כתובות סג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא למאן דאמר ממלאכה חולה בת מלאכה היא אלא מתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת כי פליגי ממלאכה מר סבר ממלאכה לא הויא מורדת ומר סבר ממלאכה נמי הויא מורדת:
גופא המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת רבי יהודה אומר שבעה טרפעיקין רבותינו חזרו ונמנו שיהו מכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו ושולחין לה ב"ד הוי יודעת שאפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת אחת לי ארוסה ונשואה אפילו נדה אפי' חולה ואפי' שומרת יבם אמר ליה ר' חייא בר יוסף לשמואל נדה בת תשמיש היא אמר ליה אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו אמר רמי בר חמא אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אמר רבא דיקא נמי דקתני ארבע שבתות זו אחר זו ש"מ אמר רמי בר חמא פעמים שולחין לה מבית דין אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו אמר רבא האי בורכא אמר ליה רב נחמן בר יצחק מאי בורכתיה אנא אמריתה ניהליה ומשמיה דגברא רבה אמריתה ניהליה ומנו רבי יוסי בר' חנינא ואיהו כמאן סבר כי הא דאתמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה רב הונא בר יהודה אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה היכי דמיא מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה מר זוטרא אמר כייפינן לה הוה עובדא ואכפה מר זוטרא ונפק מיניה רבי חנינא מסורא ולא היא התם סייעתא דשמיא הוה כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא יתיב אמימר ומר זוטרא ורב אשי ויתיב רב גמדא גבייהו יתבי וקאמרי מרדה הפסידה בלאותיה קיימין אמר להו רב גמדא משום דרב זביד גברא רבה מחניפיתו ליה והאמר רב כהנא מיבעיא בעי רבא ולא פשיט איכא דאמרי יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה קיימין אמר להו רב גמדא
רש"י[עריכה]
אלא מתשמיש דכולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת - והך מתניתא במורדת מתשמיש:
חזרו ונמנו - שלא ישהו אותה לפחות מעט מעט אלא יפסידוה כל כתובתה לאחר ארבע שבתות של הכרזה:
דיקא נמי דקתני ארבע שבתות - ימים שאינם של מלאכה והכל מצוין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות:
בורכא - דבר שאינו הגון:
ואיהו כמאן סבר - רבא דאמר בורכא היא כמאן סבר:
נמלכין בה - משהין את גיטה ומחזירין עליה שתחזור בה ובתוך כך פוחתין מכתובתה שבעה דינרין בשבת:
היכי דמיא מורדת - דכופין אותה דמשהין גיטה ופוחתין כתובתה:
דאמרה בעינא ליה כו' - שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה:
אבל אמרה מאיס עלי - לא הוא ולא כתובתו בעינא:
לא כייפינן לה - להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובתה:
כלתה דרב זביד אימרידא - ואמרה מאיס עלי:
הוה תפיסא חדא שירא - מעיל אחד שהכניסה לו בכתובה:
הפסידה בלאותיה קיימין - אפילו בגדיה שהכניסה לו בנדונייתה ושמאום עליו בכתובתה ועדיין הבלאות קיימין תפסיד אותם:
מיבעיא בעי - אם הפסידה בלאותיה אם לאו:
תוספות[עריכה]
אלא למאן דאמר מתשמיש נדה בת תשמיש היא. וא"ת למאן דאמר ממלאכה מאי אפילו דקתני ואפי' נדה ויש לומר דהוי רבותא משום דסתם נדות חולות קצת אי נמי דאינה בת מלאכה כמו שאר נשים דאינה מוזגת לו הכוס כו':
אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. ולעיל דגמר מדיר מנדה משום דמדיר הוי טפי פת בסלו ממורד שמא ימצא פתח לנדרו תדע דבמורד מוסיפין אבל לא במדיר:
דיקא נמי דקתני ד' שבתות. דליכא למימר שמכריזין ד' שבתות בכל יום דבהדיא תני בתוספ' דפעם אחת בשבת מכריזין:
ואינהו כמאן סברוה. רש"י גריס ואיהו כמאן סבר פירוש רבא דאמר בורכא ור"ל דלרבא אין הלכה כרבותינו אלא כמתני' דפוחתין לה עד כלות כתובתה ונמלכין בה היינו נמי דפוחתין ולא תפסיד מיד אחר ארבע שבתות ור"ת מפרש דרמי בר חמא בא להוסיף על דברי רבותינו אע"ג דלא קתני דשולחין לה אלא אחר הכרזה קאמר רמי בר חמא דה"נ היו אומרים דשולחין לה נמי קודם הכרזה דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו כלומר ממש כדבריהם דלא קתני שליחות של קודם הכרזה ופליג ארמי בר חמא אמר רבא האי בורכא אלא הלכה כרמי בר חמא דפעמים שולחין לה וגרסינן אינהו כמאן סברוה וכן כתוב בספרים ישנים ובה"ג ולא קאי ארב נחמן בר יצחק ור"נ בר רב חסדא דאינהו סברי כרבי יוסי ברבי חנינא שהיה גדול הרבה מרב ששת אלא ארמי בר חמא ורבא קאי הלכה נמלכין בה פירוש קודם הכרזה והלכה אין נמלכין בה נמי היינו קודם הכרזה אבל אחר הכרזה מודה כדתניא בהדיא בדברי רבותנו וכן משמע מתוך פר"ח דפסק דאע"ג דאמר ר"נ בר רב חסדא הלכה כדברי רבותינו הלכה כרבא דאמר משמיה דרב ששת הלכה נמלכין בה דהא רמי בר חמא דאמר פעמים שולחין לה מסייע ליה ומיהו מסקנא דשמעתין דמשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ולית לה מזוני אמורדת דהכא קאי ולא אאומרת מאיס עלי כמו שמפרש ר"ת דהא כיון ששניהם חפצים בגירושין כמו שנפרש למה נשהא אותה מלהתגרש אלא אמורדת דהכא קאי ומצא רבינו יהודה בכתב רב שרירא שתקנו בימיו לתת גט לאשה לאלתר דלא כשמעתין דכלתיה דרב זביד וכתב נמי רבינו יהודה דרבנן סבוראי תקנו למישקל מינה מאי דתפיסא ומייתי לה גיטא לאלתר:
אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה. פי' בקונטרס לא כייפינן לה לעמוד תחתיו אלא יתן גט ויוצאה בלא כתובה וי"מ דכופין אותו להוציא ואין נראה לר"ת דניחוש שמא עיניה נתנה באחר כי ההיא דתנן בפרק בתרא דנדרים (דף צ:) גבי שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה ויש לדחות דהתם נוטלות כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אבל הכא דיוצאה בלא כתובה לא ולהכי נמי לא קתני לה עם אותן שכופין להוציא דהתם נותן כתובה וכן בפרק המגרש (גיטין דף פח:) דתנן גט מעושה ביד עובדי כוכבים פסול שלא תהא אשה תולה עצמה ביד עובד כוכבים ומפקעת עצמה מבעלה אין להקשות אם באומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם הא יכולה להפקיע עצמה מבעלה בטענת מאיס עלי דהא במאיס עלי אין לה כתובה ולא תפקיע עצמה להפסיד כתובתה ועוד הקשה ר"ת דבריש הנזקין (שם דף מט:) אמר וכ"ת כי נפקא איהי נתקנו ליה כתובה מינה ת"ש האיש אינו מוציא אלא לרצונו ואמאי אי כופין במאיס עלי להוציא א"כ נתקנו ליה כתובה מינה ומיהו יש לדחות דלא מציא למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה ובשביל אותן נשים לא רצו לתקן כתובה לאיש כיון דלא שייך לתקן ברוב נשים ויהודית דביתהו דרבי חייא דהויא לה צער לידה דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף יב:) דאמרה אמרה לי אם דאביה קיבל בה קדושין כי זוטרא לא רצתה לומר מאיס עלי ועוד לפי מה דפרישית אתי שפיר וזה נמי אין להקשות במתני' לר' יוסי אמאי פוחת לה מירושה שנפלה לה תטעון מאיס עלי דקודם כלות הכתובה אינה טוענת ברצון מאיס עלי כי היא בטוחה שלא ירצה להמתין ולהיות מעוגן עד כלות הכתובה דכל זמן דאגידא ביה לא יהבינן ליה אחרינא ויגרשנה ויתן לה כתובה אבל אחר שכבר הפסידה כל הכתובה לא תטעון דהא כיון דהמתינה ולא טענה עד שפיחתו כל כתובתה דברים ניכרים דאיערומי קא מערמא ועוד קשה משלהי נדרים (דף צא:) מההוא נואף דהוה מיהרזק בביתא הוא ואינתתא אתא מריה דביתא פרטיה נואף להוצא וערק אמר רבא איתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס משמע דאי הוה מירכס הוה אסירא א"כ לכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך איירי דאי לאו הכי אמאי הוות מיתסרא הא אין אשה נאסרת על בעלה עד שיראו כדרך המנאפים וכיון דבאומרת טמאה אני לך מיירי א"כ רוצה להפסיד כתובתה דהא מסתמא ברצון הוה דבביתה היה ועוד דלא צווחא אפילו הכי כי לא מירכס שריא דאית לן למימר דעיניה נתנה באחר כיון דלא מירכס ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מאיס עלי וי"ל דלעולם לא מיירי באומרת טמאה אני לך ואיתתא שריא דקאמר היינו לבועל אם גירשה הבעל או מת אבל אי הוה מירכס הוה אסירא לבועל כדאמרינן בפ' שני דיבמות (דף כד: ושם) הואיל ומכוער הדבר תצא ומפרש ר"ת דתצא מרוכל וכן נראה דבאומרת טמאה אני לך אין נראה כלל להתירה מטעם דאירכוסי הוה מירכס כיון דשוייה נפשה חתיכה דאיסורא וכ"ש לפי השאלתות דמפרש דהיכא דאיכא עדים בדבר מכוער תצא אף מן הבעל דאתי שפיר ואין להקשות משם כלל ועוד י"ל דהתם איירי כגון שבתחלה כששאלוה שתקה ולאחר שעה אמרה דאינה טמאה ונותנת טעם על שתיקותה ועוד מקשה רבינו תם דבכל השמועה אינו מזכיר כפיית הבעל אלא כפיית האשה
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
ק א מיי' פכ"א מהלכות אישות הלכה י, סמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סימן פ סעיף טו:
קא ב ג ד ה ו ז ח מיי' פי"ד שם הלכה ט י יא יג, סמג שם, טוש"ע שם סי' עז סעיף ב וסעיף ג:
ראשונים נוספים
חידושי הרשב"א
הא דאמר רבא הא בורכא: איכא למידק, דאטו כל מאן דפסיק בברייתא קרי לה בורכא. וליכא למימר בורכא אלא באמורא דאמר דבר חדוש מטעמא דנפשיה, כההיא דבשלהי פרק כסוי הדם (חולין פח, ב). ואין לפרש דאדרמי בר חמא דאמר פעמים שולחים לה מבית דין קאי, ולומר, דאין שולחין לה אלא בסוף ההכרזה וכדרבה בר רב הונא דאמר אין נמלכין בה, דאם כן לא היה לו להפסיק בה בהא דדריש רב נחמן. ואולי נאמר, דמשום דהא מלתא לא תליא בטעמא אלא תקנתא בעלמא הוא דתקון, אם איתא דברייתא לאו משבשתא היא לא הוה שביק לה רבי ופסק כתקנתא קמייתא אלא בחזרה, אלמא משבשתא היא דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנין ליה, ואמר ליה רב נחמן בר יצחק דלא משבשתא היא דגברא רבה אסהיד עלה, דמקובלת היתה בידם מן הגדולים ששנאוה בבית המדרש, ואפילו הכי לא הדר ביה רבא. ואמרינן, איהו דאכתי לא הדר ביה כמאן סברה כי הא, לומר, דאשכח נמי רב ששת דלא סבר לה ואמר דמשבשתא היא ולא נשנית בבית המדרש.
ויש ספרים דגרסי, אמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה. ולפי גירסא זו, פירוש נמלכין בה, שפוחתין לה מעט מעט ונמלכין עמה בכל יום, אם תחזור בה או תפחות מכתובתה, ואין מפסידין ממנה כל כתובתה בשעה אחת אחר ד' שבתות כרבותינו, ורב הונא אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה, אלא מודיעין אותה ואם לא חזרה בה מפסידין כל כתובתה אחר ד' שבתות של הכרזה. ואין נראה כן מדברי רבנו אלפסי ז"ל שהוא ז"ל כתב: הא דרבותינו והא דנמלכין בה, דאלמא מאן דאמר נמלכין בה כרבותינו, ולפי דבריו גרסינן רבה, וכך היא גירסת הראב"ד ז"ל.
ולדברי רבנו אלפסי ז"ל יש לפרש, נמלכין בה קודם הכרזה ואחר הכרזה, דודאי היא המלכה שמזהירים אותה אם תחזור בה ואם לאו שנפסיד ממנה כתובתה, אבל למתניתין שפוחתין כתובתה מעט מעט אין נמלכין בה כלל אלא היא תחוש לעצמה. והרמב"ם ז"ל (הל' אישות פי"ד ה"ט וה"י) פסק כרבותינו, וכתב ואחר ההכרזה של ד' שבתות שולחין לה פעם שנייה ואומרים לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתך ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיו לה מזונות כל שנים עשר חדש, ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה, עד כאן, ואין אני מוצא דרך לדברים אלו, דמאחר שמכריזים עליה ד' שבתות למה ממתינין לה י"ב חודש שהרי לאחר ד' שבתות הפסידה כל כתובתה ואפילו היא של מאה מנה כמו ששולחין ומודיעין לה, ואפילו תמצא לומר שתקנה התקינו לבנות ישראל שלא יתגנו כמו שאני עתיד לכתוב לקמן בסיעתא דשמיא, מכל מקום מה היא ההמלכה שנמלכים בה לאחר ההכרזה וששלחו לה מבית דין בפעם שניה ולא חזרה בה, וקשה מזו שכתב הוא ז"ל, המורדת הזו כשהיא יוצאת אחר י"ב חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל, אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיהן קיימין אם תפסה אין מוציאין מידה, עד כאן. הנה שפיר ההיא דכלתיה דרב זביד דבסמוך, באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ואי אפשר להעמידה כלל, כמו שאני עתיד לכתוב שם בסיעתא דשמיא.
היכי דמיא מורדת, אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה: פירש רש"י ז"ל: היכי דמיא מורדת דכופין ופוחתין לה מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה, אבל אמרה מאיס עלי, לא בעינא לא הוא ולא כתובתו, לא כייפינן לה לשהותה אלא נותן גט מיד אם הוא רוצה ויוצאה בלא כתובה. נראה מלשונו ז"ל, שהוא מפרש לה אמורדת ממתניתין דפוחתין לה מעט מעט, וכפייתה היינו כשמשהין אותה ומצערין אותה לפחות כתובתה מעט מעט והאומרת מאיס עלי אין כופין אותו לפחות כתובתה מעט מעט ולהשהותה עד השלמת זמן הפחתת כתובתה, אלא מפסידין ממנה כתובתה בבת אחת ויוצאה. ואינו מחוור בעיני, חדא, דאפילו האומרת מאיס עלי, אלו רצה הבעל להשהותה לכופה ולצערה שלא לגרשה הרשות בידו, אם כן מהו שאמרו שאין כופין אותה הא ודאי כופין אותה אילו רצה הבעל, ועוד, דבדאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה מאי כפייה דעבדין לה בשיהותה, הא איהי הכין אמרה, ובכך היא רוצה שלא תפסיד כתובה בבת אחת, אלא שישהה שיצטער הבעל עד השלמת כתובה או יוציא ויתן כתובה.
ועוד, דהא משמע דבדאמרה מאיס עלי אינה יוצאה לאלתר ומפסדת כתובה אלא לאחר שהיית שנים עשר חדש, כמסקנא דגמרא דאמרינן בסמוך, והשתא דלא איתמר לא כמר ולא כמר וכו', ומשהינן לה תריסר ירחי אגיטא, ובכדי לא אמרינן דמסקנא דגמרא פליגא אדאמימר. ועוד, דההיא דאמימר נמי לכאורה משמע דמסקנא דגמרא נמי היא מדאמרינן הוה עובדא ואכפייה מר זוטרא ונפק מינה רב חנינא מסורא, דאמר נמי ולא היה ההוא סיעתא דשמיא הואי. ועוד, דהא משמע דהלכתא כרבותינו מדדרש רב נחמן בר רב חסדא הכי, ורב נחמן בר יצחק ור' חנינא דקיימי כוותייהו, ורבה ורב ששת נמי דאמרו הלכה נמלכין בה. ואם איתא דאמימר דהוא בתרא מפרש מורדת דמתניתין, דאלמא משמע דאית ליה כמתניתין אם כן קיימא לן כוותיה דבתרא הוא, ולמה נעשה אמימר חולק על אשלי רברבי.
ורב חננאל ורבינו אלפסי ז"ל כרבותינו פסקו, ומסתברא דאמימר לא בירר בדבריו כמאן אי כמתניתין ואי כרבותינו, והכי קאמר היכי דמיא מורדת דכופין אותה בפחיתת כתובתה מעט מעט כתנא דמתניתין, ואלו חזרה בה הפסידה כנגד מה שעמדה במרדה, או בהפסד כתובתה כולה אחר ד' שבתות של הכרזה לדעת רבותינו, ומביישים אותה בהכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כגון דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, דכיון שמתכוונת לצערו, ומרד זה אינו בא אלא מצד רוע הלב ושמא עיניה נתנה באחר, דין הוא שנכוף אותה להפסיד כתובתה מיד או כולה או מקצתה ולביישה באסיפת עם, אבל אמרה מאיס עלי ולא כייפינן לה כלל להכריז עליה ולגנותה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ולא לפחות מכתובתה כלל עד שיעברו עליה י"ב חדש, ואם חזרה בה בינתים לא הפסידה כלום מכתובתה דאנוסה היא זו, ואין כאן חשש שמא נתנה עיניה באחר, דכיון דרוצה לצאת ממנו בלא כתובה, דרגלים לדבר שאין כאן רמאות של כלום ואף על פי שהיא רוצה לצאת בלא כלום, ואינה חוששת לפחיתת כתובתה, ובלבד שיגרשנה מיד, אפילו הכי קרי' להכרזה בבתי כנסיות ולפחיתת כתובתה כפייה, לומר שמרחיבין לה זמן בלא הכרזה ובלא הפסד של כלום, אולי תחזור בה ותתרצה בו. וכן פירש ר"ח ז"ל לקמן.
ומשהין לה תריסר ירחי אגיטא: ואם אמר לה הבעל אתן לה הגט לאלתר ואטול כל נכסיה, לא משגחינן ביה, אלא משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא להמלך בה, והא דאכפייה מר זוטרא, שהיה מצער אותה להכריז עליה בבתי כניסות ובבתי מדרשות ולפחות מכתובתה מיד. ואסיקנא דאין כופין אותה כלל, והא דאמר זוטרא סיעתא דשמיא הואי.
כלתיה דרב זביד הוה תפיסה חד שיראי: פירש רש"י ז"ל: דאי מרדה ואמרה מאיס עלי. וכן משמע ודאי, דאלו באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, בהא אפילו תפסה בלאותיה של נכסי צאן ברזל מפקינן מינה, דהא לכולי עלמא פוחת הוא עד כנגד כתובתה ואפילו בלאות של נדוניא הקיימין, ואפילו קרקע שהכניסה לו במשמע, דלא חידש ר' יוסי אלא שהוא פוחת אפילו כנגד נכסי מלוג, דאלמא לרבנן אפילו קרקע של נכסי צאן ברזל פוחת כנגדו והולך, וכמו שכתבתי במשנתינו. ואין לפרשה באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ובבלאות של נכסי מלוג, דהא נמי משמע דלרבנן אפילו לא תפסה מפקין מיניה ויהבין לה, דהא לא אמרו אלא עד כנגד כתובתה, ונכסי מלוג אינן בכלל כתובתה כלל, וכדתנן (לקמן פ, ב) מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה, דאלמא הנכסים הנכנסים והיוצאים עמה שהן נכסי מלוג [אין לשון כתובה בכל מקום כולל אותם, ולא שנא נכסי מלוג] שהיו לה בשעה שהתחילה למרוד, ולא שנא שנפלו לה לאחר מכאן, לא הפסידה מהם כלום לדעת רבנן.
ור"ח ז"ל שפירש בשתפסה בלאות של נכסי מלוג, נראה שסמך על גמרא דבני מערבא שכתבתי במשנתנו, ואינה ראיה דאפשר לפרש פרה פרנין, נכסי צאן ברזל שהם שבח כתובתה כמו שכתבתי שם. ועוד ראיה לדברינו מדאמרינן בריש פרקין (נד, ב) תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למורדת, ואם איתא דהפסידה אפילו בלאותיה הקיימין של נכסי מלוג שהיו לה בשעת מרדה, מאי שנא משום תנאי כתובה ככתובה, לא יהא אלא נכסים שנתנו לה במתנה או שנתן לה במתנה הוא אחר שנכנסה, הרי פוחת והולך הוא כנגד כל נכסיה, אלא ודאי משמע דדוקא נכסים שנכנסו בכלל כתובתה פוחת אבל נכסי מלוג אינו פוחת כלל.
ומיהו ודאי בתשובות רבנו האי גאון ורבנו אלפסי ז"ל נמצא שדנו דאפילו מתנה לחוד דבתר נשואין מפסדא, וכן דעת הרב הלוי אבן מגאש ז"ל, ולפי דבריהם איכא למימר דהתם קא משמע לן דאפילו תוספת מפסדת, וכל שכן מתנה שנתן לה הוא, דאדעתא למישקל ומיפק לא יהב לה, וכן תירץ לדעתם הרמב"ן נ"ר. ומכל מקום אכתי משמע דמתנה שיתנו לה אחרים לא הפסידה כמו שכתבתי, ומינה דנכסי מלוג כלל כלל לא מפסדא.
פסקי הרי"ד
ת"ר המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרים בשבת ר"י אומר טרעפיקין ורבותינו חזרו ונמנו שיהא מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ושולחים לה שליח מב"ד שאפילו כתובתך מאה מנה הפסדתה פי' מכריזים עליה בבה"כ ובהמ"ד אולי תיבוש ותיכלם ותחזור בה וגם שישמעו קרובים וידברו על לבה ואם לא תחפוץ לחזור בה ורוצה הבעל לגרשה ולזכות בכל כתובתה נותן לה גיטא ומפסדת הכל אחת ארוסה ואחת נשואה ואפי' נדה ואפי' חולה וא' שומרת יבם פי' אחת ארוסה שאינה חפצה להנשא מפסדת מאתים זוז שיש לה מן האירוסין בתנאי ב"ד וגם שומרת יבם נמי שאינה רוצה להתייבם היא בכלל מורדת. אר"ח בר יוסף לשמואל נדה בת תשמיש היא א"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. אמר רמב"ח כשמכריזין עליה אין מכריזין עליה אלא בב"כ ובב"מ. א"ר דיקא נמי דקתני ד' שבתות זא"ז ש"מ:
שיטה מקובצת
אלא בבתי כנסיות וכו'. דאיכא רבים מכספא והדרא בה. ארבע שבתות בשבת מקבצין ובאין לשמוע הדרשא. הריטב"א ז"ל.
דיקא נמי דקתני ארבע שבתות פרש"י ז"ל דשבתות דנקט שבתות ממש שאין בהם מלאכה והכל מצויין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פי' לפירושו שאלו היה רוצה לומר ארבע שבועות הו"ל למימר שלשים יום כדאמרינן בעלמא. ויש גורסין דיקא נמי דקתני ארבע שבתות זו אחר זו ומפרש לה דכיון דקתני זו אחר זו ודאי שבתות ממש קאמר דאי ארבע שבועות פשיטא דסתם ארבע שבועות רצופות נינהו אבל בשבתות ממש הואיל ואיכא ימי חול בינתים ואינן תכופות ממש הוי ס"ד דדלמא לאו רצופות נינהו. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל דיקא נמי דקתני ארבע שבתות זו אחר זו כלומר ממה שהצריכו לומר שההכרזות יהיו בשבת למדנו שאין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהכרזה זו אינה אלא כדי שתתבייש ותחזור בה ודי כשתהיה במקום שמתקבצים כל בני העיר ואינו צריך להכריז בשווקים וברחובות ואע"פ שהכרזה אסורה בשבת לדבר אחר הכרזה זו שהיא למצוה כדי שתחזור האשה לבעלה מותרת.
וכ' הרמ"ה ז"ל וכי תימא ממאי דהני ד' שבתות דקתני יומי שבת בלחוד נינהו דילמא שבועי נינהו דמכרזינן בהו בכל יומא א"כ למה ליה למתני זו אחר זו דילמא ארבע שבתות ותו לא דמסתמא זו אחר זו משמע כדתנן גבי מדיר ב"ש אומרים שתי שבתות אלא להכי איצטריך למיתני זו אחר זו דמשום דמיירי ביומי דשבת סד"א כיון דלא סגיא דלא מפסקי ימי החול בינתים לא ליבעי זו אחר זו קמ"ל זו אחר זו דכל היכא דמיקרביה ימי מכרזה מנכר טפי דאוושא מלתא ואית לה כסופא טפי דיקא נמי מדאיצטריך רבא לאתויי זו אחר זו בדוקייה דאלמא לא סליק דוקייה אלא בתרווייהו. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל:
שתי פעמים שולחין לה אחת קודם הכרזה לכאורה נראה דה"ק פעם אחת שולחין לה קודם הכרזה וא' לאחר הכרזה קודם שיתחילו שאם תעמוד במרדה שתפסיד כל כתובתה וכמו כן שולחין אליה אחר כל ההכרזות אבל מורי הרב נר"ו אומר דשתי פעמים על כל הכרזה והכרזה קאמר דהוו להו שמונה הכרזות וסיועא למילתיה מן התוספות דתנינן התם ורבותינו חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ארבע שבתות ושולחין לה פעמים בכל שבת ורמי בר אבא בא לפרש התוספות ולומר לא תחשוב שאלו השתי פעמים שתיהן קודם הכרזה או שתיהן אחר הכרזה אלא אחת קודם הכרזה ואחת אחר הכרזה. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
וז"ל [רש"י] במהדורא קמא לאחר הכרזה לאחר שבת רביעית. ע"כ:
הא דאמר רבא הא בורכא איכא למידק דאטו כל מאן דפסיק כרבותינו קריא ליה בורכא וליכא למימר בורכא אלא באמורא דאמר דבר חידוש מטעמא דנפשיה כההיא דבשילהי פרק כסוי הדם ואין לפרש דאדרמי בר חמא דאמר פעמים שולחין לה מב"ד קאי ולומר דאין שולחין לה אלא בסוף ההכרזה וכדרבה בר רב הונא דאמר אין נמלכין בה דא"כ לא היה לו להפסיק בה בהא דדריש רב נחמן. ואולי אמר דמשום דהא מלתא לא תליא בטעמא אלא תקנתא בעלמא הוא דתקון אם איתא דברייתא לא משבשתא הוא לא הוה שביק ליה רבי ופסק כתקנתא קמייתא אלא בחזרה אלמא משבשתא היא דאי ר' לא שנאה ר' חייא מנין לו וא"ל רב נחמן בר יצחק דלא משבשתא היא דגברא רבא אסהיד עליה דמקובלת היתה בידם מן הגדולים ששנאוה בבית המדרש ואפילו הכי לא הדר ביה רבא ואמרינן איהו דאכתי לא הדר ביה כמאן סבירא ליה כי הא לומר דאשכח נמי רב ששת דלא סבר לה ואמר דמשבשתא היא ולא נשני' בבית המדרש. הרשב"א ז"ל. ורש"י תירץ עיקר קושיא שכתב ז"ל הא בורכא. דבר שאינו הגון. ע"כ.
עוד כתב הרשב"א ויש ספרים דגרסי אמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין ולפי גירסא זו פי' נמלכין בה שפוחתין בה מעט מעט ונמלכין בה עמה בכל יום אם תחזור בה או תפחות מכתובתה ואין מפסידין ממנה כל כתובתה בשעה אחת אחר ד' שבתות כרבותינו ורב הונא אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה אלא מודיעין אותה ואם לא חזרה בה מפסידין כל כתובתה אחר ארבע שבתות של הכרזה ואינו נראה כן מדברי רבינו אלפסי שהוא ז"ל כתב הא דרבותינו והא דנמלכין בה [דאלמא מ"ד נמלכין בה] כרבותינו ולפי דבריו גרסינן ביה וכך היא גרסת הראב"ד ולדברי רבינו אלפסי יש לפרש נמלכין בה קודם הכרזה ואחר הכרזה דזו ודאי היא המלכה שמזהירין אותה אם תחזור בה ואם לאו שנפסיד ממנה כתובתה אבל למתניתין דפוחתין כתובתה מעט מעט ואין נמלכין בה כלל אלא היא תחוש לעצמה. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותי' כלומר שמפסידין כל כתובתה לסוף ד' שבתות ולא שיפחתו לה בכל שבוע כדין משנתנו אמר רבא האי בורכא ואמרינן ואיהו כמאן סבר כלומר רבא דאמר בורכא כמאן סבר ואמרינן כי הא דאתמר הלכה נמלכין בה כלומר שפוחתין מכתובתה מעט מעט כדין משנתנו כן פרש"י ז"ל. וא"ת והיכי אמרינן ואיהו כמאן סבר דהא פשיטא דסבר כמשנתנו וי"ל דמשום משנתנו לא היה לו לומר הא בורכא דהא רבותי' ידעי לה למשנתנו ורצו לתקן תקנה זו שהתקינו דאיצטרכינן לתרוצי דאיהו אשכח אמוראי אחריני דבתר רבותינו דמחו לה לרבותינו אמוחא ומ"ה אמר דמאן דפסק כרבותי' אמר בורכא ועדיין אין הפירוש מחוור ועוד דאי מ"ד נמלכין בה רוצה לדונה כדין משנתנו גנובי גנבא למה ליה לימא הלכה כמשנתנו ועוד דלישנא דנמלכין בה לא אתי שפיר משום פחיתת כתובה דמשנתנו.
ור"ת ז"ל פירש הלכה כרבותינו כלומר במשמעות פשט לשונם שאין מתרין בה אלא פעם א' ולאפוקי מדרמי בר חמא דאמר ב' פעמים שולחין לה ורבא אמר הא בורכא דס"ל כרמי בר חמא ואמרינן ואיהו כמאן סבר דדחי לה לדרב נחמן בר רב חסדא משום דרמי בר חמא וקרי לה בורכא ואמרי' דסבר לה כי הא דאמר נמלכין בה כלומר שנמלכין בה גם לאחר ארבע שבתות ולנוסחי דגרסי ואינהו כמאן סברוה פירושו על רבא ורמי בר חמא ועדיין אין פירוש זה מחוור דלא אתי ביה שפיר לישנא דנמלכין בה.
והראב"ד פירש דר"נ הוה אמר הלכה כרבותינו ואין דנין אותה כמשנתנו כלל ואמר רבא דהא בורכא שאף רבותינו לא דחו דין משנתנו לגמרי אלא שהוסיפו עליה שאם תרצה יותר בדין רבותינו שדנין אותה בו והיינו דאמרינן ואיהו כמאן ס"ל ומהדרינן דסבר לה כמ"ד נמלכין בה כלומר שתברור באיזה מהם היא רוצה אם בדין רבותי' שתפסיד כל כתובתה בפעם א' לאחר ארבע שבתות ולא תפסיד כלום בנתים או בדין משנתנו שפוחתין והולכין ז' דינרין בכל שבוע ואם תחזור בה שתפסיד כל מה שעבר. וא"ת ומאי המלכה בעי והלא טוב לה דין משנתנו שיש לה מתון הרבה מדין רבותי' שאין לה שום מתון לאחר ארבע שבתות וטוב להפסיד שבעה דינרין בכל שבוע מד' שבתות אם חזרה בה. וי"ל דלמשנתנו איכא חומרא טפי שפוחתין לה אפילו מנכסי מלוג מה שאין כן בדין רבותינו ובדרמי בר חמא ליכא שום פלוגתא דאמוראי והכל מודים שכן תקנו רבותינו להתרות בה שתי פעמים.
ולהני פירושי דר"ת ז"ל והראב"ד ז"ל הלכה כרבותינו דכולהו מודו בה ולענין המלכה כיון דרב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר רב יצחק ור' חנינא ורבא משמיה דרב ששת סברי דאין נמלכין בה הכין הלכתא וגם לפירוש רש"י יש לפסוק הלכה כרבותינו כו'. ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל נמלכין בה פרש"י דרב ששת בא לחלוק על כל אותם שאמרו שמכריזין עליה וס"ל דאין מכריזין כלל אלא נמלכין בה כלומר ומחזירין אחריה שתחזור ממרדה ובינתים פוחתין לה מכתובתה כדקתני במתניתין וזה אינו נראה שהיאך אפשר לפרש שרב ששת חולק על תקנת רבותינו ועוד דלא ה"ל למימר האי לישנא אלא פוחתין לה מכתובתה. על כן נראה כמו שפירש רבינו יעקב ז"ל שנמלכין בה ר"ל דקודם שיכריזו צריך לימלך בה ולהודיעה שמפסדת כתובתה וגם רב שרירא גאון ז"ל כך פי' ולפי זה הפי' נמצא דרב ששת ורמי בר אבא תרווייהו ס"ל דנמלכין בה קודם הכרזה ואחר הכרזה ורבותינו ס"ל שאין מכריזין עליה אלא פעם אחת אחר המלכה ופלוגתא דאינך ורב ששת הויא עם רב נחמן בהכי.
וקשיא ליה למורי הרב נר"ו דהא בהדיא חזינן בתוספתא דבריהם כדכתיבנא לעיל והיכי מצינן למימר דרמי בר אבא דאמר שתי פעמים חולק עם רבותינו דאדרבה לפרש בא על כן נראה לי לפרש דמאי דאמר רב ששת הלכה נמלכין בה לא קאי (אלא) על התקנה הראשונה שהתקינו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות אלא על התקנה השנייה שהתקינו שאפי' אחר ההכרזות לא תפסיד כתובתה לאלתר אלא משהינן לה תריסר ירחי שתא ובתוך זה הזמן נחזר אחריה לחזור בה ועל זה אמר רב ששת הלכה נמלכין בה כלומר אף על פי שהכריזו עליה ארבע שבתות ושלחו לה ב"ד ב' פעמים אפ"ה לא יהבי' לה גיטא לאלתר אלא משהינן לה תריסר ירחא שתא הם היו יודעין אותה והתלמוד הזכירה לבסוף בשנגמר כל הענין. עד כאן:
וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן הלכה נמלכין בה ה"פ אומרין לה הוי יודעת שאם תעמדי במרדך לצער אותו אפי' כתובתיך מאה מנה הופסדה ואי בעית מפקי ליך ואי אמרה כתובתי אני רוצה ואם אי אפשר לי לגבותה ממנו איני רוצה להיות צרורה עמו מכריזין עליה ארבע שבתות ובתר הכי נפקא בלא כתובה ואם אמרה איני רוצה לצאת ממנו ובעיא דתפחות כתובתה ז' דינרין שומעין לה וכן פי' הראב"ד ז"ל.
אבל הרב ר' יהוסף פי' נמלכין בה פוחתין ז' דינרין בכל שבת ושבת עד שתגמר כל כתובתה ופסק הילכתא הכי אבל דעת רבי' הרב ר' יצחק אלפסי נראה שהוא נוטה לפירוש הראשון שמפני כך כתב דברי רבותי' ודברי רמי בר אבא שני פעמים שולחין דאתי' אליבא דרבותינו אע"פ שלא כתב ר"ח ז"ל כן. ע"כ:
גרסת הספרים רבה אמר רב ששת הלכה נמלכין בה ורב הונא בר יהודה אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה וק"ל דא"ה מאי מסייעין מינה לרבה סתם דהא פלוגתא דאמוראי היא אליבא דרב ששת ויש לפרש דאנן לא מייתינן לסייעתא אלא דרבה בר רב ששת דאמר נמלכין בה ומסדר תלמודא הוא דאייתי בתר הכי לאידך דרב הונא בר יהודה ויש גורסין בהיפך ולא נהירא משום קושיא דאמרן וי"ג בתרווייהו נמלכין בה ולא נהירא דהול"ל וכן אמר רב הונא בר יהודה. הריטב"א ז"ל:
היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אמרה מאוס עלי לא כייפינן ליה כן גורס רש"י ז"ל ופירש כן היכי דמיא מורדת שכופין אותה ופוחתין מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה ע"י פחיתת כתובה אבל אמרה מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאת בלא כתובה ע"כ.
ונראה מלשונו שהאומרת מאיס עלי כופין אותו לתת גט ותצא בלא כתובה. ואף הרמב"ם כן כתב שכופין אותו לגרש לאלתר שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ור"ת ז"ל כתב כמה פעמים יצאה הוראה בטעות בפנינו שהיו אומרים שהאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה וכשתתן עיניה באחר תאמר על בעלה מאיס עלי ובפרק בתרא דנדרים [צ ב'] חשו לזה ואמרו שהאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באיש אחר ומה הועילו בכך שהרי יכולה לומר מאיס עלי וכן בפרק המגרש [פח ב'] שאמרו שלא תהא תולה עצמה בגוי ומפקעת עצמה מיד בעלה והרי בטענת מאיס עלי תפקיע עצמה. ואף על פי שיש לדחות דהתם הוא שנוטלת כתובה אבל הכא שמפסדת כתובה לא תאמר מאיס עלי להפקיע עצמה מיד בעלה והא ליתא שאם נתנה עיניה באחר כל הממון כאין נגדה לתור אחרי עיניה ולבה ועוד דא"כ האומרת טמאה אני לך תהא נאמנת לחומרא אם רוצה להפסידה כתובתה והא לא אשכחן וכל גדולי הפוסקין הסכימו בזה לדעת ר"ת ז"ל שאין כופין בטענת מאיס עלי שמא עיניה נתנה באחר והביאו לזה כמה ראיות הן כתובות בחידושי' הארוכין שבהן הא דתנן אלו שכופין אותן להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והנהו באומרת מאיס עלי דלא הוינא בהדיה כדאיתא בפרק המדיר ואפ"ה טעמא דחזינן שהיא טוענת אמת הא לאו הכי אין כופין. ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשנה שלו דהתם הוא לכופו להוציא ולתת כתובה אבל בלא כתובה בכל מקום כופין כשאמרה מאיס עלי הא ליתא דאנן לא אדכרי' בההיא מתני' כתובה כלל אם החדוש שחדש שם היינו שכופין אותו להוציא ולתת כתובה איך הניח כו' אלא ודאי דדין כפיה בלחוד אתא לאשמועינן וזו ראיה ברורה.
ור"ת פי' היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה כיון שאינו רוצה לתת לה כתובה אבל מצערנא ליה עד שיגרשני ויתן לי כתובה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה כיון שאומרת איני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיגרשני אם בא לימלך עמנו ניתן לו עצה שיגרשנה ויפטרנה מיד בלא איחור ולא כופין לה להיות עגונה ומר זוטרא אמר כייפינן לה שניתן לו עצה שלא יגרשנה עד שיפחות כל כתובתה שמא יבא שום ב"ד טועין ויאמרו דבאונס מחלה ולא הפסידה כתובתה ולישנא דכופין לא דייק כי האי פירושא. והר"י הלבן ז"ל פירש לא כייפינן ליה שימתין מלגרשה כדי שיפחתו אפילו נכסי מלוג שלה ומר זוטרא אמר כייפינן לה כדי שיפחתו כל נכסי מלוג שלה דבהא דאמרה מאיס עלי אפי' רבנן דמתני' מודין שפוחתין אפי' מנכסי מלוג שלה ואין פי' זה נכון דהא קי"ל כרבותינו ששוברת כתובתה בפעם אחת ושוב אין כאן פחיתה וי"ג אבל אמרה מאיס עלי לא כופין ליה ומר זוטרא אמר כופין ליה וה"פ דבמורדת גמורה הוא דכופין ליה שלא תפסיד כתובתה אלא בפחיתה בכל שבוע כדין משנתנו או לאחר ד' שבתות כרבותינו אבל האומרת מאיס עלי לא כופין ליה בכך שימתין כל כך אלא תפסיד כתובתה לאלתר ואע"פ שחזרה אין לה תקנה וכ"ש בנתגרשה או נתאלמנה ומר זוטרא אמר כייפינן ליה שלא תפסיד כתובתה לאלתר אלא כדין מורדת גמורה כי אולי תחזור בה ויסור מאיסותה דהא הוה עובדא ואכפיה מר זוטרא ונסתלק מאיסותה וחזרה בה ונפק מיניה רב חנינא מסורא ודחינן דהתם סייעתא דשמיא הוה ולעולם לא כייפינן ליה והא דאמרי' דמשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא היינו לאחר שתפסיד כתובתה כדי לעגנה.
ורבינו ז"ל פי' היכי דמיא מורדת דדייני' ליה כדין משנתנו או כדין רבותינו דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שהרי היא מודה על עצמה שאינו שנוי לה אלא שרוצה לצערו מפני איבה שיש ביניהם וכיון שכן ראוי לקנסה כדי שתחזור בה אבל אמרה מאיס עלי כייפינן לה בשום קנס בכתובתה ואין נזקקין להן כלל כי אולי הוא כדבריה שנכנס לה מאיסותא בלבה ואם הוא כן ודאי אין לנו לכופה לחזור לו דאסור להזקק לה בשנאה ובנים שיהיו לו ממנה יהיו מבני תשע מדות דכתיב בהו המורדים והפושעים כדאיתא במסכת נדרים [כ ב'] והילכך מוטב שלא נזקק לה ויכופנה הבעל בכל כפיות שיוכל הן בעכוב מזונות הן בכיוצא בו ומר זוטרא אמר כייפינן לה בדין מורדת שהדבר קרוב יותר דבשקרא קאמרה ואפילו הוה קושטא מתוך כפיה זו תתן לבה על עצמה ותסור מאיסותה והדרא ליה דאי לאו דאזדא מאיסותא לא הוה הדרא ליה והיינו דמייתי' ראיה דאכפייה רב חנינא מסורא ונפק מיניה גברא רבא ואי לאו דאזדא מאיסותא לא הוה גברא רבה דבן מורדת ושנואת הלב הוא ודחינן דאין למדין מן החידוש דדילמא ההיא סייעתא דשמיא הוה אבל בעלמא תקנתא למאיסותא לא עבדינן. והילכתא כאמימר וזה היה נראה פי' נכון וחדש אבל לא מצינו לאחד מרבותינו שפירשו כן אלא כולם הסכימו שהאומרת מאיס עלי ראוי לקנסה יותר בכתובתה ועובדא דבסמוך לא אתי שפיר להאי פירושא אבל י"ל דהא דאמרינן דלא כייפינן לה היינו דלא כייפינן לה לאלתר אלא דעבדי' כדאמרינן לקמן ומשהינן לה י"ב חדש אגיטא ובתוך כך לא תפסיד כלום כי אולי האמת עמה ואינו בדין שתבעל לשנוי לה וכן עיקר. הריטב"א ז"ל:
כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא פירש"י ז"ל דאימרדא דאמרה מאיס עלי והוה תפיסא חד שירא שהכניסה לו בכתובה ונראה שהצריכו לפרש כן משום דקשיא ליה דאי במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה הא לדין משנתנו פוחתין והולכין נדונייתה ואף על פי שהיא תופסת בהן ולרבותינו ג"כ הרי היא מפסדת כל כתובתה שהיה לה לפחות ואף על פי שתפסה ואם נאמר שהשירא הזאת מנכסי מלוג שלה היה אם כדין משנתנו הרי פוחתין מנכסיה אפי' מה שתפסה ולדעת הירושלמי אפילו לרבנן ולפי הפי' הראשון לא קנסי לה רבנן בנכסי מלוג שלה כלום. ואם לדין רבותינו הרי לא קנסוה אלא בכתובתה לדברי הכל וכדתניא הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת הכל אבל בנכסי מלוג שלה לא קנסוה כלל ואפילו במה שלא תפסה כלל וא"ת והיכי קרינן לה דאימרדא דהא לא מקריא מורדת אלא היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כדאיתא לעיל הא ליתא דכל שמסרבת על בעלה מורדת היא ואין לך מסרבת יותר מן האומרת מאיס עלי ולעיל הכי אמרי' היכי דמיא מורדת שנדונת בדין משנתנו או בדין רבותינו האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה אבל מורדת האומרת מאיס עלי אינה בדין זה. ויש שפירשו דהאי אימרדא היינו שאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ואף על גב דבדין משנתנו פוחתין מנדונייתה ואפי' מנכסי מלוג שלה ואפילו שתפסה לרבותינו שקנסוה להפסידה הכל בפעם אחת כשם שהקלו שלא לקנסה בנכסי מלוג שלה הקלו עליה ג"כ לענין בלאותיה קיימין. והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל:
איכא דאמרי יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה קיימין אמר להו רב גמדא משום רב זביד גברא רבא הוא אפכיתו ליה לדינא עילויה פירוש לפי שאתם יודעים דלא יערער עליכם מרוב ענותנותו. והא אמר רב כהנא מבעי בעי לה רבא ולא פשט הקשו בתוס' מאי קושיא אדרבא משום דלא פשט הוי דינא דנכסי היכא דקיימי לוקמי ותירצו דאינהו הוו אמרי שלא הפסידה בלאותיה קיימין ואפילו מה שלא תפסה אלא שהוא ברשות הבעל ורב גמדא אמר להו דכיון דמבעי בעי לה רבא ולא פשיט לית לן לאפוקי מיניה מאי דתפיס בעל ואין זה נכון כל הצורך דא"כ מאי דקאמר רב גמדא השתא הוי מאי דפסיק תלמודא דתפסה לא מפקינן מינה ודלא תפסה לא יהבינן לה ולפי זה הוה לן למימר והלכתא כרב גמדא ומאי האי דאמרינן והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דמשמע דלא אתינן למפסק כחד מהני אמוראי אלא דעבדינן הכרעה שלישית.
לכך יש לפרש דרב גמדא לפום האי לישנא בתרא סבר דכיון דמבעי בעי לה רבא ולא פשיט נכסי בחזקת בעל קיימי כיון שקבלם עליו כנכסי צאן ברזל ואפי' מאי דתפסה מפקינן מינה אבל אמימר וחביריו היו סבורים דאדרבה נכסי צאן ברזל בחזקתה דאשה קיימי משם שבח בית אביה ואם אמרה שלי אני נוטלת שומעין לה הלכך אפילו מאי דתפס בעל מפקינן מיניה ויהבינן לה ותלמודא פסק דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ולא איתברר נכסי בחזקת מי נכסי היכא דקיימי קיימי ומאי דתפסה אפילו תפסה בעדים לא מפקינן מינה ומאי דלא תפסה לא יהבינן לה וכן הלכתא ובקרקעות דלאו בני תפיסה נינהו חולקין. הריטב"א ז"ל.
ויש ליישב שיטת התוספות דסברת התלמוד היא דלא שבקינן סברת אמימר וחביריו דהוו רבים ועבדינן כרב גמדא דהויא ליה יחידאה ולא שבקינן פשיטתו דידהו דהוו בתראי משום ספיקא דרבא הלכך אי הוו ידעינן סברייהו הוה פסקינן כוותייהו והשתא דלא ידעינן היכי קא אמרי אי הפסידה אי לא הפסידה לכך אי תפסה לא מפקינן מינה ואי לא תפסה לא יהבינן לה והיינו דקאמר השתא דלא אתמר לא הכי ולא הכי פירוש דלא ידעינן אמימר וחביריו מאי קא מיירי כנ"ל. ואע"ג דכתבו התוספות במסכת ע"ז (דף סג ב') דבכל מקום שהוא אומר ויתיב פלוני גבייהו מזכירו כן לפי שהוא הודה להם דבר חדוש הרי דהכא נמי הודה להם רב גמדא דבר חידוש אלא דאמימר וחביריו לא הודו לו לחידושו ופשיטא להו מאי דמבעיא ליה לרבא וכדכתיבנא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה