משנה נידה ד א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק ד · משנה א | >>

[עריכה]

בנות כותים, נדות מעריסתן.

והכותים מטמאים משכב תחתון כעליון, מפני שהן בועלי נדות^ב, והן יושבות על כל דם [ ודם ].

ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהם את התרומה, מפני שטומאתן ספק.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

בנות הכותים - נידות מעריסתן.

והכותים -

מטמאין משכב תחתון כעליון -

מפני שהן בועלי נידות,

והן יושבות על כל דם.

ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש,

ואין שורפין עליהן את התרומה -

מפני שטומאתן ספק.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כבר בארנו פעמים רבות, שכל מה שבא במשנה מהדינים המיוחדים בבנות כותים היא משנה ראשונה, ואמנם היום הזה הם כגוים לכל דבריהם. וידוע הוא שהם מקבלים התורה כפי פשוטה, ולזה אמרו שהנקבה לא תהיה נדה עד שתבגר לאמרו "אשה"(ויקרא טו, יט), והקבלה בא אצלינו שהאשה תטמא בנדה בת יום אחד כמו שיתבאר, ולזה הן נדות מעריסתן.

ועריסה - הוא הכלי אשר יגדלו בו הקטנים, הנקראין בערב "מהד".

וכבר בארנו מראשון מכלים (מ"ג), שכוונת ביאורו כבועל נדה שמטמא משכב תחתון כעליון שיהיה תחתונו של בועל כעליונו של זב אשר לא יטמא אדם וכלים, כמו שבארנו שם. וזה אשר פסק על כל כותי שהוא בועל נדה בתנאי שיהיה נשוי, כי הנשים יושבות על כל דם. וביאר התלמוד שכוונת זה המאמר, שהן ישוו בין הדם הטהור והטמא ויטהרו הכל.

וכבר התבאר ברביעי מטהרות (מ"ה) שהתרומה נשרפת על ספק. ואמרו פה אין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן ספק, ביאר זה בתלמוד והעמידוהו בכותי ערום שטבל בפנינו ודרס על בגדי חבר, שאם נגעה התרומה באלה בגדים לא תשרף לפי שהם תרי ספיקות, הספק הראשון אם בעל אשתו בקרוב אם לא, ואם תמצא לומר בקרוב ספק שהיא יושבת על דם טמא או על דם טהור, והעיקר אצלינו "על ספק ספיקא לא שרפינן את התרומה". ואמנם התנינו בו שיהיה טובל בפנינו ודורס על הכלים והוא ערום, לפי ששורפין את התרומה על טומאת עם הארץ ועל בגדי עם הארץ לפי שהם מדרס, כמו שבארנו בחגיגה ובטהרות, ואילו לא יטבול בפנינו יחוייב שתשרף תרומה על מגעו ולא יהא אלא עם הארץ:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

בנות כותים נדות מעריסתן - מקטנותן, כשהן מונחות בעריסה, גזרו בהו רבנן דליטמו משום נדה, דכתיב (ויקרא טו) ואשה כי תהיה זבה, ותניא אין לי אלא אשה שהיא גדולה. תינוקת בת יום אחד לנדה מנין, תלמוד לומר ואשה. וכותים לא דרשי אשה ואשה, וכי חזיין קטנות לא מפרשי להו, הלכך גזרו בהו רבנן דליטמו כולהו ^א:

ומטמאין משכב התחתון כעליון - תחתונו של בועל נדה טמא כעליונו של זב, מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, אף תחתונו של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. ועליונו של זב, הוא הדבר הנישא על גבי הזב נפקא לן מקרא דאינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלים ומשקים, דכתיב (ויקרא טו) והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא, מאי תחתיו, אילימא תחתיו דזב, מכל אשר יגע במשכבו נפקא, אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו יטמא, ומדלא ערבינהו ונכתוב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו והנושא אותם יכבס בגדיו, ואפסקינהו ביטמא, מכלל דהאי יטמא לאו באדם וכלים איירי, אלא באוכלים ומשקים. וכותים שהן בועלי נדות, מטמאים משכב התחתון שלהן אוכלין ומשקין, אבל לא אדם וכלים, כעליונו של זב שגם הוא מטמא אוכלים ומשקים לא אדם וכלים. וכל הדברים הללו לא נאמרו אלא בזמן שהיו הכותים מחזיקים בתורה ומדקדקים בהרבה מצות כישראל. אבל לאחר שבדקו ומצאו להם כדמות יונה בראש הר גריזים שעובדים אותה, עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם, בין לענין טומאה וטהרה, בין לשאר דינים שבתורה, אין הפרש בינם לבין הנכרים כלל:

והן יושבות על כל דם - כלומר, לפיכך הכותים הם בועלי נדות, לפי שהן יושבות על כל דם ^ג, דכל דם שרואה בין אדום בין ירוק יושבת עליו ימי נדות, וזו תקלה היא להם, שאם רואה דם ירוק היום מתחלת למנות מהיום שבעת ימי נדה, ואם תראה באותם ימי נדות דם אדום, אינה מונה אלא מיום ראיה ראשונה, ואותו דם טהור היה, ומראיה שניה היא צריכה למנות:

ואין חייבין עליהן - הלובש או מתכסה באותן בגדים ונכנס למקדש, פטור מקרבן ^ד. או אם נגעו אותן בגדים של משכב שלהן בתרומה, תולין:

מפני שטומאתן ספק - דלא ידעינן אי נדה [היא] אי לא. ובגמרא פריך אמתניתין מהא דתנן במסכת טהרות פרק ד' (משנה ה) על ששה ספיקות שורפין את התרומה, על ספק בגדי עם הארץ, כלומר על בגדי עם הארץ אם נגעו בה, נשרפת, משום שמא טמא היה, והאי כותי נמי תיפוק ליה אם נגע משכבו בתרומה, תהא נשרפת, משום דעם הארץ הוא, והוי ליה בגדי עם הארץ. ומשני, דמתניתין איירי בכותי שטבל בפנינו ועלה ודרס על בגדיו של חבר כשהוא ערום ^ה, או שלבש בגדי חבר, או שהטביל את בגדיו בפניו, באופן דבגדיו של כותי כשהן מדרס, לא נגעו בבגדיו של חבר כשדרס עליהן, ואח"כ נגעו בגדיו של חבר שדרס כותי עליהן בתרומה ^ו, לא שרפינן תרומה עליהן. דאי משום טומאת עם הארץ, הא טביל ליה. ואי משום בועל נדה, שמא לא בעל בקרוב וכבר עברו ימי טומאתו וסלקא ליה טבילה. ואם תמצא לומר בעל בקרוב, שמא לא היתה אשתו יושבת על דם טמא אלא על דם טהור, והוי ספק ספיקא, ואספק ספיקא לא שרפינן תרומה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

בנות כותים נדות מעריסתן. פירש הר"ב מקטנותן כו' גזרו בהו רבנן דלטמאו משום נדה וכו'. דכיון דאיכא מיעוטא דחזיין. חיישינן. ומאן תנא דחייש למיעוטא ר"מ היא. גמ'. והקשו התוספות [ד"ה ר"מ] דא"כ לרבנן דלא חיישי למיעוטא [כדתנן במ"ח פ"ג דטהרות] לא הוו נדות מעריסתן. ובפ"ק דשבת [דף טז] מנינן לבנות כותים בי"ח דבר. וי"ל דלרבנן גזרו עליהן טומאה כדי שלא יטמעו בהן. וא"ת א"כ אמאי מוקי לה כר"מ ומשום דחייש למיעוטא. לוקמיה ככ"ע ומשום טימוע. וי"ל משום דע"כ מתני' לית ליה טעמא דטימוע. אלא משום חשש ראיה. כדקתני לפי שיושבות על כל דם ודם. וא"ת לר"מ דחייש למיעוטא וקסבר דכותים גירי אמת הן. [כמ"ש הר"ב במ"ג דפ"ז] א"כ הוו נדות מעריסתן מן התורה. ולמה מני להו בי"ח דבר. וי"ל דמסתמא לא ראתה מיד אחר ההולדה רגע אחד. א"כ אוקמה בחזקת שלא ראתה. וסמוך רובא דלא חזו. לחזקה שלא ראתה. והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא. ולא מטמאה מדאורייתא. אלא מדרבנן הוא דגזרו עליהם מי"ח דבר. ע"כ:

משכב תחתון כעליון. פי' הר"ב תחתונו של בועל נדה כו'. עיין בפי' מ"ג פ"ק דכלים. ומ"ש שם:

כעליון. פי' הר"ב עליונו של זב הוא הדבר הנשא ע"ג הזב כו' דכתיב והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו מאי תחתיו כו'. גמרא [דף לג]. ועיין מ"ש ברפ"י דפרה. והקשו התוספות [ד"ה עליונו]. היכי מוקים לה דעליונו של זב דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. הלא אין להם טהרה במקוה. וקרא כתיב יטמא עד הערב. ותירצו דעיקר קרא במרכב כתיב. דלעיל מיניה כתיב וכל המרכב וגו' ותיבה דתחתיו לא איירי במרכב אלא בתחתיו. דאמר בת"כ [[גם זה שם במשנה] וכתבו הר"ב במ"ג פ"ק דכלים] האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב. אלמא מה שתחתיו לא אקרי מרכב אלא מושב. ולהכי קאמר מאי תחתיו וכו' ומפרש אלא שהזב תחתיו כו' וטומאת ערב דכתיב בקרא משום מרכב דמרכב מטמא אדם או בגדים ע"כ. ומ"ש הר"ב אילימא תחתיו דזב מכל אשר יגע במשכבו נפקא גמ'. וכתבו התוס' [שם] דה"מ למפרך דבמשכב כתיב כבוס בגדים. והכא לא כתיב אלא דעדיפא מיני' פריך. א"נ מש"ה לא כתיב כבוס בגדים. משום דעיקר קרא במרכב כתיב. דלא בעי כבוס בגדים. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואפסקינהו ביטמא כו' אלא באוכלים ומשקין. ופרכינן בגמרא דאימא דלא מטמא אדם לטמא בגדים. אבל אדם או בגדים לטמא. ומשני אמר קרא יטמא. טומאה קלה משמע:

מפני שהן בועלי נדות. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. [והאיכא פנוים] אמר ר' יצחק מגדלאה בנשואים שנו. גמרא [דף לג]:

והן יושבות על כל דם. לשון הר"ב כלומר לפיכך הכותים הם בועלי נדות כו'. וכ"פ רש"י. וצריך לומר דוי"ו דוהן במקום שי"ן היא. וכאילו תני שהן. והרי מצינו שי"ן במקום וי"ו בפ"ק דביצה. ועוד בספ"ז דעירובין. ובפ"ב דהוריות [משנה ב]. וזולתן. וכתבו התוספות וא"ת ותיפוק ליה שהן נדות מעריסתן. וי"ל דהיינו דוקא בקטנות דלא דרשי ואשה. אבל גדולות דמפרשי להו וטבלי. לא מטמו אלא משום דיושבות על כל דם ודם. ע"כ:

על כל דם ודם. והר"ב השמיט תיבת ודם. וכן בס"א ל"ג ליה. ואף במשנה דגמ' ירושלמי ל"ג ליה. אבל רש"י ותוס' העתיקו כגירסת הספר. וכן בברייתא בגמרא [שם] איתא נמי:

ואין חייבין עליהן. לשון הר"ב הלובש כו' באותן בגדים כו' פטור מקרבן. וכן לשון רש"י. ותמיהני דהני בגדים כיון דאין מטמאין לאדם. א"כ ליכא לחיוביה משום כניסה דידיה. אלא משום דמכניס בגדים טמאים למקדש. ובהא לא שייך שום קרבן. דבפ' אחרי בפסוק ואם לא יכבס וגו' פירש"י דעל כבוס בגדים במלקות. וברייתא דת"כ היא. ועוד שנינו כך בספרי פרשת נשא. וכיון שאין כאן אלא מלקות ולא כרת. מאי קרבן איכא דלא מחייב קרבן על שגגת לאו אא"כ שזדונו בכרת. כדתנן בריש כריתות. והרמב"ם בפ"ג מהל' ביאת מקדש [הלכה יז] פסק ג"כ להא דת"כ. דעל כבוס בגדים לוקה מ' ואין בו כרת. וראיתי להראב"ד שם שמפני שאין חיוב קרבן בהכנסת בגדים טמאים. לכך מפרש הא דאמר שמואל בסוף עירובין דף קד המכניס טמא שרץ למקדש חייב דחייב מלקות קאמר. ואי הכי גם במשנתינו נפרש ואין חייבין שר"ל מלקות. אבל הרמב"ם כתב שם דאף מלקות לא שייך בבגדים שאינן אב הטומאה. ומפרש טמא שרץ. אדם הנטמא בשרץ וחייב כרת קאמר. א"כ לדידיה קשיא ודאי. מאי אין חייבין דהכא כיון דאין בהן כרת ומלקות אפי' בודאן. וי"ל דמ"מ בודאי טמאין מתחייב מכות מרדות. כמ"ש הרמב"ם שם. וקמ"ל מתני' דבכותים אין חייבין אפילו מכות מרדות. ומיהו לרש"י ודאי דקשיא. ועוד מפרש כן בהא דסוף עירובין המכניס טמא שרץ. דהיינו כלי שנטמא בשרץ. חייב חטאת בשוגג וכו' והרי אין בבגדים אלא מלקות. כדפי' איהו גופיה בפ' אחרי. וראיתי בת"כ פ' אחרי. דאחרים אומרים ונשא עונו [דבכבוס בגדים] ונשא עונו לג"ש. מה נשיאת עון האמור להלן בכרת אף כאן בכרת. ובריש מתני' כתבתי דמתני' ר"מ היא. והיינו אחרים שהוא רבי מאיר. כדאיתא בהוריות (דף יג ע"ב). והלכך איצטריך לאשמועינן דבכותים אין חייבין. כך נראה לי לתרץ הך דהכא אליבא דרש"י. אבל הא דפירש רש"י בעירובין אכתי בתמיהתו. וצריך עיון:

מפני שטומאתן ספק. כתב הר"ב דבגמרא מפרש דמתניתין איירי בכותי שטבל וכו' ודרס על בגדיו של חבר וכו' ואח"כ נגעו בגדיו כו'. לשון התוספות [ד"ה שדרס] והא דלא אוקי כגון שנגע הכותי לתרומה. משום דמתניתין לא איירי בהכי. ע"כ. וכלומר דאמשכב תחתון קאי. וזה מחזיק לדברי רש"י והר"ב דלעיל. ומ"ש הר"ב כשהוא ערום. כתבו התוספות וז"ל והא דלא אוקי כגון שדרס ברגלו יחף. משום דאי היה לבוש בגדיו שישבה עליהו אשתו נדה אע"ג דטבל הוי אב הטומאה. כדאמר בת"כ. והנושא את המדרס הרי הוא מטמא שנים ופוסל אחד [ובמשנה נמי שנינו במתניתין ו פ"ה דזבים] לכך מוקי בערום. דכשפירש מן המדרס לא היה אלא ראשון כדאמרינן בתורת כהנים. ואינו מטמא כלים. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) ור' מאיר הוא דחייש למיעוטא גמרא. משמע דלרבנן טהורים. וקשה, דהא מני להו בי"ח דבר. ויש לומר, דגזרו עליהם שלא יטמעו בהן. והא דלא מוקי מתניתין ככולי עלמא. יש לומר, דמתניתין על כרחך לא סבירא לה טעמא דטימוע אלא משום חשש ראיה כדתני שיושבות על כל דם. ואם תאמר, לר' מאיר דחייש למיעוטא וסבירא ליה כותים גירי אמת הן א"כ הוו נדות מן התורה, ואמאי מני להו בי"ח דבר. ויש לומר, דחזקה שלא ראתה רגע אחד אחר ההולדה וסמוך רובא לחזקה זו, והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא. תוס':

(ב) (על המשנה) שהם כו' אטו כולהו בועלי נדות נינהו. בנשואים שנו. גמרא:

(ג) (על הברטנורא) ואם תאמר, ותיפוק ליה שהן נדות מעריסתן. ויש לומר, דהיינו דווקא בקטנות, דלא דרשי ואשה, אבל גדולות דמפרשי להו וטבלי לא מטמו, אלא משום דיושבות על כל דם ודם. תוס'.

(ד) (על הברטנורא) רש"י. וקשה, דהני בגדים כיון דאינם מטמאין לאדם, א"כ ליכא לחיוביה אלא משום מכניס בגדים טמאים למקדש ובהא לא שייך קרבן אלא מלקות לדעת הר"א, ולהר"מ רק מכות מרדות וכן פירש"י בפרשת אחרי. ונראה לי, משום דבתורת כהנים איתא, אחרים אומרים בכרת, והיינו ר' מאיר, ואשמעינן דהכא פטורים. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) אבל כשלבש בגדיו שישבה עליהן אשתו נדה (אע"פ שדרס יחף) נעשה אב הטומאה ממשא מדרס, לכך מוקי בערום. דכשפירש מן המדרס לא הוי אלא ראשון ואינו מטמא כלים. תוס':

(ו) (על הברטנורא) והא דלא אוקי כגון שנגע הבותי בתרומה. דמתניתין לא איירי בהכי. תוס'. וכלומר, דאמשכב תחתון קאי. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

תחתון בעליון:    העלו תוס' ז"ל דעליונו של זב היינו בגד שמקצתו על הזב ומקצתו נגרר בארץ ולאו היינו היסט אלא כשמסיטו כולו כדאמרי' איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל שאם רואה דם ירוק היום מתחלת למנות מהיום ז' ימי נדה ואם תראה וכו'. אמר המלקט זה יובן בעיקר שיש לנו ותמצאנו באריכות בהלכות נדה להרי"ף ז"ל ובפ' שני דשבועות דף ש"ה ע"א וזהו קיצורו שאם תראה האשה בימי נדה לא מיבעיא שאם לא תראה אלא יום אחד שדי לה שתספור ששה אחרים והוא וכן אם תראה שנים שתספור חמשה והוא וכן כולם אלא אפי' תראה ששה ימים ותספור אחד של טהרה שהן ז' בין הכל ואפי' ראתה כל ז' ופסקה לערב טובלת ומותרת לבעלה ובימי זיבה קיימא לן שאם לא תראה אלא אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת אבל אם תראה שלשה רצופים צריכה לשמור ז' נקיים כנגדם ואלו הכותים בימי הנדות כשרואה שנית דם אדום שהיא טמאה ממנו הן צריכות להתחיל למנות ז' ימי הנדות ולא להשלים ז' ימים על ראיה הראשונה של דם ירוק שאותו הוא דם טוהר. ועיין עוד במה שכתב שם הרי"ף ז"ל בהל' נדה ובפ' שני דשבועות דף ש"ה ובמה שכתב מגיד משנה בשם הרמב"ן ז"ל ברפי"א דהלכות איסורי ביאה. ועוד מפ' בגמ' שהם בועלי נדות מפני שיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' פי' רש"י ז"ל יום שפוסקת בו כשהיא רואה שלשה רצופים לאחר ז' ימי הנדה והויא זבה ופוסקת באמצע היום סופרת אותו קצת היום שעד הערב למנין ז' נקיים ואנו ז' נקיים שלימים בעינן לזבה:

על כל דם ודם:    מחק הר' יהוסף ז"ל מלת ודם. ע"כ:

לשון ר"ע ז"ל הלובש וכו' באותם בגדים וכו' פטור מקרבן. וז"ל החכם הר"ס ז"ל כן פי' רש"י ז"ל. וצ"ע מה היא כונתו במה שפי' הלובש או מתכסה באותן בגדים ולא פי' המכניס אותן למקדש דמה לי מכניס או יתכסה הכל יקרא מכניס ועוד מאי איריא של כותים אפי' ישראל בועל נדה ישראלית משכבו אינו אלא ראשון ופטור עליו על ביאת מקדש ואפי' אם אותו הכלי אב הטומאה פטור עליו על ביאת מקדש דכתיב ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ וכו' על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדיו לוקה מ'. והיה אפשר לפרש משנתנו דקתני ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש לא קאי אבגדים אלא אבנות כותים כגון הבועל כותית ונכנס למקדש עד כאן:

ואין שורפין עליהם את התרומה מפני שטומאתם ספק:    בפ"ק דשבת דף י"ו כתב התוס' ז"ל דמשמע דקאי אף אקטנות דברישא ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל. נראה שכך צ"ל באופן דבגדיו של כותי כשהן מדרס לא נגעו בבגדיו של חבר ואח"כ נגעו בגדיו של חבר שדרס כותי עליהן בתרומה לא שרפי' תרומה וכו':

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

נדות מעריסתן:    ר"ל מקטנותן. דכותיס לא דרשי וי"ו דואשה לרבות קטנה שראתה דם שתטמא ומתני' ר"מ היא דחייש למיעוט קטנות הרואות:

והכותים מטמאים משכב תחתון כעליון:    ר"ל משכבן טמא כעליונו של זב דאמ"ט אדם וכלים דדינו ככל בועל נדה:

מפני שהן בועלי נדות:    דאף דגדולות שלהן נזהרות בדיני נדה. עכ"פ מדמונין יום שפוסקות בו זיבה לז"נ נמצא יבעלה נדה. רב"א:

והן:    ר"ל ועוד שהן וכו':

יושבות על כל דם ודם:    אפי' על דם ירוק דטהור לדידן מטמאין אותו וזה קלקולם. שעי"ז לא תחוש למנות ז' ימי נדה. מראיית דם אדום שתראה תוך ז"י מראיית הירוק. וכשתטבול תוך ז"י מראיית האדום יבעל נדה:

ואין חייבין עליה על ביאת מקדש:    בגמרא מוכח דאמשכבות דלעיל קאי. דבהכניסן למקדש פטור:

ואין שורפין עליהם את התרומה:    דבנגע המשכב בתרומה תולין. ואילה"ק הרי כותי כע"ה דבגדיו אה"ט שמא ישבה עליהן אשתו נדה. ואת"ל דמיירי דהמשכב הי' של חבר. עכ"פ הרי הכותי שדרס עליו. הי' לבוש בגדיו. והו"ל כנושא מדרס דמטמא למשכב במגע בעודו בחבורין למדרס. והו"ל לשרוף לתרומה שנגעה במשכב כפ"ד דטהרות מ"ה. י"ל דמיירי כשטבל הכותי הוא ובגדיו. ודרס אח"כ אמשככ של חבר. או שדרס עליו ערום אחר שטבל דאזלי מני' טומאת נושא בגדי ע"ה דהרי טבל. וליכא רק חשש שמא תוך ז"י קודם טבילה. בעל נדה. ולא הועילה לו טבילה. ועכ"פ הו"ל ס"ס ס' לא בעל תוך ז"י. וס' לא צירף דם ירוק. ולהכי אין שורפין לתרומה שנגעה במשכב:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי

ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | מאירי | הריטב"א | תוספות רי"ד | תוספות הרא"ש | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש