משנה אבות ד ז

ושבועת שוא - שמא יחייב שבועה למי שאינו חייב בה ונמצא מביא לידי שבועת שוא. אי נמי, קרי תנא לשבועת שקר שבועת שוא, כגון האומר לא לויתי ולוה, דבשעת שבועה יצאה מפיו לשוא:

והגס לבו בהוראה - בלא עיון ובלא המתנה:

ושבועת שוא. פירש הר"ב בפירוש שני דקרי ליה תנא לשבועת שקר שבועת שוא וכו' דאמר רב דימי אמר ר' יוחנן בריש פרק ג' דשבועות דף כ' [ע"ב] אכלתי ולא אכלתי שוא. ופירש"י דלשון שוא לשון ולא כלום הוא כמו בחבלי שוא [ישעיה ה' י"ח] לשוא הכיתי את בניכם [ירמיה ב' ל']. אף כאן יצתה מפיו לבטלה. ואזהרתיה מלא תשא ע"כ. והייתי תמה דבמשנה ח' פרק ג' דשבועות דתנן איזוהי שבועת שוא ולא תנן להא דנשבע לשעבר. וי"ל דכי היכי דאמרינן התם [דף כ"א] למאן דפליג אדרב דימי וס"ל דאכלתי ולא אכלתי שקר [ועיין ריש פ"ק דתמורה בדבור המתחיל וסופג וכו'] וקאמר בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא לשוא מה שוא לשעבר פירש"י נשבע לשנות את הידוע לאדם אף שקר לשעבר אתרבאי והכי נמי לרב דימי איכא למימר דכל לשעבר הוא בכלל נשבע לשנות את הידוע דמתני' ולפי שעיקר לשון שוא משמע יותר הנודע ומפורסם להכי תני לה נשבע לשנות הידוע. והוא הדין כל לשעבר דהוי בכלל שוא. [אלא דאיתא בהדיא בסוגיא דפרק ג' דשבועות דף כ"א ע"ב דאכלתי ולא אכלתי חייב קרבן. ואילו בשבועת [שוא] פטור כדתנן התם ודמשום הכי תנן זו היא שבועת שוא למעוטי וכו' כמו שכתבתי שם. ואע"ג דההיא אליבא דרבין דפליג אדרב דימי. הא אמרינן נמי התם בריש דף כ"א אליבא דרב דימי. דאכלתי ולא אכלתי חייב קרבן]. ובמד"ש כתב בשם הר"י ן' שושן וז"ל תפס שבועת שוא ולא שבועת שקר שאפי' חייב שבועה בדין. והנשבע נשבע באמת. היא שבועת שוא מצד הטוען שיודע האמת. והנשבע על הידוע לאדם היא שבועת שוא עכ"ל. ואתיא מתני' כמאן דפליג אדרב דימי וסבירא ליה אכלתי ולא אכלתי שקר. ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. וכוותיה פסק הרמב"ם בריש הלכות שבועות. ועיין בפירוש הר"ב פרק דלקמן משנה ט'.

שוטה רשע וגס רוח. שוטה שמרבה עליו איבה. ורשע שאינו מקפיד אם יגזול או ישבע לשוא. ונוסף על זה גס רוח. שגסות רוחו היא שהביאתו לידי כך להורות ולדון לקנות לו שם כשם הגדולים אשר בארץ. מד"ש.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(כ) (על המשנה) שוטה כו'. שוטה שמרבה עליו איבה. ורשע שאינו מקפיד אם יגזול או ישבע לשוא. ונוסף על זה גס רוח, שגסות רוחו היא שהביאותו לידי כך להורות ולדון לקנות שם כשם הגדולים אשר בארץ. מד"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

ר' ישמעאל ב"ר יוסי אומר וכו': כך מצאתי מוגה:

החושך וכו': ביד בהלכות סנהדרין פ"כ סי' ז' ח' ובטור מו"מ סי' יו"ד:

וְגָזֵל: גרסי' הגימל קמוצה והזיין צרויה שהוא מוכרת וכדכתיב או בגזל וגם הר"ר יהוסף ז"ל כן נקד:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

רבי ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין: לא לבד שאינו נדחק להיות דיין בין בעלי דין, אלא גם נזהר לבלי להיות תובע או נתבע, רק יראה להתפשר, דמצוה לבצוע [כסנהדרין ד"ו ע"ב]:

פורק ממנו איבה: דתובע ונתבע נוטרין איבה זל"ז. וגם אותו שנתחייב נוער איבה לדיין, דאין אדם רואה חובה לעצמו [שבת קי"ט א']. וקסבר שלא זיקק הדין יפה:

וגזל: איבה לדיין וגזל לתובע ושבועת שוא לנתבע. א"נ י"ל דכל הג' אכולהו ג' קאי, בתובע ונתבע, שמא מה שזכה בדין, הוא מדלא יכול שכנגדו לברר זכותו, והדיין, שמא יטעה:

ושבועת שוא: דלשבועת שקר אין לחוש. דבתובע ונתבע, אטו ברשיעי עסקינן, כשידעו שהוא שקר לא ישבעו. ואם בדיין, אם התורה חייבתו שבועה לזה, מה אית ליה למיעבד. אבל לשבועת שוא יש לחוש, שמא יטעה לחייב שבועה להפטור ממנה:

שוטה: מי שמתגאה ודוחק א"ע להיות דיין, וודאי שוטה הוא, שמרבה לעצמו אויבים על לא דבר. או ר"ל שהוא שוטה, שאינו רואה ענשו שמוכן לו מהקב"ה, וכדאמרינן [סנהדרין ד"ז א'] לעולם יראה דיין א"ע כאילו חרב מונח בין ירכותיו וגיהנם פתוח מתחתיו. דנ"ל דר"ל שיראה שחרב מיכן לדקור גופו, וגיהנם מוכן לענוש נשמתו, ששניהן יוכל להמית כשלא יתן דין צדק. והשוטה הזה אינו חושש לכל אלה:

רשע: שאינו חושש לגזל ושבועת שוא שיתגלגלו על ידו:

וגס רוח: שבוטח בגאותו כאילו אינו יכול לטעות. וכל שיש בו א' מג' מדות הללו הוא מבוזה בעיני הבריות וכ"ש כשיש בו כל הג' חוט המשולש לא במהרה ינתק ותחת בקשו כבוד ישיג כלימה ע"י אותו המעשה בעצמו:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מגן אבות (רשב"ץ)

מגן אבות לרשב"ץ

[עריכה]

הפירוש ממלא מקום אבותיו היה כמו שנזכר בפרק במה טומנין ופר' שני מסנהדרין והיה כפוף לפני רבי כמו שנזכר שם ובפ' מצות חליצה:

והחושך עצמו מן הדין. אע"פי שמצוה היא לדון בין אדם לחבירו מותר לחשך עצמו ממנו ולומר להם התפשרו כמו שנזכר בראשון מסנהדרין וכן פירש רבינו שלמה ז"ל או אם יש אחרים יודעים הדין יכול לחשך נפשו ממנו וכן פירש רבינו יונה ז"ל ואם עושה כן פורק ומסיר מעליו איבה שלא ישנאוהו בעלי דינין היוצאים חייבים ואפשר גם הזכאים אם אינם כשרים כמו שאירע לנו פעמים הרבה. וגזל שמא יחייב הזכאי והרי הוא מחזיק ידי הגזלן וענשו עליו:

ושבועת שוא. שמא אין כאן חיוב שבועה והוא מחייבה וזה הוא שבועת שוא כגון הנשבע על עמוד של שיש שהוא של שיש וענשו עליו ואפשר שגם על שבועת שקר יתחייב אם ישבע לשקר הנשבע כגון שיאמר לא לויתי ולוה וכל זה הוא כענין שבועת שוא כמו שאמרו בשלישי משבועות ובראשון מתמורה שקר דומייא דשוא והיא לא אכלתי ואכל דבשעת שבועה יצתה לשוא:

והגס לבו בהוראה. זה הוא הפך החושך עצמו מן הדין שהוא ממהר לדון וגס לבו בו בלא עיון ומתון וכבר הזהירו אנשי כנסת הגדולה הוו מתונין בדין וזה שאינו עושה כן הוא שוטה שאלמלא שנתרוקן מוחו איך מלאו לבו לדון במהירות וכבר אמר הכתוב חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו שהכסיל יודע שאינו יודע וילמד וזה לא ילמד עוד שהרי הוא חכם בעיניו ולא תאמר כיון שהוא שוטה אין עליו עונש שהשוטה אינו בר עונשין על כן אמר כי גם הוא רשע ונוסף על רשעו כי הוא גס רוח כי לולא גסות רוחו לא זחה דעתו עליו להורות בלא מתון אבל הוא בטח בחכמתו וזאת היא גסות רוחו והוא תועבת ה':

דרך חיים (מהר"ל)

דרך חיים למהר"ל מפראג

רבי ישמעאל בר רבי יוסי אומר וכו'. בזה נראה כי סדר המאמרים הם לפי הדורות ולכך הוקבע דברי רבי ישמעאל בר רבי יוסי אחר אביו. ואם אתה רוצה לסמוך המאמרים מצד עצמם, יש לומר כי סמך דברי רבי ישמעאל בר רבי יוסי אחר אביו משום שגם זה הוא מחלל כבוד התורה הגס לבו בהוראה, שאומר שהתורה ידוע אליו כאלו התורה אינה כל כך עמוקה ואין זה כבוד התורה, כי לעומק דברי תורה אין אדם עומד עליהן וקרוב האדם להכשל בדברי תורה, ולכך ימנע עצמו מן ההוראה וזהו בודאי כבוד התורה כאשר יאמר כי לא הגעתי להוראה הן מצד קוצר המשיג הן מצד עומק המושג, וכמו שאמר דוד (תלים קי"ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך ובמדרש (שו"ט שם) וכי דוד גר היה אלא אמר דוד כשם שהמתגייר אינו יודע כלום בתורה כך עיניו של אדם פתוחות ואינו יודע כלום ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירים ותשבחות וכל המזמורים הללו אמר גר אנכי ואיני יודע כלום אנו על אחת כמה וכמה וכן הוא אומר כי גרים אנחנו תושבים ככל אבותינו כי צל ימינו עלי ארץ עד כאן. וביאור זה, כי האדם נחשב גר בתורה כי התורה היא העולם הנצחי, ולפיכך בערך התורה הנצחית נחשב האדם שהוא בעל הויה והפסד גר אצלה כמו הגר שנחשב גר כנגד אותם שיושבים מעולם והגר אינו רק לשעה אצלם, וכאשר האדם מתחבר לשעה אל התורה הנצחית דבר זה נקרא גירות בודאי. הרי לך כמה האדם יחשוב עצמו שאינו יודע כלום בתורה, ואין ספק כי זה בשביל עומק המושג ומשפטים העמוקים מני ים, ומכל שכן בדין כמו שמצינו הרבה חכמים גדולים שאמרו (ירושלמי סנהדרין פ"א) לית חכים בדין, ולפיכך הממהר לפסוק ולהורות בודאי דבר זה אינו כבוד התורה:

ואמר החושך עצמו מן הדין, יש לדקדק דהוה ליה לומר גם כן שפורק ממנו לא תטה משפט, כי הגזל מלתא בפני עצמו כמו שיתבאר בסמוך ועיות הדין דבר בפני עצמו. ויראה כי לפעמים הדיין חפץ לדון מפני כי העולם עומד על הדין, ועל זה אמר כי הוא רוצה לרדוף אחר דבר אחד הוא הדין שהעולם עומד עליו והדין אינו רק עמוד אחד שהעול' עומד עליו, ואפשר שיהרס כל שלשה דברים שהעולם עומד עליה שהם הדין והאמת והשלום, והמונע עצמו פורק ממנו הריסת כל אלו שלשה דברים, כי הגזל הוא הפך הדין שהרי הדיין הוא מוציא הגזל וזה גוזל היפך הדין, ולפעמים מוציא הדיין ממון שלא כדין ובעל דין בשביל כך נעשה שונא לדיין וזהו הפך השלום, ושבועת שוא הפך האמת. ולפיכך יש לדיין לראות כי הוא בא לקיים עמוד אחד מעמודי העולם, ואפשר שהוא מהרס שלשה, כי לא על הדין בלבד העולם עומד רק על הדין ועל האמת ועל השלום, ואפשר שיעשה הדיין הפך כל השלשה. ולכך נקט אלו שלשה בלבד אפי' איכא לא תטה משפט, הרי לא בא לומר רק שהוא עושה הפך הדין וחד מינייהו נקט. ומכל מקום אין קשיא כלל, כי לא תטה משפט לא שייך כיון שהוא שוגג ואינו עושה במזיד לכך אין כאן לא תטה משפט, אבל גזל חייב אפילו בשוגג ולא שייך שוגג בגזל, ולפעמים הדיין נושא ונותן ביד כאשר אין הנתבע רוצה לשלם לוקח הוא בידו ודבר זה גזל גמור. וכן שבועת שוא אף על גב שהוא שוגג הרי הנשבע יודע שהוא נשבע על שקר ואמרינן במסכת שבועות בפרק שבועות הדיינין (ל"ט, ב') כאשר רוצה להשבע העומדים שם אומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו' וקאמר בגמרא בשלמא ההוא דמשתבע באיסורא קאי אלא ההוא דמשתבע ליה אמאי כדתני רבי טרפון שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם ע"כ, ופרש"י שם הטעם משום דלא הוה ליה למסור ממונו ביד אחר עד שהיה מכיר בו שהוא נאמן. ולפי דעתי אין צריך, שהרי העונש הוא על משפחתו וכדאיתא התם דנפרעים ממנו וממשפחתו וזה בשביל שהם קרובים אל הנשבע שהשבועה חלה על כל המצטרפין אל החוטא, וכאן התובע כ"ש שהוא מצטרף אל הנתבע בענין זה שהרי השבועה באה בשביל שניהם. וז"ש מלמד שהשבועה חלה על שניהם כי שניהם הם שייכים אל השבועה, ושבועת שוא העונש בא על כל המצטרפים. כך יש לומר בדיין שהרי הדיין פסק השבועה, והרי העומדים שם יש להם לסור משם שלא יהיו מצטרפים אל שבועת שוא שלא יהיו באותו מעמד לגמרי, ומכ"ש הדיין שאי אפשר לו לסור כי על ידו באה השבועה. והטעם הוא ברור כי ע"י שמו יתברך נודע אל הכל לא אל מי שזכרו בלבד כמ"ש למעלה, לכך אומרים אל הכל סורו מן האנשים החטאים שלא יהיו שומעים ח"ו חלול שמו. אע"ג דאם פסק הדיין דין אמת אינו בכלל זה דצריך לפסוק הדין, אבל לפעמים הדיין טועה ופסק השבועה שלא כדין ונשבע לשקר הרי חטא שבועת שוא הוא תולה בדיין שהוא פסק שלא כדין ועל ידו באה שבועת שוא. ורש"י ז"ל פירש חושך עצמו מן הדין, רצה לומר שתמיד יעשה פשרה וירחיק עצמו מן הדין בכל מה שאפשר ועל זה אמר החושך עצמו מן הדין וכו'. ולי נראה לומר דאיירי דאיכא גדול מיניה ולאו מצוה עביד, ולפיכך קאמר אם מונע עצמו מן הדין פורק ממנו וכו'. ואמר וכל מי שגס לבו בהוראה הוא שוטה רשע וגס רוח, פירוש כי סימן השטות נמצא בו מאחר שהוא ממהר להוציא ההוראה ממנו דבר זה סימן שטות הוא, ובהפך זה כאשר אינו ממהר להוציא הדברים הוא סימן חכמה. ודבר זה ביארנו למעלה אצל מרבה דברים מרבה שטות, כי המהירות לדבר הוא מורה על חסרון חכמה ועצירת הדברים בקרבו הוא מורה חכמה וכדאמר במדרש (ב"ר פ"פ) והחריש יעקב עד בואם ואיש תבונות יחריש, כי אצל החכם השכל עיקר וכח השכלי הוא מבטל כח הדברי שהוא כח גשמי כמו שביארנו למעלה באריכות, שכאשר אצל אחד כח השכל ביותר הוא מבטל פעולת כח הדברי הגשמי, ולכן מי שהוא גס לבו בהוראה וממהר להוציא הוא סימן שטות. והוא רשע שאינו ירא באולי יחטא בהוראה, והוא גס רוח שאם אינו גס רוח אף אם הוא רשע מכל מקום מה לו לצרה הזאת למהר בהוראה, רק להראות גאותו שכל התורה ברורה אצלו:

מדרש שמואל (אוזידא)

פירוש מדרש שמואל

לפי שרבי יוסי דבר למעלה במכבד את התורה ובמחללה ודבר בדרך כולל כל המכבד וכל המחלל עתה בא ר' ישמעאל בנו ודבר באופן א' של מכבד ואופן א' של מחלל ואמר החושך עצמו מן הדין כלומר ידוע הוא כי כל דיינא דמפקינן מניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא והאיש אשר הוא עושה דין לעצמו וראה חובה לעצמו וחשך עצמו מן הדין כלומר שהוא אינו הולך לדין עם שום אדם אלא הוא מעצמו פורע מה שהוא חייב זה בודאי מקדש את ה' ומכבד תורתו ופורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא, דכיון שהוא מעצמו דן דינו וראה חובה לעצמו ולא הלך לדין עם חבירו אצל הדיין לא יטור הוא איבה לשום אדם ולא אחרים יטרו לו ואומרו מלת פורק ולא אמר מלת מרחיק ממנו איבה וכו' השמיענו כי האיבה היא כמשא עליו כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וגזל שלא יטעון שום טענה שקרית כדי לזכות בדינו ונמצא גוזל את חבירו. שבועת שוא אם מעולם לא בא לדין מהיכן יבא לידי שבועת שוא. והגם לבו בהוראה שאינו רואה דין לעצמו אלא מפקי מניה ממונא בדינא ובהיות לו דין ודברים עם חבירו גם לבו בהוראה לומר וכי אין אני יודע ההוראה והדין שהדין עמי ומה ידעו הדיינים ולא אדע יבינו ולא אתי הוא זה האיש חלל כבוד התורה והוא שוטה שלא ידע הדין, ורשע שרצה לגזול את חבירו, וגס רוח כי חשב להטעות לדיינים שיודו בהוראתו:

ואפשר עוד לפרש שדבר עם הדיין ואמר החושך עצמו מן הדין ולא אמר מי שאינו דן לומר שאם יבאו לפניו לדין ויפצרו בו שידון ביניהם אז ראוי לו לדון אותם, ואם לאו אין לך עינוי הדין גדול מזה, לכך אמר החושך שהוא נשמט כל מה שיוכל, פורק ממנו איבה שאם היה מחייב אחד מהם החייב נוטר לו איבה. והגזל הוא דבר פשוט כי אלו היה דן אולי היה טועה ומוציא ממון מזה ונותן לזה שלא כדין, ושבועת שוא כי אפשר שחייב את האחד שבועה כדי לפוטרו ואולי היה פטור אף משבועה והרי זאת השבועה היא שבועת שוא כי היא ללא צורך. הגס לבו בהוראה קראו שוטה כי אין לך שטות גדול מזה כי מבלי היות לו הנאה ותועלת רצה להרבות לו אויבים, ורשע שאינו מקפיד אם יגזול את חבירו ויוציא ממנו שלא כדין הממון או ישביעהו שבועת שוא, וגס רוח כי גסות הרוח והגאוה שבו הביאוהו להיות מורה הוראה לקנות לו שם כשם הגדולים. וקצת מזה הפירוש כתבו רבינו עובדיה ז"ל. ועוד פירש ושבועת שוא קרי תנא לשבועת שקר שבועת שוא כגון האומר לא לויתי ולוה דבשעת שבועה יצתה מפיו לשוא. והגס לבו בהוראה בלא עיון ובלא המתנה:

והרי"א ז"ל כתב בשם המפרשים החושך עצמו מן הדין עם הבעל דין מדבר שיחשוך עצמו מלבא בדין עם חבירו ויתפשר עמו ויפרוק מעצמו איבת בעל ריבו, וגזל אם יקח משלו שלא ברצונו, ושבועת שוא אם יצטרך לעשותה בהיותם בדין, והגס לבו בהוראה שנתן לו חכם ע"פ דבריו שהיה הדין עמו הנה הוא באמת בזה שוטה רשע וגס רוח לפי שצדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו, עכ"ל:

והר"י ן' שושן ז"ל כתב תפש שבועת שוא ולא שבועת שקר שאפי' חייב שבועה בדין והנשבע נשבע באמת היא שבועת שוא מצד הטוען שיודע האמת והנשבע על הידוע לאדם היא שבועת שוא:

והחסיד ז"ל כתב כי אלה הג' על שהיה ראוי לפרוק ממנו הג' הנזכרים והכניס עצמו תחתיהם בודאי שוטה הוא זה שיכול להרבות רעים ומרבה אויבים. רשע כי אינו חושש אולי יגזול. שבועת שוא דע כי אנחנו חייבים להזדעזע וללבוש פחד ואימה מהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה וכשתצא הזכרת שמו מפינו שימלאו כל האברים רתת ואימה וזיע ואף כי האימה צריך לנשבע לכן הירא שבועה מורה בדעתו כי שכינה למעלה מראשותיו אבל מי שאינו ירא ואינו חושש בכך הוא כמרים יד במלך או כמכחיש מציאותו ואתה ידעת כי המתגאה שנוא מאת ה' מן השמים כי הוא כמכחיש מציאות רם ונשא אשר לו נאה כל כבוד וממשלה כאמרו ה' מלך גאות לבש. עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פירש הגס לבו בהוראה שנמהר להורות במה שאינו ברור לו ונשען שאם יחלקו עליו חביריו יעמיד סברתו מתוך פלפולו. או גס לבו בהוראה מיירי אחר שהורה וטעה מקנתר להעמיד סברתו והוראתו דרך נצוח עכ"ל: