משנה חולין ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


חולין פרק ה', ב: משנה תוספתא בבלי


<< · משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק חמישי ("אותו ואת") · >>

פרקי מסכת חולין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין.

כיצד? השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ -- שניהם כשרים, והשני סופג את הארבעים.

קדשים בחוץ -- הראשון חייב כרת, ושניהם פסולין, ושניהם סופגים את הארבעים.

חולין בפנים -- שניהם פסולים, והשני סופג את הארבעים.

קדשים בפנים -- הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול.

משנה ב

חולין וקדשים בחוץ -- הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול.

קדשים וחולין בחוץ -- הראשון חייב כרת ופסול, והשני כשר, ושניהם סופגין את הארבעים.

חולין וקדשים בפנים -- שניהם פסולים, והשני סופג את הארבעים.

קדשים וחולין בפנים -- הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול.

חולין בחוץ ובפנים -- הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול.

קדשים בחוץ ובפנים -- הראשון חייב כרת, ושניהם פסולין, ושניהם סופגים את הארבעים.

חולין בפנים ובחוץ -- הראשון פסול ופטור, והשני סופג את הארבעים וכשר.

קדשים בפנים ובחוץ -- הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול.

משנה ג

השוחט ונמצא טריפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין.

השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר, פטור משום אותו ואת בנו.

שנים שלקחו פרה ובנה, איזה שלקח ראשון, ישחט ראשון. ואם קדם השני, זכה.

שחט פרה ואחר כך שני בניה -- סופג שמונים.

שחט שני בניה ואחר כך שחטה -- סופג את הארבעים.

שחטה ואת בתה ואת בת בתה -- סופג שמונים.

שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה -- סופג את הארבעים. סומכוס אומר משום רבי מאיר, סופג שמונים.

בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו "אמה מכרתי לשחוט", "בתה מכרתי לשחוט". ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל.

אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שאין לו ריוח. אבל יש לו ריוח, אין צריך להודיעו.

ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע, בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד.

משנה ד

בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו. אפילו שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר, כופין אותו לשחוט, לפיכך אם מת, מת ללוקח. אבל בשאר ימות השנה, אינו כן, לפיכך אם מת, מת למוכר.

משנה ה

יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה. את זו דרש שמעון בן זומא, נאמר במעשה בראשית (בראשית, א), יום אחד, ונאמר באותו ואת בנו (ויקרא כב, כח), יום אחד. מה יום אחד האמור במעשה בראשית -- היום הולך אחר הלילה, אף יום אחד האמור באותו ואת בנו -- היום הולך אחר הלילה.

(א) אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ
נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ,
בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ,
בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,
בְּחֻלִּין וּבְמֻקְדָּשִׁין.
כֵּיצַד?
הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ חֻלִּין בַּחוּץ,
שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים,
וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
קָדָשִׁים בַּחוּץ,
הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת,
וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין,
וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים.
חֻלִּין בִּפְנִים,
שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים,
וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
קָדָשִׁים בִּפְנִים,
הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר,
וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל:
(ב) חֻלִּין וְקָדָשִׁים בַּחוּץ,
הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר,
וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל.
קָדָשִׁים וְחֻלִּין בַּחוּץ,
הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת וּפָסוּל,
וְהַשֵּׁנִי כָּשֵׁר,
וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים.
חֻלִּין וְקָדָשִׁים בִּפְנִים,
שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים,
וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
קָדָשִׁים וְחֻלִּין בִּפְנִים,
הָרְאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר,
וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל.
חֻלִּין בַּחוּץ וּבִפְנִים,
הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר,
וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל.
קָדָשִׁים בַּחוּץ וּבִפְנִים,
הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת,
וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין,
וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים.
חֻלִּין בִּפְנִים וּבַחוּץ,
הָרִאשׁוֹן פָּסוּל וּפָטוּר,
וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וְכָשֵׁר.
קָדָשִׁים בִּפְנִים וּבַחוּץ,
הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר,
וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל:
(ג) הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה,
הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה,
וְהַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת,
וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה,
רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר,
וַחֲכָמִים מְחַיְּבִין.
הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ,
וְהַנּוֹחֵר,
וְהַמְּעַקֵּר,
פָּטוּר מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ.
שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָּרָה וּבְנָהּ,
אֵיזֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן, יִשְׁחַט רִאשׁוֹן;
וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי, זָכָה.
שָׁחַט פָּרָה,
וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵי בָּנֶיהָ,
סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.
שָׁחַט שְׁנֵי בָּנֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ,
סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
שְׁחָטָהּ, וְאֶת בִּתָּהּ, וְאֶת בַּת בִּתָּהּ,
סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.
שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ,
וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בִּתָּהּ,
סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
סוּמַכוּס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר:
סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.
בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה,
הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ
צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ:
אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט,
בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט;
וְאֵלּוּ הֵן:
עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג,
וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח,
וְעֶרֶב עֲצֶרֶת,
וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה;
וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי,
אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
אֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ רֶוַח;
אֲבָל יֵשׁ לוֹ רֶוַח,
אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ.
וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה
בְּמוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן
וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה,
שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעַ;
בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד:
(ד) בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ,
מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ;
אֲפִלּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִים,
וְאֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִּינָר,
כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחֹט.
לְפִיכָךְ אִם מֵת,
מֵת לַלּוֹקֵחַ.
אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה,
אֵינוֹ כֵן;
לְפִיכָךְ אִם מֵת,
מֵת לַמּוֹכֵר:
(ה) יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ,
הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה.
אֶת זוֹ דָּרַשׁ שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא:
נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית (בראשית א, ה):
"יוֹם אֶחָד",
וְנֶאֱמַר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ (ויקרא כב, כח):
"יוֹם אֶחָד";
מַה "יּוֹם אֶחָד" הָאָמוּר בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית,
הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה,
אַף "יוֹם אֶחָד" הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ,
הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה:


נוסח הרמב"ם

(א) "אותו ואת בנו" (ויקרא כב כח) נוהג -

בארץ, ובחוצה לארץ,
בפני הבית, ושלא בפני הבית,
בחולין, ובמוקדשין.
כיצד?
השוחט אותו ואת בנו -
חולין בחוץ - שניהם כשרין,
והשני סופג את הארבעים.
קדשים בחוץ - הראשון חייב כרת,
ושניהם פסולין, ושניהם סופגין את הארבעים.
חולין בפנים - שניהם פסולין,
והשני סופג את הארבעים.
קדשים בפנים - הראשון כשר ופטור,
והשני סופג את הארבעים ופסול.


(ב) חולין וקדשים בחוץ - הראשון כשר ופטור,

והשני סופג את הארבעים ופסול.
קדשים וחולין בחוץ - הראשון חייב כרת ופסול,
והשני כשר, ושניהם סופגין את הארבעים.
חולין וקדשים בפנים - שניהם פסולים,
והשני סופג את הארבעים.
קדשים וחולין בפנים - הראשון כשר ופטור,
והשני סופג את הארבעים ופסול.
חולין בחוץ ובפנים - הראשון כשר ופטור,
והשני סופג את הארבעים ופסול.
קדשים בחוץ ובפנים - הראשון חייב כרת,
ושניהם פסולין, ושניהם סופגין את הארבעים.
חולין בפנים ובחוץ - הראשון פסול ופטור,
והשני סופג את הארבעים וכשר.
קדשים בפנים ובחוץ - הראשון כשר ופטור,
והשני סופג את הארבעים ופסול.


(ג) השוחט ונמצא טריפה,

והשוחט לעבודה זרה,
והשוחט פרת חטאת,
ושור הנסקל, ועגלה ערופה -
רבי שמעון - פוטר.
וחכמים - מחייבין.
השוחט ונתנבלה בידו,
והנוחר, והמעקר - פטור משום "אותו ואת בנו" (ויקרא כב כח).


שנים שלקחו פרה ובנה -

איזה שלקח ראשון - ישחוט ראשון.
ואם קדם השני - זכה.
השוחט פרה ושני בניה - סופג שמונים.
שחט שני בניה, ואחר כך שחטה - סופג את הארבעים.
שחטה, ואת בתה, ואת בת בתה - סופג שמונים.
שחטה, ואת בת בתה,
ואחר כך שחט את בתה - סופג את הארבעים.
סומכוס אומר, משום רבי מאיר: סופג שמונים.


בארבעה פרקים בשנה,

המוכר בהמה לחברו, צריך להודיעו -
אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט,
ואלו הן -
ערב יום טוב האחרון של חג,
וערב יום טוב הראשון של פסח,
וערב העצרת,
וערב ראש השנה.
וכדברי רבי יוסי הגלילי - אף ערב יום הכיפורים בגליל.
אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שאין לו ריוח,
אבל אם יש לו ריוח - אינו צריך להודיע.
מודה רבי יהודה,
במוכר את האם לחתן, ואת הבת לכלה - שהוא צריך להודיע,
שהדבר ידוע - ששניהם שוחטין ביום אחד.


(ד) בארבעה פרקים אלו - משחיטין את הטבח על כורחו,

שאפילו שור שוה אלף דינר,
ואין ללוקח אלא דינר - כופין אותו לשחוט,
לפיכך, אם מת - מת ללוקח.
אבל, בשאר כל ימות השנה - אינו כן,
לפיכך, אם מת - מת למוכר.


(ה) יום אחד, האמור ב"אותו ואת בנו" (ויקרא כב כח) -

היום הולך אחר הלילה.
זו דרש שמעון בן זומא -
נאמר במעשה בראשית: "יום אחד" (בראשית א ה),
ונאמר באותו ואת בנו: "יום אחד" (ויקרא כב כח),
מה יום אחד האמור במעשה בראשית - היום הולך אחר הלילה,
אף יום אחד האמור באותו ואת בנו - היום הולך אחר הלילה.


פירושים