מלאכת שלמה על דמאי א
מלאכת שלמה · על דמאי · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א[עריכה]
כ' הרמב"ם ז"ל בהקדמתו דסדר אחר פאה מס' דמאי כו' ע"ש. ועוד נ"ל לומר דמשום דבפ' בתרא דפאה תנינן ובן לוי נאמן לעולם דלא נחשד על תמ"ע כי היכי דישראל לא נחשדו על ת"ג. ואין בהם ספק רמאי. ראה עכשיו לסמוך מס' דמאי אחריה הואיל שהוכרח כבר לזכור דין נאמנות הבן לוי והעניים. וכן מצאתי אח"כ שפי' כן הר"ש שירילי"ו ז"ל כמו שהעתקתי דבריו בסוף הסדר:
הקלים שבדמאי כו': פירוש דמאי יש אומרים דא מאי ספק מעושר ספק אינו מעושר. לשון אחר לשון דמע כמו מדומע לשון עירוב כמו משפחה שנטמעה נטמעה. ואל"ף בחילוף עי"ן. כמו נתעכלו נתאכלו. כך מצאתי. וצ"ל ג"כ דדלי"ת בחלוף טי"ת. ועוד י"מ דמאי לשון דמיון ומחשבה והוא קרוב לפירוש דא מאי. ובירושלמי פליגי ר"ל ור"י דר"ל ס"ל דמאי דמאי דוקא. אבל ודאי חייב. ור"י ס"ל דדמאי לאו דוקא דאפי' ודאי נמי פטור. וכההיא דתנן לקמן בפירקין מן כזיב ולהלן פטור מן הדמאי. דהתם לכ"ע לאו דוקא דמאי. והאי דנקט דמאי לפי שכל המסכת מיירי בדמאי נקט הכא דמאי אגב אחריני:
בפי' ר"ע ז"ל. ומע"ר ומ"ע א"צ להוציא מן הדמאי אע"פ שע"ה חשודים עליהם. נלע"ד לפי זה שרצה ר"ע ז"ל לפ' מתני' כדעת חכמים דלקמן פ"ד סי' ג' שאמרו קורא שם למ"ע וא"צ להפריש. והתי"ט האריך בזה:
עוד בפי' ר"ע ז"ל. ומשום איסורא מפרשינן לה לתמ"ע וכו'. משמע שר"ל שנותנה לכהן בחנם והיא דעת הרמב"ם ז"ל ומצאתי כתוב ולא תקן שימכרו תמ"ע לכהן דחיישי' אי משהי לה ישראל אתי למטעי בה. ע"כ:
והרימין: אית דגרסי והדימין בדלי"ת וכן הוא בתוספתא והוא דום בערבי:
והעוזרדין: בשני רישי"ן. הגיהו הר' יהוסף ז"ל:
ונובלות התמרה: שנפלו קודם שהטילו שאור. והתם בפ"ו דברכות אמתני' דעל הנובלות דתנן התם פליגי אמוראי איכא מ"ד נובלות תמרה הם תמרים שרופי חמה. ואיכא מ"ד הם תמרים שהרוח משירתן. ופריך בשלמא למ"ד תמרי זיקא היינו דהכא במס' דמאי קרי להו תנא נובלות תמרה והתם קרי להו נובלות סתמא. דהתם הוי פירושא אליבא דכ"ע שרופי חמה. אלא למ"ד דהכא נמי הוו תמרי שרופי חמה ליתני אידי ואידי נובלות תמרה או אידי ואידי נובלות סתמא וקאי בקשיא וע' במ"ש בפ"ו דברכות סי' ג':
וביהודה האוג והחומץ והכוסבר: גרסי' ול"ג שביהודה. והכוסבר ביהודה היה חריף מאד ואינו ראוי לאכילה בעיניה. וכתב הר"ש ז"ל דבירושלמי משמע דהני תלת ביהודא פטורין ובגליל חייבין. וקמאי אפכא דביהודא חייבין ובגליל פטורין. משום דהני דנשמרין ביהודה מופקרין בגליל ע"כ. ועי' תוי"ט:
בפי' ר"ע ז"ל. לא היה בא אלא מן התמד. כצ"ל תמד בדלי"ת וכן מוכח בירושלמי וכתבתי לשון הברייתא בפ' בתרא דמעשרות סי' ו'. ומשמע קצת מלשונם שהחומץ שביהודה היה פטור אפי' מן הודאי:
ר' יהודה אומר כו': בירושלמי פריך ויהיו לר"י כל הדימין שבגליל שהן בחזקת הפקר רבין על דימי שקמונה ויהיו כולן פטורין. ולא משני מידי:
המסוטפות: פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דקרי להו הכי משום שנראין שנתבקעו בסייף ע"כ:
משנה ב[עריכה]
הדמאי אין לו חומש: לא מיירי מתני' באוכל תמ"ע של דמאי דהא תנן בפרק הזהב באוכל תמ"ע של דמאי דחייב להוסיף חומש כמו בשל ודאי שאם לא היה מוסיף חומש לא היה נוהג בה קדושה. ור' אמי מוקי מתני' בירושלמי גם באוכל תמ"ע של דמאי ומתני' דפ' הזהב אתיא כר"מ דאית ליה חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ומתני' דהכא כרבנן. והא דקתני בסיפא דמתני' דברי ר"מ לא קאי אכולה מתני':
אין לו חומש: דכיון דלא מעכב בדאורייתא דקיי"ל נתן את הקרן ולא נתן את החומש יאכל. ליתיה בדרבנן כדמפרש רבינא בפ' הזהב שאם היו מטריחין עליו להוסיף חומש לא היה מפריש כל עיקר. הר"ש והרא"ש ז"ל:
ואין לו ביעור: אבל הודאי י"ל ביעור דלא בטל יוחנן כ"ג רק שלא יתודו:
ונכנס לירושלים ויוצא: דוקא בפירות הטבולין לדמאי אבל בדמאי עצמו דהיינו מע"ש של דמאי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב דה' מע"ש סי' ט' דאסור להוציאו וגרסתו ז"ל ונכנס לירושלים ויצא דדוקא בדיעבד וכן נראה בפ"ג דמס' מע"ש סי' ו' כמש"ש. וע' בפרק הזהב (בבא מציעא בד' נ"ג.) אבל בפי' המשנה בין כאן בין בההיא דמס' מע"ש פירש בהדיא מע"ש של דמאי נכנס לירושלם ויוצא ממנה ויפדה אחר יציאתו ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל. ונכנס לירושלם ויוצא ונפדה. כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל קשה דבכאן לא מצאנו בגרסא נפדה אך במסכת מעשרות יש וצ"ע:
ומאבדין את מיעוטו בדרכים: כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ברוב הספרים ל"ג בדרכים וכן עיקר ופירושו מי שיש לו מעט מע"ש מותר לאבדו וא"צ להעלותו ע"כ. ואיכא בירושלמי מאן דמוקי לה בתמ"ע של דמאי. דאילו בתרומת ודאי תניא אין מביאין תרומה מן הגרן לעיר ולא ממדבר לישוב אא"כ היתה במקום גדודי חיה ונוטל דמים מן השבט. אבל בתמ"ע של דמאי אם הפרישה בגרן אינו מחוייב להביאה לעיר אפי' במקום גדודי חיה. ולהכי נקט מיעוטו דאם הי' מרובה אפי' חולין אין מעבירין על האוכלין. ובירושל' פליגי כמה יהא באוכל שאין מעבירין עליו. דבי ר' ינאי אמרי דפחות מכביצה מותר לאבד בפרוס ואם היה שלם כמו חררה קטנה עד כגרוגרת. ר"א בשם ר"ש בן יהוצדק בשלם כגרוגרות בפרוס אפי' כמה מותר. הרא"ש ז"ל:
ונותנו לע"ה ואוכל כנגדו: כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל פי' זה שפי' ר"ע ז"ל אינו נראה כי ממ"נ אין אנו צריכין לזה כי מה מועיל מה שהוא אוכל כנגדו את שהוא מחללו ע"ז שהוא אוכל. הא אין מחללין אוכל על אוכל. ותו דא"כ מאי רבותיה כיון שכבר חלל שהוא מותר ליתנו לע"ה ולמה אסור להאכילו בטומאה הרי חולין גמורים הוא. ותו כי כ"ז לא נזכר ממנו מאומה גבי ודאי. ע"כ נראה ששתי חלוקות הן. נותנו לע"ה. ר"ל מותר ליתנו מתנה לע"ה. ואוכל כנגדו הוא דין אחר שמותר להאכיל לע"ה כנגדו. כגון הא דתנן מי שהיה לו מעות בירושלים וצריך להם ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והלה עושה צרכו במעותיו ותנן התם ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי. ולפי פירוש המחבר קשה למה לא שנה אותו הדין כאן. עד כאן לשונו ז"ל:
ויחזור: ויפדה את הפירות גרסי' ול"ג ובלבד עד כאן לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט טעמא הוי דאדרבה היא קולא מה שחוזר ופודה את הפירות דבשל ודאי לא התירו אלא זקוק להעלותם. כדתנן בפרק ג' דמסכת מעשר שני לא אם אמרתם במע"ש עצמו שכן הוא נפדה טהור בריחוק מקום. ועוד תנן התם בפ"ק מזיד יעלו ויאכלו במקום. וכן נמי תנן גבי בהמה אלמא העלאה עדיפא. ועוד תנן התם בפ"ג מעות בירושל' ופירות במדינה אומר הרי המעות הללו מחוללין על פירות ההם ובלבד שיעלו הפירות ויאכלו בירושלים. הר"ש והרא"ש ז"ל. אבל תוס' ז"ל בפ' הזהב דחקו לקיים גרסת ובלבד (הובא בתי"ט) וע' עוד במ"ש תוס' ז"ל בפ' לולב הגזול ריש (סוכה ד' מ"א.) ועי' בירושלמי דמע"ש סוף פ"א:
משנה ג[עריכה]
הלוקח לזרע: פי' הר"ש והרא"ש ז"ל. לזרע. לקח תבואה לזרעה פטור מלעשר בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה אע"פ שאסור לזרוע טבל:
שמן לנר שמן לסוך בו את הכלים: תימה לע"ד אמאי לא ערבינהו שמן לנר או לסוך בו את הכלים פטור מן הדמאי. דלעולם מצינן לפרושי דלזא"ז קתני. לא מיבעי לנר דהוי כמו שריפה דפטור מן הדמאי אלא אפי' לסוך בו את הכלים שעי"כ הוא מיתקן הכלי ונהנה תמיד מן הכלי אעפ"כ פטור. ואפשר דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו. א"נ הדר תנא שמן לאשמעי' דאע"ג דשמן ראשון דלהדליק הוי צלול אעפ"כ פטור מן הדמאי. ואי לא הדר תני שמן בהדיא גבי סיכת כלים ה"א דתרווייהו בשמן עכור ומאי לנר ע"י פתילות עבות ביותר דהוי כמו שריפה ממש להכי הדר תנא שמן גבי סיכת כלים דהתם ודאי בעכור רגילי אינשי לסוך את הכלים. אבל הה"נ דשניהם בצלול נמי פטור מן הדמאי דהוי כמו לאבוד. ובסוף פרקין אשמעי' דאפי' אם נותן שמן הרבה בצמר פטור מן הדמאי דמשום הכי לא קתני מושח או סך. כך נלע"ד:
מן כזיב ולהלן פטור מן הדמאי: בהא אפי' ר"ל מודה דדמאי לאו דוקא וכדכתיבנא. ובירוש' משמע דכזיב עצמה כלחוץ ופטורה מן הדמאי:
חלת עם הארץ והמדומע וכו': בירושלמי לקמן ריש פרק ה' תני ר"ש בן יהודה אומר משום רבי שמעון חלה בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין וכמו שרמזתי שם. ובירושלמי דפרקין ודפרק האיש מקדש תני וכולן שקרא שם לתרומת מעשר שלהן. פי' כל הני דתנן במתני' הלוקח לזרע וכו' עד סוף. אם קרא שם לתמ"ע שלהן. מה שעשה עשוי. ואותה תרומה שהפריש מאותו דמאי חייב ליתנה לכהן. ואם קרא שם למע"ש שלהן חייב להעלותו לירושלם או לפדותו. ואיכא אמורא דאמר חוץ משירי מנחות שאם קרא שם לתרומה ומעשר שבהן לא עשה כלום דממון גבוה הן ואין בהם לכהנים זכות רק אכילה ולא דבר אחר:
שמן ערב וכו': בירושלמי תני א"ר יודה לא פטרו ב"ה אלא שמן של פוליטון בלבד. אחרים אומרים בשם ר' נתן מחייבין היו ב"ה שמן ורדודנין:
משנה ד[עריכה]
ומברכין עליו: פי' רש"י ז"ל בפ' במה מדליקין (שבת ד' כ"ג.) ברכת המוציא. והיינו שלשה שאכלו כאחת ואחד מהן עני ואוכל דמאי מברך ברכת המוציא ומוציא אחרים. ומזמנין עליו. ומברך ברכת זמון להוציאן י"ח. ומפ' טעמא בפ' שלשה שאכלו דאי בעו מפקרי לנכסייהו ומצו לאכול דמאי גבי האי. אבל אי הוי ודאי אין מזמנין עמו דאין קבע וחבור לדברים האסורין מפני שאין רשאין להתחבר עמו בחבורה. אבל האוכל מהן ואפי' ודאי טבל אע"פ שאינו רשאי חייב לברך המוציא ושלש ברכות. וכן דעת הראב"ד והר"ש והרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל סובר דלהכי תני ומברכין עליו דהיינו ברכת המזון ולאשמעי' דוקא דמאי אבל ודאי אין בו ברכת המזון דאין זה מברך אלא מנאץ ואין חפץ לה' באותה ברכה שאין האכילה מזון אלא כוס התרעלה. והרשב"א ז"ל הסכים לדברי הרמב"ם ז"ל וסייעו מן המשנה הזו בפ' ג' שאכלו. ודבריו נכונים דאילו לפי' רש"י ז"ל אמאי תני מברכין לענין המוציא דאם שמעו הברכה וכוונו לצאת פשיטא דיוצאין. ועוד דאי מברכין היינו בשלשה ליתני מזמנין ומברכין דלשתמע דבשלשה מיירי. ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל בה' ברכות. עכ"ל הרש"ש ז"ל. ועי' עוד בפי' ה"ר שמשון ז"ל:
ואם הקדים מע"ש לראשון: שהפריש וכו' עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן פי' ה"ר שמשון ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס הא אם הקדים. וז"ל ובעבור שעיקר חובת דמאי מה שזכרתי לך והוא שיוציאו ממנו מע"ש בלבד ואע"פ שאין אנו יודעין אם הוציאו ממנו מע"ר או לאו. למדנו מהענין הזה שאם הקדים מע"ש לראשון אין בכך כלום. ר"ל בטבל האמתי אם הוציא מע"ש קודם מע"ר אסור. וזה מותר. ובלבד שישמור השיעורין. והדמיון בזה כגון אם היו מאה סאין חטין יוציא עשר סאין תחלה ויאמר זה מע"ש ואח"כ יוציא עשר סאין ויאמר זה מע"ר וע"כ שים לבך לשמור ענין זה ע"כ. וקודם לזה הייתי סבור לומר דאשגרת לישנא דמתני' דבפ' בתרא דמע"ש נקט הכא כדמתרצי תוס' ז"ל בכמה דוכתי. וכמו שהעתיק בתוי"ט ההיא דכתב התוספות בפרק מקום שנהגו דבמקום לאו נכתב הן משום סרכא. אבל השתא חזינא שהיא גירסת הרמב"ם ז"ל ודוקא נקטה. וכתב הח' ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ס"א הָאִם קמץ חיריק ובירו' ריב"ל ס"ל ואם הקדים דוקא בדיעבד אם עשה עשוי אבל לכתחלה לא יעשה ור"י ס"ל דאפי' לכתחלה מותר להקדים שני לראשון בדמאי:
שמן שהגרSי סך באצבעותיו: כדי שלא תזיק לו האריגה דהשתא דמי לסיכה של תענוג דהויא כשתייה:
ושהסורק נותן בצמר פטור: לא קתני לשון סיכה או לשון משיחה לאשמעי' דאע"ג שנותן שמן הרבה פטור וכמ"ש בריש מתני' דלעיל: