משנה מנחות ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


מנחות פרק ט', ב: משנה תוספתא בבלי


<< · משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק תשיעי ("שתי מדות") · >>

פרקי מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

שתי מדות של יבש היו במקדש: עשרון, וחצי עשרון.

רבי מאיר אומר, עשרון, עשרון, וחצי עשרון.

עשרון מה היה משמש, שבו היה מודד לכל המנחות.

לא היה מודד, לא בשל שלשה לפר, ולא בשל שנים לאיל, אלא מודדן עשרונות.

חצי עשרון מה היה משמש, שבו היה מודד חביתי כהן גדול, מחצה בבקר ומחצה בין הערבים.

משנה ב

שבע מדות של לח היו במקדש: הין, וחצי ההין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, לוג, וחצי לוג, ורביעית לוג.

רבי אליעזר בר צדוק אומר, שנתות היו בהין, עד כאן לפר, עד כאן לאיל, עד כאן לכבש.

רבי שמעון אומר, לא היה שם הין.

וכי מה היה ההין משמש אלא מדה יתרה של לוג ומחצה היתה שבה היה מודד למנחת כהן גדול, לוג ומחצה בבקר ולוג ומחצה בין הערבים.

משנה ג

רביעית מה היתה משמשת, רביעית מים למצורע, ורביעית שמן לנזיר.

חצי לוג מה היה משמש, חצי לוג מים לסוטה, וחצי לוג שמן לתודה.

ובלוג היה מודד לכל המנחות.

אפילו מנחה של ששים עשרון נותן לה ששים לוג.

רבי אליעזר בן יעקב אומר, מנחה של ששים עשרון, אין לה אלא לוגה, שנאמר (ויקרא ד), למנחה ולוג שמן.

ששה לפר, ארבעה לאיל, שלשה לכבש, שלשה ומחצה למנורה, מחצי לוג לכל נר.

משנה ד

מערבין נסכי אילים בנסכי פרים, נסכי כבשים בנסכי כבשים, של יחיד בשל צבור, של יום בשל אמש, אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים.

ואם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ונתערבו, כשרין.

אם עד שלא בלל, פסול.

הכבש הבא עם העומר, אף על פי שמנחתו כפולה, לא היו נסכיו כפולין.

משנה ה

כל המדות שהיו במקדש, היו נגדשות, חוץ משל כהן גדול, שהיה גודשה לתוכה.

מדות הלח, בירוציהן קדש.

ומדות היבש, בירוציהן חול.

רבי עקיבא אומר, מדות הלח קדש, לפיכך בירוציהן קדש.

ומדות היבש חול, לפיכך בירוציהן חול.

רבי יוסי אומר, לא משום זה, אלא שהלח נעכר, והיבש אינו נעכר.

משנה ו

כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים, חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם, אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים.

משנה ז

כל קרבנות הצבור אין בהם סמיכה, חוץ מן הפר הבא על כל המצות, ושעיר המשתלח.

רבי שמעון אומר, אף שעירי עבודה זרה.

כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה, חוץ מן הבכור, והמעשר, והפסח.

והיורש סומך, ומביא נסכים, וממיר.

משנה ח

הכל סומכין, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, סומא, ונכרי, והעבד, והשליח, והאשה.

וסמיכה, שיירי מצוה. על הראש, בשתי ידים. ובמקום שסומכין שוחטין. ותכף לסמיכה שחיטה.

משנה ט

חומר בסמיכה מבתנופה ובתנופה מבסמיכה, שאחד מניף לכל החברים ואין אחד סומך לכל החברים.

וחומר בתנופה, שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הצבור, בחיים ובשחוטין, בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים, מה שאין כן בסמיכה.

(א) שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ:
עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
עִשָּׂרוֹן, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן.
עִשָּׂרוֹן, מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ?
שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת.
לֹא הָיָה מוֹדֵד,
לֹא בְּשֶׁל שְׁלֹשָׁה לַפָּר,
וְלֹא בְשֶׁל שְׁנַיִם לָאַיִל,
אֶלָּא מוֹדְדָן עֶשְׂרוֹנוֹת.
חֲצִי עִשָּׂרוֹן, מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ?
שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד חֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל;
מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר,
וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם:
(ב) שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ:
הִין,
וַחֲצִי הַהִין,
וּשְׁלִישִׁית הַהִין,
וּרְבִיעִית הַהִין,
לֹג,
וַחֲצִי לֹג,
וּרְבִיעִית לֹג.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר:
שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּהִין,
עַד כָּאן לַפָּר,
עַד כָּאן לָאַיִל,
עַד כָּאן לַכֶּבֶשׂ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
לֹא הָיָה שָׁם הִין;
וְכִי מֶה הָיָה הַהִין מְשַׁמֵּשׁ?
אֶלָּא מִדָּה יְתֵרָה שֶׁל לֹג וּמֶחֱצָה הָיְתָה,
שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל;
לֹג וּמֶחֱצָה בַּבֹּקֶר,
וְלֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם:
(ג) רְבִיעִית מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת?
רְבִיעִית מַיִם לִמְצֹרָע,
וּרְבִיעִית שֶׁמֶן לְנָזִיר.
חֲצִי לֹג מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ?
חֲצִי לֹג מַיִם לְסוֹטָה,
וַחֲצִי לֹג שֶׁמֶן לְתוֹדָה.
וּבַלֹּג הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת;
אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן,
נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לֹג.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן,
אֵין לָהּ אֶלָּא לֻגָּהּ,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, כא):
"לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן".
שִׁשָּׁה לַפָּר,
אַרְבָּעָה לָאַיִל,
שְׁלשָׁה לַכֶּבֶשׂ;
שְׁלֹשָׁה וּמֶחֱצָה לַמְּנוֹרָה,
מֵחֲצִי לֹג לְכָל נֵר:
(ד) מְעָרְבִין נִסְכֵּי אֵילִים בְּנִסְכֵּי פָּרִים,
נִסְכֵּי כְּבָשִׂים בְּנִסְכֵּי כְּבָשִׂים,
שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁל צִבּוּר,
שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אֶמֶשׁ;
אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵּי כְּבָשִׂים בְּנִסְכֵּי פָּרִים וְאֵילִים.
וְאִם בְּלָלָן אֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִּפִנֵי עַצְמָן וְנִתְעָרְבוּ,
כְּשֵׁרִין;
אִם עַד שֶׁלֹּא בָּלַל,
פָּסוּל.
הַכֶּבֶשׁ הַבָּא עִם הָעֹמֶר,
אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְּפוּלָה,
לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִין:
(ה) כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁהָיוּ בֶַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת,
חוּץ מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל,
שֶׁהָיָה גּוֹדְשָׁהּ לְתוֹכָהּ.
מִדּוֹת הַלַּח, בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ;
וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, בֵּרוּצֵיהֶן חֹל.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ,
לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ;
וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חֹל,
לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן חֹל.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
לֹא מִשּׁוּם זֶה;
אֶלָּא שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר,
וְהַיָּבֵשׁ אֵינוֹ נֶעְכָּר:
(ו) כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין נְסָכִים,
חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח,
וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם;
אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִין נְסָכִים:
(ז) כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין בָּהֶם סְמִיכָה,
חוּץ מִן הַפָּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת,
וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
אַף שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה.
כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִים סְמִיכָה,
חוּץ מִן הַבְּכוֹר, וְהַמַּעֲשֵׂר, וְהַפֶּסַח.
וְהַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ,
וּמֵבִיא נְסָכִים,
וּמֵמִיר:
(ח) הַכֹּל סוֹמְכִין,
חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן,
סוּמָא, וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד,
וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה.
וּסְמִיכָה,
שְׁיָרֵי מִצְוָה.
עַל הָרֹאשׁ, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם,
וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין,
וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה:
(ט) חֹמֶר בַּסְּמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה, וּבַתְּנוּפָה מִבַּסְּמִיכָה.
שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחֲבֵרִים,
וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכָל הַחֲבֵרִים.
וְחֹמֶר בַּתְּנוּפָה,
שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וּבְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר,
בְּחַיִּים וּבִשְׁחוּטִין,
בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים
וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים;
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְּמִיכָה:


נוסח הרמב"ם

(א) שתי מדות של יבש היו במקדש -

עישרון וחצי עישרון.
רבי מאיר אומר: עישרון, ועישרון, וחצי עישרון.
עישרון, מה היה משמש? -
שבו היה מודד - לכל המנחות.
לא היה מודד -
לא בשל שלשה לפר, ולא בשל שנים לאיל,
אלא - מודדן עשרונות.
חצי עישרון, מה היה משמש? -
שבו היה מודד חביתי כוהן גדול,
מחצה בבקר, ומחצה בין הערבים.


(ב) שבע מדות של לח היו במקדש -

הין, וחצי ההין, ושלישית ההין, ורביעית ההין,
לוג, וחצי לוג, ורביעית.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר:
שנתות היו בהין - עד כאן לפר, עד כאן לאיל, עד כאן לכבש.
רבי שמעון אומר: לא היה שם הין,
וכי מה היה הין משמש?
אלא - מידה יתרה של לוג ומחצה היתה שם,
שבה היה מודד למנחת כוהן גדול,
לוג ומחצה בבקר, ולוג ומחצה בין הערביים.


(ג) רביעית מה היתה משמשת? -

רביעית מים למצורע, ורביעית שמן לנזיר.
חצי לוג מה היה משמש? -
חצי לוג מים לסוטה, וחצי לוג שמן לתודה.
ובלוג היה מודד - לכל המנחות,
שאפילו מנחה של ששים עישרון,
נותנין לה ששים לוג.
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
אפילו מנחה של ששים עישרון - אין לה אלא לוגה,
שנאמר: "למנחה, ולוג שמן" (ויקרא יד כא).
שישה לפר, וארבעה לאיל, ושלשה לכבש,
ושלשה ומחצה למנורה - מחצי לוג לכל נר.


(ד) מערבין -

נסכי פרים בנסכי אילים בנסכי כבשים,
של יחיד בשל ציבור,
של יום בשל אמש.
אבל אין מערבין נסכי כבשים - בנסכי פרים ואילים.
ואם בללן אלו בפני עצמן, ואלו בפני עצמן -
ונתערבו - כשרים.
אם עד שלא בלל - פסל.
הכבש הבא עם העומר -
אף על פי שמנחתו כפולה - לא היו נסכיו כפולים.


(ה) כל מדות שהיו במקדש - היו נגדשות,

חוץ משל כוהן גדול - שהיה גודשה לתוכה.
מדות הלח - בירוציהן קודש.
ומדות היבש - בירוציהן חול.
רבי עקיבה אומר:
מדות הלח קודש - לפיכך בירוציהן קודש,
ומדות היבש חול - לפיכך בירוציהן חול.
רבי יוסי אומר: לא משום זה,
אלא שהלח נעכר - והיבש אינו נעכר.


(ו) כל קרבנות הציבור והיחיד - טעונין נסכים,

חוץ מן הבכור, והמעשר, והפסח, והחטאת, והאשם,
אלא, שחטאתו של מצורע ואשמו - טעונין נסכים.


(ז) כל קרבנות הציבור - אין בהן סמיכה,

חוץ מן הפר הבא על כל המצוות, ושעיר המשתלח.
רבי שמעון אומר: אף שעירי עבודה זרה.
כל קרבנות היחיד - טעונין סמיכה,
חוץ מן הבכור, והמעשר, והפסח.
היורש - סומך,
ומביא נסכיו, וממיר.


(ח) הכל - סומכין,

חוץ מחירש, שוטה, וקטן, וסומא,
ונוכרי, והעבד, והשליח, והאשה.
וסמיכה - שירי מצוה.
על הראש - בשתי ידים.
ובמקום שסומכין - שוחטין,
ותכף לסמיכה - שחיטה.


(ט) חומר בסמיכה מבתנופה, ובתנופה מבסמיכה -

שאחד מניף - לכל החוברין,
ואין אחד סומך - לכל החוברין.
וחומר בתנופה -
שהתנופה נוהגת -
בקרבנות היחיד, ובקרבנות הציבור,
בחיים, ובשחוטין,
ובדבר שיש בו רוח חיים, ובדבר שאין בו מה,
שאין כן - בסמיכה.


פירושים