משנה נגעים ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


נגעים פרק ו', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק שישי ("גופה של") · >>

פרקי מסכת נגעים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

גופה של בהרת, כגריס הקלקי מרובע.

מקום הגריס, תשע עדשות.

מקום עדשה, ארבע שערות.

נמצאו שלשים ושש שערות.

משנה ב

בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה,
רבתה הבהרת -- טמאה. נתמעטה -- טהורה.
רבתה המחיה -- טמאה. נתמעטה -- טהורה.

משנה ג

בהרת כגריס ובה מחיה פחותה מכעדשה,
רבתה הבהרת, טמאה. נתמעטה, טהורה.
רבתה המחיה, טמאה.
נתמעטה, רבי מאיר מטמא, וחכמים מטהרים, שאין הנגע פושה לתוכה.

משנה ד

בהרת יתרה מכגריס ובה מחיה יתרה מכעדשה, רבו או שנתמעטו, טמאין, ובלבד שלא יתמעטו מכשיעור.

משנה ה

בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה וחוץ למחיה בהרת -- הפנימית להסגיר, והחיצונה להחליט.

אמר רבי יוסי, אין המחיה סימן טמאה לחיצונה, שהבהרת לתוכה.

נתמעטה והלכה לה,
רבן גמליאל אומר, אם מבפנים היא כלה -- סימן פשיון לפנימית, והחיצונה טהורה. ואם מבחוץ -- החיצונה טהורה, והפנימית להסגיר.
רבי עקיבא אומר, בין כך ובין כך טהורה.

משנה ו

אמר רבי שמעון, אימתי, בזמן שהיא כעדשה מובאת. היתה יתרה מכעדשה -- המותר סימן פשיון לפנימית, והחיצונה טמאה.

היה בוהק פחות מכעדשה -- סימן פשיון לפנימית, ואין סימן פשיון לחיצונה.

משנה ז

עשרים וארבעה ראשי איברין באדם שאינן מטמאין משום מחיה -- ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי הדדים שבאשה.

רבי יהודה אומר, אף של איש.

רבי אליעזר אומר, אף היבלות והדלדולין אינן מיטמאין משום מחיה.

משנה ח

אלו מקומות באדם שאינן מיטמאין בבהרת -- תוך העין, תוך האזן, תוך החוטם, תוך הפה, הקמטין, והקמטין שבצואר, תחת הדד, ובית השחי, כף הרגל, והצפורן. הראש, והזקן, השחין והמכוה והקדח המורדין -- אינן מיטמאין בנגעים, ואינן מצטרפים בנגעים, ואין הנגע פושה לתוכן, ואינן מיטמאין משום מחיה, ואין מעכבין את ההופך כולו לבן.

חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת -- הרי אלו מיטמאין בנגעים, ואינן מצטרפין בנגעים, ואין הנגע פושה לתוכן, ואינן מיטמאין משום מחיה, אבל מעכבין את ההופך כולו לבן.

הראש והזקן עד שלא העלו שער, והדלדולין שבראש ושבזקן -- נדונין כעור הבשר.

משנה נגעים ו ניקוד

נוסח הרמב"ם

(א) גופה של בהרת - כגריס הקלקי, מרובע.

מקום הגריס - תשע עדשות.
מקום עדשה - ארבע שערות.
נמצאו - שלשים ושש שערה.


(ב) בהרת כגריס,

ובה מחיה כעדשה -
רבת הבהרת - טמאה,
נתמעטה - טהורה.
רבת המחיה - טהורה,
נתמעטה - טהורה.


(ג) בהרת כגריס,

ובה מחיה פחותה מכעדשה -
רבת הבהרת - טמאה,
נתמעטה - טהורה.
רבת המחיה - טמאה,
נתמעטה -
רבי מאיר - מטמא.
וחכמים - מטהרין, שאין הנגע פוסה לתוכה.


(ד) בהרת יתרה מכגריס,

ובה מחיה יתרה מכעדשה -
רבו, או שנתמעטו - טמאין,
ובלבד - שלא יתמעטו מכשעור.


(ה) בהרת כגריס,

ומחיה כעדשה מקפתה,
וחוץ למחיה בהרת -
הפנימית - להסגיר,
והחיצונה - להחליט.
אמר רבי יוסי:
אין המחיה סימן טומאה לחיצונה,
שהבהרת לתוכה - נתמעטה והלכה לה.
רבן גמליאל אומר:
אם מבפנים היא כלת -
סימן פסיון לפנימית - והחיצונה טהורה.
ואם מבחוץ - החיצונה טהורה.
רבי עקיבה אומר:
בין כך, ובין כך - טהורה.


(ו) אמר רבי שמעון: אימתי?

בזמן שהיא כעדשה מובאת.
היתה יתרה מכעדשה -
המותר פסיון לפנימית - והחיצונה טמאה.
היה בה בוהק פחות מכעדשה -
סימן פסיון לפנימית - ואינו סימן פסיון לחיצונה.


(ז) עשרים וארבעה ראשי איברים באדם, שאינן מיטמאין משום מחיה -

ראשי אצבעות ידים ורגלים, ראשי אוזניים,
ראש החוטם, וראש הגויה,
וראשי הדדין שבאשה.
רבי יהודה אומר: אף של איש.
רבי אלעזר אומר:
אף היבולת, והדלדולין - אינן מיטמאין משום מחיה.


(ח) אלו מקומות באדם, שאינן מיטמאין בבהרת -

תוך העין, ותוך האוזן, ותוך החוטם, ותוך הפה,
והקמטים, והקמטים שבצוואר, תחת הדד, ובית השחי,
כף הרגל, והציפורן, הראש, והזקן,
השחין, והמכווה, והקדח המורדין -
אינן מיטמאין בנגעים,
ואינן מצטרפין בנגעים,
ואין הנגע פוסה לתוכן,
ואינן מיטמאין משום מחיה,
ואינן מעכבין את ההופך כולו לבן.
חזר הראש, והזקן ונקרחו,
השחין, והמכווה, והקדח ונעשו צרבה -
הרי אלו מיטמאין בנגעים,
ואינן מצטרפין בנגעים,
ואין הנגע פוסה לתוכן,
ואינן מיטמאין משום מחיה,
אבל מעכבין את ההופך כולו לבן.
הראש והזקן שלא העלו שיער,
הדלדולין שבראש ושבזקן - נידונין כעור הבשר.


פירושים