מצוה:להביא קורבן עולה ויורד על החטאים המפורטים
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
א וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.
ב אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם.
ג אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.
ד אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה.
ה וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ.
ו וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ.
(ויקרא ה, א-ו)
היא שצונו שנקריב קורבן עולה ויורד על החטאים, ידועים ומיוחדים גם כן. והחטאים שיתחייב עליהם זה הקורבן הם: טומאת מקדש וקדשיו, ושבועת ביטוי, ושבועת העדות. וזה מי שנטמא באב מאבות הטומאה, כמו שהודענו בפתיחת סדר טהרות, ונכנס למקדש או אכל קודש בשגגה, וזו היא טומאת מקדש וקדשיו; או נשבע על שקר כגון שבועת ביטוי ועבר עליה בשגגה; או נשבע לשקר שבועת העדות, בין בשוגג בין במזיד. הנה הוא יקריב, על אי זה מעשה שעשה מאלו, קורבן הנקרא עולה ויורד.
והוא אמרו "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה" (ויקרא ה, א) "ונעלם ממנו" (שם, ב) "והיה כי יאשם" (שם, ה) "והביא את אשמו" (שם, ו) "או נפש כי תשבע לבטא ... ונעלם ממנו" (שם, ד) "והיה כי יאשם" (שם, ה) "והביא את אשמו" (שם, ו) "ואם לא תגיע ידו" (שם, ז). ומפני זה העניין נקרא עולה ויורד, כי הוא לא יעמוד במין אחד אבל יביא מזה המין פעם ומזה המין פעם, הכל לפי השגת יד החוטא שחייב להביא הקורבן.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת כריתות ובשבועות.
להקריב קרבן עולה ויורד על חטאים מיוחדים. והם:
- טומאת מקדש – כלומר אדם שהוא טמא באב הטומאה ונכנס למקדש בשגגה, וטומאת קדשיו גם כן, שהוא טמא ואכל בשר קודש בשגגה.
- ושבועת ביטוי – כלומר שנשבע לשקר על דבר, לעשות או שלא לעשות, ושאר צדדי שבועת ביטוי הידועים, ועובר עליה בשגגה.
- וכן שבועת העדות – כלומר שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות, בין בשוגג בין במזיד.
על אלו החטאים חייב אדם להביא קורבן עולה ויורד, כלומר לפי עשרו ועניו של אדם, כמו שמפורש בכתוב. שנאמר "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה" (ויקרא ה, א), כלומר קול שבועה שהשביעוהו אם יודע עדות, "אם לא יגיד ונשא עונו" (שם). וסוף הענין "והביא את אשמו" (שם, ו) ולא נאמר שם "ונעלם ממנו", ללמד שחייב בקורבן בין בשוגג בין במזיד. וכתיב בטומאת מקדש וקדשיו, "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' ונעלם ממנו וגו'" (שם, ב). ונאמר על הכל בסוף הענין "והביא את אשמו" (שם, ו). ולא בא בכתוב מפורש שחיוב הטמא שנאמר שם יהיה בהכנסו במקדש או באכלו בשר קודש, אלא מפי השמועה שמענו (שבועות ו:) שהוא מדבר על זה. ואף על פי שהדבר מפי הקבלה, מצאנו בפירוש במקום אחר חיוב כרת לטמא שאכל קודש או נכנס במקדש, שנאמר "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליי וטמאתו עליו ונכרתה וגו'" (ויקרא ז, כ). וכתוב אחר אומר בטמא הנכנס למקדש, "כי את מקדש ה' טמא ונכרתה" (במדבר יט, כ). ואחר שנכתב כרת בזדונן, יש קורבן בשגגתן, עם הכלל שלנו שכל שבזדונו כרת יש בשגגתו חטאת. וכתיב בשבועת ביטוי "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' ונעלם ממנו וגו'" (ויקרא ה, ד) "והביא את אשמו" (שם, ו). ומנין שהחיוב בה (בם) בקרבן עולה ויורד? שכתוב שם בפרשה "ואם לא תשיג ידו וגו'" (שם, יא).
משרשי המצוה. כבר אמרנו (מצוה צה) כי עניין הקורבן להזכיר ולהשיב החושב אל לבו, בכוח הפעולה, כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לאל על העשוי ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו, קלות שכל בני איש, ומיעוט הבנתם, ודלות כוחם, הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים, להיותם כפי עושר בני אדם ועוניים. לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כי (כל) חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה. וזה יספיק לך על השבועות. גם על ענין טומאת מקדש וקדשיו ידוע שהכשלון מצוי בו, שעניין הטהרה קשה מאוד על כל אדם לשמרו, עד שיש לו להזהר לאדם הטהור מהתקרב אצל בני אדם מחשש הטומאה. ויאריך העניין אם באתי לכתוב מכמה צדדין הכשלונות המצוין בו, ואולם ידוע הוא לכל מבין (עי' במורה נבוכים ג', מ"א).
ומן השורש הזה שאמרנו, שהכישלון קרוב בעניינים אלה, הקל להם עוד בשבועת העדות, להיותם מביאים כפרה בין על שוגג או מזיד. לפי שעניין העדות הוא תמידי ביותר ויצר לב האדם רע, ותולין השקר בשכחה ולא יכוונו עדותם. גם יש מן הבריות שאין משגיחין כל כך ברעה הגדולה שעושין בהטיית כיוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסיבתן אדם עשוק ורצוץ, לא יתנו לב על זה. ועל כן מהתמדת העניין וקלותו בעיני המון העם, היה מחסדיו ברוך הוא להיות בו כפרה, בין על שוגג בין מזיד. ואולם המבין בבני אדם יודע כי כל אשר ירחיקנו האל ממנו, אף על פי שנתן הדבר לכפרה, ראוי לנו להרחיקו תכלית הריחוק. והעניין הוא כאלו יודיע האל ברוך הוא אל בני אדם: "דבר פלוני אין רצוני שתעשו אותו בשום פנים, ואולם הנכשל מכם ויעבור עליה, יעשה תשובה בכל כוחו ויגדור עצמו בהרבה גדרים, ויביא קורבן לקבע הדבר בלבו שלא יכשל בו עוד". ומכל מקום לא ניצל האיש ההוא שעבר על מצות בוראו.
מדיני המצוה. שכל אחד מארבעה חטאים אלה מחייב עושהו להביא כשבה או שעירה כדין חטאת קבועה הידוע, ואינו נפטר בעוף או בקמח אלא אם כן הוא עני. ואם הוא עני והביא כשבה או שעירה, לא יצא ידי חובתו. והטעם לפי שאחר שריחם האל ברוך הוא עליו ופטרו בכך, אינו בדין שידחוק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה, לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, יען כי בו סיבה לגזול את הבריות כשמבקש למודו ואינו מוצא. ואמרו (כריתות כז:) גם כן שמי שהיה עשיר והפריש מעות ליקח בהם כשבה או שעירה והעני וצריך למעות, יקח שתי תורים או שני בני יונה ויאמר הרי מעות הללו מחללין על עופות אלו, ואחר כך יהנה בכל המעות. וכן אם הפריש מעות לעופות והעני וצריך להם, מחללו על עשירית איפה קמח, ונהנה בהן. וכן עני שהפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, מוסיף עליהן ומביא כשבה או שעירה. ועשיר נקרא לענין זה כל זמן שיש לו. וחיוב קרבנות אלו (שבועות לא:) דוקא בשוגג, ובשבועת העדות אפילו במזיד. אבל באנוס, אין בו חיוב קרבן באחד מהם, שכל אנוס התורה פטרתו (פסחים עא:) מכל חיוב. והצדדין שהן בשבועות, שהאדם נקרא אנוס ופטור או שוגג וחייב, והצדדין שאינו מתחיב בו אלא קרבן אחד (שבועות שם) אפילו על כמה שבועות או קרבן אחד על כל שבועה ושבועה.
וכן בענין קרבן טמאת מקדש וטמאת קדשיו הצדדין שיש בהן לחיוב ולפטור, צד החיוב יהיה כשיש לו לחוטא ידיעת הטמאה והקדש או מקדש תחלה וכן בסוף והעלם בינתים. כיצד? נטמא וידע שנטמא ובא לידו בשר קדש ויודע שהוא בשר קדש או בא לכנס למקדש ויודע שהוא מקדש, שעכשו יש לו ידיעה מן הטמאה ומן הקדש בתחלה ואחר כך יש העלמה ששכח טמאתו וחשב שהוא טהור. וכן נמי שנעלמו ממנו הקדש או המקדש וחשבן לחלין ואכל מן הקדש או נכנס למקדש, שזהו העלם בינתים, ואחר כך נודע לו שטמא היה או שבשר קדש או מקדש היו, שזהו ידיעה בסוף, בענין זה מביא קרבן ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבועות ב.) ידיעה בתחילה ובסוף והעלם בינתיים.
וצד הפטור הוא (כגון) כשנטמא ולא ידע שנטמא ונכנס למקדש או אכל בשר קדש ואחר כך נודע לו שנטמא בענין זה הוא פטור מקרבן. ודין זה אינו כשאר חיבי כרתות שבתורה, שבשאר הכרתות מכיון שידע בסוף אף על פי שבתחלה לא ידע חיב קרבן. והכתוב מכריע בכאן לדון כן דכתיב בטמאת מקדש וקדשיו (ויקרא ה ב) ונעלם ממנו. מכלל שהיתה לו שעת ידיעה בתחלה. ונאמר אחרי כן והוא ידע, הא למדת שצריך ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים. אבל בשאר חיבי כריתות כתיב (שם ד כז כח) בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה וגו' או הודע אליו חטאתו. כלומר מכיון שידע בסוף אף על פי שלא ידע בתחלה, שהרי אין כתוב שם ונעלם שנלמד ממנו ידיעה בתחלה.
ומענין המצוה גם כן מה שאמרו (שבועות שם) שמי שיש לו ידיעה בתחלה ולא בסוף, שאין יכול להביא כפרה כמו שאמרו (שם) ששעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים בעצמו תולין אותו עד שיודע לו ויביא קרבן כפרתו. ושאין לו ידיעה בתחלה אבל יש לו ידיעה בסוף, שאמרנו שאינו מביא קרבן לעולם, שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפרין עליו. ועל שאין בו ידיעה לא תחלה ולא סוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין עליו. ועל זדון טמאת מקדש וקדשיו, פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר אם המזיד מן הכהנים. ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין. שנאמר (שם טז טז) וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ט.) כי בארבעה חטאים אלה הכל שוין בהן בקרבן, מלך וכהן משיח והדיוט, שאין חלוק ביניהם בקרבנם אלא במצוות שחיבין על שגגתן חטאת קבועה, אבל באלו שחיובן עולה ויורד הכל שוין בהן. ויתר פרטיה מבארים בכרתות ושבועות.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובנקבות. חוץ מקרבן שבועות העדות, שאינו נוהג בנקבות, שאינן בתורת עדות, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קכב). ועובר עליה ולא הקריב קרבנו על אחת מאלה, בטל עשה.
מצות עשה להביא קרבן עולה ויורד – החוטא בשמיעת קול אלה, וביטוי שפתים, וטומאת מקדש וקדשיו, והיולדת, והמצורע. ות״ר בכריתות [ד״י] יש מביא בדלות ובעשירות ויש מביא בדלות ובדלי דלות. היולדת והמצורע מביאין בדלות ובעשירות, ושמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו מביאין בדלות ובדלי דלות.
והא לך הפ׳ בפ׳ ויקרא "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו. או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם. או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם. או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה.
והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה והביא את אשמו לה׳ על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עיזים לחטאת וכפר עליו הכהן מחטאתו. ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא ב׳ תורים או ב׳ בני יונה לה׳ אחד לחטאת ואחד לעולה. והביא אותם אל הכהן והקריב את אשר לחטאת ראשונה ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת היא. ואת הב׳ יעשה עולה כמשפט וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא ונסלח לו. ואם לא תשיג ידו לב׳ תורים או לב׳ בני יונה והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סלת לחטאת לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא והביאה אל הכהן וקמץ הכהן ממנה מלא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה על אשי ה׳ חטאת היא וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה ונסלח לו והיתה לכהן כמנחה."
[מפירש״י ות״כ שם] והא לך פירושה. "ושמעה קול אלה" בדבר שהוא עד בו שהשביעוהו שבועה שאם יודע בעדות שיעיד לו. ות״ר בכריתות [דף ט׳] בכולן נאמר בהן "ונעלם" וכאן לא נאמר "ונעלם", לחייב על המזיד כשוגג.
"או נפש אשר תגע" ואחר הטומאה הוא יאכל קדשים או יכנס למקדש, שהם דברים שכתוב בהן על זדונן כרת, כך דורשו בשבועות. [דף י״ד] "ונעלם" מכלל שהיתה לו ידיעה בתחילה ואח״כ כת׳ והוא ידע מכלל שהיתה לו ידיעה בסוף והעלמה בינתים ונעלם ונעלם ב״פ לרבות את הזכור לטומאה ונעלם ממנו קדש ומקדש כיצד נטמא וידע שזה קדש וזה מקדש ואח״כ נעלמה ממנו הטומאה ושכח שנטמא ונכנס למקדש או אכל קדש והוא ידע שזה קדש וזה מקדש. או שגג ושכח שזה מקדש או שזה בשר קדש אבל הוא יודע שהוא טמא ואח״כ נודע לו דברי׳ שנתעלמו ממנו ה״ז מביא קרבן עולה ויורד הכתוב בפ׳. עוד שם [בדף י״ד] ונעלם ממנו זה וזה השתחוה למערב אף בלא שהיה או ששהה כדי השתחואה או שבא לו בארוכה חייב ובקצרה פטור. [בגמרא שם] אפי׳ הוא מהלך עקב בצד גודל ובארוכה חייב אפי׳ בא במרוצה אבל בשאר כריתות אינו כן שהרי נאמר בעשותה א׳ ממצות ה׳ אשר לא תעשינה ואשם או הודע אליו חטאתו כיון שידע בסוף אע״פ שלא ידע בתחלה ה״ז מביא קרבן.
"או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב", בשפתים ולא בלב [בת״כ פ׳ י״ג]. [שם ובדף כ״ז] להרע לעצמו ולהטיב לעצמו, כמו אוכל ולא אוכל, אישן ולא אישן. לכל אשר יבטא לרבות לשעב׳ ונעלם ממנו ועבר על שבועתו. כל אלה בעולה ויורד המפורש כאן, אבל שבועה שיש בה כפירת ממון אינה בקרבן זה אלא באשם.
והקריב אשר לחטאת ראשונה, חטאת קודמת לעולה. ומפרש בזבחים [דף ז׳] לה״ד לפרקליט שנכנס לרצות ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו. וכפר הכהן על חטאתו אשר חטא כאן שינה הכתוב שהרי בעשירות ודלות נאמר חטאתו וכאן בדלי דלות נאמר על חטאתו. ומדקדק מכאן בכריתות [דף כ״ז] שאם חטא עשיר והפריש מעות לכשבה או לשעירה והעני יביא ממקצתן ב׳ תורים לכך נאמר מחטאתו כלומר ממקצתו הפריש מעות לב׳ תורים והעני יבא ממקצתן עשירית האיפה. הפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר יוסיף עליהן ויביא קרבן עשיר, לכך נאמר בו על חטאתו. [בת״כ פי״ט] "מאחת מאלה" מאחת מג׳ כפרות האמורות בעניין או בעשירות או בדלות או בדלי דלות. ומה ת״ל שיכול בחמורים שבהם יהיו בכשבה או שעירה והקלים יהיו בעוף והקלים שבקלים יהיו בעשירית האיפה? ת״ל "מאחת מאלה" להשוות קלים לחמורים לכשבה או שעירה אם השיגה ידם ואת החמורים לקלים לעשירית האיפה בדלי דלות. והיתה לכהן כמנחה ללמד על מנחת חוטא שיהיו שיריה נאכלין ודרשו רבותינו [במנחות דף ע״ג] ואם חוטא זה כהן הוא, תהא לו כשאר מנחת נדבת כהן שהיא בכליל תהי׳ לא תאכל.
ובעניין היולדת כתוב בפר׳ תזריע ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת ואם לא תגיע ידה די שה ולקחה שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת.
ובעניין המצורע בפרשת זאת תהיה תורת המצורע מפרש שכשיטהר מביא שלש בהמות שני כבשים אחד עולה ואחד אשם וכבשה אחת לחטאת. ואם אין ידו משגת מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש לאשם.
שנינו במסכת שבועות [ריש פרק קמא דף ב׳ כל הסוגיא] טומאת מקדש וקדשיו שהי׳ לו ידיעה בתחילה ולא הי׳ ידיעה בסוף שעיר של יום הכיפורים הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולין עד שיודע לו ויבא קרבן עולה ויורד ושאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה ביום הכיפורים בחוץ ויום הכיפורים מכפרין עליו ושאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין. ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פר כהן גדול של יום הכיפורים מכפר אם היה המזיד מן הכהנים ואם היה המזיד מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפר שנאמ׳ וכפ׳ על הקדש מטומאות בני ישראל.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.