משנה גיטין ג ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ג · משנה ג | >>
המביא גט ואבד הימנו, מצאו לאלתר כשר.
ואם לאו פסול.
מצאו בחפיסה או בדלוסקמא, אם מכירו, כשר.
המביא גט והניחו זקן או חולהיג, נותנו לה בחזקת יד שהוא קיים.
בת ישראל טו הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים, אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים.
משנה מנוקדת
הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד הֵימֶנּוּ,
- מְצָאוֹ לְאַלְתַּר, כָּשֵׁר;
- וְאִם לָאו, פָּסוּל.
- מְצָאוֹ בַּחֲפִיסָה אוֹ בִּדְלֻסְקְמָא,
- אִם מַכִּירוֹ, כָּשֵׁר.
הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה,
- נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם.
- בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן,
- וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם,
- אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם.
- הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם,
- מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם:
נוסח הרמב"ם
המביא גט - ואבד ממנו,
- אם מצאו על אתר - כשר.
- ואם לאו - פסול.
- מצאו בחפיסה, או בגלוסקמא -
- אם הכירו - כשר.
- אם מצאו על אתר - כשר.
- המביא גט - והניחו זקן, או חולה,
- נותנו לה - בחזקת שהוא קיים.
- בת ישראל - שנישאת לכוהן,
- והלך בעלה - למדינת הים,
- אוכלת בתרומה - בחזקת שהוא קיים.
- השולח חטאתו - ממדינת הים,
- מקריבין אותה - בחזקת שהוא קיים.
פירוש הרמב"ם
גלוסקמא וחפיסה - אמתחות שמשימים בהם השטרות.
ופירוש לאלתר - מיד, וזה כדי שלא יעבור אדם שם.
ואם יש לעדים בו סימן מובהק, כגון שיאמרו נקב יש בו בצד אות פלוני וכל כיוצא בו, [או] כגון שהן אומרין שהם לא העידו לעולם בגט באלה שמות אלא זה בלבד, נותנין אותו לה וכשר ואפילו לזמן מרובה. וכל זה כשנאבד ממנו במקום שהשיירות מצויות, שאנו אומרים שמא זה הגט שנמצא גט אחר הוא שנפל לאדם אחר, אבל אם נאבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות הרי זה כשר, ואפילו שנמצא לאחר זמן.
וזאת החטאת הנזכרת בכאן היא חטאת העוף או חטאת אשם, שאינה צריכה סמיכה כמו שנבאר במקומו, ולפיכך אפשר שתקרב זאת החטאת ובעלים אינם מצויין שם. והעיקר אצלנו שחטאת שמתו בעליה תמות כמו שיתבאר בתחילת פרק רביעי ממסכת תמורה.
וכמו כן מן העיקרים שבידינו אין גט לאחר מיתה, אבל אם נתברר מיתתו קודם שיגיע הגט לידה נפסל הגט, ותשאר זקוקה ליבם:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
לאלתר - מיד ז. כשר:
ואם לאו פסול - ודוקא שאבד במקום שהשיירות מצויות, דאיכא למימר מעוברים ושבים נפל ח. אבל אם אבד במקום שאין השיירות מצויות, אפילו לאחר זמן מרובה כשר. ואפילו אבד במקום שהשיירות מצויות, אם יש לעדים בו סימן מובהק ט, כגון שיאמרו נקב יש בו בצד אות פלונית, או שיאמרו מעולם לא חתמנו בגט באלו השמות אלא בזה י בלבד, כשר, ואפילו לאחר זמן מרובה:
בחפיסא או בדלוסקמא - אמתחות שרגילין לתת בהם שטרות ויש בהן סימן שהם שלו יא:
אם מכירו כשר - מלתא באנפי נפשה היא. והכי קאמר, מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אע"פ שאינו מכירו לגט, או שמכירו לגט יב אע"פ שמצאו בכל מקום, כשר:
נותנו לה בחזקת שהוא קיים - ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותו, דאמרינן העמד דבר על חזקתו. אבל אם נודע שמת קודם שהגיע גט לידה, הגט בטל, דאין גט לאחר מיתה:
מקריבין אותה - ולא חיישינן שמא מתו בעליה, וחטאת שמתו בעליה למיתה עומדת:
פירוש תוספות יום טוב
לאלתר. פירש הר"ב מיד. ולא ביאר כל הצורך דבגמ' פליגי איכא מ"ד [כדי שיהיה אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם ואיכא מ"ד] שלא שהה אדם שם עד שעת מציאת הגט ע"כ. ויש מחלוקת בין הפוסקים כמו שאזכור בס"ד. ומ"ש הר"ב ודוקא שאבד במקום שהשיירות מצויות כו'. [להרא"ש פסול] ואפילו לא הוחזקו שנים ששמותיהן ושמות נשותיהם שוים. [כל זמן שלא ראה שלא עבר אדם שם] ולהרמב"ם [אפילו עבר כשר דהלכתא] כמ"ד שלא שהה כו' אא"כ הוחזקו ג"כ. דאז אם עבר חיישינן אע"פ שלא שהה כיון דאיכא תרתי לריעותא. ולהרא"ש לעולם לא הוי לאלתר אלא [שראה] כל שלא עבר כו'. ומ"ש הר"ב אבל אם אבד במקום שאין השיירות מצויות [כו'] להרמב"ם אפילו הוחזקו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים. ולהרא"ש דוקא כשלא הוחזקו שנים כו' דאי הוחזקו חיישינן אע"פ שאין שיירות מצויות הואיל ולא ראה שלא עבר אדם שם. והא דמחזירין לזמן מרובה היינו כשהבעל אומר תנו לה כדתנן במשנה ז' פ"ק דב"מ. ועיין מ"ש שם בס"ד. א"נ כשהיא נותנת סימן מובהק. ומ"ש הר"ב ואפילו אבד כו' אם יש לעדים סימן מובהק כו' פי' התוס' השליח נמי נאמן בסימן מובהק אלא דבעדים אע"פ שראוהו כבר מהימנו. ושליח לא מהימן אלא כשאומר כן קודם שראהו. ע"כ. ומ"ש הר"ב או שיאמרו מעולם לא חתמנו בגט באלו השמות אלא בזה וכתבו התוס' משמע שיודעים שלא חתמו אלא על אחד אבל אין מכירין מי הוא אותו יוסף בן שמעון. וכשהעדים אומרים כן והוא אומר שעל שלו חתמו. נאמן. דלא חשדינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה. אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סובר שהוא שלו לפי שאינו יודע שיש יוסף בן שמעון אחר או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך אומר שהוא מכיר אע"פ שאינו מכיר ע"כ:
מצאו בחפיסה כו'. פי' הר"ב ויש בהן סימן שהם שלו. ועיין בדבור דלקמן. וכתבו התוס' וא"ת ונחוש לשאלה כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות [משנה ג'] וי"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילם לשום אדם. א"נ ביודע שבחפיסה אבדו ומ"מ צריך שיהא מכיר החפיסה או הדלוסקמא בטביעות עינא דמה שיודע שבחפיסה או בדלוסקמא אבדו אין זה סימן כיון דדרך להניחם שם ע"כ. ועיין מ"ש ספ"ק דב"מ:
אם מכירו כשר. פירש הר"ב או שמכירו כו'. וכן בפירש"י שבידינו. וכן הסכמת המפרשים האחרונים. ופי' הר"ן בטביעות עינא וכ"כ בטור. ובחפיסה ודלוסקמא נמי טביעות עינא כמו סימן. אלא דאיכא בין סימן לטביעות עינא. דטביעות עינא אין מועיל להכשירו אלא כשמצאו אותו בעצמו שאבד לו ולא כשמצאוהו אחרים. ובב"י הביא חלוקי דעות בטעם הדבר דאיכא למימר דלמא משקר משום הפסד שכרו. א"נ דלא ליהוי למרי גיטא תרעומות עליה. אבל כשמצאו הוא נאמן במגו דאי בעי אמר לא אבד מעולם וא"נ אפילו ליכא מגו עד אחד נאמן באיסורים בטביעות עין. ע"כ. ובעדות טביעות עין במת דמשנה ג' פרק בתרא דיבמות יש מחלוקת דר"ת סבר דמהני כמ"ש הטור סימן י"ז. וחלקו עליו האחרונים כמ"ש שם בב"י וי"ל דשאני התם כיון שעשוי להשתנות לא רצו להסמיך על טביעות עין:
או חולה. משא"כ גוסס דרוב גוססים למיתה. גמרא:
בחזקת שהוא קיים. מדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין [דף י'] העמד דבר על חזקתו. רש"י:
בת ישראל כו'. צריכא דאי אשמועינן גט משום דלא אפשר [למיחש למיתה. דאי חיישת אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות] אבל תרומה דאפשר [להיות נזונית בחולין] אימא לא. צריכא. גמ':
השולח חטאתו. צריכא דאי אשמועינן תרומה זימנין דלא אפשר [שהיא ענייה וצריכה פרנסה ותטול תרומה בבית הגרנות] אבל חטאות מספיקא לא ליעול חולין לעזרה. צריכא. גמ':
מקריבין אותו. בגמרא מפרש דדוקא בקרבן נשים א"נ חטאת העוף שא"צ סמיכה דאל"ה לכתחלה אין לעשות בלא סמיכה דהא מעלין עליו כאלו לא כיפר כמפורש במשנה ח' פרק ט' דמנחות:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ז) (על הברטנורא) ובגמרא פליגי איכא מ"ד כדי שיהיה אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם ואיכא מ"ד שלא שהה אדם שם עד שעת מציאת הגט:
(ח) (על הברטנורא) להרא"ש פסול ואפילו לא הוחזקו שנים ששמותיהן שוים כל זמן שלא ראה שלא עבר אדם שם. ולהר"מ אפילו עבר, כשר, דהלכתא כמ"ד שלא שהה כו' אא"כ הוחזקו ג"כ דאז בעבר הוה תרתי לריעותא. ומובן ג"כ באין השיירות מצויות. ועתוי"ט:
(ט) (על הברטנורא) פירשו התוספ' דהשליח נמי נאמן בסימן מובהק. אלא דבעדים אע"פ שראוהו כבר מהימנו, ושליח לא מהימן אלא שאמר כן קודם שראהו:
(י) (על הברטנורא) משמע שיודעים שלא חתמו אלא על אחד אבל אין מכירין מי הוא אותו יוסף בן שמעון, וכשהעדים אומרים כן והוא אומר שעל שלו חתמו, נאמן, דלא חשרינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה. אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סובר שהוא שלו, לפי שאינו יודע שיש יוסף בן שמעון אחר, או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך אומר שהוא מכיר אע"פ שאינו מכיר. תוספ':
(יא) (על הברטנורא) וא"ת ונחוש לשאלה, וי"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילם לשום אדם. א"נ ביודע שבחפיסה אבדו, ומ"מ צריך שיהא מכיר החפיסה בטביעת עין:
(יב) (על הברטנורא) בטביעת עינא. ובחפיסה ודלוסקמא נמי טביעת עין, כמו סימן. אלא דאיכא בין סימן לטביעת עין, דטביעת עין אין מועיל להכשירו אלא כשמצאו אותו בעצמו שאבד לו, ולא כשמצאוהו אחרים. ועתוי"ט:
(יג) (על המשנה) או חולה. משא"כ גוסס דרוב גוססים למיתה. גמרא:
(יד) (על המשנה) בחזקת כו'. מדאורייתא נפקא לן בחולין רף י', העמד דבר על חזקתו. רש"י:
(טו) (על המשנה) בת ישראל. צריכא דאי אשמעינן גט משום דלא אפשר (למיחש למיתה, דאי חיישת אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות). אבל תרומה דאפשר (להיות נזונות בחולין) אימא לא, צריכא. גמרא:
(טז) (על המשנה) השולח. צריכא דאי אשמעינן תרומה זימנין דלא אפשר (שהיא עניה ותטול בגרנות). אבל חטאות מספיקא לא ליעול חולין לעזרה, צריכא. גמרא:
(יז) (על המשנה) מקריבין. בגמרא מפרש דדוקא בקרבן נשים, א"נ חטאת העוף שא"צ סמיכה. דאי לאו הכי לכתחלה אין לעשות בלא סמיכה, דהא מעלין עליו כאלו לא כפר:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
המביא גט ואבד: וכו'. ביד פ"ג דהל' גירושין סי' ט'. ואיתה בפ"ק דב"מ דף י"ח ע"א ע"ב ובירוש' ס"פ בתרא דיבמות ובטור א"ה סי' קל"ב וסי' קנ"ג. וכתוב בנמוקי יוסף פ' האשה שלום אליבא דמימרת רבא דהתם דהלכתא כותיה דוקא דמשום דאבד הגט המביאו ממדינת הים דהוי מקום אחר חוץ ממקום שנכתב ובמקום שהשיירות מצויות שאי אפשר לומר כאן נמצאו וכאן הי' הוא דחיישינן לשני עיירות ששמם שוירי כדאיתא הכא בגמ' הא נאבד באותו מקום שנכתב אפי' נמצא לאחר זמן ובמקום שהשיירות מצויות לא חיישינן אלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה ע"כ בקיצור:
מצאו לאלתר: פלוגתא היא בברייתא איזהו שלא לאלתר והרמב"ם ז"ל פי' כמ"ד שלא עבר אדם שם. בפי' ר"ע ז"ל אבל אם אבד במקום שאין השיירות מצויות אפילו לאחר זמן מרובה כשר. אמר המלקט והיינו דתנינן בפ"ק דמציעא מצא גיטי נשים וכו' לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם ומדתלי טעמא בשאני אומר כתובים היו שמעינן מינה דאם אמר הבעל תנו לה שאני כתבתיו לה נותנין ולא חיישינן לשמא אינו זה מאחר שאין השיירות מצויות. ורבה הוא דרמי מתני' אההיא דמניעא אבל ר' זירא לא רמי מתניתין אההיא משום דדייקינן הכי הא אמר תנו נותנין ולעולם לאלתר דוקא כדקתני מתני' אבל ברייתא דמייתי בגמרא ודאי קשיא אמתני' ומשני כאן בשיירות מצויות כאן במקום שאין שיירות מצויות. ור' ירמיה מתרץ שנוייא אחרינא דלא תיקשי ברייתא אמתני' דההיא ברייתא מיירי שאמרו העדים מעולם לא חתמנו בגט באלו השמות אלא בזה בלבד ורב אשי נמי תירץ על דרך תירוץ ר' ירמיה דההיא ברייתא מיירי כגון שהשליח שאבדו או העדים נותנין בו סימן מובהק כגון שיש בו נקב בצד אות פלונית וכמו שפי' ר"ע ז"ל:
אם מכירו כשר: או או קתני וכדפי' ר"ע ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל בפ' בתרא דיבמות ד' ק"ך למאי דמסיק התם בההוא לישנא דלא חיישינן לשאלה וא"ת דבפ' כל הגט תנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר פי' אם מכיר הגט ולמה לי שיכיר הגט אפילו אינו מכירו נמי כיון דמכיר חפיסה ודלוסקמא די דכך דהא לא חיישינן לשאלה. וי"ל דה"פ אם מכירו לחפיסה ודלוסקמא שהם שלו כשר ואע"ג דנקט לשון יחיד אין לחוש ואע"ג דחפיסה הוי לשון נקבה דמפרש התם דחפיסה היא חמת קטנה מ"מ נקט לשון זכר משום דלוסקמא דהוי לשון זכר כדקתני בתוספתא עשרה דלוסקמים מלאים שטרות מסרתי לך וללישנא קמא דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן אבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה עכ"ל ז"ל. וז"ל כאן וא"ת וניחוש לשאלה כדאמרינן בפ' בתרא דיבמות סי' ג' וי"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילה א"נ ביודע שבחפיסה אבדו ומ"מ צריך שיהא מכיר חפיסה או דלוסקמא בטביעות עינא דמה שיודע שבחפיס' או בדלוסקמא איבדו אין זה סי' כיון דדרך להניח' שם. ע"כ ומתוך מה שכתבו כאן בגמרא משמע שיש ספרים [דגרסי] ומכירו וזה סוף לשונם א"נ ומכירו פי' או מכירו וי"ס דגרסי בהדיא או מכירו וה"פ מצאו בתפיסה ויודע שלא בתוכו איבדו ואינו שלו ואפ"ה אם מכירו כשר ולרבותא נקט מצאו בחפיסה א"נ דוקא אם מכירו כשר אבל מה שהוא יודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אינו מועיל ולספרים דגרסי ומכירו מצינן לפרש כמו אם מכירו עכ"ל ז"ל ועיין עוד בריש דבריהם ז"ל וגם הר"ן ז"ל העלה דודאי תנא תרתי קאמר מצאו בחפיסה ויש לו סימן בה או שמכירו לגט בטביעות עינא אפילו שהוא עם הארץ הגט כשר. וכתוב בתוי"ט ובחפיסה ודלוסקמא נמי טביעות עינא כמו סימן אלא דאיכא בין סימן לטביעת עינא דטביעות עינא אין מועיל להכשירו אלא כשמצאו אותו בעצמו שאבד לו ולא כשמצאוהו אחרים ובבית יוסף הביא חלוקי דעות בטעם הדבר דאיכא למימר דילמא משקר משום הפסד שכרו א"נ דלא להוי למרי גיטא תרעומות עליה אבל כשמצאו הוא נאמן במגו דאי בעי אמר לא אבד מעולם וא"נ אפילו ליכא מגו עד אחד נאמן באיסורין בטביעות עין ע"כ:
והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת: וכו' ביד פ' ששי דה"ג סי' כ"ח ואיתה בהרא"ש ז"ל ס"פ ואלו מגלחין ותוס' פ' עשרה יוחסין (קידושין ד' ע"ח) וגם הרא"ש ז"ל שם ד' צ"ו ותוס' פ' המפקיד (בבא מציעא ד' ל"ט) ודפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ג.) בגמרא אמר רבא לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא אבל אם הניחו בן מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים דכיון דאיפלג איפלג אבל בן פ' ואחת או יותר עד תשעים קרוב למות הוא וביד פ' ט' דהלכות תרומות סי' ג':
בחזקת שהוא קיים: דאמרינן העמד דבר על חזקתו ומקרא נפקא לן בהכל שוחטין. ומכאן הוכיח ספר תרומת הדשן בסי' שמ"ט דמדסמכינן אחזקה אפילו גבי זקן וחולה כ"ש לגבי ילדים ובריאים ואפילו לזמן מרובה דאין נראה לחלק דדוקא זמן מועט כשיעור מהלך ממדינת הים מוקמינן אחזקת חיות אבל זמן מרובה שמנה או ט' שנים או יותר לא מוקמינן כולי האי אחזקת חיות דע"כ אין לחלק בהכי דהא כל מוקמינן אחזקה מנגע ילפינן לה בפ"ק דחולין וכן כרש"י ז"ל בהדיא בפ' כל הגט אמתני' דלעיל דמנגע ילפי' לה וחזקה דנגע אינה אלא לשעה מועטת כדאיתא התם פ"ק דחולין ודילמא אדנפיק בציר ליה שיעורא וכו' וא"כ מנלן למיגמר מיניה אפילו כדי להלך ממדינת הים שהוא מופלג יותר הרבה משיעורא דחזקת נגע והה"נ דגמרינן מה שמופלגין אפילו שלשים שנה מזמן מהלך ממדינת הים ע"כ וע"ש עוד:
בת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומה: תוס' פ' כיצד אשת אחיו (יבמות ד' י"ח.) ובגמרא פריך ורמינהו ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד ותירץ אביי מתני' דהכא ר"מ היא דלא חייש לבקיעת הנוד וההיא ברייתא ר' יהודה היא דחייש שמא יבקע הנוד ורבא תירץ שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאֵי היא ומעיקרא רמי בגמרא תרומה דברייתא אגט דמתני' דקתני נותנו לה בחזקת שהוא קיים ומשנינן תרומה אפשר להיות נזונת בחולין גט לא אפשר למיחש למיתה דאי חיישת אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות:
השולח חטאתו: וכו'. פ' הוציאו לו (יומא ד' נ"ה) ותוס' דפ' נגמר הדין (סנהדרין ד' מ"ז) ודפ' התערובות ד' ע"ד ודפ' כל המנחות (מנחות ד' ס"ב) ודפ' בתרא דנדה ד' ע' וביד פ"ד דהל' פסולי המוקדשים סי' י"ד ובטור א"ה סי' קמ"א:
תפארת ישראל
יכין
המביא גט ואבד הימנו: במקום ששיירות מצויות, או שבמקום שנכתב הגט הוחזקו ב' ששמותיהן ושמות נשותיהן שוות.
מצאו לאלתר: מלה מורכבת מן "אל" אתר, ופירושו על מקומו, ור"ל מיד [כמו והוא שלמד אל אתר, ירושלמי פ"ק דברכות] והיינו שראה שלא עבר אדם שם עדיין, ואפילו שהה זמן מרובה:
ואם לאו פסול: מיהו ביש סימן בגט או בכלי שהוא מונח בו, והוא סימן מובהק, כשר. אבל הכרה בטביעות עין לא מהני רק כשמצאו הוא בעצמו דאז אית ליה מגו, דאי בעי אמר לא אבדתיו [קל"ב ס"ד]:
מצאו בחפיסה: חמת קטנה:
או בדלוסקמא: [אומהאנגבייטל]:
אם מכירו: לכלי:
המביא גט והניחו: שליח להמגרש:
זקן: י"א דוקא פחות מבן פ' או יותר מק' [וי"א דביותר מצ' סגי]. אבל ביני ביני מפ' לצ' אין לו חזקת חי:
או חולה: וי"א דוקא שלא נעשה טריפה:
נותנו לה בחזקת שהוא קיים: מיהו בגוסס שאינו מדבר, אף דכחי הוא, אפ"ה רוב גוססין למיתה [קמ"א סס"ח]. וגוסס היינו שחזה שלו מתלבטת כששואף רוח, ע"י העלאת ליחה שמתהווה בה קרוב למיתה [(שו"ע אה"ע, קכא)]:
מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים: מיירי בקרבן נשים, או בחטאת עוף, או ערל וטמא שמשלחין קרבנותיהן, דכל אלו א"צ סמיכה. וקמ"ל כולהו, תרומה, אף דליכא חשש עגונה כבגט, ואף דא"צ לה כל כך, דהרי אפשר לה שתאכל חולין. וקמ"ל נמי חטאת, אף דאיכא חשש חולין בעזרה, ואף דג"כ א"צ כ"כ לחיי נפש כתרומה, אפ"ה סמכינן אחזקה דאורייתא בכל דוכתא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת