, שכחה.

משנה ד

העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו — בית שמאי אומרים, אינו שכחה. ובית הלל אומרים, שכחה.

משנה ה

כרם רבעי — בית שמאי אומרים, אין לו חומש ואין לו ביעור. ובית הלל אומרים, יש לו [ חומש ויש לו ] ביעור.

בית שמאי אומרים, יש לו פרט ויש לו עוללות, והעניים פודים לעצמן.

ובית הלל אומרים, כולו לגת.

משנה ו

חבית של זיתים מגולגלים — בית שמאי אומרים, אינו צריך לנקב. ובית הלל אומרים, צריך לנקב.

ומודים, שאם נקבה וסתמוה שמרים, שהיא טהורה.

הסך בשמן טהור ונטמא, ירד וטבל — בית שמאי אומרים, אף על פי שהוא מנטף, טהור. ובית הלל אומרים, כדי סיכת אבר קטן.

ואם היה שמן טמא מתחלתו — בית שמאי אומרים, כדי סיכת אבר קטן. ובית הלל אומרים, משקה טופח.

רבי יהודה אומר משום בית הלל, טופח ומטפיח.

משנה ז

האשה מתקדשת בדינר ובשוה דינר, כדברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים, בפרוטה ובשוה פרוטה.

וכמה היא פרוטה, אחד משמונה באיסר האיטלקי.

בית שמאי אומרים, פוטר הוא את אשתו בגט ישן, ובית הלל אוסרין.

איזהו גט ישן, כל שנתייחד עמה אחר שכתבו לה.

המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי — בית שמאי אומרים, אינה צריכה ממנו גט שני. ובית הלל אומרים, צריכה ממנו גט שני.

אימתי, בזמן שנתגרשה מן הנשואין.

אבל אם נתגרשה מן האירוסין, אינה צריכה ממנו גט שני, מפני שאין לבו גס בה.

משנה ח

בית שמאי מתירין את הצרות לאחים, ובית הלל אוסרין.

חלצו, בית שמאי פוסלין מן הכהונה, ובית הלל מכשירין.

נתייבמו, בית שמאי מכשירין, ובית הלל פוסלין.

ואף על פי שאלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מלישא נשים מבית שמאי.

וכל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין, לא נמנעו להיות עושים טהרות אלו על גב אלו.

משנה ט

שלשה אחים, שנים מהם נשואים לשתי אחיות ואחד מופנה, מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ואחר כך מת אחיו השני —

בית שמאי אומרים, אשתו עמו, והלה תצא משום אחות אשה.

ובית הלל אומרים, מוציא את אשתו בגט וחליצה, ואת אשת אחיו בחליצה.

זו היא שאמרו, אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו.

משנה י

המדיר את אשתו מתשמיש המטה — בית שמאי אומרים, שתי שבתות. ובית הלל אומרים, שבת אחת.

המפלת לאור שמונים ואחד— בית שמאי פוטרין מן הקרבן, ובית הלל מחייבין.

סדין בציצית — בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבים.

כלכלת השבת — בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין.

בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תֵּאָכֵל.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת,

וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

זֶה וְזֶה בְּכַזַּיִת:

(ב)

בְּהֵמָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב,

הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת;

וְאֶפְרוֹחַ שֶׁיָּצָא מִן הַבֵּיצָה,

הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהוּא אָסוּר.

הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

יַחְפֹּר בְּדֶקֶר וִיכַסֶּה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

לֹא יִשְׁחֹט,

אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן.

וּמוֹדִים,

שֶׁאִם שָׁחַט,

שֶׁיַּחְפֹּר בְּדֶקֶר וִיכַסֶּה.

שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא:

(ג)

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

הֶבְקֵר לַעֲנִיִּים הֶבְקֵר;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

אֵינוֹ הֶבְקֵר,

עַד שֶׁיֻּבְקַר אַף לַעֲשִׁירִים,

כִּשְׁמִטָּה.

כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב,

וְאֶחָד שֶׁל אַרְבָּעָה קַבִּין, וּשְׁכֵחוֹ,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ שִׁכְחָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שִׁכְחָה:

(ד)

הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ וְלַבָּקָר וְלַכֵּלִים,

וּשְׁכֵחוֹ,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

אֵינוֹ שִׁכְחָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

שִׁכְחָה:

(ה)

כֶּרֶם רְבָעִי,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

אֵין לוֹ חֹמֶשׁ וְאֵין לוֹ בִּעוּר;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

יֵשׁ לוֹ חֹמֶשׁ וְיֵשׁ לוֹ בִּעוּר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

יֵשׁ לוֹ פֶּרֶט וְיֵשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת,

וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִים לְעַצְמָן;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

כֻּלּוֹ לַגַּת:

(ו)

חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגֻלְגָּלִים,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַקֵּב;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צָרִיךְ לְנַקֵּב.

וּמוֹדִים,

שֶׁאִם נְקָבָהּ וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים,

שֶׁהִיא טִהוֹרָה.

הַסָּךְ בְּשֶׁמֶן טָהוֹר וְנִטְמָא,

יָרַד וְטָבַל,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְנַטֵּף, טָהוֹר;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן.

וְאִם הָיָה שֶׁמֶן טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

כְּדֵי סִיכַת אֵבֶר קָטָן;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית הִלֵּל:

טוֹפֵחַ וּמַטְפִּיחַ:

(ז)

הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּדִינָר וּבִשְׁוֵה דִּינָר,

כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

בִּפְרוּטָה וּבִשְׁוֵה פְּרוּטָה.

וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה?

אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בָּאִסָּר הָאִיטַלְקִי.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

פּוֹטֵר הוּא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט יָשָׁן;

וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין.

אֵיזֶהוּ גֵּט יָשָׁן?

כֹּל שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ.

הַמְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בְּפֻנְדָּקִי,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי.

אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין;

אֲבָל אִם נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין,

אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי,

מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ:

(ח)

בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת לָאַחִים,

וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין.

חָלְצוּ,

בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה,

וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.

נִתְיַּבְּמוּ,

בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין,

וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין.

וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין,

לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל,

וְלֹא בֵּית הִלֵּל מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית שַׁמַּאי.

וְכָל הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין,

לֹא נִמְנְעוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים טְהָרוֹת אֵלּו עַל גַּב אֵלּוּ:

(ט)

שְׁלֹשָׁה אַחִים,

שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִים לִשְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֶחָד מֻפְנֶה,

מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת,

וְעָשָׂה בָּהּ מֻפְנֶה מַאֲמָר,

וְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו הַשֵּׁנִי,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ,

וְהַלָּה תֵּצֵא מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט וַחֲלִיצָה,

וְאֶת אֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה.

זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ:

אִי לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ,

וְאִי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו:

(י)

הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת,

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שַׁבָּת אַחַת.

הַמַּפֶּלֶת לְאוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד,

בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן,

וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין.

סָדִין בְּצִיצִית,

בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין,

וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִים.

כַּלְכָּלַת הַשַּׁבָּת,

בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין,

וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין:

(יא)

מִי שֶׁנָּדַר נְזִירוּת מְרֻבָּה,

וְהִשְׁלִים נְזִירוּתוֹ,

וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

נָזִיר בַּתְּחִלָּה.

מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדִים מְעִידוֹת אוֹתוֹ,

אֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר שְׁתַּיִם,

וְאֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר חָמֵשׁ,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

נֶחְלְקָה הָעֵדוּת, וְאֵין כָּאן נְזִירוּת;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

יֵשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם,

שֶׁיִּהְיֶה נָזִיר שְׁתַּיִם:

(יב)

אָדָם שֶׁהוּא נָתוּן תַּחַת הַסֶּדֶק,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הֻטֻּמְאָה;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:

אָדָם – חָלוּל הוּא,

וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

נוסח הרמב"ם

(א) אלו דברים, מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל.

ביצה שנולדה ביום טוב -

בית שמאי אומרין: תיאכל.

ובית הלל אומרין: לא תיאכל.

בית שמאי אומרין:

שאור - כזית,

וחמץ - ככותבת.

ובית הלל אומרין: זה וזה - כזית.

(ב) השוחט חיה ועוף ביום טוב -

בית שמאי אומרין: יחפור בדקר, ויכסה.

ובית הלל אומרין: לא ישחוט - אלא אם כן היה לו עפר מוכן.

ומודים -

שאם שחט - שיחפור בדקר, ויכסה.

ושאפר הכירה - מוכן.

(ג) בית שמאי אומרין: הפקר לעניים - הפקר.

ובית הלל אומרין: אינו הפקר - עד שיופקר אף לעשירים, כשמיטה.

כל עומרי השדה, של קב קב, ואחד של ארבעת קבין,

ושכחו -

בית שמאי אומרין: אינו שכחה.

ובית הלל אומרין: שכחה.

(ד) העומר שהוא סמוך לגפה, ולגדיש, ולבקר, ולכלים,

ושכחו -

בית שמאי אומרין: אינו שכחה.

ובית הלל אומרין: שכחה.

(ה) כרם רבעי -

בית שמאי אומרין: אין לו חומש, ואין לו ביעור.

ובית הלל אומרין: יש לו.

בית שמאי אומרין: יש לו פרט, ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן.

ובית הלל אומרין: כולו לגת.

(ו) חבית של זיתים מגולגלין -

בית שמאי אומרין: אינו צריך לנקב.

ובית הלל אומרין: צריך לנקב.

ומודים -

שאם נקבה, וסתמוה שמרים - שהיא טהורה.

הסך שמן טהור, ונטמא, וירד לטבול -

בית שמאי אומרין: אף על פי שהוא מנטף - טהור.

ובית הלל אומרין: כדי סיכת אבר קטן.

אם היה שמן טמא מתחילתו -

בית שמאי אומרין: כדי סיכת אבר קטן.

ובית הלל אומרין: כמשקה טופח.

רבי יהודה אומר, משום בית הלל: טופח ומטפיח.

(ז) האשה מתקדשת בדינר, ובשוה דינר - כדברי בית שמאי.

בית הלל אומרין: בפרוטה, ובשוה פרוטה.

כמה היא פרוטה?

אחד משמונה באיסר האיטלקי.

בית שמאי אומרין: פוטר הוא אדם את אשתו בגט ישן.

ובית הלל - אוסרין.

איזה הוא גט ישן?

כל שנתייחד עימה - מאחר שכתבו לה.

המגרש את אשתו, ולנה עימו בפונדקי -

בית שמאי אומרין: אינה צריכה הימנו גט שני.

ובית הלל אומרין: צריכה הימנו גט שני.

אימתי?

בזמן שנתגרשה מן הנישואין.

ומודים -

בנתגרשת מן האירוסין -

שאינה צריכה הימנו גט שני - מפני שאין לבו גס בה.

(ח) בית שמאי - מתירין את הצרות לאחים.

ובית הלל - אוסרין.

חלצו -

בית שמאי - פוסלין מן הכהונה.

ובית הלל - מכשירין.

נתייבמו -

בית שמאי - מכשירין.

ובית הלל - פוסלין.

אף על פי שאלו פוסלין - ואלו מכשירין,

לא נמנעו בית שמאי - מלישא נשים מבית הלל,

ולא בית הלל - מבית שמאי.

וכל הטהרות והטומאות,

שהיו אלו מטהרין - ואלו מטמאין,

לא נמנעו עושין טהרות - אלו על גב אלו.

(ט) שלשה אחים -

שנים מהן - נשואים לשתי אחיות,

ואחד - מפנה.

מת אחד מבעלי אחיות,

ועשה בה מפנה - מאמר,

ואחר כך, מת אחיו השני -

בית שמאי אומרין:

אשתו - עימו,

והלז תצא - משום אחות אשה.

ובית הלל אומרין:

מוציא את אשתו - בגט וחליצה,

ואשת אחיו - בחליצה.

זו היא שאמרו:

אי לו על אשתו - ואי לו על אשת אחיו.

(י) המדיר את אשתו מתשמיש המיטה -

בית שמאי אומרין: שתי שבתות.

ובית הלל אומרין: שבת אחת.

המפלת אור לשמונים ואחד -

בית שמאי - פוטרין מן הקרבן.

ובית הלל - מחייבין.

סדין בציצית -

בית שמאי - פוטרין.

ובית הלל - מחייבין.

כלכלת שבת -

בית שמאי - פוטרין.

ובית הלל - מחייבין.

(יא) מי שנדר נזירות מרובה,

והשלים את נזירותו,

ואחר כך בא לארץ -

בית שמאי אומרין: נזיר שלשים יום.

ובית הלל אומרין: נזיר כתחילה.

מי שהיו שתי כתי עדים מעידות אותו,

אלו מעידין - שנזר שתים,

ואלו מעידין - שנזר חמש,

בית שמאי אומרין:

נתחלקה העדות - אין כאן נזירות.

ובית הלל אומרין:

יש בכלל חמש שתים - שיהא נזיר שתים.

(יב) אדם שהוא נתון תחת הסדק -

בית שמאי אומרין: אינו מביא את הטומאה.

ובית הלל אומרין: אדם חלול הוא - והצד העליון מביא את הטומאה.

פירושים

משנה עדיות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב