משנה נידה י ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק י · משנה ד | >>

הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו, מטמאין במשא עד שימוק הבשר.

נכרי שמת, טהור מלטמא במשא.

בית שמאי אומרים, כל הנשים מתות נדות.

ובית הלל אומרים, אין נדה אלא שמתה נדה.

נוסח הרמב"ם

הזב והזבה, הנידה והיולדת, והמצורע שמתו -

מטמאין במשא, עד שימוק הבשר.
נוכרי שמת - טהר מלטמא במשא.
בית שמאי אומרין: כל הנשים - מתות נידות.
בית הלל אומרין: אין נידה - אלא מי שמתה נידה.

פירוש הרמב"ם

ידוע כי כל מת מטמא במשא, אמנם רצונו לומר בכאן מטמאים במשא, כי כשנשאו המתים עצמם על הכלים יטמאו כולם ואפילו הבגד תחתון, ואף אם היה ביניהם ובין הכלים אבן מסמא מטמאין הם משכב ומושב ואף תחת אבן מסמא, כמו שהיו מטמאין בעודם בחיים, כמו שבארנו בתחילת זה הסדר. והטעם בזה, לפי שאנו רואין על אחד מהם שאינו מת.

והטומאה הזאת שמטמאים אלו משכב ומושב והם מתים הוא מדרבנן, שהמת אינו מטמא משכב ומושב. ולשון סיפרא "הזב עושה משכב, ואין המת עושה משכב", וזה שאמרו "הזב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים".

וכבר הודעתיך פעמים שהגוים כולם כזבים, הלכך הנכרי מטמא משכב תחת אבן מסמא והוא חי ככל הזבים, וכשמת טהור מלטמא ושב ככל מת שאינו עושה משכב, ואין דינו כדין זב מישראל משום שטומאתו משום זיבות מדרבנן.

ובית שמאי שמים כל אשה שמתה בתורת נדה שמתה, בעבור שלא תהא מיוחדת הנדה שמתה לבדה בטבילת כליה ויתביישו הנשים הנדות החיות הרואות זה, וזה שאמרו "בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נשים נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות מהן, התקינו שיהיו מטבילין על כל הנשים מפני כבודן של נדות", וזהו דעת בית שמאי. ובית הלל לא הסכימו בעניין זה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מטמאין במשא - בגמרא פריך, אטו כל מת מי לא מטמא במשא. אלא מאי במשא, באבן מסמא ז. כלומר אבן גדולה וכבדה שאינה מיטלטלת. ואם היא מונחת על גבי כלים ומת נתון עליה אין זה משא, הואיל ואינה ראויה להטלטל עמו, ושאר מתים לא מטמו, והני מטמו מדרבנן, הואיל ומחיים מטמו באבן מסמא מדאורייתא שהרי מטמאים מושב כל שתחתיהן, גזור (בהו רבנן לאחר מיתה) שמא יתעלפו ודומה למת, ואי אמרת זב מת אינו מטמא, בזב חי שנתעלף אתי לטהורי:

עד שימוק הבשר - דמהשתא הוי מת ודאי:

נכרי שמת - אע"ג דמחיים הרי הוא כזב לכל דבריו ומטמא באבן מסמא, משמת, טהור מלטמא באבן מסמא, הואיל וטומאת זיבה שעליו מחיים אינה אלא מדברי סופרים:

כל הנשים - מחזקינן להו כנדות, ומטבילין כלים שהיו עליהן סמוך ליציאת נשמה אע"פ שלא נגעו בהן לאחר מיתה. לפי שבראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות, שאפילו במיתתן הן משונות משאר נשים, התקינו שיהיו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות:

ובית הלל אומרים אין נדה אלא שמתה נדה - דלית להו לבית הלל האי תקנתא:

פירוש תוספות יום טוב

מטמאין במשא. פי' הר"ב באבן מסמא. כדכתיב (דניאל ו') והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא. גמרא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על הברטנורא) לשון דקרא והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הזב והזבה והנדה וכו':    ובגמ' זה אחד משלשה דברי חכמה ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע והאחד איתא במתני' דס"פ בתרא דנגעים והאחד ליתיה במשנה והוא בת מחזיר גרושתו משנשאת לאחר מה היא לכהן והשיב להן אמר קרא גבי מחזיר גרושתו משנשאת כי תועבה היא היא תועבה ואין בניה תועבין. ועוד שאלו ממנו שלשה דברו אגדה ושלשה דברי בורות ושלשה דברי דרך ארץ כדאיתא בגמרא ותימה דלא תני הכא את זו שאלו כדתני התם בס"פ בתרא דנגעים:

בפי' ר"ע ז"ל ומת נתון עליה אמר המלקט פי' שאר מתים כדמפר' ואזיל עד שימוק הבשר עיין בס' קרבן אהרן ס"פ שני דפרשת זבין: ובגמרא משום ר' אליעזר אמרו עד שיבקע כרסו:

בש"א כל הנשים מתות נדות:    וכן נמי אית להו דכל האנשים מתים זבין משום שבראשונה היו מטבילין ע"ג מתים והיו זבין חיים מתביישין התקינו שיהיו מטבילין ע"ג כל האנשים מפני כבודן של זבין חיין:

תפארת ישראל

יכין

מטמאין במשא:    בש"ס מקשה אטו כל מת מי לא מטמא במשא. אלא מאי במשא במסמא. ונ"ל דלא הוה מצי לתרץ דמיירי בהיה הטומאה למטה וטהרה למעלה. דבכה"ג רק זב מטמא כפתיחת סי' כ"א. ליתא. דסתם משא היינו בנשא הטהור לטומאה. ובכה"ג זב ומת שוין. גם לא מצי לתרץ דמיירי בהיה התחתון כלי הראוי למשכב ומושב. דבכה"ג ג"כ אין המת מטמא אותו. כשלא נגע בו ולא האהיל עליו כר"ב פ"ה דזבי' מ"ג. ג"כ ליתא. דמדלא נקט משכב ומושב. ונקט משא משמע שהי' תחתיו אדם. שראוי לקבל טומאת משא. וע"ז מקשי הש"ס. הרי בכה"ג מת וזב שוין. ומשני מאי משא אבן מסמא. ור"ל דמיירי שתחב אדם טהור אצבעו תחת האבן שמת מונח עליו. נטמא. משא"כ מת אחר לא נטמא בכה"ג. אבל ודאי מדדינו כזב חי. מטמא גם משכב ומושב. אבל תמוהין דברי רש"י שם. שכ' דמיירי שהי' האבן ע"ג כלים והמת ע"ג האבן ואין זה משא הואיל ואין ראוי האבן להטלטל עמו. וכן העתיק כאן הר"ב בלשונו. ומשמע דבהי' ראוי האבן להטלטל נטמא גם ממת. וזה תמוה. דהרי אין כלי נטמא כשנשא למת כמ"ש רש"י גופי' (שבת דפ"ג ע"ב) וכ"כ ג"כ הר"ב גופי' כלים פ"א מ"ב. ותו אי בהי' התחתון כלי מיירי. א"צ לאוקמא שהי' אבן מסמא ביניהן. דגם בהופסק בדבר אחר אין המת מטמא אותו. וצ"ע. אמנם גזרו בהנך ד' שמתו דלטמאו כאילו הן חיים. גזירה שמא יטהרו גם מתעלף הדומה למת וכ"ה ברש"י שם בד"ה גזירה. אבל אין לומר שמא יטעו ויסברו שמת. ליתא דהרי גם בפקוח נפש אין בודק רק עד חוטמו (כיומא פ"ה ע"א) ומכאן תשובה לקושית הרופא מהו' הירץ שלעזינגער זצ"ל בספר שאלת חכם בענין הלנת מתי'. כך נ"ל:

עד שימוק הבשר:    דאז לא אתו תו לאחלופי עם זב מתעלף:

עכו"ם שמת טהור מלטמא במשא:    ר"ל מסמא. אף דמחיים מטמא באבן מסמא כזב. מד"ס הוא:

ב"ש אומרים כל הנשים מתות נדות:    ר"ל דינן כאילו מתו כשהיו נדות. לטמא בגדים שפשטו סמוך למיתתן. דכשיטבלו רק אמתות נדות יתביישו נדות חיות:

בועז

פירושים נוספים