משנה כלים ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


כלים פרק ג', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק שלישי ("שעור כלי") · >>

פרקי מסכת כלים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

שיעור כלי חרס ליטהר, העשוי לאוכלין, שיעורו בזיתים.

העשוי למשקין, שיעורו במשקין.

העשוי לכך ולכך, מטילין אותו לחומרו בזיתים.

משנה ב

חבית, שיעורה בגרוגרות, דברי רבי שמעון.

רבי יהודה אומר, באגוזים.

רבי מאיר אומר, בזיתים.

הלפס והקדירה, שיעורן בזיתים.

הפך והטפי, שיעורן בשמן.

והצרצור, שיעורו במים.

רבי שמעון אומר, שלשתן בזרעונים.

נר, שיעורו בשמן.

רבי אליעזר אומר, בפרוטה קטנה.

נר שניטל פיו, טהור.

ושל אדמה שהוסק פיו בפתילה, טהור.

משנה ג

חבית שניקבה ועשאה בזפת, ונשברה, אם יש במקום הזפת מחזיק רביעית, טמאה, מפני שלא בטל שם כלי מעליה.

חרס שניקב ועשאו בזפת, אף על פי שמחזיק רביעית, טהור, מפני שבטל שם כלי מעליו.

משנה ד

חבית שנתרועעה וטפלה בגללים, אף על פי שהוא נוטל את הגללים והחרסים נופלים, טמאה, מפני שלא בטל שם כלי מעליה.

נשברה ודיבק ממנה חרסית, או שהביא חרסית ממקום אחר וטפלן בגללים, אף על פי שהוא נוטל הגללים והחרסין עומדים, טהורה, מפני שבטל שם כלי מעליה.

היה בה חרס מחזיק רביעית, כולה מטמא במגע, וכנגדו מטמא באויר.

משנה ה

הטופל כלי חרס הבריא, רבי מאיר ורבי שמעון מטמאים.

וחכמים אומרים, הטופל את הבריא, טהור.

ואת הרעוע, טמא.

וכן בחידוק הקרויה.

משנה ו

יבלית שטופלין בה את הפיטסין, הנוגע בה, טמא.

מגופת חבית אינה חיבור.

הנוגע בטיפולו של תנור, טמא.

משנה ז

מיחם שטפלו בחומר ובחרסית, הנוגע בחומר, טמא.

ובחרסית, טהור.

קומקום שניקב ועשאו בזפת, רבי יוסי מטהר, שאינו יכול לקבל את החמין כצונן.

וכן היה אומר בכלי זפת.

כלי נחושת שזיפתן, טהורין.

ואם ליין, טמאין.

משנה ח

חבית שניקבה ועשאה בזפת יתר מצרכה, הנוגע בצרכה, טמא.

יתר מצרכה, טהור.

זפת שנטפה על החבית, הנוגע בה, טהור.

משפך של עץ ושל חרס שפקקו בזפת, רבי אלעזר בן עזריה מטמא.

רבי עקיבא מטמא בשל עץ, ומטהר בשל חרס.

רבי יוסי מטהר בשניהם.

משנה א

(א) שִׁעוּר כְּלִי חֶרֶס לִטָּהֵר,
הֶעָשׂוּי לָאֳכָלִין,
שִׁעוּרוֹ בַּזֵּיתִים;
הֶעָשׂוּי לַמַּשְׁקִין,
שִׁעוּרוֹ בְּמַשְׁקִין.
הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ,
מַטִּילִין אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ בַּזֵּיתִים:

משנה ב

חָבִית, שִׁעוּרָהּ בִּגְרוֹגָרוֹת,

דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
בָּאֱגוֹזִים;
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
בַּזֵּיתִים.
הַלְּפָס וְהַקְּדֵרָה,
שִׁעוּרָן בַּזֵּיתִים.
הַפַּךְ וְהַטְּפִי,
שִׁעוּרָן בְּשֶׁמֶן;
וְהַצַּרְצוּר,
שִׁעוּרוֹ בְּמַיִם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
שְׁלָשְׁתָּן בְּזֵרְעוֹנִים.
נֵר,
שִׁעוּרוֹ בְּשֶׁמֶן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
בִּפְרוּטָה קְטַנָּה.
נֵר שֶׁנִּטַּל פִּיו,
טָהוֹר;
וְשֶׁל אֲדָמָה שֶׁהֻסַּק פִּיו בַּפְּתִילָה,
טָהוֹר:

משנה ג

חָבִית שֶׁנִּקְּבָה וַעֲשָׂאָהּ בְזֶפֶת, וְנִשְׁבְּרָה,

אִם יֵשׁ בִּמְקוֹם הַזֶּפֶת מַחֲזִיק רְבִיעִית,
טְמֵאָה,
מִפְנֵי שֶׁלֹּא בָּטַל שֵׁם כֶּלִי מֵעָלֶיהָ.
חֶרֶס שֶׁנִּקַּב וַעֲשָׂאוֹ בְזֶפֶת,
אַף עַל פִּי שֶׁמַּחֲזִיק רְבִיעִית,
טָהוֹר,
מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל שֵׁם כֶּלִי מֵעָלָיו:

משנה ד

חָבִית שֶׁנִּתְרוֹעֲעָה וּטְפָלָהּ בִּגְלָלִים,

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת הַגְּלָלִים וְהַחֲרָסִים נוֹפְלִים,
טְמֵאָה,
מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּטַל שֵׁם כֶּלִי מֵעָלֶיהָ.
נִשְׁבְּרָה וְדִבֵּק מִמֶּנָּה חַרְסִית,
אוֹ שֶׁהֵבִיא חַרְסִית מִמָּקוֹם אַחֵר וּטְפָלָן בִּגְלָלִים,
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל הַגְּלָלִים וְהַחֲרָסִין עוֹמְדִים,
טְהוֹרָה,
מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל שֵׁם כֶּלִי מֵעָלֶיהָ.
הָיָה בָהּ חֶרֶס מַחֲזִיק רְבִיעִית,
כֻּלָּהּ מְטַמֵּא בְּמַגָּע,
וּכְנֶגְדּוֹ מְטַמֵּא בָאֲוִיר:

משנה ה

הַטּוֹפֵל כְּלִי חֶרֶס הַבָּרִיא,

רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַמְּאִים.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
הַטּוֹפֵל אֶת הַבָּרִיא, טָהוֹר;
וְאֶת הָרָעוּעַ, טָמֵא.
וְכֵן בְּחִדּוּק הַקֵּרוּיָה:

משנה ו

יַבְּלִית שֶׁטּוֹפְלִין בָּהּ אֶת הַפִּטָּסִין,

הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, טָמֵא.
מְגוּפַת חָבִית אֵינָהּ חִבּוּר.
הַנּוֹגֵעַ בְּטִפּוּלוֹ שֶׁל תַּנוּר,
טָמֵא:

משנה ז

מֵחַם שֶׁטְּפָלוֹ בְחֹמֶר וּבְחַרְסִית,

הַנּוֹגֵעַ בַּחֹמֶר, טָמֵא;
וּבַחַרְסִית, טָהוֹר.
קֻמְקוּם שֶׁנִּקַּב וַעֲשָׂאוֹ בְּזֶפֶת,
רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר,
שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אֶת הַחַמִּין כַּצּוֹנֵן.
וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּכְלֵי זֶפֶת.
כְּלֵי נְחשֶׁת שֶׁזְּפָתָן, טְהוֹרִין;
וְאִם לְיָיִן, טְמֵאִין:

משנה ח

חָבִית שֶׁנִּקְּבָה וַעֲשָׂאָהּ בְּזֶפֶת יָתֵר מִצָּרְכָּהּ,

הַנּוֹגֵעַ בְּצָרְכָּהּ, טָמֵא;
יָתֵר מִצָּרְכָּהּ, טָהוֹר.
זֶפֶת שֶׁנָּטְפָה עַל הֶחָבִית,
הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, טָהוֹר.
מַשְׁפֵּךְ שֶׁל עֵץ וְשֶׁל חֶרֶס שֶׁפְּקָקוֹ בְּזֶפֶת,
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַמֵּא.
רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא בְּשֶׁל עֵץ,
וּמְטַהֵר בְּשֶׁל חֶרֶס.
רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם:


נוסח הרמב"ם

(א) שעור כלי חרס ליטהר -

העשוי לאוכלין - שעורו בזיתים.
העשוי למשקין - שעורו במשקין.
העשוי לכך ולכך - מטילין אותו לחומרו בזיתים.


(ב) חבית -

שעורה בגרוגרות - דברי רבי שמעון.
רבי יהודה אומר: באגוזים.
רבי מאיר אומר: בזיתים.
הלפס, והקדירה - שעורן בזיתים.
הפך, והטפי - שעורן בשמן.
והצרצור - שעורו במים.
רבי שמעון אומר: שלשתן - בזירעונים.
נר - שעורו בשמן.
רבי אליעזר אומר: בפרוטה קטנה.
נר שניטל פיו - טהור,
ושל אדמה, שהוסק פיו בפתילה - טהור.


(ג) חבית שניקבה, ועשאה בזפת, ונשברה -

אם יש במקום הזפת מחזיק רביעית - טמאה,
מפני שלא בטל שם כלי מעליה.
חרס שניקב, ועשאו בזפת -
אף על פי שהוא מחזיק רביעית - טהור,
מפני שבטל שם כלי מעליו.


(ד) חבית שנתרעעה, וטפלה בגללים -

אף על פי שהוא נוטל את הגללים, והחרסים נופלים - טמאה,
מפני שלא בטל שם כלי מעליה.
נשברה, ודבק ממנה חרסים,
או שהביא חרסים ממקום אחר, וטפלן בגללים -
אף על פי שהוא נוטל את הגללים, והחרסין עומדין - טהורה
מפני שבטל שם כלי מעליה.
היה בה חרס מחזיק רביעית -
כולה - מיטמא במגע,
וכנגדו - מיטמא באוויר.


(ה) הטופל כלי חרס הבריא -

רבי מאיר, ורבי שמעון - מטמאין.
וחכמים אומרין:
הטופל את הבריא - טהור,
את הרעוע - טמא.
וכן בחידוק הקירויה.


(ו) יבלית שטופלין בה את הפיטסין -

הנוגע בה - טמא.
מגופת חבית - אינה חיבור.
הנוגע בטיפולו של תנור - טמא.


(ז) מיחם שטפלו בחמר ובחרסית -

הנוגע בחמר - טמא,
ובחרסית - טהור.
קומקמוס שניקב, ועשאו בזפת -
רבי יוסי - מטהר,
שאינו יכול לקבל את החמין כצונין.
וכן היה אומר, בכלי זפת.
כלי נחושת שזפתן - טהורין,
ואם ליין - טמאין.


(ח) חבית שניקבה, ועשאה בזפת יתר מצורכה -

הנוגע בצורכה - טמא,
ביתר מצורכה - טהור.
זפת שנטפה על החבית -
הנוגע בה - טהור.
משפך של עץ ושל חרס, שפקקן בזפת -
רבי אלעזר בן עזריה: מטמא.
רבי עקיבה: מטמא בשל עץ, ומטהר בשל חרס.
רבי יוסי: מטהר בשניהן.


פירושים