מדרש משלי (בובר) לא
<< · מדרש משלי (בובר) · לא
עריכה (משלי לא א): "דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ" - אמר רבי יוחנן: מלמד שכפפתו אמו על העמוד ואמרה לו:
'(משלי לא ב): "מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי" - אתה בן שנדרתי אותך להקב"ה - (משלי לא ג): "אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ" - למה? שלא יחלישו אותך ויגנבו דעתך'.
(משלי לא ד): "אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר", (משלי לא ה): "פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי" - מהו מחוקק? אמר רבי סימון: אלו דברי תורה, כמד"א כמה דאת אמר - כמו שאתה אומר (שמות לב טו): "מזה ומזה הם כתובים".
ד"א דבר אחר - פירוש נוסף "משא אשר יסרתו אמו" - אמר רבי ישמעאל: באותו הלילה שהשלים שלמה בית המקדש נטל בת פרעה, והיתה צהלה ושמחה בבית המקדש, ועלתה צהלת בת פרעה מצהלת בית המקדש, דין הוא דאמר מתלא "כוליה עלמא מחניפין למלכא", באותה שעה עלתה מחשבה לפני הקב"ה להחריבה, שנאמר (ירמיהו לב לא): "כי על אפי ועל חמתי היתה וגו'". ואמר רבי לוי: על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות. כיצד עשתה בת פרעה? כמין פרוכת [שטחה לו למעלה ממטתו], וקבעה בה כמין כוכבים ומזלות, כל זמן שהיה רוצה שלמה לעמוד - היה רואה את הכוכבים ואת המזלות, והיה ישן לו עד ארבע שעות, אמר רבי לוי: באותו היום נתקרב התמיד בארבע שעות. [ועל אותה שעה שנינו: מעשה היה ונתקרב תמיד של שחר בארבע שעות, והיו ישראל עצבים, שהיה יום חנוכת בית המקדש, ולא היו יכולין לעשות מפני שהיה ישן שלמה, והיו מתיראים להקיצו מפני אימת המלכות, הלכו והודיעו לבת שבע אמו, והלכה היא והקיצתו והוכיחתו, הה"ד הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב "משא אשר יסרתו אמו"].
עריכה (משלי לא י): "אשת חיל מי ימצא" - זו היא התורה; "ורחוק מפנינים מכרה" - שהיתה לפני לפנים, וזכה משה והורידה למטה לארץ.
(משלי לא יא): "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר" - שלא חסר בה דבר.
[1]ד"א דבר אחר - פירוש נוסף "אשת חיל מי ימצא" - אמרו: מעשה היה ברבי מאיר, שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.
מה עשתה אמו? הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם.
במוצאי שבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו.
- אמר לה 'היכן שני בני?',
- אמרה 'לבית המדרש הלכו',
- אמר לה 'צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם',
- נתנו לו כוס של הבדלה והבדיל,
- חזר ואמר 'היכן שני בני?',
- אמרה לו 'הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים',
- הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך,
- לאחר שבירך אמרה לו 'רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך',
- אמר לה 'אמרי שאלתך',
- אמרה לו 'רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא?',
- אמר לה 'בתי, מי שיש פקדון אצלו, הוא צריך להחזירו לרבו',
- אמרה לו 'רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו', מה עשתה? תפשתו בידה, והעלה אותו לאותו חדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה סדין מעליהם,
- וראה שניהם מתים ומונחים על המטה, התחיל בוכה ואומר 'בני! בני! רבי! רבי! בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן!',
- באותה שעה אמרה לו לרבי מאיר 'רבי, לא כך אמרת לי - אני צריך להחזיר הפקדון לרבו?',
- אמר (איוב א כא): "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך".
אמר רבי חנינא: בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר "אשת חיל מי ימצא".
אמר ר' חמא בר חנינא: מפני מה נתחייבו בניו של ר' מאיר ומתו בבת אחת? מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ויושבין באכילה ובשתיה. אמר רבי יוחנן: ואפילו בדברי הבטלה, שבשעה שניתנה תורה לישראל לא הזהירן אלא על דברי תורה, שנאמר (דברים כו טז): "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות".
עריכה (משלי לא יד): "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה" - אמר ר' שמעון בן חלפתא: אם אין אדם מגלה עצמו על דברי תורה - אינו למד תורה לעולם, ואין לחם אלא תורה, שנאמר (משלי ט ה): "לכו לחמו בלחמי".
(משלי לא טו): "ותקם בעוד לילה" - כל זמן שתלמיד חכם יושב ועוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד [ביום], שנאמר (תהלים מב ט): "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי", ולא עוד אלא שהקב"ה ממציא לו מזונותיו בכל יום ויום, שנאמר "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה", ואין טרף אלא מזונות, שנאמר (תהלים קיא ה): "טרף נתן ליראיו וגו'", ואומר (בראשית ח יא): "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה", ואומרת 'אשרי אדם שמזונותיו מרורין כזית ומסורין בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש ומסורין ביד בשר ודם' למה, שהקב"ה זן ומפרנס לכל בריותיו, שנאמר (תהלים קמה טז): "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".
עריכה (משלי לא כא): "לא תירא לביתה משלג" - חזקיה אמר: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש - שישה חודשים בחמה וששה חודשים בצינה. והקב"ה בתחילה מכניסם בחושך, והוא מכניסם בחמה בגיהנם, והם אומרים 'זו היא גיהנם של הקב"ה?' ואחר-כך הם יוצאין לשלג, והם אומרים 'זו היא צינתו של הקב"ה?', בתחילה הם אומרים 'ווה ווה', ולבסוף 'ווי ווי', הוא שדוד אומר (תהלים מ ג): "ויעלני מבור שאון מטיט היון", ממקום שאומר ווה ווי, והיכן הם משליכים נפשותיהם - בשלג, הה"ד הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב (תהלים סח טו): "בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון", השלג הוא צלמונה שלהם. יכול אף ישראל כן - ת"ל תלמוד לומר "לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים", קרי ביה: שְנַיִם: מילה פריעה, ציצית תפילין, (דברים טו): "העניק תעניק", (דברים טו): "פתוח תפתח", (דברים טו): "נתון תתן", (דברים יד כב): "עשר תעשר"; לפיכך משה מזהיר את ישראל "עשר תעשר".
עריכה (משלי לא כט): "רבות בנות עשו חיל":
- אדם הראשון נצטווה על שש מצוות,
- נח - על אבר מן החי,
- אברהם - על המילה,
- יצחק - חנכו לשמונה,
- יעקב - על גיד הנשה,
- יהודה - על היבמה,
- ישראל - על רמ"ח מצוות עשה, כנגד רמ"ח איברים שבאדם: כל איבר ואיבר אומר לו לאדם 'בבקשה ממך עשה בי מצוה זו', ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד ימות החמה, וכל יום ויום אומר לאדם 'אבקש ממך שלא תעשה בי עבירה זו'.
(משלי לא ל): "שקר החן והבל היופי" - שקר היה חִנּוֹ של נח, שנאמר (בראשית ו ח): "ונוח מצא חן בעיני ה'"; אמר רבי לוי: בדורו בלבד.
"והבל היופי" - הבל היה יופיו של אדם הראשון. אמר רבי שמעון בן מנסיא: תפוח עקיבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה, ואל תתמה, בנוהג שבעולם אדם עושה שני כלים דסקירין, אחד לו ואחד לבני ביתו, של מי עושה נאה - לא שלו? כך, אדם הראשון נברא לשמש לפני הקב"ה, וגלגל חמה להאיר לבריות. ואם תפוח עקיבו כך - קלסתר פניו על אחת כמה וכמה.
"אישה יראת ה' היא תתהלל" - זה משה.
(משלי לא לא): "תנו לה מפרי ידיה" - אמר רבי יוסי בר ירמיה: מפני מה הוא המשיל את הנביאים בנשים? אלא, מה האישה הזאת אינה מתביישת מלתבוע צרכי ביתה מבעלה, כך הנביאים אינן מתביישים מלתבוע צרכיהן של ישראל מלפני הקב"ה.
[2]אמר הקב"ה לישראל: בניי, היו מתעסקים בתורה ביום ובלילה, ומעלה אני עליכם כאילו אתם מעמידין שמים וארץ, שנאמר (יהושע א ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", ואומר (יהושע א ט): "הלא ציוויתיך חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת".
ואומר (עזרא ג יא): "בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל, וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה'",
(משלי כג כג): "אמת קנה",
(משלי ה יז): "יהיו לך לבדך",
(משלי ט ט): "תן לחכם ויחכם עוד",
(משלי ט יא): "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים".
עריכה ד"א דבר אחר - פירוש נוסף "אשת חיל מי ימצא" - זש"ה זה שאמר הכתוב (תהלים צב טז): "עוד ינובון בשיבה וגו'", כנגד אברהם ושרה, שהיו שקולים כאחד בצדקה ובגמילות חסדים, היו סימן טוב לעולם, כך אין מונע מן הצדיקים נשים כשרות שהוא מזווג להם, שכן מצינו באשתו של נוח שהיו שקולין מעשיה כמעשיו, לפיכך זכתה עמו וניצלה ממי המבול.
"בטח בה לב בעלה" - זו שרה אמנו, שהעשיר אברהם בשבילה, שנאמר (בראשית יב טז): "ולאברם היטיב בעבורה".
"גמלתהו טוב ולא רע" - זו רבקה אמנו, שגמלה ליצחק בשעה שמתה שרה אמו.
"דרשה צמר ופשתים" - זו לאה אמנו, שקיבלה ליעקב בסבר פנים יפות, דכתיב (בראשית ל טז): "ויבוא יעקב מן השדה בערב, ותצא לאה לקראתו ותאמר 'אליי תבוא כי שכור שכרתיך וגו'", לפיכך זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים.
"היתה כאניות סוחר" - זו רחל אמנו, שהיתה מתביישת על הבנים בכל יום, לפיכך זכתה ויצא ממנה בן שהוא דומה לספינה שהיא מלאה כל טוב שבעולם, כך יוסף נתקיים כל העולם בזכותו, וכלכל את העולם בשני רעבון.
"ותקם בעוד לילה" - זו בתיה בת פרעה, גויה היתה ונעשית יהודיה, והזכירו שמה בין הכשרות, בשביל שעסקה במשה, לפיכך זכתה ונכנסה בחייה לגן עדן.
"זממה שדה ותיקחהו, [מפרי כפיה נטע כרם]" - זו היא יוכבד, שיצא ממנה משה, שהוא שקול כנגד כל ישראל, שנקראו כרם, שנאמר (ישעיהו ה ז): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל".
"חגרה בעוז מתניה" - זו מרים, שקודם שנולד משה אמרה 'עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל', כיוון שנולד וכבד עליהם עול מלכות, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה 'היכן נבואתיך?', ועמד וירק בפניה, ועם כל זאת היא מתאמצת בנבואתה, דכתיב (שמות ב ד): "ותתצב אחותו מרחוק".
"טעמה כי טוב סחרה, [לא יכבה בלילה נרה]" - זו חנה, שטעמה טעם תפילה, שנאמר (שמואל א ב א): "ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' וגו'", לפיכך זכתה ויצא ממנה בן שהיה זוג למשה ולאהרן, שהיו מאירין לישראל כנרות, דכתיב (תהלים צט ו): "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו", וכתיב ביה בשמואל (שמואל א ג ג): "ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה'".
"ידיה שלחה בכישור" - זו יעל, שלא הרגה את סיסרא בכלי זיין, אלא ביתד בכוח ידיה. ומפני מה לא הרגתו בכלי זיין? לקיים מה שנאמר (דברים כב ה): "לא יהיה כלי גבר על אשה".
"כפה פרשה לעני" - זו אשה אלמנה הצרפית, שכלכלה לאליהו בלחם ומים.
"לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים" - זו רחב הזונה, בשעה שבאו ישראל להחריב יריחו לא נתייראה מהם, מפני שנתנו לה סימן, (יהושע ב יח): "את תקות חוט השני".
"מרבדים עשתה לה, [שש וארגמן לבושה]" - זו בת שבע, שיצא ממנה שלמה, שהיה מרוקם בשש וארגמן, ומלך מסוף העולם ועד סופו.
"נודע בשערים בעלה" - זו מיכל, שהצילה דוד מן המיתה.
"סדין עשתה ותמכור" - זו אמו של שמשון, שנושעו ישראל על-ידו.
"עוז והדר לבושה, [ותשחק ליום אחרון]" - זו אלישבע בת עמינדב, שראתה ארבע שמחות ביום אחד: אחיה נשיא, ובעלה כהן גדול, ואחי בעלה מלך, ושני בניה פרחי כהונה.
"פיה פתחה בחכמה" - זו אשה חכמה, שאמרה (שמואל ב כ טז): "שמעו שמעו אמרו נא אל יואב קרב עד הנה ואדברה אליך", שהצילה את העיר בחכמתה, וזו היתה סרח בת אשר.
"צופיה הליכות ביתה" - זו אשתו של עובדיה, שהצילה בניה ולא עבדו עבודה זרה עם אחאב.
"קמו בניה ויאשרוה" - זו שונמית, שנקראה (מלכים ב ד ח): "אשה גדולה", ומפני מה - מפני שהחזיקה באלישע לאכול.
"רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה" - זו רות המואביה, שנכנסה תחת כנפי השכינה.
"שקר החן והבל היופי" - שהניחה אמה ואבותיה ועושרה, ובאה עם חמותה, וקיבלה כל המצוות:
- תחום שבת - (רות א טז): "אל אשר תלכי אלך";
- איסור יחוד עם איש - "ובאשר תליני אלין";
- תרי"ג מצוות - "עמך עמי";
- עבודה זרה - "ואלהייך אלהיי";
- ארבע מיתות בית דין - "באשר תמותי אמות";
- "ושם אקבר" - אלו שני קברות המתוקנות לבית דין, אחד לנסקלים ולנשרפים ואחד לנהרגין ולנחנקין.
לפיכך זכתה וי צא ממנה דוד, שריווה להקב"ה בשירות ותושבחות, לפיכך נאמר:
"תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה".
החזק במוסר,
שמרו התורה,
ותינצלו מיצר הרע.
הערות ותקונים[עריכה]
- ^ (יד) ד"א אשת חיל וכו' מעשה היה בר' מאיר. מובא בילקוט משלי שם בשם המדרש:
- ^ (מ) אמר הקב"ה לישראל בני היו מתעסקין. בפסיקתא שם סיים במה דפתח: "אמר הקב"ה לישראל: בניי, היו קורין את הפרשה הזאת (רוצה לומר, "בחודש השלישי", שהיא קריאת התורה לשבועות) בכל שנה ושנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה. אימתי - בחודש השלישי לצאת בני ישראל". אולם המסדר ממדרש משלי סיים הדרוש באופן אחר: "אמר הקב"ה לישראל בניי הוו מתסעקים בתורה ביום ובלילה כו'". והמסדר הזה סיים פה בפסוקים שונים, כי פה היה סוף המדרש, כמו שתראה בכתב יד רומי הוא בכאן סוף הספר, והמאמר "ד"א אשת חיל" עד סופו לא נמצא שמה, וראיתי באות אמת שכתב "הודו כו' עד ויחכם ועד בכלל - איני יודע מה עניין יש לו פה" עכ"ל, אולם אין ספק כי המסדר סיים הספר בפסוקים שונים.
<< · מדרש משלי (בובר) · לא