משנה סנהדרין ו ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ו · משנה ה | >>
אמר רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער, [ שכינה ] מה הלשון אומרת [ כביכול ]כד, קלני מראשי, קלני מזרועי.
אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמם של צדיקים.
ולא זו בלבד [ אמרו ], אלא כל המלין את מתו, עובר בלא תעשהכו.
הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים, אינו עובר עליו.
ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו, אלא שני בתי קברות היו מתוקנין לבית דין, אחד לנהרגין ולנחנקין ואחד לנסקלין ולנשרפין.
משנה מנוקדת
אָמַר רַבִּי מֵאִיר:
- בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מָה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת (כְּבַיָּכוֹל)?
- קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי.
- אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ,
- קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים.
- וְלֹא זוֹ בִּלְבַד,
- אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
- הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים,
- אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.
- וְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו,
- אֶלָּא שְׁנֵי בָּתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתֻקָּנִין לְבֵית דִּין:
- אֶחָד לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחֱנָקִין,
- וְאֶחָד לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין:
- אֶלָּא שְׁנֵי בָּתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתֻקָּנִין לְבֵית דִּין:
נוסח הרמב"ם
אמר רבי מאיר:
- בזמן שאדם מצטער, מה הלשון אומרת? "קל אני מראשי, קל אני מזרועי".
- אם כך אמר הכתוב, מצטער אני על דמן של רשעים - קל וחומר, על דמן של צדיקים שנשפך.
- ולא זו בלבד, אלא -
- כל המלין את מתו - עובר עליו בלא תעשה.
- הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין - אינו עובר עליו.
- ולא היו קוברין אותם בקברות אבותיהם,
- אלא, שתי קבורות היו מתקנין לבית דין -
- אחד לנסקלין ולנשרפין - ואחד לנהרגין ולנחנקין.
- אלא, שתי קבורות היו מתקנין לבית דין -
פירוש הרמב"ם
מה הלשון אומרת - כלומר איזה דבר הוא מנהג בני אדם לומר כשהוא רוצה לענוש מי שמצטער בצערו, אין הנאה בזה המעשה ולא בהנחתו, והדברים שהיו אומרים בימי רבי מאיר, קל אני מראשי, קל אני מזרועי. כך אמר הכתוב, שבמיתת זה החוטא יש חורבן המציאות, ולהניח אותו בחיים אין טוב, ואם זה אומר במחויב מיתה, כל שכן מי שנהרג נקי.
ואלה השתי קברות הלכה גמירי לה, ואין לה ראיה ולא סמך בכתוב אלא קבלה בלבד:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
בזמן שאדם מצטער - שפורענות באה עליו בעונו:
מה לשון אומרת - באיזה לשון שכינה קובלת ומנודדת עליו:
קלני מראשי - ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי. כאדם שהוא עיף:
קלני - איני קל מראשי כה:
ולא זה בלבד - עובר בלא תעשה אם הלינו:
לא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן - לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק כז:
שני קברות היו מתוקנין לבית דין - לפי שאין קוברים מי שנתחייב מיתה חמורה אצל מי שנתחייב מיתה קלה. והלכתא גמירא לה שנים ולא ארבעה:
פירוש תוספות יום טוב
כביכול ה"ג בס"א. וגירסת הרמב"ם אינה כן משום דשכינה נמי ל"ג ליה. ומפרש לכולה מתניתין בבני אדם המדברים. אבל להר"ב דגרס שכינה. וכן גירסת נ"י. איכא למגרס נמי כביכול ופי' כביכול כתבתי ברפ"ד דמגילה. לשון רש"י כביכול נאמר בהקב"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן. ע"כ. ומצאתי עכשיו בתשבי שהביא ראיה שנמצא. כב. משמשים ביחד בתחלת התיבה ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה (ישעיה א'):
קלני. כתב הר"ב איני קל מראשי ומדכתיב קללת מפיק ליה ר"מ (וכד"א) [כמ"ד] קיל לית. ופרכינן האי כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי מבעי לי' כלומר ואמאי מכנה ואומר איני קל לימא כבד עלי. ומסיק אלא כמ"ד קיל לי עלמא פירש"י אני מכנה ואיני רוצה להזכיר כבדות בעצמי. ותו פריך האי קללת מבעי ליה לגופה. שמגדף בתליה ודדמי ליה למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. ומשני א"כ נימא קרא מקלל מאי קללת ואי כולה להכי נימא קרא קלת מאי קללת. ש"מ תרתי:
כל המלין את מתו עובר וכו'. כדיליף בגמרא בברייתא מרבוי דתקברנו:
ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן. פי' הר"ב לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק. שנאמר (מלכים ב' י"ג) ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו. דאילו לקיימי ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. דהא תניא על רגליו עמד ולביתו לא הלך. אלא ויהי נא פי שנים אקיים בנעמן שריפא מצרעתו שהיא שקולה כמת. שנאמר (במדבר י"ב) אל נא תהי כמת. גמרא [דף מ"ז] :
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כד) (על המשנה) כביכול. נאמר בהקב"ה כאדם שיכול להאמר בו כן. רש"י. ונמצא כ"ב משמשים ביחד בתחילת התיבה ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. תשבי. ועתוי"ט:
(כה) (על הברטנורא) ומדכתיב קללת, מפיק ליה ר"מ, וכמאן דאמר קיל לית. ופריך האי כבד עלי כו' מבעי ליה, כלומר ולמאי מכנה ואומר איני קל. ומסיק אלא כמ"ד קיל לי עלמא. פירש"י אני מכנה ואיני רוצה להזכיר כבדות בעצמי. גמרא:
(כו) (על המשנה) עובר. מרבויא דתקברנו. גמרא:
(כז) (על הברטנורא) בגמרא מוכחי ליה מקרא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אר"מ בשעה וכו': פ' אין דורשין (חגיגה דף ט"ו) מאיר בני אומר בשעה וכו':
קלני: ירושלמי אנן תנינן קליני אית תנאי תנו קל אני מ"ד קליני לית הוא אלא קליל מ"ד קל אני לית הוא אלא נטיל. מתני' דלא כר"מ דאמר אף המגדף עובר בלא תעשה ע"כ וצ"ע לע"ד:
א"כ אמר המקום מצטער אני על דמם וכו': כך צ"ל. וזה נוסח המשנה שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל אר"מ בזמן שאדם מצטער מה הלשון אומרת קלעני מראשי קלעני מזרועי אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמם של רשעים קל וחומר על דמם של צדיקים שנשפך:
ולא זו בלבד אלא: כו'. כך צ"ל:
כל המלין את מתו עובר בלא תעשה: כדיליף בברייתא מרבוייא דתקברנו. ונלע"ד דמדלא כתיב תקבור דרשינן לרבות הלנת המת וממלת קבור יתירא דרשינן שהעץ שנתלה בו והסודר שנחנק בו וסייף שנהרג בו ואבן שנסקל בה כולן נקברין עמו. וביד פ"ד דהלכות אבל סי' ח':
שני קברות היו מתוקנים אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. וביד בהלכות סנהדרין פט"ו סי' ז' ח' ובטור יו"ד סי' שנ"ז:
תפארת ישראל
יכין
אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער: בשביל שחטא:
שכינה מה הלשון אומרת: כבוד השגחת הקב"ה בעולמו, נקרא שכינה, כי שם משכן כבודו, ור"ל הכא שהשגחתו ית' שהוא גם על החוטא, כביכול מתאוננת וקובלת בזה הלשון [וחז"ל השתמשו במלת שכינה במקומות הרבה לכנות בה את הקב"ה, כדי להרחיק הגשמיות, עי' תשו' חו"י [דקצ"ט ב']:
כביכול: ר"ל נדבר עתה מהקב"ה כמאדם שיכול להאמר בו כן [ועיין תשבי]:
קלני מראשי קלני מזרועי: בש"ס מפרש אביי מלת קלני, דר"ל קל לית, ולרבא ר"ל קל אני. ונ"ל דר"ל לאביי נקודתו בצירי קליני, דהוה נוטריקן קל איני, ור"ל ראשי וזרועי כבדים עלי, ולרבא נקודתו בקמץ קלני, נוטרוקון קל יאני, וגם לרבא ר"ל כאביי רק שהיפך הלשון דרך כבוד. [כך פירשתי ע"פ דעת רש"י זצוק"ל. ולולא מסתאפינא היה נ"ל, שהכוונה בין לאביי בין לרבא הוא ע"פ מה דאמרינן [סוכה דנ"ב ב'], דכ"י הקב"ה מתחרט שברא היצ"ה, א"כ היינו דקאמר הכא, דכשהאדם נענש על חטאיו, שכינתו ית' מתאוננת שהוקל כבודו בב' דברים הא' בחכמתו, דהחכם רואה את הנולד, שבוודאי אי אפשר לו בלא חטא, והרי משכן החכמה באדם הוא בראש ולמה בראתיו. ב' הוקל כ"י כבוד כח זרועו, כגבור לא יוכל להושיעו מצרתו מענשו והרי מעשיו גרמו שזרוע ה' לא נגלתה עליו והיינו מלת קללת ב' מני קלות. אלא דלאביי ר"ל כדאמרן דרך כבוד, ולרבא ר"ל כ"י הוקל כבודו בעיני הבריות שיחשבו כאילו אין בו כח בחכמה וביכולת שלי]:
ולא זו בלבד: שבנהרג בב"ד עובר בבל תלין:
אינו עובר עליו: וה"ה במלינו שיבואו ויתאספו קרוביו, או להשמיע בעיירות [י"ד שנ"ז]:
ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו: להנהרג בב"ד, מדאין קוברין רשע אצל צדיק. ואף דהמתוודה יש לו חלעה"ב כלעיל סי' ט"ו. י"ל דהיינו לאחר שהתחיל הבשר להתעכל:
אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין: דאפילו רשע קל אין קוברין אצל רשע חמור:
אחת לנהרגין ולנחנקין: ומן הדין היה צריך מטעם הנ"ל ד' קברות לד' מיתות ב"ד, שכל א' קלה מחבירתה, רק דהלמ"ס הוא כך:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
גביעי גביע הכסף
מתוך: גביעי גביע הכסף/ש"ס (עריכה)
(נספח מסוף הספר) (משנה, סנהדרין ו, ה) אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער וכו': נראה לפרש כביכול אדם שמצטער ראשו ואבריו כבדים עליו וידוע מאמר חז"ל (סוכה נב, א) הוי תלי נפשי' בגברא דדשא ומצטער, פירש"י נשען על בריח הדלת מכובד ראשו ואיבריו. וכשאדם חוטא כביכול נאמר בהקב"ה ויתעצב וכו' וכשהקב"ה עושה דין ברשעים נאמר בו והניחותי חמתי והתנחמתי, ועם כ"ז אעפ"כ מצטער על אבדן רשעים כמאמרם מפני מה לא נאמר טוב בהודאה זו וכו' ולגבי מצריים. וממשיל ר' מאיר לאדם המצטער ומצערו ראשו כבד עליו ונשען על זרועו ומכביד על זרוע מצטער מזרוע וידוע מאמר חז"ל אין יסורין בלא עון.