משנה חגיגה ג ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת חגיגה · פרק ג · משנה ד | >>

[עריכה]

חומר בתרומה, שביהודה נאמנים ^יב על טהרת יין ושמן כל ימות השנה, ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה.

עברו הגיתות והבדים, והביאו לו חבית של יין של תרומה, לא יקבלנה ממנו, אבל מניחה לגת הבאה.

ואם אמר לו: הפרשתי לתוכה רביעית קודש, נאמן.

כדי יין וכדי שמן המדומעות, נאמנין עליהם בשעת הגיתות והבדים, וקודם לגיתות שבעים יום.

משנה מנוקדת

[עריכה]

חֹמֶר בִּתְרוּמָה,

שֶׁבִּיהוּדָה נֶאֱמָנִים עַל טָהֳרַת יַיִן וְשֶׁמֶן כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה,

וּבִשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים אַף עַל הַתְּרוּמָה.

עָבְרוּ הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים וְהֵבִיאוּ לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה,

לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ,

אֲבָל מַנִּיחָהּ לַגַּת הַבָּאָה.

וְאִם אָמַר לוֹ:

הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ,

נֶאֱמָן.

כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְּדֻמָּעוֹת,

נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים,

וְקֹדֶם לַגִּתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

חומר בתרומה -

שביהודה -

נאמנין על טהרת יין ושמן - כל ימות השנה.

ובשעת הגתות, והבדים - אף על התרומה.

עברו הגתות, והבדים -

הביאו לו חבית של יין - של תרומה,

לא יקבלנה ממנו,

אבל מניחה - לגת הבאה.

אם אמר לו,

הפרשתי לתוכה רביעית קודש - נאמן.

כדי יין, וכדי שמן - המדומעות,

נאמנין עליהן - בשעת הגתות, והבדים,

וקודם לגתות - שבעים יום.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

מה שייחד ארץ יהודה משאר ארץ ישראל, לפי ששאר הארץ מלבד ארץ יהודה היו שוכנין בה הכותים ולא היו יכולין לטהר שום דבר ולשומרו, ובעבורם חזרו כל הארצות כארצות העמים.

ובארץ יהודה היו נאמנין בני אדם בכל השנה על יין ושמן של קדש שהוא טהור, כשהיה אומר אדם "זה היין טהור והוא לנסכים, וזה השמן טהור והוא למנחות". כי לגודל מעלת הקדש מי הוא זה שמלאו לבו לעבור על הדבר, ולא שיקל בו ולא שיאמר טהור אלא על דבר שנתאמת אצלו טהרתו.

ואינן נאמנין באמרם "זה יין של תרומה טהורה", אלא בשעת הגתות בלבד שבני אדם נזהרין כולן ומטהרין כליהן ועצמן, כדי שיהיה מה שסוחטין מן הענבים טהור ויוציאו תרומה טהורה. וכשעברה שעת הגתות והבדים והוא עת הבציר, נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה, ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור, ולפיכך אינן נאמנין.

ואם עברו הגתות והבדים, והביא אחד מהן לכהן חבית של יין של תרומה בדעת שהיא תרומה טהורה, לא יקח אותה ממנו אלא אם לקחו מדעתו שהיא תרומה פסולה כיון שהיא בספק.

ואמרו אבל מניחה לגת הבאה - רוצה לומר בעל החבית מניחה לגת הבאה ואז יתן אותה לכהן, לפי שבאותה שעה הוא נאמן.

ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית של קדש הרי זה נאמן, דכיון שהוא נאמן במקצתה רוצה לומר אותו רביעית של קדש, והעיקר "נאמנין על טהרת יין ושמן של קדש כל ימות השנה נאמן בכולה שהיא טהורה".

ואמרו כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנים עליהם - אבאר לך פירושם, והוא כי המדומע כבר קדמו לך כללי משפטיו במסכת תרומות, וביארנו כי הוא הדבר שנתערב בו התרומה שקרא אותה השם "דמע". ובכאן רוצה בו שהם נאמנים באמרם "אלו הקנקנים טהורים", אף על פי שהוא קודם לגתות שבעים יום. ובירושלמי אמרו "קודחין בהם את הדמע" ועניינו הקנקנים שמכניסים בהם המדומע. ולשון התוספתא "קודם לגיתות שבעים יום נאמנים על הקדש ועל המדומע ועל הקנקן, אבל לא על התרומה, ובשעת הגתות והבדים אף על התרומה". אבל הבבלי ביאר שאין נאמנים באמרם קנקן ריקם שהוא טהור לתרומה בשום פנים ואפילו בשעת הגתות, וכי מאמרם בזו המשנה "נאמנים על כדי יין ושמן המדומעות" רוצה בו המעורבות בלבד ואינן מעניין דמע שהוא התרומה. ועניין אותן התערובות כמו שזכרנו במשמר יינו להפריש ממנו נסכים קודם לגתות שבעים יום, ומפני שכוונתו היתה להוציאה הנסכים ממנו היה כמו הדבר המעורב מן הקדש, והם נאמנים על טהרת הקדש כמו שהוא העיקר, ולפיכך יהיו נאמנים על אלו הקנקנים אפילו קודם לגתות שבעים יום, והוא הזמן שהעם מתחילין להזמין כליהם ולטהר אותם לבציר. ואלו הדינים כולם שאמרנו "נאמנים" ו"אין נאמנין" הם בעמי הארץ, אבל תלמידי חכמים נאמנים לעולם על כל מין ממיני הטהרה. ונסמך על כל מה שיאמר כמו שביארנו ממנו קצת במסכת דמאי. ועוד יתבאר הכל במסכת טהרות:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

שביהודה נאמנין וכו' - להכי נקט ביהודה, לפי שרצועה של ארץ כותיים היתה מפסקת בין גליל ליהודה, וירושלים ארץ יהודה היתה, ולא היה אפשר להביא קודש מארץ הגליל ליהודה לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים ^יא, ואפילו של חברים שבגליל לא היה אפשר להביאו לנסכים:

נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה - עם הארץ שאמר יין זה טהור והוא לנסכים, שמן זה טהור והוא למנחות, נאמן לעולם, דמשום חומרא דקודש מזדהר ולא משקר. אבל אם אמר יין ושמן אלו טהורים והן לתרומה, אינו נאמן, שאין אסור טומאת תרומה חמור בעיני עמי הארץ וחיישינן דלמא משקרי בה:

ובשעת הגתות והבדים - בעת הבציר ובעת שעוצרים הזיתים בבד, נאמנין אף על התרומה, לפי שכל בני אדם מטהרים את כליהם בעת עשיית היין והשמן כדי להפריש התרומה בטהרה ^יג:

עברו הגתות וכו' - לאחר שעבר זמן הבציר או זמן עצירת הזיתים בבית הבד, והביא עם הארץ חבית של יין או של שמן של תרומה לכהן חבר ואומר שהיא טהורה. לא יקבלנה ממנו בחזקת טהורה, דלאחר הגיתות והבדים אינו נאמן:

אבל מניחה לגת הבאה - עם הארץ שיודע שלאחר הגתות והבדים אינו נאמן, מניח חבית זו לגת הבאה ואז נותנה לכהן, דבאותה שעה הוא נאמן עליה ^יד:

רביעית - הלוג יין לנסכים נאמן על כל החבית. דמגו דמהימן אקודש ^טו מהימן נמי אתרומה:

כדי יין וכדי שמן המדומעות - המטהר את טבלו לנסכים, והשתא איכא חולין ותרומה וקודש מעורבין ומדומעין זה בזה, ובא לומר גם על הכדים שהן טהורים, אע"ג דעם הארץ אינו נאמן על הכדים אפילו בשעת הגתות ^טז, האידנא מהמנינן ליה על הכדים אפילו קודם שעת הגתות שבעים יום, דמגו דמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה ואכדים, דגנאי הוא לקודש שיהיו הכדים שעירוהו מהם בחזקת טומאה והוא קרב ^יז. ושבעים יום דנקט, משום דאורחא דעלמא הוא להזמין את הכלים ולטהרם שבעים יום קודם הגתות:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

[שביהודה נאמנים כו'. כתב הר"ב שרצועה היתה מפסקת כו'. ולא היה אפשר להביא. וא"ת ויביא ע"י שידה תיבה ומגדל. כדאמרינן פ"ג דערובין סוף משנה א' אמרי' בגמ' דהאי תנא סבר אהל זרוק לא שמיה אהל. שמעינן מהכא דלמ"ד שמיה אהל היינו אפילו במהלכת. וכ"כ התו' דהכא. אע"פ שבפ"ג דערובין דף ל' סתמו דבריהם ביותר. ועוד אכתוב בזה במשנה ב' פ"ג דפרה ובתוס' הקשה הר"ר אלחנן האיך היו מביאין אפר פרה בגליל דא"א לעשות אלא בירושלים. וא"כ נטמא בהבאת דרך ארץ העמים. ושמא דשביל קטן איכא להביא דרך שם אבל להביא יין ושמן לנסכים בעי שביל גדול. אבל צ"ע היאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה ליה נטמא ובעי הזאת ג' וז' כדאמר בנזיר פ"ז משנה ג'. ע"כ. [ועיין מ"ש ברפ"ח דמקואות]. ול"נ לתרץ שהקילו לגבי עליית הרגל וכדאשכחן לקמן משנה ו'. וכן בחטאת דצריכא טובא. והכלל דטומאת ארץ העמים מדבריהם ויכולין להקל. דהם אמרו והם אמרו]:

נאמנים על טהרת יין ושמן כל השנה. פירש"י אם הקדישו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה. וכתבו התוספות דאי בלא הקדישו בשעת הבציר ה"ל חולין. ונטמא בטומאת ע"ה. וכי משום דאקדישה פקע ליה טומאה מיניה. א"נ הוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו [שחולין הן בידוע]. וכי אקדשיה איכא למימר שאימת קדש עליו. ומעיקרא היה נזהר לשמור בטהרה. וכן מצינו בסמוך גבי מניחה לגת הבאה דאע"פ שהוא יודע. כמ"ש שם. ע"כ:

ובשעת הגיתות והבדים. עיין במשנה ד' פ"ט דטהרות:

אף על התרומה. פי' הר"ב לפי שכל בני אדם מטהרים כו' כדי להפריש כו' אבל אח"כ נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה. ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור. הרמב"ם:

עברו הגתות והבדים. פי' הר"ב לאחר שעבר זמן הבציר כו'. עיין מ"ש ברפ"ג דב"ב:

והביאו לו. כן הנוסחא בכל הספרים. גם בפירש"י ואע"פ שאח"כ שונה הכל בלשון יחיד. דה"פ לא יקבלנה מכל מי שהביא):

אבל מניחה לגת הבאה. כתב הר"ב ואז נותנה לכהן. דבאותה שעה הוא נאמן. ואע"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים. רמב"ם פי"א מהלכות משכב ומושב. ועיין במשנה ט' פ"ו דדמאי:

רביעית קדש. כתב הר"ב דמיגו כו'. דגנאי הוא למזבח שתהא תרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקדש יקרב למזבח. רש"י:

כדי יין וכו' נאמנים בשעת וכו'. וקודם לגתות שבעים יום. פי' הר"ב המטהר את טבלו לנסכים והשתא איכא חולין ותרומה וקדש מעורבין כו' דמיגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה דגנאי הוא לקדש כו'. וכפירש"י. וכתבו התוס' ותימה דא"כ אפילו בשאר ימות השנה נמי. דהא תנן ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. ותירץ הר"ר אלחנן דהכא מיירי שיחדו לנסכים כשיצטרך ממנו. אבל התם מיירי כשכבר הקדישו לכך. ע"כ. וכך כתב הרמב"ם בפירושו וז"ל בפי"א מהלכות משכב ומושב כלי שהיה בתוכו יין או שמן וראינו ע"ה יושב ומשמרו כדי להוציא ממנו נסכים וכו' ע"כ. ומ"ש הר"ב אע"ג דע"ה אינו נאמן על הכדים אפילו בשעת הגתות. פירש"י שאע"פ שלא גזרו על תרומתן בשעת הגתות מפני הפסד כהנים חברים דנמצאת מפסידן מרוב תרומות א"י על הקנקנין לא האמינום. ואין הכהנים חבירים מקבלין מהן הקנקנין עם התרומה. אבל מערין אותו לכליהן ודכותה אמרינן לקמן. אל תתמה שהרי לגין טמאין טומאת שבעה והמשקין טהורין עכ"ל. והוא משנה ד' פ"ה דאהלות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יא) (על הברטנורא) וא"ת ויביא ע"י שידה תיבה ומגדל כדאמרינן פ"ג דעירובין מ"א אמרינן בגמרא דהאי תנא סבר אהל זרוק לא שמיה אהל שמעינן מהכא דלמ"ד שמיה אהל היינו אפילו במהלכת. תוספ'. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) נאמנים כו'. אם הקדישו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה. רש"י. דאי בלא הקדישו בשעת הבציר הו"ל חולין ונטמאת בטומאת ע"ה וכי משום דאקדשה פקע ליה טומאה מיניה. א"נ מצינו למימר אפילו בייחד חולין לנסכים ומאימת קודש אמרינן מעיקרא היה נזהר לשמרו וכבסמוך גבי מניחה לגת הבאה. תוספ':

(יג) (על הברטנורא) אבל אח"כ נשתלחו ב"א ופשעו בטהרה ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותה שימור גמור. הר"מ:

(יד) (על הברטנורא) ואע"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים. הר"מ:

(טו) (על הברטנורא) דגנאי הוא למזבח שתהא התרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקדש יקרב למזבח. רש"י:

(טז) (על הברטנורא) פירש"י שאע"פ שלא גזרו על תרומתן בשעת הגתות מפני הפסד כהנים חברים דנמצאת מפסידן מרוב תרומות א"י. על הקנקנים לא האמינום ואין הכהנים חברים מקבלין מהן הקנקנים עם התרומה. אבל מערין אותן לכליהן. ודכותה אמרינן לקמן. ואל תתמה שהרי לגין טמא טומאת שבעה והמשקין טהורין:

(יז) (על הברטנורא) וכתב התוספ' ותימא דא"כ אפילו בשאר ימות השנה נמי, דהתנן אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. ותירצו דהכא מיירי שייחדו לנסכים כשיצטרך ממנו אבל התם מיירי שכבר הקדישו לכך:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

שביהודה וכו': ולשון ר"ע ז"ל עד לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים. אמר המלקט ובגמ' פריך ונייתיה בשדה תיבה ומגדל ומשני הא מני רבי היא דאמר אהל זרוק לאו שמיה אהל להיות מפסיק בין אוירה של ארץ העמים והם גזרו על אוירה של ארץ העמים דתניא הנכנס לארץ העמים בשדה תיבה ומגדל רבי מטמא ור' יוסי בר' יהודה מטהר ופריך ולייתיה בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ומשני א"ר אלעזר שונים תנאים בברייתא אין הקדש ניצול בצמיד פתיל:

ובשעת הגתות והבדים אף על התרומה: גמרא ורמינהי דתק בפ"ט דמסכת טהרות הגומר את זיתיו ושייר קופה אחת יתננה לעני כהן פי' עם הארץ שבא לגמור את זיתיו ושייר קופה אחת לצורך תרומותיו יתננה לעני כהן ויראנה שלא הוכשרה והכהן יעשנה בטהרה אלמא בשעת הגתות והבדים אין נאמנים ומשני אמר רב נחמן לא קשיא הא בחרפי הא באפלי שכבר עבר זמן הגתות לרובא דעלמא קאמר דלא מהימן. וגרסי' תו בגמ' תניא עבר הירדן והגליל הרי הן כיהודה נאמנים על היין בשעת היין ועל השמן בשעת השמן אבל לא על היין בשעת השמן ולא על השמן בשעת היין:

עברו הגתות וכו': ר"פ חזקת הבתים ופי' הרמב"ם ז"ל וכשעברה שעת הגתות והבדים והוא עת הבציר נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור ולפיכך אינם נאמנין ואם עברו הגתות והבדים והביא אחד מהן לכהן חבית של יין של תרומה בדעת שהיא תרומה טהורה לא יקח אותה ממנו אלא אם לקחו לדעתו שהיא תרומה פסולה כיון שהיא בספק ע"כ. משמע קצת דהוה גריס והביא כמו שהוא בסיפא ג"כ לשון יחיד אכן בכל הנוסחאות והביאו גם בלשון רש"י ז"ל ולשון הרמב"ם ז"ל בפי"א דהלכות מטמאי מו"מ סי' ב' כיון שהביא לו ע"ה חבית יין א שמן של תרומה לא יקבלנה ממנו מפני שהיא בחזקת טומאה הניחה ע"ה אצלו עד גת הבאה והביאה לו יקבלנה ממנו אע"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעח הגתות והבדים ע"כ:

ואם אמר לו הפרשתי לתוכה וכו': פ' השוכר דף ל"ה והקשו שם תוס' ז"ל וא"ת היאך יאכל כהן תרומה כיון דקדש מעורב בו וי"ל דע"י ברירה שיאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קדש ע"כ ואיתה נמי בתוס' דפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ"ח.) ובירושלמי פ' במה מדליקין גרסי' תניא רשב"ג אומר הלכות הקדש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות ושלשתם נמסרו לעמי הארץ הלכות הקדש דתנינן אם אמרה פרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. חטאות דתנינן בפ"ה דאהלות הכל נאמנין על החטאת הכשרות דתנינן בפ' ששי דמכשירין ועל כולם ע"ה נאמן לומר טהורין הן ע"כ:

כדי יין וכדי שמן המדומעות: עיין בפי' הרמב"ם ז"ל במה שמפר' בשם הירושלמי:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

לב) שביהודה נאמנים על טהרת יין ושמן כל ימות השנה אף שא"צ הכשר. אפ"ה באמר הע"ה שעשאן בטהרה והתכוון שיהיו למנחות ונסכים, נאמן, דבקודש נזהרין מאד. מיהו דוקא ביהודה. אבל מגליל אי אפשר להביא נסכים משום דנטמאו מארץ העממין שמפסיק בין גליל לירושלים. ואפילו בשידה תיבה ומגדל, שמחזיקין מ' סאה, שאינן מקבלין טומאה, אי אפשר להביאן, דהרי קיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כרמב"ם פי"א ממת]. וגם בכ"ח בכלי חרס מוקף צמיד פתיל אי אפשר להביאן דרך הגליל, דבקודש אין מציל צמיד פתיל:

לג) ובשעת הגיתות בעת שדורכין היין:

לד) והבדים דהיינו בזמן שעוצרין השמן:

לה) אף על התרומה דאז הכל מטהרין כליהן. ובשאר השנה לא:

לו) לא יקבלנה ממנו ר"ל הכהן החבר לא יקבלנה מהע"ה, דשמא נטמא אח"כ, דבתרומה לא זהירי כל כך. [ונ"ל דלהכי נקט "והביאו", לשון רבים, דקמ"ל דאפילו היו המביאין רבים, ומעידין עליה שטהורה היא, אפ"ה אין נאמנין דכל החשוד וכו']:

לז) אבל מניחה לגת הבאה ר"ל הע"ה שיודע שנזהר בה רק שלא יאמינוהו, יניחנה עד הגת הבאה. שאז יהיה נאמן עליה:

לח) ואם אמר לו הע"ה להכהן:

לט) הפרשתי לתוכה רביעית קדש ר"ל הקדשתי להפריש מיין שלתוכה, רביעית אחת לנסכים:

מ) נאמן דהרי לקודש נאמן, וגנאי יהיה לקודש שיהיה התרומה שבצדה טמא והיא תקרב (א):

מא) כדי יין וכדי שמן המדומעות ע"ה שהביא לנו כדים מלאים שמן ויין ששמרן להפריש מהן נסכים, והרי צריך להפריש מכל כד תחילה תרומות ומעשרות, נמצא שהכדים מדומעות מתרומה ונסכים וחולין:

מב) וקודם לגיתות שבעים יום דאז כבר מתחילין לטהר כליהן, ומדנאמן על הקודש, נאמן גם על התרומה ועל גוף הכדים, משום גנאי הקודש, וכלעיל סי' מ' [והקשו רבעתוס' מה איריא בשעת הגתות בכל השנה נמי וכדאמר לעיל בהפריש לתוכה רביעית קודש נאמן אף על התרומה בכל השנה. ותירץ דהתם בהקדיש הרביעית לחלוטין, אבל הכא לא התכוון רק לכשיצטרך יקח ממנו לנסכים. ונ"ל דלפ"ז הא דאוקמא בקודש רק לרבותא נקטי' דאף דהקדש מעורב בהכד, אפ"ה א"נ רק בזמן גתות, דלא דמי לרישא, דהכא לא הקדיש לחלוטין. ותו נ"ל דהא דמסיים וקודם לגתות ע' יום, רק אכדין קאי, משום דרק בכלים שייך האי טעמא שכבר טהרוהו, אבל ביין ושמן גופיה, הרי קודם זמן הגתות אין כאן שמן ויין]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי