משנה טהרות ה א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ה · משנה א | >>
השרץ והצפרדע ברשות הרבים, וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה, ועצם מן המת ועצם מן הנבלה, וגוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס, גוש מארץ טהורה וגוש מארץ העמים,
שני שבילין, אחד טמא ואחד טהור, הלך באחד מהם ואין ידוע באיזה מהן הלך, האהיל על אחד מהם ואין ידוע על איזה מהן האהיל, הסיט את אחד מהם ואין ידוע איזה מהם הסיט, רבי עקיבא מטמא, וחכמים מטהרים.
נוסח הרמב"ם
השרץ והצפרדע ברשות הרבים,
- וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה,
- ועצם מן המת ועצם מן הנבילה,
- וגוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס,
- וגוש מארץ טהורה וגוש מארץ העמים,
- שני שבילין אחד טמא ואחד טהור,
- הלך באחד מהן, ואין ידוע באיזה מהן הלך,
- האהיל על אחד מהן, ואין ידוע על איזה מהן האהיל,
- הסיט את אחד מהן, ואין ידוע איזה מהן הסיט -
- רבי עקיבה - מטמא.
- וחכמים - מטהרין.
פירוש הרמב"ם
כבר ביארנו בראש כלים שהשרץ מטמא במגע ולא במשא, וידוע הוא שהצפרדע טהור כמו שביארנו בפתיחה.
וכזית מן המת מטמא באוהל, והנבילה לא תטמא באוהל.
ועצם מן המת מטמא, ועצמות הנבילה לא יטמאו, כפי מה שביארנו בפתיחה.
ויהיה השביל טמא, כגון שיהיה בבית הקברות. וביארנו בשני מאהלות שבית הפרס עצמו וארץ העמים מטמא במגע.
ואמרו הסיט את אחד מהן - שב אל גוש ארץ טהורה וגוש בית הפרס, כי גוש בית הפרס וארץ העמים גם כן מטמאים במשא. אמנם הנבילה והמת כל אחד מהן מטמא בהיסט כמו שביארנו בראש כלים, ועוד נוסיף בזה ביאור בזבים, והשרץ לא יטמא בהיסט.
ואין הלכה כרבי עקיבא:
פירוש רבינו שמשון
השרץ והצפרדע. שרץ מטמא במגע וצפרדע טהור ועלה קאי אחד שאמר נגעתי בזה דקתני בבא שנייה ונקטיה לבסוף דאדסליק נקט ונקט צפרדע לפי שדומה לצב וטעו ביה והאהיל דנקט בתר הלך משום דתרוייהו משום ספק האהיל:
כזית מן המת. מטמא באהל ואין נבילה מטמאה באהל ועלה קאי האהיל על אחד מהן:
עצם מן המת מטמא בהיסט ועצם דנבילה טהור ועלה קאי הסיט אחד מהן וכן גוש מארץ העמים גוש מארץ הפרס כדתנן בפ' שני (מ״ג) דאהלות ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס:
ר״ע מטמא. משמע הכא דר״ע לית ליה ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור וכן ר' יוסי דאפי' בשני שבילין לא מטהר אלא משום דהוי ספק ספיקא שמא לא הלך בטמא ואפילו הלך שמא לא נגע בטומאה ולא האהיל והא דשמעינן ליה לר״ע בקדושין בשילהי האומר (דף סו:) גבי מגורה של דסקית שנמצאת חסירה דמטמא כל טהרות שנעשו על גביו למפרע משום דמוקמינן לגברא בחזקת טומאה הא לאו הכי לא התם הוא לפי שהיה המקוה עומד בחזקת שלם ומיהו תימה דבכולי הש״ס קים לן ספק טומאה ברה״ר ספיקו טהור ולא משתמיט דפליגי עלה ר״ע ורבי יוסי ועוד דגבי ששה ספקות דלעיל פרק רביעי דמייתי בפ״ק דשבת (דף טו:) קאמר רבי יוסי אף על ספק מגעו ברשות היחיד תולין ברה״ר טהור ומיהו ההיא יש לדחות דשאני התם דטומאה דרבנן אבל עוד קשה דמתני' דלקמן דשני שבילין דפליגי בה ר' יהודה ור' יוסי אמרינן בפ״ק דפסחים (דף י.) בבאו לישאל בזה אחר זה דדברי הכל טהורין וע״כ באי אפשר לעבור בטמא שלא יטמא איירי כדפי' שם בקונטרס שהקבר ממלא את כל השביל דאי לאו הכי א״כ היינו מטהרין בבת אחת כמו בזה אחר זה כיון דאיפשר להיות ששניהם טהורין אלמא מטהר ר' יוסי אפי' בחדא ספיקא וי״ל דבעשה טהרות מודו ר' עקיבא ור' יוסי דברשות הרבים ספיקו טהור אפי' בחדא ספיקא כיון דאין להם תקנה אם נטמאים אלא בגברי הוא דפליגי ומחמרי להצריכו טבילה והזאה שמא היום ולמחר יתברר הדבר שניטמא דאפילו רבנן דמטהרי הא אמרי' בפרק אין מעמידין (דף לז:) גבי יוסי בן יועזר דספק טומאה ברה״ר התיר להם ואמר ר' יוחנן הלכ' ואין מורין כן וכי אתו לקמיה דר' ינאי אמר להן הא מיא בנהרא זילו טבולו והיינו לגבי גברא דאית ליה תקנה בטבילה אבל עשה טהרות מורין כן ואיפשר דאם נודע לו שהוא בספק קודם שעשה טהרות אם היה עושה טהרות אחרי כן היו טמאות לר״ע ור' יוסי ומיהו עוד קשה דלקמן תניא בתוספתא [פ״ז] דקופה שהיא ברה״ר או חמור וטומאה בתוכו ספק נגע טהור ופליגי בסיפא בזה רכוב על חמורו וזה רוכב על חמורו בנו של זה מורכב על כתיפו ובנו של זה מורכב על כתיפו אחד טמא ואחד טהור ספק נגעו זה בזה ר״ע מטמא ורבי יוסי מטהר אלמא מטהר רבי יוסי בספק מגע ברה״ר וי״ל דשאני התם דלמה יש לנו לספק כלל שנגעו ור״ע בתינוקות ורכוב מחמיר אבל בקופה וחמור מטהר: תניא בתוספתא [ריש פ״ו] הנבילות ושחוטות בעיר הולכין אחר הרוב רשב״ג אומר אפילו נבילה אחת בעיר כל הבשר הנמצא בעיר הרי הוא של נבילה מפני שהנבילות מצויות דמים טהורין וטמאין בתוך הבית הולכין אחר הרוב מעשה שנמצאו דמים ע״ג ככרות של תרומה ובא מעשה לפני חכמים וטהרום שאינם אלא דם השרצים החיים תשעה שרצים וצפרדע אחד ברה״ר ונגע באחד מהן ואינו יודע באי זה מהן נגע ספיקו טהור פירש אחד מהן לרשות היחיד ספיקו טמא לרה״ר ספיקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב תשעה צפרדעים ושרץ אחד ברה״י ונגע באחד מהן ואינו יודע באי זה מהן נגע ספיקו טמא פירש אחד מהן לרה״י ספיקו טמא לרשות הרבים ספיקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב ככר טמא שנתערב בתשעה ככרות טהורין ואכלו חמשה חמשה הראשונים ואח״כ אכלו חמשה חמשה האחרוני'. ונטמא א' מהן ואין ידוע אי זה מהן הראשונים טמאין שאין להם במה יתלו והאחרונים טהורים. פי' ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אפילו להקל כדאיתא בפרק קמא דכתובות (דף טו.): ובנמצא הלך אחר הרוב בין נמצא ברה״י בין נמצא ברה״ר וצריך לדקדק הי ניהו נמצא והי ניהו פירש ויש לפרש דפירש היינו שפירש בפנינו שנולד הספיקא במקום הקביעות לפיכך נידון כמחצה על מחצה והא דפריך בפרק התערובות (דף עג:) וניכבשינהו כי היכי דניניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש התם אע״פ שפירש בפנינו כבר נתבטל מקודם מקום הקביעות כדקאמרינן דניניידו. שאין להם במה יתלו שכשהתחילו חמשה הראשונים לאכול חמשה ככרים היו כל הככרים לפניהם וכל קבוע כמחצה על מחצה אבל האחרונים טהורין שתולין בראשונים שהם אכלו הככר טמא:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
השרץ - שרץ מטמא במגע ולא במשא:
צפרדע - טהור. ולפי שצפרדע דומה לצב וטעו ביה, משום הכי נקט צפרדע:
כזית מן המת - מטמא באוהל. ונבילה אינה מטמאה באוהל:
עצם מן המת - מטמא בהיסט, ועצם דנבילה טהור:
גוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים - מטמאים במגע ובמשא ואין מטמאין באוהל:
' - שני שבילין אחד טמא. שאחד מהן קבר מוטל בו לרחבו, וממלא את כולו, ואין עובר בו שלא יאהיל:
האהיל על אחד מהן - על כזית מן המת וכזית מן הנבילה קאי:
הסיט אחד מהז - [על עצם מן המת ועצם מן הנבילה, וכן] אגוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים קאי, דמטמאין בהיסט:
ר' עקיבא מטמא - דסבירא ליה לר' עקיבא דספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור הני מילי כשעשה טהרות א, כיון דאין להם תקנה כשנטמאו. אבל לגבי גברא להצריכו טבילה והזאה, סבירא ליה דצריך טבילה והזאה, שמא היום ומחר יתברר הדבר שנטמא:
וחכמים מטהרים - דאפילו גברא דאית ליה תקנתא לא מצרכינן ליה טבילה והזאה. והלכה כחכמים:
פירוש תוספות יום טוב
וגוש מבית הפרס. עיין בספי"ג דאהלות:
הלך באחד מהן. אדסליק פתח (עיין מ"ש בריש שבת)והאהיל דנקט בתר הלך. משום דתרוייהו משום ספק האהיל. הר"ש:
ר"ע מטמא. כתב הר"ב דספק כו' ה"מ כשעשה טהרות כו'. ואפשר דאם נודע לו שהוא בספק קודם שעשה טהרות. אם היה עושה טהרות אח"כ. היו טמאות [לר"ע]. הר"ש:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) ואפשר שאם נודע לו שהוא בספק קודם שעשה טהרות, אם היה עושה טהרות אח"כ, היו טמאות לר"ע. הר"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
והצפרדע טהור: ועלה קאי אחד שאמר נגעתי בזה ונקטיה לבסוף דאדסליק נקט והאהיל דנקט בתר הלך משום דתרווייהו משום ספק האהיל. הר"ש ז"ל. ודלא כפי' הרמב"ם ז"ל שאכתוב בסמוך בסי' ב' בס"ד:
וגוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים: וכתב הר"ר יהוסף ז"ל בס"א גרסינן ברישא וגוש מארץ העמים וגוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס. ע"כ. ובפ' הלוקח בהמה בבכורות דף כ"ב תניא שיעורו של הגוש כפיקה גדולה של סקאים שהוא כחותם המרצופים וישנן בצד העליון של מגופת החבית הלחמית פי' רש"י ז"ל כלומר שישנו לאותו חותם בצד העליון של כסוי שעושין לחביות של חרס רחב מלמטה לכסות החבית והולך ומתקצר למעלה כדי שיאחוז בידים ואותו צד שהולך וכלה קרי צד העליון. הלחמית שעושין בבית לחם ע"כ:
האהיל על אחד מהן: אי קאי האהיל אעצם מן המת צריך לומר דהיינו כגון רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין דאי עצם כשעורה הא תנן בפרק שני דאהלות דמטמא במגע ובמשא ולא באהל וכן פי' רעז"ל בראש דבריו עצם מן המת מטמא בהיסט ועצם דנבלה טהור:
בפי' רעז"ל ומחר יתברר הדבר שנטמא. אמר המלקט ור יוסי ס"ל כר' עקיבא דהא דר' יוסי מטהר בסמוך בשביל משום דחשיב ליה כספק ספיקא שאף אם הלך בטמא אפשר שלא נגע ולא האהיל על מקום הטומאה. הר"ש והרא"ש ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
השרץ: א' מח' שרצים הכתובים בפרשת שמיני. דכשמתו מטמאים במגע:
והצפרדע: שאין בה טומאה כלל. וה"ה שרץ אחר שאינו מח' שרצים הנ"ל. כגון נחש וכדומה. רק נקט צפרדע. מדדומה בתמונתו לצד [כשיוציאוה מנרתיק ביתה] שהיא א' מח' שרצים. ולהכי אפשר שיהיה מסופק בין נגיעת זה לזה. ולאו דוקא שרץ א' וצפרדע א'. אלא אפילו י' שרצים וצפרדע א' או איפכא. לעולם מטהרי' רבנן ספק נגיעתן בר"ה [אבל ברה"י גם בכה"ג טמא לכ"ע כלקמן פ"י מ"ד]. ור"ע אפילו בר"ה מטמא. וכן מפורש בתוספתא [ועמ"ש בס"ד ספ"ד בבית הספק סי' י"ב]:
וכן כזית מן המת: דמטמא באהל:
וכזית מן הנבלה: דאינו מטמא רק במגע ובמשא:
ועצם מן המת: דמטמא עכ"פ במגע ובמשא:
ועצם מן הנבלה: דטהור לגמרי:
וגוש מארץ טהורה: שבא"י:
וגוש מבית הפרס: דג"כ מטמא במגע ובמשא:
שני שבילין אחד טמא: שמת מוטל לרוחב השביל. וא"א להעובר שם שלא יאהיל. וכן מיירי כל שביל שבפרקין. דאל"כ בב' שבילין הו"ל ס"ס. שאין שורפין עליו התרומה אפילו ברה"י [כנדה לג"ב]. וכ"ש בשביל שבר"ה. וכן אינך דחשיב במשנתינו כולהו בר"ה מיירי:
הלך באחד מהם: פתח לפרש במה דסליק מינה. דהיינו הילוך בשביל:
האהיל על א' מהם: הא קאי כזית מת ונבלה. דאיידי דנקט הילוך בשביל. דאית בי' חשש אהל. סמיך לי' נמי הא:
הסיט את א' מהם: הך קאי אעצם מת ונבלה. ואגוש מביהפ"ר וח"ל. דבכולן יש חשש משא. דהיינו היסט דקתני. ונקט היסט ולא משא. משום דבהיסט. מדמתנדנד ממילא שכיח טפי שיסופק אם הנידן, משיסופק אם נשא שום דבר בידים. א"נ להכי נקט היסט. מדוודאי אין בו מגע. משא"כ במשא הי' צריך לפרש. וה"ה דהוה מצי למנקט בכולהו נגע בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע. דהרי כולן מטמאין לכה"פ במגע. רק מדבל"ז בעי למתני במשנה ב' ספק מגע באדם להכי לא חש כאן התנא להאריך:
ר"ע מטמא: דאע"ג דסט"ו בר"ה הלכתא גמירי לה [כע"ז לז"ב]. אפ"ה מטמא ר"ע עכ"פ מדרבנן. מדאפשר להתטהר בטבילה. הו"ל כלכתחלה [וכע"ז שם]. ומה"ט באוכלין ומשקין וכ"ח וכדומה שאין להן טהרה במקוה. או באירע ספק באדם וכה"ג וכבר נגעו בטהרות. מודו ר"ע ור' יוסי דלא גזרו בהו רבנן טומאה. וטהורים בסט"ו בר"ה: והא דנקט הכא פלוגתייהו דר"ע ורבנן. והרי גם בוודאי מגע בגוף א' פליגי. וכדמסיק במשנה ב'. והו"ל רק למנקט פלוגתייהו לבסוף דקאי אכולהו. וכדנקט מה"ט דברי ר' יוסי לבסוף מדקאי אכולהו. נ"ל דה"ט. משום דבעי למיתני סיפא נגעתי בזה וכו'. דהיינו שמסופק אם נגע באדם טמא. וכדבעינן למימר לקמן. וכמו שפירש הרמב"ם שם ובחיבורו [פי"ח ה"ה מאהט"ו]. להכי פלגינהו תנא לתרתי בבי. לאשמעינן דבהנך דבמשנה א'. מפני שהספק בהן בדבר שאין בו רוח חיים. לפיכך דוקא בשאפשר לטהרו בטבילה מטמא ר"ע. וכמ"ש לעיל [סי' ט']. משא"כ בהספק שבמשנה ב'. אפילו עשה טהרות מטמא ר"ע. ומשום שהמגיע אפשר שיודע שהוא טמא. והרי אפשר לשאלו. ור' יוסי מטמא בכולן. אף דא"א לשאלן. חוץ מבשביל וקאמר טעמא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת