משנה אבות ג י

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה י | >>

[עריכה]

הוא היה אומר, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו.

וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו^לג, אין רוח המקום נוחה הימנו.

רבי דוסא בן הרכינס אומר, שינה של שחרית, ויין של צהרים, ושיחת הילדים, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, מוציאין את האדם מן העולם.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ,

רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ;

וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ,

אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס אוֹמֵר:

שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית,

וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם,

וְשִׂיחַת הַיְּלָדִים,

וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ,

מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

הוא היה אומר:

כל שרוח הבריות נוחה הימנו - רוח המקום נוחה הימנו.

אין רוח הבריות נוחה הימנו - אין רוח המקום נוחה הימנו.

[יג] רבי דוסא בן הרכינס אומר:

שינה של שחרית, ויין של צהרים,

ושיחת הילדים, וישיבת כנסיות של עמי הארץ -

מוציאין את האדם מן העולם.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

יאמר שאלה הדברים מונעין ומבטלין מעלת האדם, עד שיצא מן העולם והוא אבד:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

כל שרוח הבריות נוחה הימנו - כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה ^לב:

שינה של שחרית - שהולך וישן עד שעונת קריאת שמע עוברת:

ויין של צהרים - מושך לבו של אדם, דכתיב [קהלת ב'] למשוך ביין את בשרי, ומביא אותו לידי שכרות ^לד:

ושיחת הילדים - מבטלת את אבותיהם מלעסוק בתורה:

וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ - שמתכנסים ומדברים בדברים בטלים:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

כל שרוח הבריות נוחה הימנו. פירש הר"ב כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה. וכן פירש"י ובמד"ש בשם הרשב"ם שנאמר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני וגו' ואומר (תהלים ק"ג) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו שכל מי שמשך עליו חוט של חסד. בידוע שהוא ירא שמים:

[נוחה הימנו. ובהאי לישנא תנן בסוף מס' שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ושם כתבתי לשון הר"ש ולשון רש"י שפירשו כענין החזקת טובה. ובפרק הזהב [ריש] דף מ"ח פירש"י שיש נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה ודעתם נוחה עליהם. והימנו על ידו ע"כ. ולשונו בפ"ק דקדושין סוף דף י"ז וקאי אהאי דשביעית אין רוח חכמים וכו' ומרכיב שני הפירושים ביחד. אין דעת רוח חכמים נוחה עליהם במעשיו כלומר אין מחזיקין לו טובה וכו' כמ"ש בסוף שביעית. ותמיהני על מה שפירש"י בפרק הגוזל קמא דף צ"ד ע"ב במקבל מבעלי תשובה שאין רוח חכמים נוחה הימנו. שאין רוח חכמה וחסידות בקרבו. ע"כ. אכן ראיתי במשניות כתובים בסוף שביעית שהגיה שם במשנה רוח) חכמה].

וכל שאין רוח הבריות וכו'. צריכא תרווייהו דאי תנא רישא כל שרוח וכו' הוה אמינא הא כל שאין וכו' ליכא למשמע דאפשר שאין רוח הבריות נוחה הימנו בשביל שהוא נוטה אל קצה האחרון מהחסידות. ואפי' הכי רוח המקום נוחה הימנו. קמ"ל. ואי תנא סיפא כל שאין וכו' הוה אמינא הא כל (שיש) [שרוח] וכו' ליכא למשמע לפי שאפשר שרוח הבריות נוחה הימנו. לפי שמראה בעצמו סימני טהרה. ובקרבו ישים ארבו. קמ"ל. דסימן מובהק הוא בשני הכנים. בין החיוב. בין השלילה. וטעמא דכתיב [יחזקאל ל"ו] ואת רוחי אתן בקרבכם הרי רוח הבריות רוח המקום. ולא קתני שרוח כל הבריות נוחה וכו'. דלא חיישינן למיעוטא. כדאשכחן במרדכי [מגילה ע"ז] . שנאמר [אסתר י'] ורצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו וכו'. מד"ש.

ויין של צהרים. פי' הר"ב מושך לבו של אדם וכו' כי בשחרית האדם הוא עצל מחמת השינה. ובערב כבר הוא יגע מבקש לנוח. ובצהרים האדם בכחו ביותר עד שהוא שמח לגמרי. דרך חיים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(לב) (על הברטנורא) שנאמר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני וגו'. ואומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. שכל מי שמשוך עליו חוט של חסד בידוע שהוא ירא שמים:

(לג) (על המשנה) וכל שאין כו'. צריכא. דאי מרישא, ליכא למשמע דאפשר שאין רוח הבריות נוחה הימנו לפי שהוא נוטה אל קצה האחרון מהחסידות ואפ"ה רוח המקום נוחה הימנו, קמ"ל. ואי תנא סיפא ליכא למשמע הרישא לפי שאפשר שרוח הבריות נוחה הימנו לפי שמראה בעצמו סימני טהרה ובקרבו ישים ארבו, קמ"ל דסימן מובהק הוא בשני הפנים. וטעמא דכתיב ואת רוחי אתן בקרבכם, הרי רוח הבריות רוח המקום. ולא קתני שרוח כל הבריות כו' דלא חיישינן למיעוטא, כדאשכחן במרדכי. מר"ש:

(לד) (על הברטנורא) כי בשחרית האדם הוא עצל מחמת השינה, ובערב כבר הוא יגע ומבקש לנוח, ובצהרים האדם בכח ביותר עד שהוא שמח לגמרי. ד"ח:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

ר' דוסא בן ארכינס אומר שׁנַת שחרית וְייַן צהרים:    כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

וישיבת כנסיות:    כך הגיה הרי"א ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו:    ששומר גם חיוביו לבני אדם להיטיב להם, וכ"ש שלא להרע להם ועי"ז דעתם נוחה הימנו ויאהבוהו:

רוח המקום נוחה הימנו:    ר"ל הקב"ה אוהבו:

וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו:    מדאינו שומר חיוביו להם. אף ששומר מצות שבין אדם למקום, ולומד תורתו:

אין רוח המקום נוחה הימנו:    כדאמרינן [יומא דפ"ו א'], ואהבת את ד"א שיהא שם שמים מתאהב על ידיך, שבזמן שאדם קורא ושונה וכו' ומשאו ומתנו באמונה, ודבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו. אשרי פלוני שלמד תורה וכו', ראו כמה נאין מעשיו כמה מתוקנים דרכיו, ועליו הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר. אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה וכו', ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו. אוי לו לפלוני שלמד תורה וכו', אשרי לאדם שלא למד תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מכוערין מעשיו, וכמה מקולקלין דרכו, ועליו הכתוב אומר, עם ה' אלה ומארצו יצאו.

רבי דוסא בן הרכינס אומר:    זכר ד' דברים שצריכים מאוד לבריאות הגוף ולהשלמת האדם, ואפ"ה כשלא יזהר בהן יאבד על ידן עולמו:

שינה של שחרית:    משל לכל כובד ועצלות, והרי מיעוטו יפה וצריך מאוד לבריאות הגוף שינוח אחר יגיעתו. אבל מי שישן כל הלילה, אין לו שום התנצלות, דהרי כבר נח כל הלילה:

ויין של צהרים:    משל לרדיפת התענוגים, כשהוא בלי צורך לחזק הגוף. דהנה היין הוא מבחר התענוגים, מדנותן כח חיות לגוף, וכמ"ש חז"ל [ב"ב נ"ח ב'] בריש כל אסוון אנא חמר. אבל רק מיעוטו יפה, לשמח הנפש, אבל רובו קשה, דמבלבל השכל. כמ"ש חז"ל [סנהדרין ד"ע ע"א], זכה משמחו. לא זכה משממו. וגם רק בבוקר ראוי לשתותו מעט כדי לזרז האדם למלאכת שמים, או בערב, שבלא זה ילך לישן. והכל לפי האדם וטבעו. אבל יין של צהרים, לאחר שמילא כרסו והתחזק גופו דיהו, בא זה ואיבד את זה, שאז היין יבלבל שכלו ויכביד גופו ויקטע רגליו, ויסבב שיהיה האדם בכל שארית היום ככלי אין חפץ בו לתורה ולחכמה:

ושיחת ילדים:    הוא משל לשחוק והתלות, שג"כ מיעוטו יפה, להבליג ולשמח הנפש [פסחים קי"ז א']. אבל רק עם אנשים גדולים, שיש במילי דבדיחותא עמהם דברי השכל, וכמ"ש ועלהו לא יבול [וכסוכה כ"א ב']. אמנם שיחת ילדים, הן מסתמא דברי צחוק והתול בלי לחלוחית תבונה ודעת, לא ישמחו הנפש, רק יבלבלו תהלוכות השכל:

וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ:    משל לשיחה בטילה. הוא ג"כ מיעוטו יפה, אחר שהתעמל האדם בחכמה, ראוי לו להשתעשע קצת בין רעיו בדברים של מה בכך, דמדא"צ לזה התחזקת השכל, תנוח הנפש על ידן כמו שינוח הגוף ע"י השינה. אבל זה רק בין אנשים נכבדים שגם שיחת חולין שלהן צריך לימוד [כסוכה כ"א כ']. משא"כ בבית שמתכנסין שם ע"ה, וידברו שם לה"ר ונבול פה, וכדומה מהדברים שאין בהן שכל ויראת שמים או שום תועלת אחר, מוסר או חכמה, שם לא תנוח הנפש, אבל יבערו בה אש זרה. ועל אלה הד' דברים יפה אמר התנא, שמוציאין את האדם מעולמו ונצחיותו, ר"ל אע"פ שהוא כבר שם:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מגן אבות (רשב"ץ)

מגן אבות לרשב"ץ

[עריכה]

הפירוש בא להזהיר האדם שיהיה אהוב למטה ולא שהאהבה ההיא חשובה כל כך אלא שמתוך שיהיה אהוב למטה יהיה אהוב למעלה לפי שהשם הוא מתקדש על ידו ודבר זה פירשוהו חכמים באחרון מיומא שאמרו כל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרים עליו ראו פלוני כמה מתוקנים מעשיו אשרי אביו ואשרי רבו שלמדו תורה ועליו נאמר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. והתפארת להקב"ה בבני אדם הוא מתוך מעשיהם המהוגנים הנעשים על התורה כי הבריות מכבדים התורה ומברכים בכל עת מי שנתנה וזהו שחפץ האל מבריותיו. וכבר פירש בעל ספר הכוזר כי אם תגדל תפארת השם ית' מפני שברא המאור הגדול להאיר הגופות והבריות מפארות שמו על הבריאה ההיא כל שכן שהוא מתגדל ומתפאר בישראל שעל ידיהם האיר השם ית' הנפשות באמונות הנגלות על ידיהם בעולם ואינו קשה לומר שעל ידי ישראל יתפאר שמו וכן הוא אפשר לומר שעל ידי החסידי' אשר רוח הבריות נוחה מהם הוא מתגדל שמו ומתוך כך יהיה האדם אהוב למעלה ואם אין רוח הבריות נוחה הימנו גם הוא שנוי למעלה כמו שנזכר שם:

הפירוש יש נוסחאות ר' דוסא בן הרכינס וכבר כתבתי באי זה זמן היה בפרק ראשון במשנה ראשונה ובפר' שני אמר ר' יהושע עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם שהם דברים רעים בעצמ' ומאבדין את הגוף כמו שפירשנו שם ובכאן אמר כי יש דברים הם טובים לגוף וערבים עליו והם קשים לנשמה להוציאה מעולמה והם שינת שחרית שהיא ערבה עליו כמו שאמרו במדרש חזית בפסוק פשטתי את כתנתי על שינת עצרת שהיא ערבה והלילה קצרה והפסוק אומר הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו ואוי לו לאותו תענוג שהוא מושך ומתבטל מהתפלה וכל מעשה טוב ומגביר עליו טבע העצלה וכן אמרו בבראשית רבה ותרדמת נפלה על אברם תחלת מפולת שינה דמך ליה ולא לעי באוריתא דמיך ליה ולא עביד עבידתא ולא הותרה שינה של שחרי' ואפי בשבת שהרי אמרו במגילה בפרק אחרון כי בשבת מקדימין לבא לבית הכנסת ומקדימין לצאת מפני עונג שבת ומה שהתירו לאחר לבא ביום טוב אינו מפני השינה אלא מפני טרדת ההכנה לצורך שמחת יום טוב ומה שאמרו באחרון מברכות שינה של עמוד השחר כאסטמא לפרזלא כלומר שהיא מחזקת הגוף זה הזמן הוא קודם שחרית אבל של שחרית מוציאה את האדם מן העולם כן פירש הערוך ושינת צהרים שאינה מושכת האדם התירוה בקצת מדרשות בשבת שהיא בכלל עונג שבת ויין של צהרים גם כן הוא מושך את הלב כמו שנאמר למשוך ביין את בשרי והוא עת שכרות והמושך לבו בזה יתבטל מקריאת התורה וירגיל עצמו בבתי משתאות אשר הוא דבר שנוא להקב"ה הנרגל בבתי משתאות כמו שנזכר בפרק כל היד ובפרק בן סורר אמרו שינה ויין רע לצדיקים והנאה לרשעים ושיחת ילדים גם כן מתוך שהאדם הוא נמשך אחריהם ודבריהם משעשיעים אותו הוא מתבטל מדברי תורה ויוצא מן העולם בלא חמדת תורה וכן הילדים מתים באסכרה מפני שמבטלים את אביהם מדברי תורה כמו שנזכר בפרק במה מדליקין. וכן ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ שיחתם היא מושכת הלב כי אין דבריהם אלא בסיפור דברי הימים וביטול שעה אחת גורם ביטול שעה אחרת ויוצא מן העולם ג"כ בלא תורה ונמשך ג"כ אחריהם באכילה ושתייה וקלות ראש ואמרו בנדרים פרק ואלו מותרין אל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופו להאכילך טבלים ואל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ שסופו להאכילך תרומה רוצה לומר כי יחטיא אותך במה שהוזהרת עליו ואמרו באבות דרבי נתן כל הפורש מארבעה דברים אלו הוא שני למלאכי השרת:

דרך חיים (מהר"ל)

דרך חיים למהר"ל מפראג

כל שרוח הבריות וכו'. מאמר זה נסמך עם שני מאמרים הראשונים כל שיראת חטאו קודמ' וכו' וכל שמעשיו מרובים מחכמתו וכו', שבא התנא לאשמועינן קשור החכמה עם יראת חטא וקשור החכמה עם המעשים שיש להם קשור וחבור ביחד ואל יפרדו, ואח"כ בא להודיע כי רוח המקום הוא גם כן מקושר ומחובר עם רוח הבריות וכל מי שרוח הבריות נוחה הימנו ג"כ רוח המקום נוחה הימנו. והמשפט הוא אחד לגמרי ג"כ עם הראשונים, שאם רוח הבריות מרובה אז יש קיום לדבר הזה מה שרוח המקום נוחה הימנו, כי הדברים שהם קשורים יחד אין להם קיום לאחד זולת השני כמו שהוא בענין זה, כי רוחו של מקום ורצונו הוא דבק ברוח הבריות, וזה מפני כי הכללים יש להם דביקות גמור בו יתברך עד שרוח המקום דבק ברוח הבריות, וזה אמרם כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. ודברים אלו ראוים להבין איך רוח המקום קשורה ברוח הבריות, והעד על זה מה שאמר (יחזקאל, לו) ואת רוחי אתן בקרבכם ומזה תראה כי נאצל מן רוח המקום רוח האדם, כמו שהוא אצל הנביאים דכתיב (במדבר, יא) ואצלתי מן הרוח אשר עליך וכן נאצל רוח של מקום על רוח הבריות כי יש כאן דביקות וחבור לגמרי. ולפיכך אמר שכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו אחר שמן רוח המקום נאצל רוח הבריות. ויש להבין דברי חכמה מאוד והוא אשר התבאר למעלה אצל עשה רצונו של הקדוש ברוך הוא כרצונך וכו' ושם בארנו כי קשור רצון הקב"ה ברצון הבריות וזהו שאמר כאן ג"כ כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכו':

רבי דוסא וכו'. אם ר' דוסא זה אביו של ר' חנינא שנזכר לפני זה, הנה סדר מאמר זה בכאן כדי לחבר מאמר האב עם מאמר בנו, והובא מאמר הבן קודם האב מפני ששייך דברי ר' חנינא בן דוסא למאמר שלפניו שאמר השוכח דבר אחד מתלמודו מתחייב בנפשו, ובא רבי חנינא בן דוסא לומר כי אין אל חכמה קיום רק עם יראת חטא, וצריך שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו שאז יש לתורה קיום לא זולת זה ולפיכך אם אין בו יראת שמים אין יסוד אל תורתו כמו שהתבאר למעלה. ואם ר' דוסא הנזכר כאן אינו אביו של ר' חנינא, בא מאמר זה כאן כי למעלה אמר שיהיה נזהר בדברי תורה שלא ישכח אותם ואם שכח דבר אחד מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, ופי' זה כמו שבארנו כאשר מפנה לבו אל הבטלה, ואח"כ סמך כל שיראת חטאו קודמת לומר כי קיום החכמה שלא תסור ממנו על ידי יראת חטא, ולכך אם רוצה שיהיה קיום אל חכמתו יהיה עמו יראת חטא, וסמך אחר זה דברי ר' דוסא כי גם אלו דברים דהיינו שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת ילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ הכל הם דברי טיול שמסיר ממנו התורה עד שאינו פונה אליה רק אל דברי תוהו שאין בהם ממש, ומפני כך מוציאין את האדם מן העולם כמשפט מי שמסיר ממנו דברי תורה. כי כל אלו דברים הם רדיפה אחר הדברים הגופיים והם הסרה מן התורה, ולפיכך הם מוציאין את האדם מן העולם, כי התורה היא חיותו של אדם, וכאשר האדם פונה אל הדברים כמו אלו הם הסרה מן החיים. ולמעלה אמר השוכח דבר אחד מתלמודו, ור"ל אף אם לא יעשה דבר רק שיושב בטל נחשב זה כאלו מתחייב בנפשו שמסיר דברי תורה מלבו, ואם הוא עושה מעשה כמו אלו ד' דברים שזכר דהיינו שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת ילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, אע"ג שאינו שוכח דברי תורה, מ"מ מפני כי אלו דברים הם הסרה לגמרי מן התורה על ידי שהוא נוטה אחר תאוותיו והבלי עולם, נחשב זה הסרה לגמרי מן התורה שהיא חיי האדם ולכך מוציאין אותו מן העולם:

אמנם מה שזכר אלו ד' דברים בפרט הוא דבר מופלא, כי כבר בארנו לך כי האדם יש בו ג' חלקים, דהיינו חלק שהוא גופני והוא חלק ראשון, חלק שני הם כחות הנפשיות, החלק הג' השכלי, וכבר בארנו אלו ג' דברים בכמה מקומות ואין להאריך. ואלו ג' חלקים הם חיותו של אדם ומציאותו בעולם, שכאשר האדם אינו נוהג באלו ג' דברים כראוי אין לו קיום בעולם ומבטל את מציאותו. ואלו שלשה דברים הם מציאותו הפרטיות במה שהוא אדם פרטי, אבל אין האדם הפרטי בלבד בעולם, אבל יש לאדם מציאות מצד הכלל במה שהוא תוך הכלל ומצטרף אל הכלל וצירוף זה שהוא מצורף אל הכלל מדריגה בפני עצמו מה שהאדם הוא מצטרף אל הכלל והוא בתוך הכלל, כי בודאי הפרט מדריגה בפ"ע והכלל בפני עצמו ודבר זה ברור, ואלו ד' דברים כוללים כל מציאות האדם. וזה שאמר כי כאשר האדם נמשך אחר שינה של שחרית ואז הוא נוטה ונמשך אחר הגוף ביותר, כי כאשר האדם ישן הוא בעל גוף לגמרי שהרי כל כוחותיו הנפשיות בטלים ולא נשאר אצל האדם רק הגוף, ולפיכך שינה של שחרית שהשינה מתוקה לגמרי וכל כוחותיו בטלים לגמרי נעשה האדם גופני לגמרי. ובמדרש (ב"ר פ"ח) בשעה שברא הקב"ה את האדם טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש משל למה הדבר דומה למלך ואפרכוס שהיו בקרונין והיו בני המדינה מבקשים לומר המנון ולא היו יודעין איזה המלך מה עשה המלך נטלו ודחפו והוציאו מן הקרונין וידעו הכל שהוא אפרכוס כך עשה הקב"ה הפיל עליו שינה וידעו הכל שהוא אדם שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, הרי לך מבואר כי מתחלה רצו לומר שהאדם קדוש, ר"ל שיש בו נשמה נבדלת ואף שהאדם בעל גוף אמרו כי הגוף בטל אצל הנשמה ובקשו לומר קדוש לומר שהוא נבדל, עד שהפיל עליו תרדימה והוא השינה ואז ראו הכל כי הנשמה בטילה אצל הגוף שהרי כאשר האדם ישן לא נשאר רק הגוף והכל בטל, ולפיכך השינה נוטה בה האדם אחר הגוף. ודבר זה ראוי שיהיה מוציא את האדם מן העולם, כי על ידי זה נוטה האדם אל ההעדר ובשביל זה יוצא מן העולם בחלק אחד מחלקיו ומבטל המציאות שלו, כי אין ספק כי השינה הוא העדר האדם כמו שאמרו (ברכות דף נז:) שינה אחד מששים במיתה וכאשר הוא נוטה אל השינה הזאת היא שינה לגמרי שהוא כמו העדר ומיתה, ובזה נמשך האדם אחר ההעדר ובזה יוצא מן העולם:

ויין של צהרים הוא החטא בחלק השני שהוא הנפש שבאדם, כי היין משמח לבב אנוש שהוא הנפש שבאדם, ויין של צהרים הוא משמח האדם ביותר, וזה כי בשחרית האדם הוא עצל מחמת השינה, ובערב כבר הוא יגע מבקש לנוח, ובצהרים האדם בכחו ביותר היין נותן לו כח ושמחה ביותר עד שהוא שמח לגמרי, ולפיכך אמר יין של צהרים ותוספת זה חסרון והעדר בודאי כי כל תוספת הוא כמו חסרון והעדר, ולפיכך דבר זה הוא מוציא את האדם מן העולם כאשר החסרון וההעדר הוא בחלק אחד מחלקי האדם. ואמר שיחת ילדים כנגד חלק הג' שהוא חלק השכלי שבאדם, כי שיחת ילדים הוא הפך שיחת זקינים שכל שיחתם הוא חכמה ושיחת ילדים שהם דברי הבל שחוק ושבוש, ולפיכך שיחת ילדים היא יציאה מן החכמה, ודבר זה בודאי חסרון והעדר לגמרי כי אין ממש בדבר זה וע"י העדר חלק שלישי יש לאדם יציאה מן העולם. וכנגד החלק הרביעי שאמרנו מה שהאדם נכלל בתוך הכלל, כנגד זה אמר ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ שיש לו אסיפה כללית של עמי הארץ, ודבר זה הפך אסיפת בית הכנסת ותפלה שזהו אסיפה לקדושה, ואסיפה זאת של עמי הארץ הוא לדברי הבאי שאין בזה ממש ואינו מכלל מציאות העולם נחשב. ונמצא כי אסיפה הכללית הזאת שכל עשרה נחשבים צבור הוא לדבר שאין ממש של מציאות, ולפיכך הוא נוטה אל ההעדר של מציאות ובטולו ולכך מוציאין את האדם מן העולם כאשר יש בטול בחלק הרביעי, כי אסיפת בתי כנסיות של עמי הארץ אין ענינם נחשב מציאות כלל רק העדר ובטול ופירוש זה ברור מאוד אין ספק בו כלל רק שאי אפשר לבאר אותו בבירור גמור. ותבין דברי חכמים שאמרו שינה של שחרית, ממה שאמרו (ברכות דף כו:) אברהם תקן תפלת שחר וחוטא בו, ויין של צהרים ממה שיצחק תקן תפלת צהרים וחוטא בו, וכן מה שאמר שיחת הילדים השייכים אל יעקב שהיה זוכה לילדים שאמר (בראשית, לג) הילדים אשר חנן אלקים את עבדך וחוטא בזה, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ שהם רחוקים מן כנסת ישראל, כי אלו ד' דברים הם יציאה מן העולם כל אחד מצד המיוחד כאשר הוא חוטא באחד מן ד' יסודי עולם כאשר תבין דברים אלו לכך מוציאין אותו אל ההעדר לגמרי. ואלו דברים הם מופלגים ועמוקים בחכמה ואין לפרש יותר מזה. ויש מפרשין בזה כי אלו ד' דברים שנמשך האדם בהם אחר תענוגי עולם הזה ביותר ולפיכך עונשו מאחר ששם כל מחשבתו ורצונו בעולם הזה הקב"ה מוציא אותו מן העולם הפך מה שעשה תכלית מחשבתו וכונתו ולפיכך סמך אחריו גם כן דברי רבי אלעזר אומר וכו':

מדרש שמואל (אוזידא)

פירוש מדרש שמואל

לב אבות כתב כי באומרו רוח הבריות נוחה הימנו הורה שלא תלקח ראיה על היות האדם מדיני ודעתו מעורבת עם הבריות מהיות הבריות משבחים ומפארים אותו כי הרבה פעמים עושים כן מפחד ואימה ורוח אחרת היתה עמם לכן אמר שההוראה האמתית היא כל שרוח וחפץ ולב הבריות בקרבם נוחה הימנו אז רוח המקום שהוא בוחן לבות וכליות נוחה הימנו מזו אבל כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אע"פ שבפיהם ישבחוהו הקב"ה שיודע האמת אין רוחו נוחה הימנו:

ורבינו יונה ז"ל כתב כל שרוח הבריות נוחה הימנו כענין שאמרו הנושא והנותן באמונה וכו' הבריות אומרות עליו אשרי שזה ילד וכו' לכן רוח המקום נוחה כי התורה מתקלסת על ידו:

ורשב"ם כתב כל שרוח הבריות וכו' שנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני וגו' ואומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו שכל מי שמשוך עליו חוט של חסד בידוע שהוא ירא שמים:

ואפשר הכוונה שאמר כל שרוח הבריות נוחה הימנו כלומר שיש להם נחת רוח בעוה"ב ממנו ומסבתו וזה ממה שהדריכם בעבודת השי"ת כי רוח המקום היא המקבלת ממנו אותו הנחת רוח והמנוחה מפני שנפשו של האדם היא חלק ממנו יתב' והטוב הנחת רוח אשר זה עושה לרוח הבריות הו"ל כביכול כאלו עושה לרוח המקום כי הוא בעצמו על דרך מה ששמעתי בפסוק ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם שהקושיא מבוארת בכתוב וכי אחר שאמר ונתתי משכני בתוככם א"כ פשיטא שלא יגעל אותם, אמנם בהיות שנפשם של ישראל היא חלק אלוה ממעל והחלק לעולם הוא חפץ להדבק עם הכל ולכן השמיענו ואמר ונתתי את משכני וגו' ואף אם גילוי שכינתי בתוככם ומדרך הטבע שהנפש שלכם אשר היא קרויה נפשי שלי כי ממני חוצבה בראותה שכינתי תבחר להדבק בי ותגעל אתכם ותצא מגופכם להדבק בי ותמותו עם כל זה אני אעשה שלא תגעל נפשי אתכם וכונת נפשי כלומר על נפש כל אחד מבני ישראל כי היא קרויה נפשו יתב' כי היא שלו בודאי:

וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו כלומר אותו האיש שאומר שלום עליך נפשי ואני וביתי נעבוד את ה' ומה לי להדריך לאחרים באופן שלא הדריך לשום אדם ומעולם לא נתן רוח לשום בריה מחמת וכביכול לא נתן נחת רוח למקום. ואין להקשות לפי פי' פשיטא דמתני' דלימא רישא ולשתוק מסיפא או איפכא. לפי שאפשר שכל שרוח הבריות נוחה הימנו בודאי שרוח המקום נוחה, אמנם אפשר שימצא מי שאין רוח הבריות נוחה הימנו ואפשר שהוא מפני רוב חסידותו עד קצה האחרון והבריות אין רוחן נוחה אלא בבינונית ולזה אין רוח הבריות נוחה הימנו אבל בודאי דרוח המקום נוחה הימנו, ע"כ הוצרך לכלול זה הכלל השוללי שמי שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו ואי אשמועינן סיפא הוה אמינא תינח דכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו אמנם הכלל החיובי אפשר שלא יהיה כולל לפי שאפשר לפעמים שיהיה רוח הבריות נוחה הימנו לפי שמראה סימני טהרה כחזיר ובקרבו ישים ארבו כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב ע"כ השמיענו כללא דרישא להודיענו שהכלל הוא כלל אמיתי לעולם כי מי שכללות הבריות נוחה הימנו בודאי שהוא מפני שהוא צדיק גמור ותוכו כברו ורוח המקום נוחה הימנו כי קול המון כקול שדי:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב שמעתי מפי ר' יצחק מלמד נר"ו שנא' ואת רוחי אתן בקרבכם הרי רוח הבריות היא רוח המקום ואלמלא שרוח המקום נוחה הימנו לא היה רוח הבריות נוחה הימנו, ואמר כל שרוח הבריות ולא אמר כל שרוח כל הבריות נוחה הימנו שאין אדם יכול להיות נוח ורצוי לכל הבריות, וכן במרדכי אומר ורצוי לרוב אחיו, אלא יהיה רצוי לרוב ואין לחוש למיעוט וכן באברהם נאמר ואברכה מברכיך לשון רבים ומקללך לשוי יחיד לפי שהיה רצוי לרוב ולא לכל:

הרב רבי משה אלשקאר ז"ל כתב רבי דוסא בן הרכינס וכו' אפשר לפרשו כנגד זמני האדם, כנגד זמן הילדות אמר שינה של שחרית הזהיר לאדם שיעור בשחרית שהוא זמן ילדותו יעור משנת אולתו ויתגבר, ע"ז אמרו ז"ל לעולם יזהר אדם בתפלת שחרית. והרמז מלבד הפשט שיחזור בתשובה בזמן ילדותו, וכנגד זמן העמידה אמר ויין של צהרים שהוא אמצעית היום וכנגד זה אז"ל אף בתפלת מנחה. וכנגד זמן הירידה והוא זמן השיבה והזקנה אמר שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות וכו' והטעם שאין תשוקת הזקן כי אם לשיח, וזהו שלא ירבה שיחה לא עם הילדים ולא עם עמי הארצות וזהו אמרם אף בתפלת ערבית עכ"ל. ואוסיף אני נופך משלי כפי פי' זה דנקט שינה בשחרית ויין בצהרים לפי שבתחלה אין כח היצה"ר כל כך גדול ואז בשחרית שהוא זמן הילדות אינו רק כאדם הישן לבד וזה ג"כ ישן בשנת אולתו והוא ניעור במעט מזעיר שמוכיחים אותו, אמנם לאיש אשר נמשך אחר עצת היצה"ר עד זמן הצהרים והוא זמן העמידה זה נמשל לשכור, ועליו אמר שלמה המלך עליו השלום הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי כלומר שאפי' שהכוהו והלמוהו במכות נמרצות לא ידע ולא הרגיש בדבר מצד השכרות שבו ואפי' שיוכיחוהו ויכוהו לא יחזור בתשובה כי אז כח היצה"ר גדול עד מאד, וכן אז"ל לפתח חטאת רובץ כלומר לפתח חטאת כי תשש כחו כנקבה ואח"כ רובץ כי כחו כזכר ומתגבר על האדם ורובץ עליו וע"כ נקט יין בצהרים:

עוד כתב הרב ר' משה אלשקאר ז"ל והנה סמך זה לדברי הקודמים אשר כתבו תרופות לאדם במה שלא ישכח הלימוד בא ר' דוסא בן הרכינס ואמר אני אומר לך הסמים אשר יביא את האדם לידי חולי ואם נזהר האדם מהם אין צריך לרפואה כי אם אין חולי אין רפואה וכמאמר חכמי הרפואה גדר הרפואה שמירת הבריאות, והנה תמצא שזכר ד' דברים שמביאין את האדם לידי חולי ומוציאין את האדם מן העולם. עוד כתב יש מפרשים שהוא מדבר כנגד הנשמה בעולם הבא ואין להקשות שמי הכניסה שתצא שהרי אז"ל שכל אדם יש לו מקום בג"ע ומקום בגיהנם זכה וכו' לא זכה וכו' והנה כפי זה שם היא הנשמה בכח ומ"ש מוציאין את האדם מן העולם בערך שנעשה מדבר בכח דבר בפועל ואבדה מקומה מגן עדן וחזרה לגיהנם:

ואפשר שענין מוציאין את האדם מן העולם שימות או מיתה מקריית או כריתות ואלו הארבעה מומין מוציאין את האדם מן העולם, שינה של שחרית הוא שמרגיל עצמו במדת העצלות ומדת העצלות היא סבה שתתמעט פרנסתו וילסטם את הבריות ויהרגוהו ויצא מן העולם בלא עתו, ועוד שאמרו חכמי הרפואה שרוב השינה מרבה חום הטבעי והוא חולי לגוף ובהיות מהשינה של שחרית נמשך חולי גם לנפש שמבטל זמן ק"ש ותפלה בעונתה, והמום השני הוא יין של צהרים ולפי שאז"ל יין שבתוך הסעודה אינו משכר לזה דייק ואמר יין של צהרים שהוא אחר ארבע שעות שהוא אחר זמן הסעודה וזה ודאי משכר וכבר הוא מפורסם שהשכרות מכהה את העינים ומקרר החום הטבעי רפיון העצבים הרעשת הגוף חולי הנופל ושאר החלאים נמצא שמקצר ימיו עוד שיפסיד כל ממונו ביין ויתהלך במישרים וילך לגנוב ולגזול וסופו ליהרג. המום השלישי שיחת הילדים כי כל שיחתם נבערה ובנינם סתירה ומעשה דרחבעם יוכיח ועוד שרוב דבריהם נבלות וע"כ נאמר עליהם ע"כ על בחוריו לא ישמח ה' וגו', והמום הרביעי ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ ובכלל זה הליצנות ובזה ירבה אויביו אשר לץ עליהם ויהרגוהו ונוסף גם הוא שמתבטל מדברי תורה שהיא עץ חיים והנפרש ממנה פורש מן החיים ונתחבר אל המות ולזה הזהיר שלא ידבק ביד האדם מאומה מאלו המומין, עכ"ל:

ואפשר בהמת כי היום של האדם מתחלק לג' חלקים ערב ובקר וצהרים ובכולם תקנו בו תפלות כדי שישלים האדם נשמתו, ואברהם תיקן תפלת שחרית ויצחק מנחה ויעקב ערבית ועל שלשה אלה אמר דוד המלך ע"ה ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, וע"כ אמר התנא כי מי שכל אחד מאלו הזמנים הוא מכלה אותם בתהו ובהבל הלא רעתו רבה וע"כ אמר שינה של שחרית כלומר מי שבזמן השחרית הוא ישן במטתו וכן בזמן הצהרים הוא גבור לשתות יין שכיון שישן זמן השחרית זמן האכילה והשתיה בהכרח הוא בצהרים באופן שנמשך יין משתהו כל הצהרים ואחר אשר אכל ושתה לעת ערב לעת צאת הילדים מבית רבן כי אז זמן הערבית והוא מכלה אותו בשיחת הילדים ששח עמהם דברי תהו והבל או הולך ויושב בבתי כנסיות עם עמי הארצות אשר אין בהם תבונה רק לדבר דברים בטלים בבית הכנסת, אלו השלשה דברים מוציאין את האדם מן העולם:

ואפשר עוד לפרש לפי שהאדם הוא מורכב מגוף ונפש ואמר התנא ארבעה חולאים אשר השנים הם חולאי הגוף והשנים הם חולאי הנפש שהם מוציאין את האדם מן העולם והזהיר תחלה תחלואי הגוף ואמר שינה של שחרית לפי שהאדם אשר הוא קם בקרירות השחר הרוח הנושב אז מחזיק כל אבריו ואם הוא ישן בעת ההיא ישן לו ומזיק לו וכן המושך אכילתו ושתיית יינו עד הצהרים אשר אז הוא השמש בגבורתו וגדול חמימותו והיין הוא חם בטבעו ובאים עליו חולאים עד שמוציאין אותו מן העולם, והזכיר תחלואי הנפש ואמר ושיחת הילדים לפי שכל מה שיוציא האדם מפיו אותו הבל של פיו בוקע ועולה עד לרקיע ועושה רושם למעלה אם טוב ואם רע, ושמעתי רמז לזה בפסוק לא יחל דברו וגו' כלו' לא יעשה דבריו חולין ולא יצא מפיו רק דברים של קדושה וזה לפי שככל היוצא מפיו יעשה כלומר ככל היוצא מפיו בזה העולם כן יעשה מעשה ורושם למעלה ולכן הזהיר על שיחת האדם שלא יחל דברו וידבר שיחת ילדים כלו' שיחה הראויה אל הילדים כי היא מוציאה את האדם מן העולם, ואמר חולי אחר שהוא כפול ומכופל והיא ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ אשר הוא רעה עד מאד אם לצד השיחה עצמה שמדברים בדברים בטלים ועוד מצד המקום היותו מקום קדושה הרי אלו הדברים ארבעתם מוציאין את האדם מן העולם:

והרב רבי אפרים ז"ל כתב ויין של צהרים ובקהלת נאמר אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי שאינם מרבים בשתיה כל היום עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב לקשר המשניות הנראה עוד כי הזכיר למעלה כל שלמות האדם בג' סוגים עיון מעשה מדות והם סיבה לרשת עוה"ב, אמר זה התנא שצריך ליזהר במוסרו ולא יטעה בדברים שהם סיבה להוציא האדם מן העולם ואפי' שיהיה מוחזק בו על דרך ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, שינה של שחרית ויין של צהרים יפסידו עיונו כי אין שעה רצויה בכל היום להבין כל נעלם זולת עת השחר. ושתיית הצהרים יפסיד מוחו שאפי' בשעה רצויה לא יוכל לעיין ויין של צהרים משל לרודף אחר המותרות שאין בהם הכרח כלל שידוע כי מסעודת הצהרים עד סעודת הערב יוכל לעמוד בלתי אותה השתיה. ושיחת הילדים תפסיד מדותיו כי הנער אינו תלמיד הגון למדות, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ תפסיד שלימות המעשה כי אינם חסידים ואדרבה ילעיגו עליו ומפחדם יסתיר חסידותו, והכלל עולה מן המשנה הזאת שצריך אדם להשתדל שלא יאבד שעה אחת מזמנו בעוד נשמת אלוה באפו ודוד המלך ע"ה היה מתפאר בארבעתם כפי סדר המשנה. מה אהבתי תורתך יאמר שלא היה יושב ובטל אפי' שעה אחת מן היום וכ"ש שלא יבטל השעות הרצויות כמ"ש אעירה שחר. מאויבי תחכמני מצותיך האנשים הטרודים בעסקי הזמן יקרה להם פעמים רבות היותם מנוצחים מהחולק עליהם יען הסיחו דעתם מעיונם ומעשים בכל יום אמר דוד המע"ה לא נצחני אדם כי לא הסחתי דעתי ממנה אפי' שעה אחת. מכל מלמדי השכלתי אמר שבשעה שהיה פוסק מעמל העיון בקש לו מנוח אשר ייטב לו והוא העדות שהיה עוסק בכללות דברים לא יצטרכו לעיון ולזה השכיל מכל מלמדיו, או על דרך אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך והנה חוזר ההלכה ובזה היה מרויח נפשו, ולזה השכיל מכל מלמדיו. מזקנים אתבונן כי בהם היה מתעסק והם זקני התורה הפך עמי הארץ והביא ראיה כי פקודיך נצרתי שהם הרהיבוני ועוררוני אל המעשה. וראה אתה המעיין סדר דברי התנא שנוססה בו רוח קדשו של דוד ולא הפיל דבר מכל דבריו ארצה, ולפי שהדברים אלו שאמר התנא מוציאין את האדם מן העולם האמיתי סמך ר' אלעזר אומר וכו', עכ"ל:

והר"י בר שלמה כתב כי כל אלו הם דברים מזיקים לנפש ולגוף וקל להבינם ואין להאריך בהם אע"פ שהוא ז"ל האריך בזה וכתב שינה של שחרית המתעורר בשחר וחוזר לישן כדי למלאות תאותו ויין של צהרים השותה יין אחר שקם משולחנו בלא עת מאכלו כמנהג השכורים ע"כ:

ואפשר לי לפרש עוד ממ"ש ששיחת הילדים מוציאין את האדם מן העולם הכוונה לפי שהאדם מחוייב לחנך את הילד במצות ולהדריכו בדרכי ה' כי כן כתיב חנוך לנער על פי דרכו ולהסירו משיחה בטלה ומנבלות הפה אשר הם הילדים מתפקרים בעבירה זו יותר מכל עבירות שבעולם ולכן עבירה זו שביד הילדים שהיא השיחה היא מוציאה את האדם אביו של הילדים מן העולם על אשר לא ייסר את ילדיו במקל וברצועה: