משנה ביצה ב ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ביצה · פרק ב · משנה ג | >>
ושווין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, אבל לא מטבילין.
ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה.
משנה מנוקדת
וְשָׁוִין – שֶׁמַשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן – לְטַהֲרָן, אֲבָל – לֹא מַטְבִּילִין.
- וּמַטְבִּילִין – מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה:
נוסח הרמב"ם
ושווים -
- שמשיקין - את המים בכלי אבן, לטהרן.
- אבל - לא מטבילין.
- ומטבילין -
- מגב לגב,
- ומחבורה לחבורה,
- ביום טוב.
- שמשיקין - את המים בכלי אבן, לטהרן.
פירוש הרמב"ם
ואמרם ושוים, שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, אבל לא מטבילין - פירוש כי כשהמים הם טמאים, שאפשר לו לתיתם בכלי אבן ולהכניס אותו הכלי במקוה מים, עד שיעלו מי מקוה על פני הכלי שהן בו אותן המים הטמאין ויטהרו המים.
וזהו ענין משיקין - שיעלו המים עליו.
ומה שהצריך להיות הכלי מאבנים, לפי שכלי אבנים אינו מקבל טומאה כמו שיתבאר במסכת כלים. ואילו היה נותן אותן המים הטמאין בכלי עץ וכיוצא בו מן הכלים שמקבלים טומאה, היה נטמא הכלי באותן המים הטמאין שבתוכו כמו שיתבאר במקומות מטהרות.
וכשיכניס הכלי במקוה נמצא שמטביל כלי טמא ביום טוב, והוא אסור כמו שקדם בתחילת המאמר, וזהו עניין אמרם אבל לא מטבילין, ושיעורו אבל לא מטבילין כלי טמא על גב מימיו. וכל זה בשבת, אבל ביום טוב מותר לו להטביל כלי על גב מימיו ויטהר המים והכלי כאחד. ומה שהצריכו לטהר המים, לפי שהמים הטמאים הם מתוקין ומי מקוה אינן ראוין לשתיה.
ואמר מטבילין מגב לגב - רוצה בו כי כשיש אצלו כלים טהורין, משתמש בהן בבית הבד של שמן בדרך דמיון והוא חולין, ורוצה להשתמש בהם בגת היין והוא תרומה, מותר לו להטבילן טבילה שנית ביום טוב [ל](כ)פי שהן, ואם הם טהורים על כל פנים צריכין טבילה אחרת, אם ירצה שיעשה בטהרה.
וכמו (כן) מחבורה לחבורה - הוא שיהיה בו כלי טהור ויאכל בו בחבורה אחת מעשר שני בדרך משל, אם רצה לאכול בו בחבורה אחרת, מותר לו להטביל אותה הטבילה שנית ביום טוב.
והעיקר בזו הטבילה מה שאגיד לך, דע כי עוד יתבאר בפרק שני מחגיגה כי מי שטבל לחולין, אף על פי שהוא טהור בלי ספק אסור לו לאכול מעשר שני עד שיטבול פעם שנית לשם מעשר, וכן אם טבל למעשר ורצה לאכול תרומה על כל פנים צריך טבילה אחרת, וכן אם היה טהור לתרומה ורצה לאכול קודש יטבול לשם קודש. ואלו הטבילות שאדם הטהור טובל אותן בין מעשר ותרומה וקודש, הם המותרות לעשות ביום טוב. והיתרנו זאת הטבילה ביום טוב, לפי שאינה להסיר טומאה אלא לתוספת טהרה. אם כן שיעור דבריו כך, אם טבל על גבי גתו טובל טבילה אחרת את הכלי על גבי בדו, ואם טבל לאכול בו בחבורה זו טובל לאכול בו בחבורה אחרת ביום טוב:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן - מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו, ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונותנן במקוה מים מלוחים ט או עכורים עד שנושקים מים למים, נמצאו אלו זרועים ומחוברים למי מקוה ובטלו אגבייהו וטהרו. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים בלבד, ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה:
אבל לא מטבילין - שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא שצריך טבילה לכלי, להשיק בו, כדי לעלות טבילה לכלי י אגב השקת מים: ומטבילין מגב לגב: מי שהטביל כלים לדעת שידרוך בהן זיתים בבית הבד לשמן של חולין, ונמלך לדרוך בהן ענבים בגת ליין של תרומה, צריך להטבילן פעם שניה לשם תרומה. וכן אם הטביל כלים לשם תרומה ונמלך לעשות בהם קודש, צריכים טבילה שניה לשם קודש. ואותה טבילה יכול להטביל ביו"ט, שאין כאן תקון כלי לפי שאין טבילה זו להעלות אותן מידי טומאה אלא לתוספת טהרה:
ומחבורה לחבורה - אם הטביל כלים על מנת לאכול פסחו עם חבורה זו ונמלך להימנות עם חבורה אחרת ובא להטביל כליו פעם שניה, אותה טבילה מותר לעשותה ביו"ט יא:
פירוש תוספות יום טוב
שמשיקין את המים. פי' הר"ב ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה. עיין לקמן. ומ"ש ונותנן במקוה מים מלוחים כו' דאל"ה ל"ל להשיקם כיון שיש לו בלאו הכי מים יפים לשתות וכמ"ש הרמב"ם:
אבל לא מטבילין. פירש הר"ב שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא שצריך טבילה כו'. וכן ל' רש"י. ומשמע דאילו בכלי עץ שאינו טמא רשאי למלאותן ולטבלן בו ואע"ג דהשתא מקבל טומאה מהמים. הך טומאה ליתא אלא מדרבנן. וגם נטמא ביום טוב עצמו. וקיי"ל דבחד מהני גווני מותר לטובלו ביו"ט. כדאיתא בברייתא ופסקה הרמב"ם בפ"ד מהל' יו"ט. וקשיא דא"כ ברישא גבי השקה ל"ל לפרושי כלי אבן שאינו מקבל טומאה. וכן הוא בברייתא בגמרא אפילו כלי עץ נמי ומטעמא דפרישית. י"ל דז"ש כלי עץ טמא לאו דטמא בלאו הני מים אלא דעכשיו מתטמא. ומש"ה הוא דקרי ליה טמא. וטעמא כדכתבו התוספות [י"ח ע"ב ד"ה ושוין] דאין לגרום הטומאה לכלי בידים כדי שיטבלנו. דדוקא כשנטמאו כבר בולד הטומאה הוא דמטבילין אותו. אבל אסור לטמאותו ע"מ להטבילו ביו"ט. והרמב"ם מפרש נמי למתניתין בכלי עץ טהור ועכשיו מיטמא ע"י המים. אבל כתב דמתניתין בשבת מיירי. ואיכא אוקימתא הכי בגמ'. וגם התוס' כתבו דלההיא אוקימתא ניחא:
ומטבילין מגב לגב. כתב הר"ב מי שהטביל כו' לדרוך זיתים כו' ונמלך לדרוך ענבים כו'. וכן לשון הרמב"ם. ונראה דגירסתם בברייתא שבגמרא כך היא כיצד מגב לגב הרוצה לעשות גתו ע"ג בדו. ובדו ע"ג גתו. ודלא כרש"י דגורם כדו בכ"ף כדלקמן. וטעמא דנקטה ברייתא בתרי גווני ולא בשמן. או יין. משום דלא שכיחי שיהא נמלך במשקה אחד. והני טבילות שנויין בפ"ב דחגיגה. ולשון גב השנוי במשנתנו נ"ל שהוא מל' ולחשוף מים מגבא דישעיה (ל' י"ד). ובאו על גבים לא מצאו מים דירמיה י"ד (ג'). על שם החפירות העשוית מתחת הבד והגת לזוב שם היין והשמן. [*אבל לפירש"י דלקמן יש לפרש כמו מנושא לנושא שהגב שם הוא לנושא משא]:
ומחבורה לחבורה. פירש הר"ב מחבורת פסח כו'. כ"פ רש"י. והך טבילה לא מתניא בשום דוכתא. וכ"כ רש"י שא"צ לחזור ולטבול. אלא שירצה להחמיר על עצמו ומש"ה מותר דטבילה שא"צ היא. ומיהו איהו לטעמיה שכ"כ ג"כ מגב לגב מגת לכד. כלומר שנמלך מגת לעשות בכד וטבילה שא"צ היא ע"כ. אבל הר"ב דתפס גירסת הרמב"ם כמ"ש ה"ל לפרש בהך סיפא כמ"ש הרמב"ם מחבורת אכילת חולין לחבורת אכילת מעשר שני. א"נ כמ"ש המגיד בשם ר"ח מחבורת תרומה לחבורת שלמים וכי תימא דלהר"ב קשיא ליה דא"כ היינו רישא. דלדידיה נמי מי ניחא. דהא הוה זו ואצ"ל זו:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ט) (על הברטנורא) דאי לא תימא הכי למה ליה להשיקם כיון שיש לו בלאו הכי מים יפים לשתות. הר"מ:
(י) (על הברטנורא) רש"י ומשמע דאלו בכלי עץ שאינו טמא רשאי למלאותן ולטבלן בו ואף על גב דהשתא מקבל טומאה מהמים הך טומאה ליתא אלא מדרבנן וגם נטמא ביו"ט עצמו וקיי"ל דבחד מהני גווני מותר לטבלו בי"ט. וקשה דא"כ ברישא כלי אבן למ"ל, לכן נ"ל דטמא ר"ל שעכשיו נטמא מהמים וטעמא דאסור לגרום טומאה לכלי בידים כמ"ש התוספ'. ועתוי"ט:
(יא) (על הברטנורא) רש"י. והך טבילה לא מתניא בשום רוכתא ורש"י לטעמיה דגרס כדו (ולא בדו) ומפרש לרישא ג"כ בע"א ע"ש. והר"ב הו"ל לפרש כמ"ש הר"מ מחבורת אוכלי חולין לאוכלי מע"ש או כמ"ש הה"מ מתרומה לשלמים. ואי קשיא היינו רישא, הא לפירושו ג"כ הוי זו ואין צריך לומר זו:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ושוין שמשיקין וכו': ביד בהלכות שבת פכ"ג סי' ח' ובפ"ד דהלכות יו"ט סי' י"ז ובפ' שני דהלכות טומאת אוכלין סי' כ"א. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ושוין שמשיקין וכו' פי' אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה על הטבילה אם תהיה בע"ש או בשבת מכל מקום בדברים אלי שנזכיר לקמן כולן מודים שמותר לעשותם ביום טוב דהיינו שמשיקין את המים וכו' ומטבילין מגב לגב וכו' משום דהא לאו טבילה היא אלא הוי כאילו שואבים מן המקוה דכיון שהן בכלי אבן שאינו מקבל טומאה אין צריך להטבילן לגמרי דבמה שהוריד הכלי מצד אחד רואין המים כמעורבין ונטהרו המים אבל כשהכלי מקבל טומאה אם ישיקו המים מ"מ עדיין הכלי טמא ויחזור ויטמא את המים ועל כן צריך להטבילם לגמרי וזה אסור לעשותו בי"ט. וגם מטבילין מגב לגב וכו' משום דלאו טבילה היא שכבר טבל לפני יום טוב עכ"ל ז"ל.
בפי' ר"ע ז"ל ונותנו במקוה מים מלוחים או עכורים לאו דוקא אלא כלומר מים שאינם ראויין לשתיה והשקה עניינו הצפה ובמקרא ביואל והשיקו היקבים והציפו וכאן משקעים את המים הטמאים עד שיצופו מי המקוה עליהם וכן פי' הרמב"ם ז"ל שיעלו המים עליו:
אבל לא מטבילין: גמ' מתני' מני לא רבי ולא רבנן דתניא אין מטבילין את הכלים ע"ג מימיו לטהרין ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דברי רבי וחכמים אומרין מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן מני אי רבי קשיא השקה דר' אסר ומתני' תנן משיקין אי רבנן קשיא הטבלה דאינהו שרו להטביל ומתני' קתני אין מטבילין ומשני אי בעית אימא רבי ורישא דמילתא דרבי דאיירי בהטבלה למיסרה הא השקה שריא איירי בי"ט וסיפא דמילתיה דאסר אף השקה איירי בשבת וכן רבנן נמי רישא איירי בי"ט וסיפא בשבת וה"ק מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו בי"ט וכ"ש דמשיקין ומשיקין את המים בכלי אבן בשבת השקה אין הטבלה לא וכולה מתני' בי"ט ואליבא דרבי ואיבעי' אימא מתני' רבנן היא וכולה מתני' בשבת הלכך הטבלה אסירה והשקה שריא כרבנן דאמרי משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת השקה הוא דשריא הא הטבלת כלים אסירא אבל בי"ט אפי' הטבלת כלי ע"ג מימיו מותר והרמב"ם ז"ל נראה שתפס בפירושו וגם שם בהלכות שבת פכ"ג וגם בהלכות י"ט פ"ד כי האי אוקימתא תנייתא וז"ל בפירושו אבל לא מטבילין שיעורו אבל לא מטבילין כלי טמא ע"ג מימיו וכל זה בשבת אבל בי"ט מותר לו להטביל כלי ע"ג מימיו ויטהר המים והכלי כאחד ומה שהצריכו לטהר המים לפי שהמים הטמאים הם מתוקים ומי המקוה אינם ראויין לשתיה ע"כ:
מגב לגב: פי' בתוספת י"ט ולשון גב השנוי במשנתנו נ"ל שהוא מלשון ולחשוף מים מגבא כו' ולא נהירא לע"ד אלא שהוא לשון ממעלה למעלה כמה דאת אמר זה על גב זה:
ומחבורה לחבורה: בי"ט אם הטביל כלים ע"מ לאכול פסחו עכ"ל ר"ע ז"ל [*) הגה"ה כתב הר"פ ז"ל זו הטבילה שפי' ר"ע ז"ל אינה צריכ' אפי' משום מעלה דרבנן אלא אם רצה לעשותה מעצמו לתוספת קדושה ועיין בפי' רש"י ז"ל. ורבינו חננאל ז"ל פי' מחבורת תרומה לחבורת הקדש וכן דעת הרמב"ם ז"ל בחבורו פרק י"ד מהלכות שביתת יום טוב. וקשה לפי' ר"ע ז"ל מה שייך בי"ט להטביל כלים מחבורה לחבורה שאינו יכול למשוך ידו מן הפסח אחר שזרק הדם ואע"פ שאפשר שמשך ידו מקודם ועתה רוצה לטבול ביום טוב מ"מ דוחק הוא ע"כ:] אמר המלקט או אם הטביל כליו מחבורת אכילת חולין לאכול מעשר שני בחבורה אחרת כדפי' הרמב"ם ז"ל שנראה שמשם העתיק ר"ע ז"ל רוב פי' מתני' דזה לשון רש"י ז"ל מגב לגב מי שהיו כליו טמאים והטבילן לדעת דריכת זיתיו ונמלך לעשות גתו עושה גתו ע"ג טבילה זו שהטביל לשם כדו ואין צריך לחזור ולהטביל לשם גת וההיא טבילה שנייה הבא להחמיר על עצמו ולהטביל קתני מתני' שהוא מטביל בי"ט שאין כאן תקון כלי ואינה טבילה שהרי אינה צריכה:
מחבורה לחבורה: נמנה בחבורה זו על פסחו והיה טמא או כליו טמאים וטבל לדעת כן הרשות בידו ואין צריך לחזור ולטבול וקתני במתני' דאם בא להחמיר ולהטביל כליו לשם חבורה אחרת מטביל בי"ט ע"כ. ונראה דאפי' לפי' הרמב"ם ז"ל גבי סיפא דמחבורה לחבורה נצטרך לפרש שבא האדם להחמיר על עצמו או על כליו להטבילן שנית דלא אשכחן לה דמתנייא בשום דוכתא. אח"כ מצאתי במגיד משנה שפי' שם בהלכות י"ט פ"ד בשם ר"ח ז"ל מחבורת תרומה לחבורת שלמים ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן: ר"ל מים יפין שנטמאו, והמים שבמקוה אינם יפים לשתייה כאלו שנטמאו, נותן הטמאים בכלי אבן, שאינו מקבל טומאה מהמים, ושוקע הכלי עם המים, בתוך המקוה, עד שישיקו מים למים, וע"י זה נטהרו המים היפין שבכלי מטעם זריעה. והא דלא מחשב כמתקן המים, כטבילת כלי לעיל דמחשב מתקן כלי. היינו טעמא, דמדמשיק מים, על כרחך שאין לו מים לשתייה, ונזהר שלא לטמאן, ומדלא נזהר, הו"ל מלתא דלא שכיח, ול"ג בה רבנן:
אבל לא מטבילין: ר"ל אבל לא ישיק המים בכלי עץ שמתטמא מהמים מד"ס ויצטרך לטבול הכלי עם המים והרי הו"ל מתקן להכלי. ואפי' בהערמה אסורה. ואע"ג דמצינו בכמה דוכתי שהתירו הערמה הכא שאני דמדטובל ומשקיע הכלי תחת המים מוכח שכוונתו רק להטביל הכלי:
ומטבילין מגב לגב: שכשטבל כליו להשתמשן על גב זיתיו, ונמלך לשמשן על גב ענביו, או שטבל לתרומה ונמלך שיהיו לקודש:
ומחבורה לחבורה: בהטבילן לאכול פסחו בחבורה זו ונמלך לאכול פסח בחבורה אחרת, וכגון שחבורה השניי' מקפדת יותר אטהרה מחבורה ראשונה [עי' ספ"ב דחגיגה. ונראה לי דכולהו לא זו אף זו, לא מבעיי' מגב לגב, דודאי טבילה שא"צ היא, רק מדדמי להיסח הדעת, כנתחלפו לו בגדי שבת בבגדי חול [כחגיגה ד"כ ע"ב], אלא אפי' תרומה דודאי אינה טהורה כקודש, דהרי אין בה רביעי לטומאה [כפסחים ל"ח ב']. ולא מבעיי' תרומה וקודש, דלא תקנו בה רבנן טבילה בחד גברא, אלא אפי' חבורות דסוף פ"ב דחגיגה, דמד"ס צריך טבילה, אפ"ה מותר לטבול ביו"ט]. דבכל אלו מחמרין לחזור ולטבול, וכיון שרק חומרא בעלמא היא, לא מחזי כמתקן ומותר להטבילן ביו"ט:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת