משנה עבודה זרה ה

עבודה זרה פרק ה', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי

---

<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק חמישי ("השוכר את") · >>

פרקי מסכת עבודה זרה: א ב ג ד ה

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·משנה יב ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן

משנה א

השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, שכרו אסור.

שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר.

השוכר את החמור להביא עליה יין נסך, שכרה אסור.

שכרה לישב עליה, אף על פי שהניח הגוי לגינו עליה, שכרה מותר.

משנה ב

יין נסך שנפל על גבי ענבים, ידיחן והן מותרות.

ואם היו מבוקעות, אסורות.

[ נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים, אם יש בהן בנותן טעם, אסור ].

מעשה בביתוס בן זונין שהביא גרוגרות בספינה. ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן, ושאל לחכמים והתירום.

זה הכלל, כל שבהנאתו בנותן טעם, אסור.

כל שאין בהנאתו בנותן טעם, מותר, כגון חמץ שנפל על גבי גריסין.

משנה ג

נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת המשתמר, מותר.

אם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ויגוב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח ויגוף ותיגוב.

משנה ד

המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא, נכנס למדינה ורחץ, מותר.

אם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ויגוב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח ויגוף ותיגוב.

המניח נכרי בחנות, אף על פי שהוא יוצא ונכנס, מותר.

ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ויגוב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח ויגוף ותיגוב.

משנה ה

היה אוכל עמו על השלחן והניח לגינה על השלחן, ולגינה על הדולבקי,^[1] והניחו ויצא. מה שעל השולחן, אסור. ומה שעל הדולבקי, מותר.

ואם אמר לו הוי מוזג ושותה, אף שעל הדולבקי אסור.

חביות פתוחות, אסורות.

סתומות, כדי שיפתח ויגוף ותיגוב.

משנה ו

בלשת גוים שנכנסה לעיר בשעת שלום, חביות פתוחות, אסורות.

סתומות, מותרות.

בשעת מלחמה, אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך.

משנה ז

אומנין של ישראל ששלח להם נכרי חבית של יין נסך בשכרן, מותרים לומר לו תן לנו את דמיה.

[ ואם ] משנכנסה לרשותן, אסור.

המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד, דמיו מותרין.

מדד עד שלא פסק, דמיו אסורין.

נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש בו עכבת יין, אסור.

המערה מכלי אל כלי, את שעירה ממנו, מותר.

ואת שעירה לתוכו, אסור.

משנה ח

יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא.

יין ביין ומים במים, בכל שהוא.

יין במים ומים ביין, בנותן טעם.

זה הכלל, מין במינו, במשהו.

ושלא במינו, בנותן טעם.

משנה ט

אלו אסורין ואוסרין בכל שהן:

יין נסך, ועבודה זרה, ועורות לבובין, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפורי מצורע, ושער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, [ ושעיר המשתלח ], וחולין שנשחטו בעזרה, הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהן.

משנה י

יין נסך שנפל לבור, כולו אסור בהנאה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו.

משנה יא

גת של אבן שזפתה גוי, מנגבה והיא טהורה.

ושל עץ, רבי אומר, ינגב.

וחכמים אומרים, יקלוף את הזפת.

ושל חרס אף על פי שקלף את הזפת, הרי זו אסורה.

משנה יב

הלוקח כלי תשמיש מן הגוי, את שדרכו להטביל, יטביל.

להגעיל, יגעיל.

ללבן באור, ילבן באור.

השפוד והאסכלה, מלבנן באור.

הסכין, שפה והיא טהורה.

משנה מנוקדת

(א)

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּיֵין נֶסֶךְ,

שְׂכָרוֹ אָסוּר.

שְׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מְלָאכָה אַחֶרֶת,

אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ:

הַעֲבֵר לִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

שְׂכָרוֹ מֻתָּר.

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ יֵין נֶסֶךְ,

שְׂכָרָהּ אָסוּר.

שְׂכָרָהּ לֵישֵׁב עָלֶיהָ,

אַף עַל פִי שֶׁהִנִּיחַ הַגּוֹי לְגִינוֹ עָלֶיהָ,

שְׂכָרָהּ מֻתָּר:

(ב)

יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים,

יְדִיחֵן וְהֵן מֻתָּרוֹת;

וְאִם הָיוּ מְבֻקָּעוֹת,

אֲסוּרוֹת.

נָפַל עַל גַבֵּי תְּאֵנִים אוֹ עַל גַּבֵּי תְּמָרִים,

אִם יֵשׁ בָּהֶן בְּנוֹתֵן טַעַם, אָסוּר.

מַעֲשֶׂה בְּבַיְתוֹס בֶּן זוֹנִין,

שֶׁהֵבִיא גְּרוֹגְרוֹת בִּסְפִינָה,

וְנִשְׁתַּבְּרָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ וְנָפַל עַל גַּבֵּיהֶן,

וְשָׁאַל לַחֲכָמִים, וְהִתִּירוּם.

זֶה הַכְּלָל:

כֹּל שֶׁבַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, אָסוּר;

כֹּל שֶׁאֵין בַּהֲנָאָתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם, מֻתָּר,

כְּגוֹן חֹמֶץ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי גְּרִיסִין:

(ג)

נָכְרִי שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

אִם הָיָה בְּחֶזְקַת הַמִּשְׁתַּמֵּר,

מֻתָּר;

אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג,

כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּם וְיִסְתֹּם וְיִגֹּב.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגֹּף וְתִגֹּב:

(ד)

הַמַּנִּיחַ יֵינוֹ בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה,

וְהָלַךְ לוֹ בְּקַפַּנְדַּרְיָא,

נִכְנַס לַמְּדִינָה וְרָחַץ,

מֻתָּר.

אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג,

כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּם וְיִסְתֹּם וְיִגֹּב.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגֹּף וְתִגֹּב.

הַמַּנִּיחַ נָכְרִי בַּחֲנוּת,

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס,

מֻתָּר.

וְאִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג,

כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתֹּם וְיִסְתֹּם וְיִגֹּב.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגֹּף וְתִגֹּב:

(ה)

הָיָה אוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן,

וְהִנִּיחַ לִגִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן,

וּלְגִינָה עַל הַדֻּלְבְּקִי,

וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא,

מַה שֶּׁעַל הַשֻּׁלְחָן, אָסוּר;

וּמַה שֶּׁעַל הַדֻּלְבְּקִי, מֻתָּר.

וְאִם אָמַר לוֹ:

הֱוֵי מוֹזֵג וְשׁוֹתֶה,

אַף שֶׁעַל הַדֻּלְבְּקִי אָסוּר.

חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת, אֲסוּרוֹת.

סְתוּמוֹת,

כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגֹּף וְתִגֹּב:

(ו)

בַּלֶּשֶׁת גּוֹיִם שֶׁנִּכְנְסָה לָעִיר,

בִּשְׁעַת שָׁלוֹם,

חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת, אֲסוּרוֹת;

סְתוּמוֹת, מֻתָּרוֹת.

בִּשְׁעַת מִלְחָמָה,

אֵלּוּ וָאֵלּוּ מֻתָּרוֹת,

לְפִי שֶׁאֵין פְּנַאי לְנַסֵּךְ:

(ז)

אֻמָּנִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל,

שֶׁשָּׁלַח לָהֶם נָכְרִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בִּשְׂכָרָן,

מֻתָּרִים לוֹמַר לוֹ:

תֵּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ.

וְאִם מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן,

אָסוּר.

הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לְנָכְרִי,

פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד,

דָּמָיו מֻתָּרִין;

מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק,

דָּמָיו אֲסוּרִין.

נָטַל אֶת הַמַּשְׁפֵּךְ וּמָדַד לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל,

אִם יֶשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן,

אָסוּר.

הַמְּעָרֶה מִכְּלִי אֶל כְּלִי,

אֵת שֶׁעֵרָה מִמֶּנּו, מֻתָּר;

וְאֵת שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ, אָסוּר:

(ח)

יֵין נֶסֶךְ אָסוּר,

וְאוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא.

יַיִן בְּיַיִן וּמַיִם בְּמַיִם,

בְּכָל שֶׁהוּא;

יַיִן בְּמַיִם וּמַיִם בְּיַיִן,

בְּנוֹתֵן טַעַם.

זֶה הַכְּלָל:

מִין בְּמִינוֹ, בְּמַשֶּׁהוּ;

וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, בְּנוֹתֵן טַעַם:

(ט)

אֵלּו אֲסוּרִין, וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן:

יֵין נֶסֶךְ, וַעֲבוֹדָה זָרָה, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין,

וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֳּרֵי מְצוֹרָע,

וּשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר,

וּבָשָׂר בֶּחָלָב, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ,

וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בְּעֲזָרָה;

הֲרֵי אֵלּו אֲסוּרִין,

וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן:

(י)

יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל לְבוֹר,

כֻּלּוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,

יִמָּכֵר כֻּלּוֹ לְנָכְרִי,

חוּץ מִדְּמֵי יֵין נֶסֶךְ שֶׁבּוֹ:

(יא)

גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזִּפְּתָהּ גּוֹי,

מְנַגְּבָהּ וְהִיא טְהוֹרָה.

וְשֶׁל עֵץ,

רַבִּי אוֹמֵר:

יְנַגֵּב;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

יִקְלֹף אֶת הַזֶּפֶת.

וְשֶׁל חֶרֶס,

אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת,

הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה:

(יב)

הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ מִן הַגּוֹי,

אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַטְבִּיל, יַטְבִּיל;

לְהַגְעִיל, יַגְעִיל;

לְלַבֵּן בָּאוּר, יְלַבֵּן בָּאוּר.

הַשִּׁפּוּד וְהָאַסְכָּלָה,

מְלַבְּנָן בָּאוּר.

הַסַּכִּין,

שָׁפָהּ וְהִיא טְהוֹרָה:

נוסח הרמב"ם

(א) השוכר את הפועל לעשות עמו -

ביין נסך - שכרו אסור.

שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת -

אף על פי שאמר לו: העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום - שכרו מותר.

השוכר את החמור -

להביא עליה יין נסך - שכרה אסור.

שכרה לישב עליה -

אף על פי שהניח לגינו עליה - שכרה מותר.

(ב) יין נסך שנפל על גבי ענבים -

ידיחן - והן מותרות.

ואם היו מבוקעות - אסורות.

מעשה בבייתוס בן זונין,

שהיה מביא גרוגרות בספינה,

ונשתברו חביות של יין נסך על גביהן,

ובא מעשה לפני חכמים - והתירו.

זה הכלל -

כל שהוא בהניתו בנותן טעם - אסור,

וכל שאינו בהניתו בנותן טעם - מותר,

כגון החומץ, שנפל לגריסין.

(ג) נוכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום -

אם היה בחזקת משתמר - מותר.

ואם הודיעו שהוא מפליג - כדי שישתום, ויסתום, ותיגוב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח, ויאגוף, ותיגוב.

(ד) המניח יינו בקרון או בספינה, והלך לו בקפנדריה -

נכנס למדינה, ורחץ - מותר.

ואם הודיעו שהוא מפליג - כדי שישתום, ויסתום, ותיגוב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח, ויאגוף, ותיגוב.

המניח נוכרי בחנותו -

אף על פי שהוא יוצא ונכנס - מותר.

ואם הודיעו שהוא מפליג - כדי שישתום, ויסתום, ותיגוב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח, ויאגוף, ותיגוב.

(ה) היה אוכל עמו על השולחן,

והניח לפניו לגין על השולחן, ולגין על הדולפקי, והניחו ויצא -

מה שעל השולחן - אסור.

ומה שעל הדולפקי - מותר.

ואם אמר לו: הוי מוזג ושותה -

אף מה שעל הדולפקי - אסור.

חביות פתוחות - אסורות,

וסתומות - כדי שיפתח, ויאגוף, ותיגוב.

(ו) בלשת שנכנסה לעיר, בשעת שלום -

חביות פתוחות - אסורות,

וסתומות - מותרות.

בשעת מלחמה - אלו ואלו מותרות, שאין פנאי לנסך.

(ז) אומני ישראל, ששלח להם נוכרי חבית של יין נסך -

מותר שיאמרו לו: תן לנו את דמיה.

אם משנכנסה לרשותן - אסור.

המוכר יינו לנוכרי -

פסק עד שלא מדד - דמיו מותרין,

מדד עד שלא פסק - דמיו אסורין.

נטל משפך, ומדד לתוך צלוחיתו של נוכרי,

ונטלו, ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל -

אם יש בו עכבת יין - אסור.

המערה מכלי לכלי -

המערה ממנו - מותר,

ואת שעירה לתוכו - אסור.

(ח) יין נסך - אסור, ואוסר כל שהוא.

יין ביין, מים במים - כל שהוא.

יין במים, ומים ביין - בנותן טעם.

זה הכלל -

מין במינו - כל שהוא,

ושלא במינו - בנותן טעם.

(ט) אלו אסורין, ואוסרין כל שהן -

יין נסך, ועבודה זרה, ועורות לבובין,

ושור הנסקל, ועגלה ערופה,

וציפורי מצורע, ושיער נזיר,

ופטר חמור, ובשר בחלב,

וחולין שנשחטו בעזרה,

הרי אלו - אסורין, ואוסרין כל שהן.

(י) יין נסך שנפל לבור - כולו אסור בהניה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

יימכר כולו לנוכרי - חוץ מדמי יין נסך שבו.

(יא) גת של אבן שזפתה גוי -

מנגבה - והיא טהורה.

ושל עץ -

רבי אומר: ינגב.

וחכמים אומרין: יקלוף את הזפת.

ושל חרס -

אף על פי שקלף את הזפת - הרי זו אסורה.

(יב) הלוקח כלי תשמיש מן הגוי -

את שדרכו להטביל - יטביל,

להגעיל - יגעיל,

ללבן באור - ילבן.

השפוד, והאסכלה - מלבנן באור.

והסכין - שפה, והיא טהורה.

פירושים

• פירוש המשניות לרמב"ם
• רבי עובדיה מברטנורא
• פירוש תוספות יום טוב
• עיקר תוספות יום טוב
• פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
• פירוש מלאכת שלמה
• רש"ש
• מפרשי המשנה

משנה עבודה זרה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

1. בהרבה כתבי-יד ודפוסים הנוסח פה וכן בפירוש הרמב"ם, בברטנורא ובתוספות יו"ט הינו "דלפוקי" (דומה לדלפק).