המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים ואמר אבי תקראו [תקראי] לי ומאחרי לא תשובו [תשובי]
"ואומר" - אמרתי בענין זה תקראי לי אבי ולא תשובי מאחרי עד עולם
"ואתן לך" - ולזה נתתי לך ארץ חמדה נחלה מפוארה לכל צבאות הגוים כי כולם משתוקקים ומתאוים לה ומפארים אותה על כי הוא מקום השראת השכינה והוא מבוא גדול לירא את ה' להיות כמלאכי מעלה
"ואנכי אמרתי" - מתחילה כשלקחתיך לי לעם אמרתי בלבי באיזה ענין אשימך בין הבנים ודומה להם ר"ל להיות דומים למלאכי מעלה הנקראים בני אלהים כמ"ש ויבואו בני האלהים (איוב א)
"ואנכי" נגד מה שאומר שאז יקוו כל הגוים לירושלים וכל העולם יכירו אמונת ה', אמר כי תחלה חשב ה' מחשבות להבדילם מכל הגוים, ולהפרידם בארץ מיוחדת, ודמה אותם במשלו כמי שיש לו בת אחת אהובה בין בנים רבים, שחושש מלהשית דירתה בין הבנים פן יריעו לה או יוציאו אותה לתרבות רעה ולכן נותן לה נחלת שדה וכרם מיוחד, וז"ש "ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים", שחששתי בל תתערבי בגוים, ולכן "נתתי לך ארץ חמדה", היו בו ב' ענינים,
א) שמצד עצמה היא ארץ חמדה,
ב) שהיא "נחלת צבי" שיהיה בה קיום לנצח.
"ואומר בלבי" ע"י שהיא ארץ חמדה "אבי תקראי לי" ותכיר הטובה וע"י שהיא נחלת צבי וקיום, "מאחרי לא תשובי" כי תתקיימי ביראתי כמו שתתקיים תמיד הנחלה בידכם:
ביאור המילות
"ארץ חמדה, נחלת צבי". הצבי מובדל מן החמדה, שצבי הוא היופי מפני חוזק הדבר וקיומו, ומשתתף עם מצב ויצב, וכן עם נחלה מקושר מושג הקיום לדור דורים, וצבאות גוים מוסב לשניהם, חמדת וצבי של צבאות גוים: