משנה בבא בתרא א ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק א · משנה ו | >>

אין חולקין את החצר, עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה.

ולא כז את השדה, עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה.

רבי יהודה אומר, עד שיהא בה תשעת חצאי קבין לזה ותשעת חצאי קבין לזה.

ולא את הגינה, עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה.

רבי עקיבא אומר, בית רובע.

ולא את הטרקלין, ולא את המורן, ולא את השובך, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד, עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה.

[זה הכלל, כל שיחלק ושמו עליו, חולקין].

ואם לאו, אין חולקין.

אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים.

אבל בזמן ששניהם רוצים, אפלו בפחות מכאן, יחלוקולא.

וכתבי הקודשלב, אף על פי ששניהם רוצים, לא יחלוקו.

משנה מנוקדת

אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר,

עַד שֶׁיְּהֵא אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה.
וְלֹא אֶת הַשָּׂדֶה,
עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ תִּשְׁעָה קַבִּין לָזֶה וְתִשְׁעָה קַבִּין לָזֶה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ תִּשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה וְתִשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה.
וְלֹא אֶת הַגִּנָּה,
עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ חֲצִי קַב לָזֶה וַחֲצִי קַב לָזֶה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר,
בֵּית רֹבַע.
וְלֹא אֶת הַטְּרַקְלִין,
וְלֹא אֶת הַמּוֹרָן,
וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ,
וְלֹא אֶת הַטַּלִּית,
וְלֹא אֶת הַמֶּרְחָץ,
וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד,
עַד שֶׁיְּהֵא בָּהֶן כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה.
זֶה הַכְּלָל:
כָּל שֶׁיֵּחָלֵק וּשְׁמוֹ עָלָיו, חוֹלְקִין;
וְאִם לָאו, אֵין חוֹלְקִין.
אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים;
אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים,
אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִכָּאן, יַחֲלוֹקוּ.
וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ,
אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים,

לֹא יַחֲלוֹקוּ:

נוסח הרמב"ם

אין חולקין את החצר,

עד שיהא בה ארבע אמות לזה - וארבע אמות לזה.
ולא את השדה,
עד שיהא בה תשעת קבין לזה - ותשעת קבין לזה.
רבי יהודה אומר:
תשעת חציי קבין לזה - ותשעת חציי קבין לזה.
ולא את הגינה,
עד שיהא בה חצי קב לזה - וחצי קב לזה.
רבי עקיבה אומר: בית רובע.
ולא את הטרקלין, ולא את המורן,
ולא את השובך, ולא את הטלית,
ולא את המרחץ, ולא את בית הבד,
עד שיהא בהן כדי לזה - וכדי לזה.
אימתי? - בזמן שאין שניהם רוצים.
אבל בזמן ששניהם רוצים -
אפילו בפחות מכן - יחלוקו.
ובכתבי הקודש -
אף על פי ששניהם רוצים - לא יחלוקו.

פירוש הרמב"ם

הקרקעות המשותפות בבבל וכיוצא בו, אין בהן דין חלוקה עד שיהיה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, כלומר בחצר השותפין, אחר שיניח לפני פתח כל בית ובית ארבע אמות לתשמיש. למדנו מזה כי כשיהיה בחצר שני בתים זה כנגד זה, אין חולקין עד שיהיה מפתח בית זה לפתח הבית השני שש עשרה אמה. ודין זה הוא בחצר שהדין בה במדינות, אימתי בזמן ששניהם אין מרוצים, אבל בזמן ששניהם מרוצים יחלוקו אף על פי שאין בחצר ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה.

ורבי יהודה אינו חולק על חכמים אבל הוא מדבר כפי מקומו, לפי שבמקום רבי יהודה היה עושה תבואה שדה של תשעה חציי קבין, כשדה שהיה בו תשעה קבין במקום חכמים.

ובית רובע - רוצה לומר מידת בית רובע, הוא רביע מידת בית קב, וכבר בארנו בפרק שני מכלאים שמשיחת בית רובע מאה אמה וחמש אמות, וכמו כן משיחת בית תשעה קבין שלושת אלפים ושבע מאות וחמשים אמה, ותשעת חציי קבין משיחת אלף ושבע מאות וחמשים אמה.

ופסק ההלכה שאין חולקין הקרקעות המשותפות, אלא אם יהיה בכל אחד מהם כדי עבודת העובד יום אחד, כלומר בחרישה או זריעה וכיוצא בהן.

וטרקלין ומורן - מין ממיני ארמונים.

וכדי לזה וכדי לזה - הוא שיקרא שם כל אותו דבר על כל חלק וחלק מחלקיו, כגון שיהיו הטרקלין כל כך גדול שיגיע לכל אחד מן השותפין בחלקו מקום שיקרא טרקלין, וכן השאר. ואם לא יתכן החלוקה באותו קרקע, בין לשינוי חלקיו או שתתבטל צורתו כשהוא נחלק לקטנותו כמו שביארנו, אין אחד מהם יכול לכוף את חבירו לחלוק, אבל כופין אותו על דרך אחר שיאמר לו קנה חלקי ממני או מכור לי חלקך בכמה שהוא שווה, וזה עניין "גוד או אגוד" ופירושו קנה לך חלקי או אני אקנה חלקך.

וכתבי הקדש, אף על פי ששניהם רוצים לא יחלוקו - כשהם בכרך אחד, אבל כשהם כרכים הרבה מחוברים ביחד, ורצו לחלוק שיקח אחד מהם ספר זה וחבירו ספר אחר, אינם נמנעים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אין חולקין את החצר - אין אחד מן השותפין יכול לכוף את חבירו לחלוק החצר עד שיהא בו ארבע אמות לכל אחד מן השותפין חוץ מן הפתחים, שכל בית שבחצר צריך שיהיה לפני פתחו ארבע אמות לפרק משאו מעל חמורו, וחוץ מאותן ארבע אמות צריך שיהיה בחצר ארבע אמות אחרות לכל אחד מן השותפין לשאר תשמישים ואז יהיה בחצר דין חלוקה כו:

רבי יהודה אומר תשעה חצאי קבין - מר כי אתריה ומר כי אתריה. ולא פליגי. באתריה דר' יהודה היתה עושה תבואה, שדה בת תשעה חצאי קבין כשדה בת תשעה קבין באתרייהו דרבנן:

בית רובע - מקום לזרוע בו רובע הקב. ופסק ההלכה, אין דין חלוקה בקרקעות העומדות לחרישה ולזריעה אלא אם כן ישאר לכל אחד מן השותפים קרקע כדי עבודת יום אחד כח בחרישה [או בזריעה] וכיוצא בהן כט:

מורן וטרקלין - מיני פלטין הן:

כדי לזה וכדי לזה - כדמפרש ואזיל שלאחר שיחלוקו ויטול כל אחד חלקו יהיה בחלק כל אחד מהם מקום ראוי שיקרא טרקלין או מורן, שישאר בקצתו השם שהיה בכולו:

בזמן שאין שניהם רוצין - אין יכול האחד לכוף את חבירו לחלוק על כרחו. אבל יכול לכופו לענין גוד או אגוד, כלומר, קנה חלקי או מכור לי חלקך ל במה שהוא שוה:

וכתבי הקודש - תורה נביאים וכתובים:

לא יחלוקו - ודוקא כשהם בכרך אחד. אבל בכרכים הרבה כל ספר בפני עצמו, אם רצו חולקים:

פירוש תוספות יום טוב

אין חולקין את החצר עד שיהא בו ארבע אמות וכו'. פירש הר"ב חוץ מן הפתחים וכו' ובכל שותפות קאמר. בין שזכו מן ההפקר. בין שלקחו או ירשו. והיא דעת הרמ"ה בטור סימן קע"ב:

ולא את השדה וכו'. משום דסבירא ליה דבבציר מהכי לא חשיב למטרח עליה. נ"י. ומ"ש הר"ב ופסק הלכה כדי עבודת יום א' וכו' לא הוה ליה לסתום אלא לפרש דתנא בארץ ישראל קאי. אבל בבבל פסק הלכה וכו'. דלא אמרו בגמרא שיעור דעבודת יום א' אלא בבבל. ולא לחלוק על משנתינו. [והר"ב נמשך אחר לשון הרמב"ם בפירושו וגם עליו קשה. אך בחבורו פ"א מהל' שכנים [הל' ד'] כתב לזה הפסק על בבל. ומה שהגהתי בפירש הר"ב או בזריעה כן הוא בפירוש הרמב"ם בהדיא. וכן מוכח בסוגיא. ב)[אמנם] בחבורו לא הזכיר אלא חרישה. וכן הוא בטור סימן קע"א. ומ"ש הר"ב וכיוצא בזה. כן כתוב בפירוש הרמב"ם ור"ל כגון פרדס של אילנות שיהיה כדי עבודת יום א' לכל א'. וכן שדה שמשקין אותו בכלי וכו'. כדכתב בחבורו בהדיא]:

תשעה קבין. כתב הרמב"ם שהיא קרקע שיש בשטחה ג' אלפים וז' מאות וחמשים שהסאה נ' על נ' כמפורש רפ"ז. וכשתכה חמשים בחמשים יהיה ב' אלפים ת"ק. וכל סאה ששה קבין. נמצא לתשעה קבין תוסיף עוד שיעור חצי סאה:

תשעה חצאי קבין. והוא שטח אלף תתע"ה אמה. ובפירוש הרמב"ם אלף תש"ן. והוא טעות סופר שצריך להיות אלף תתע"ה שהוא החצי מן ג' אלפים תש"ן:

בית רובע. פירש הר"ב רובע הקב. ובשטח בית ט' קבין שהוא שלשת אלפים שבע מאות וחמשים אמה. הם ל"ו רביעיות. שנמצא לשלשת אלפים ושש מאות. יהיה לכל רובע מאה. וישארו ק"ן אמה לשלשים ושש רביעיות. יעלה לכל רובע ארבע אמות וחומש. שכן ארבע פעמים ל"ו הן קמ"ד. וישארו ו' אמות שהן שלשים חומשים. ולכן מ"ש הרמב"ם שבית רובע הוא מאה אמה וחמש אמות. על צד הקירוב כתב כן. וכן הראה מקום שכבר ביאר כן בפ"ב מכלאים. ושם כתב שהוא עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש. וכ"כ עוד במשנה ה' בפרק דלקמן. וכשתחשוב בחשבון שמסרתי לך בפ"ב דעירובין לא תמצא מדתו כי אם ק"ד אמות וחומש. כמו שביארתי. כיצד עשה האמות לחומשים. יהיו נ"א חומשין על נ"א חומשין והכה נ"א בנ"א יהיו כ"ו מאות וחומש. וכל כ"ה חומשים. הם אמה. נמצא כ"ה מאות חומשים הם מאה אמות. והמאה חומשין הן ד' אמות. והמגיה בדברי הרמב"ם שבכאן מאה וד' אמה וחומש אמה לא הפסיד:

בזמן שאין שניהם רוצים. כתב הר"ב אבל יכול לכופו לענין גוד או אגוד כלומר קנה חלקי או מכור לי חלקך. וכן ל' הרמב"ם בפירושו. ומסיים שפירוש גוד או אגוד. קנה או אקנה. וכן פירש"י בגמרא דף י"ג. אלא שהוסיף לבאר גוד מלשון קציצה. כלומר קוץ דמים וכו'. ויהיה מענין גודו אילנא. אבל הרמב"ם שלא הזכיר פירוש קוץ. כתב ב"י סימן קע"א. ובכ"מ ספ"א מהלכות שכינים שמפרש גוד או אגוד כפירוש הערוך דהיינו משוך או אמשוך. [דתרגום וימשכו ונגידו] שהוא אומר לו אני קוצץ כך דמים בעד חלקך. או תמכרהו לי בעד זה הסך או אמכור לך חלקי בזה הסך. ועיין בפירוש הר"ב ריש מ"ז פרק בתרא. ומ"ש שם:

אבל בזמן ששניהם רוצים וכו' יחלוקו. כדתנן בריש פרקין ולא הדר תני ליה הכא אלא משום דבעי למתני סיפא ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו. גמרא דף ג':

וכתבי הקדש. כ"ד ספרים והיו רגילין לכותבן בגליון כס"ת שלנו לפיכך גנאי הדבר לחתכן. רש"י:

ולא יחלוקו. כתב הר"ב ודוקא וכו' אבל בכרכים הרבה וכו' אם רצו חולקין. וכשהם שני ענינים דכל חד וחד צריך להאי ולהאי. ולפיכך רצו אין לא רצו לא. גמרא דף י"ג ע"ב:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כו) (על הברטנורא) ובכל שותפות קאמר, בין שזכו מן ההפקר, בין שלקחו או ירשו. הרמ"ה:

(כז) (על המשנה) ולא כו'. משום דס"ל דבבציר מהכי לא חשיב למטרח עליה. נ"י:

(כח) (על הברטנורא) הר"מ בפירושו. אבל בחבורו כתב, דהיינו דוקא בבבל. וכ"ה בגמרא דתנא דידן בא"י קאי:

(כט) (על הברטנורא) כגון פרדס או שדה שמשקין אותו בכלי. שיהיה כדי עבודת יום אחד לכל אחד. הר"מ בחבורו:

(ל) (על הברטנורא) וגוד, מלשון קציצה. כמו קוץ דמים. ויהיה מענין גודו אילנא. רש"י. ועתוי"ט:

(לא) (על המשנה) אבל כו'. לא הדר תני ליה אלא משום סיפא ובכתבי הקודש כו'. גמרא:

(לב) (על המשנה) וכתבי כו'. כ"ד ספרים. והיו רגילין לכותבן בגליון כס"ת שלנו. לפיכך גנאי הדבר לחותכן. רש"י:[לג] וכשהם שני ענינים דכל חד וחד צריך להאי ולהאי. ולפיכך רצו אין, לא רצו לא. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אין חולקין את החצר וכו':    ואיתה בפ"ק דסוכה דף ג' וריש פירקין. וביד פ"א דהלכות שכנים סימן ד' ה' ובפ' שני סימן ט' ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' תתק"ז. ובטור ח"מ בסימן קע"א וקע"ג. וכתוב שם בבית יוסף בשם הרמב"ן והרא"ש ז"ל הוי יודע דהא דאמר רב יהודא בגמרא אית דינא דגוד או איגוד אין דין גוד או איגוד אמור בגמרא אלא על סיפא דמתני' אבל ארישא דאין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וכן לזה לא שייך האי דינא דהא חזי ליה כשותף וצריך ליה ואין בית בלא חצר כלום וכ"ש אם נכנס ויוצא דרך שם שאין אומרים לו לאדם מכור חלקך ופרח באויר לעולם אין לך חצר שיהא בה דין זה אא"כ הוא מוקצה שאחורי הבתים שאינו ראוי להם או חרבה לעצמה שאין שמה חצר ע"כ:

ולא את השדה עד שיהא בה ט' קבין לזה וט' קבין לזה:    אע"ג דבכל דהו מיקרי שדה כדאיתא בקדושין פ' האומר אין לי אלא בית כור זרע חומר שעורים מנין לרבות סאה וחצי סאה תרקב וחצי תרקב ת"ל שדה מ"מ אינו חשוב לטרוח לחרוש ולזרוע בפחות מט' קבין והא דאמרי' בסוף כתובות יאות משבחיתו בארעייכו בית סאה הניח לי אבא ממנה משח ממנה עבור ממנה קטנית התם היה במקום המתברך ביותר תוס' ז"ל:

ר' יהודה אומר תשעה חצאי קבין לזה ותשעה חצאי קבין לזה וכו':    כך צ"ל. ומלות עד שיהא בה מחקם הר"ר יהוסף ז"ל והכי נמי מסתבר לע"ד. ומפ' בגמרא דלא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה וכו' וכדפי' רעז"ל. וכתוב בנמקי יוסף די"מ דהכי נמי בגנה ע"כ. וכתב רש"י ז"ל בית השלחין מתוך שיש לו מעין ובידו להשקותו תדיר אם אין בו ט' קבין זורעים בו שאר זרעים לפיכך אפי' בפחות מכאן יחלוקו ע"כ. בפי' רעז"ל עבודת יום אחד הרמב"ם ז"ל פי' דהיינו דוקא בבבל כדאיתיה בגמרא וכן ג"כ פסק שם ספ"א דהלכות שכנים וז"ל ולא את הגנה עד שיהא בה בית חצי קב לכל אחד ואחד ולא את הפרדס עד שיהא בו בית שלשה קבי' לכל א' וא' בד"א בא"י וכיוצא בה אבל בבבל וכיוצא בה אין חולקי' את השדה עד שיהא בה כדי חרישת יום לזה וחרישת יום לזה ולא את הפרדס עד שיהי' בה ששה ושלשים אילנות לזה וששה ושלשים אילנות לזה כדי עבודת אדם א' ביום א' ושדה שמשקי' אותה בכלי עד שיהא בה כדי שימלא הפועל יום א' לזה ויום א' לזה ע"כ:

ולא את הטרקלין:    כתוב בנמקי יוסף בפ' המוכר פירות דף ר"ט בשם הריטב"א ז"ל דהא דתנן ולא את הטרקלין עד שיהא בו כדי לזה וכדי לזה אין מצריכין עד שיהא בו עשר עשר לכל א' ואחד מהם כשיעורא דתנן הכא במתני' ע"כ. כְּדֵי לזה וכו' מצאתי מוגה הדלית בניקוד פתח:

כל שיחלק וכו':    בסימן אלף וקמ"ג דתשובות הרשב"א ז"ל:

ואם לאו אין חולקין:    פי' אלא מעלין אותו בדמים. ותימה גדולה בעיני שמחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות זה הכלל כל שיחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו אין חולקין וכתב לא מצאתי זה בכל הספרים ע"כ:

מורן:    פי' בערוך מגדל קטן שבונים בגגות:

אימתי וכו':    בריש פירקין:

אבל בזמן ששניהם רוצין וכו':    פי' רש"י ז"ל משום דבעי למיתני ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצין לא יחלוקו תני רישא אע"ג דמילתא דפשיטא היא היא וכדתנן בריש פירקין. וז"ל נמקי יוסף בזמן שאין שניהם רוצין כלומר שחברו מעכב עליו אבל אם אין חברו מעכב עליו יחלוקו ויתן חלקו ברוחב כותל המחיצה ולא מצי למימר כי איתרצאי לך למעוטי באוירא אבל למעוטי תשמישתא לא נתרציתי דמסתמא כיון שנתרצה בכולה מילתא נתרצה:

בכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצין לא יחלוקו:    משום שאם יחתכם אי אפשר שלא יחסר עלה א' מן הקונדריסין מחלק האחד על האחר והוא בזיון דכתבי הקדש אבל אם הם שתי כריכות חולקין אם שניהם רוצין ולא גזרינן שתי כריכות אטו כרך אחד אבל אם האחד אינו רוצה לחלוק וגם האחר אינו רוצה להסתלק משניהם אלא שרוצה לחלק וליתן לו היפה או הגרוע בזה אינו יכול לכופו ולית בה דינא דגוד או איגוד אלא דוקא כמסתלק מן הכל יחד אז הוא דמצי למימר ליה גוד הכל או איגוד אבל לחצאים לא אע"פ שמעלה לו דמים על היפה היכא דהוי בע"כ דחד מינייהו לא דלזה ניחא ליה בתרוייהו ולזה ניחא ליה בתרוייהו פי' כגון תורה ותהלים שכל א' צריך תורה וצריך תהלים וכעובדא דהנהו תרי אמהתא דאיתא בגמרא ע"כ בקיצור מועתק מלשונו שבפירוש המשנה עם פירושו שבפסקא ונראה מתוך פירושו ז"ל שאפילו בספרים שלנו שאינם עשויין בגליון שייך גנאי ע"ש. בפי' רעז"ל גוד או איגוד י"מ לשון קציצת דמים מלשון גודו אילנא וי"מ מלשון משיכה תרגום משכו נגידו. עוד בסוף פי' רעז"ל אבל בכרכים הרבה כל ספר בפני עצמו אם רצו חולקים פי' היינו כשהם שני עניינים דכל חד וחד צריך להאי ולהאי ולפיכך רצו אין לא רצו לא והכי מפרש לה בגמרא. ולשון הירושלמי וכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו א"ר אושעיה כגון תילים ודברי הימים אבל תילין בתילין חולקים א"ר עוקבא אפי' תילים בתילים אין חולקים שמתוך שאין חולקים אלו באין וקורין באלו ואלו באין וקורין באלו ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

וארבע אמות לזה:    ד' אמות מרובעות לכל א', חוץ מד' אמות מרובעות לכל פתח ופתח של בית. ואם רוחב הפתח יותר מארבע אמות, נותנין ד' אמות לתוך משך החצר ברוחב כל הפתח [קע"א ג']:

ותשעה קבין לזה:    הוא ג' אלף ותש"ן אמה, באמות מרובעין, והוא ס"א אמה על ס"א אמה בקירוב:

ותשעת חצאי קבין לזה:    ולא נקט ד' קבין וחצי, היינו מדבעי למנקט המנין דנקט ת"ק, ומצינו דוגמת זה בב"מ [פ"ג מ"ז]:

וחצי קב לזה:    הוא ר"ח אמות מרובעות, והוא י"ד על י"ד אמה בקירוב:

רבי עקיבא אומר בית רובע:    כדי לזרוע שם רובע הקב. והוא י' אמות וחומש מרובע:

ולא את הטרקלין:    [שלאסס] נקרא בלשון יון [טראכלום]:

ולא את המורן:    מגדל קטן שבונין בגנה:

ולא את השובך:    [טויבענשלאג]:

ולא את בית הבד:    בית לעצור הזיתים:

בזמן שאין שניהם רוצים:    אז אין אחד יכול לכוף חבירו לחלוק, אבל יכול לכופו לומר קנה חלקי או אקנה חלקך, ודוקא בשוייו [שם]:

יחלוקו:    משום סיפא נקט לה, א"נ דקמ"ל דאין כאן משום בל תשחית מדלא סגי בלא"ה:

וכתבי הקודש:    כ"ד ספרי תנ"ך:

לא יחלוקו:    ודוקא שהן בכרך א', אי בב' כרכים, אבל הן מענין א' [קע"ג א'], אבל בב' לטיבותא שהן בב' כרכים וב' עניינים, חולקין:

בועז

פירושים נוספים