טור חושן משפט שצ
<< | טור · חושן משפט · סימן שצ (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
רגל הוא אב דושלח את בעירה דכתיב בקרא הוא שהבהמה הולכת ברגלה ומזקת דרך הילוכה והוא דבר שדרכה בכך ואין לה בה הנאה וכל הדומה לדברים אלו הוא תולדתו ודינו כמותו כיצד כגון שהזיקה בגופה דרך הילוכה או בשערה או בשליף שעליה או באוכף שעליה או בפרומביא שבפיה או בזוג שבצוארה או במשאוי שעליה ותרנגולים שהיו פורחים ממקום למקום ושברו כלים בכנפיה או שהיו מהדסין על גבי עיסה או פירות וטינפום או נקרו בהם וכן כל דבר המחובר בגופה כגון עגלה המושכת בקרון והוליכתה על גבי כלים ונשברו כל אלו דינן כמו רגל כשכשה בזנבה כדרך כל הבהמות ודאי אורחה הוא אבל בכשכוש רב מיבעיא אי הוי אורחא אי לא הוי אורחא והוי תולדה דקרן (כקרן) וכתב הרמב"ם ז"ל דלא איפשיטא אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דאיפשיטא והוי אורחה ותולדה דרגל היא אבל כשכשה באמתה מיבעיא ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם אם כשכשה באמתה בר"ה פטור שמא רגל הוא ואם תפש הניזק גובה חצי נזק דשמא קרן הוא וחייב בר"ה חצי נזק ואם הלכה ברשות הניזק והזיקה גובה נזק שלם אם תפש ור"י פירש כיון דספיקא דדינא הוא לא מהניא ביה תפישה ואפילו תפש מפקינן מיניה ואם הזיק בר"ה שמא רגל הוא וברשות הניזק אם תפש גוף המזיק מנכין לו ממנו ה"נ ואפי' אם הזיק לאדם אחד בר"ה וברשות הניזק דינא הכי ואינו יכול לומר אם תאמר שהוא קרן תתחייב בר"ה וא"ת רגל תן לי נזק שלם ברשות הניזק אלא הולכין בשניהם להקל:
בהמה שהלכה בר"ה והתיזה ברגליה אבנים או צרורות ושברה כלים אורחה הוא ופטור בר"ה ותולדה דרגל הוא ואפ"ה אינה חייבת ברשות הניזק אלא חצי נזק אבל משלמת מן העלייה דודאי תולדה דרגל הוא אלא שהלכה למשה מסיני שאינה משלמת ברשות הניזק אלא חצי נזק וכן כל כיוצא בזה דמידי דאורחה לא שנא צרורות כדפרישית לא שנא תרנגולין שהדסו והעלו עפר או צרורות ושברו כלים ל"ש צרורות דשן כגון חזיר נובר באשפה והתיז צרורות והזיק.
בהמה שהטילה גללים לעיסה וקלקלה היינו צרורות וכגון דדחיק לה עלמא שאין מקום לנטות אנה ואנה דאי לאו הכי הוי שינוי.
בהמה שהלכה בר"ה והתיזה שם צרורות והלכו לרשות הניזק ושברו שם כלים משלם חצי נזק היתה מהלכת ברשות הניזק ודרסה על כלי ושברתו וניתז ממנו שבר על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל השני חצי נזק ואין חילוק בין כחו לכח כחו שאם הותז שבר מהכלי שנשבר על ידי התזה על כלי אחר ושברו חייב עליו ג"כ חצי נזק דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר ונשבר שם משלם נזק שלם אע"פ שלא נשבר תחת רגלה חשבינן ליה כאילו שברתו בשעה שדרסה עליו הלכה ברשות הניזק ובעטה ברגליה ומכח הביעוט ניתזו צרורות ושברו כלים מיבעיא לן אם יש שינוי לצרורות ואינו משלם אלא רביע נזק אי לא ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם חייב רביע ואי תפש חצי נזק לא מפקינן מיניה וזהו בזמן שדנין קנס אבל האידנא דלא דנין קנס אא"כ תפש לעולם גובה החצי ולדעת ר"י שאין מועיל תפישה לספיקא דדינא אפילו אם תפש אינו גובה אלא הרביע ואם הלכה במקום שאי אפשר לה שלא תתיז ובעטה והתיזה מיבעיא אי אורחה הוא ומשלם פלגא אי לאו אורחא ויש שינוי לצרורות ואינו משלם אלא רביע ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם שאם הוא ברשות הניזק חייב רביע ואי תפש חצי אין מוציאין אותו מידו ואם ברשות הרבים פטור דשמא רגל הוא ואי תפש רביע נזק אין מוציאין מידו דשמא שינוי הוא ואינו תולדה דרגל אלא צרורות בשינוי ולדעת ר"י דלא מהניא תפישה אם תפש ברשות הרבים מפקינן מיניה וברשות הניזק אי תפש גוף המזיק גובין לו ממנו רביע וכשם שחייב על כח שיש בו ממש כמו שהתיז צרורות כך חייב על כח שאין בו ממש כגון סוס שצנף וחמור שנער ושברו כלים בכח קולם ותרנגול ששבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו בד"א שיש בו זרעונים דהשתא הוי אורחיה אבל אין בו זרעונים הוי שינוי ולא דיינינן ליה השתא ואם תפש גוף המזיק גובין הימנו רביע והרמב"ם כתב שאף אם אין בו זרעונים משלם חצי נזק שהוא משונה ולא נהירא דכיון שהוא שינוי דצרורות אינו משלם אלא רביע וכן השיג עליו הראב"ד:
תרנגול שהיה הולך ושבר כלים דרך הילוכו אורחיה הוא ומשלם נזק שלם היה חוטין או רצועה קשורה ברגליו ושבר בה את הכלי אם גררה ושברה דרך הילוכו הוי כגופו ומשלם נזק שלם זרקה ושבר בה את הכלי משלם ח"נ בד"א בחוט של הפקר או שיש לו בעלים והצניעוהו ונקשר מאליו אבל אם החוט של בעל התרנגול ולא הצניעוהו אפילו נקשר מאליו וזרק התרנגול ושבר בו חייב נזק שלם דלא אמרינן בצרורות דמשלם חצי נזק אלא כשהתיזה דבר הפקר אבל אם מתזת דבר שיש לו בעלים ולא הצניעו ושבר בו הכלי יש בו חיוב נזק שלם אבל הצניעו בעליו או שהוא הפקר ונקשר מאליו ושבר בו דרך זריקה חייב בעל התרנגול חצי נזק ואם הזיק החוט אחר שנח פטור דהוה ליה בור וכתיב כי יכרה איש בור ודרשינן ולא שור בור לפיכך החוט שיש לו בעלים ולא הצניעו ונקשר מאליו ברגל תרנגול של הפקר חייב בעל החוט הכל בין שבר בו דרך גרירה בין זרקו ושבר בו וכתב הרמ"ה ז"ל אלא שיש לחלק שאם הזיק אחר שנח חייב משום בור המתגלגל ונפקא מיניה לפטור בו הכלים ואם בהדי דאזיל אזיק חייב בו משום אשו ואם יש לחוט בעלים וגם לתרנגול בעלים והזיק בו דרך גרירה משלם כל אחד החצי ואם הזיק בו דרך זריקה משלם בעל התרנגול רביע ובעל החוט שלשה חלקים ואם הזיק לאחר שנה פטור בעל התרנגול וחייב בעל החוט הכל ואם קשר אדם החוט ברגל התרנגול הקושר חייב בכל לא שנא יש לו בעלים ולא הצניעוהו ולא שנא אם הוא של הפקר אפילו שלא נתכוין הקושר לזכות בו:
תרנגול שהיה מחטט בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי אם עיסה דבוקה בחבל דהשתא אורחיה הוא או אפי' אין בו עיסה והוא בלוי שדרכו לפסוק ע"י חטיטת התרנגול חייב בין על החבל בין על הדלי נזק שלם ואם החבל חדש ואין עיסה דבוקה בו משונה הוא ואינו חייב אלא חצי נזק בין על החבל בין על הדלי ואם הוא הולך אחר הדלי ומגלגלו עד המקום שנשבר שם חייב נזק שלם:
הכלב והגדי שקפצו מן ראש הגג ושברו כלים משלם נ"ש ואם נפלו והכלים סמוכין לכותל שאין ראוי לישבר ע"י קפיצה פטור דאונס הוא ואם הכלי ארוך וראשו הא' קרוב לכותל וראש הב' רחוק בענין שראוי לישבר ע"י קפיצה ונפלו קרוב לכותל ושברו חייב דתחילתו היה בפשיעה ע"י קפיצה לפיכך חייב אע"פ שסופו באונס ואם הכותל צר אפי' אם קרובים לכותל ונפלו חייב ואם דלגו ממטה למעלה ושברו כלים אנוס הוא ופטור לגמרי ורב אלפס כתב שחייב חצי נזק ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל אלא פטור לגמרי בד"א דאמרינן ממעלה למטה דחייב נזק שלם כשקפצו כדרכם אבל אם שינו כגון שהכלב קפץ ברקידה והגדי בסריכה אינו משלם אלא חצי נזק ואדם ותרנגול בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה אורחיה הוא וחייב נזק שלם ונ"מ מי שמסר ביתו לחבירו לשמור והיא בו חרש ש"ו צריך לשמרם שלא ידלגו מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה:
והרמב"ם כתב קפצו ממטה למעלה משלם ח"נ מלמעלה למטה נזק שלם והוא שנתלה הגדי ונסרך וקפץ הכלב אבל אם נסרך הכלב וקפץ הגדי בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה נזק שלם ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע"י שינוי טפי מכי אורחיה:
בית יוסף[עריכה]
רגל הוא אב דושלח את בעירה דכתיב בקרא הוא שהבהמה הולכת ברגלה ומזקת בדרך הילוכה וכו' בריש ב"ק (ב:) תניא ושלח זה הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור ובסוף ההוא פירקא תנן (טו:) הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה ובריש ב"ק אמרי' אי לאו קרא יתירא הו"א או הא או הא או רגל דהזיקו מצוי או שן דיש הנאה להזיקו ומ"ש וכל הדומה לדברים אלו הוא תולדתו ודינו כמותו וכיצד כגון שהזיקה בגופה דרך הילוכה וכו' עד או במשאוי שעליה בריש ב"ק (שם) ומשמע דכל הני במזקת בהן דרך הילוכה הוא דאי לאו הכי אינם ענין לרגל וכן כתב רש"י כל היזק דרך הילוך שלא בכוונה הוי תולדה דרגל דהיזקו מצוי ואין כונתו להזיק: ובשערה. שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן. וכן כתב הרשב"א בגופה דרך הילוכה ובשערה דרך הילוכה בהנך שהן גופה ובגופה תני בהו דרך הילוכה באינך לא איצטריך. ומ"ש ותרנגולים שהיו פורחים ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהם או שהיו מהדסין ע"ג עיסה או פירות וטינפום או נקרו בהם ברייתא ברפ"ב דב"ק (יז:) ופירוש מהדסין מרקדין. ומ"ש וכן כל דבר המחובר בגופה כגון עגלה המושכת בקרון וכו' מימרא דרבה וברייתא שם: כשכשה בזנבה כדרך כל הבהמות ודאי אורחא היא אבל בכשכוש רב מיבעיא וכו' שם (יט:) יתיב רב יהודה נשיאה וכו' כשכשה בזנבה מהו א"ל אידך כי יאחזנה בזנבה וילך א"ה קרן נמי נימא וכי יאחזנה בקרנה וילך הכי השתא קרן לאו אורחיה הא אורחיה וכי מאחר דאורחיה מאי מיבעיא ליה כשכוש יתירה מיבעיא ליה וכתב הרא"ש כשכשה בזנבה מהו כשכוש יתירה מיבעיא ליה אי הוי אורחיה ופטור בר"ה כרגל או שמא כשכוש יתירה הוי שינוי ומשלם ח"נ וא"ל אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך ודאי אורחיה כמו רגל שאין מחוייב לילך אחר בהמתו ולשמר' שלא תזיק דרך הילוכה בר"ה אי הכי קרן נמי וכי יאחזנה בקרניה וילך אפ"ה חייב והאי נמי משונה הוא ונדמייה לקרן ומשני ליה דלא הוי שינוי כלל והוי כמו רגל והכי הלכתא עכ"ל אבל הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות נזקי ממון כשכשה בזנבה כשכוש רב שאין דרכה לעשותה תמיד והזיקה בר"ה או שכשכשה בגיד שלה בר"ה והזיקה פטור ואם תפס הניזק גובה ח"נ ממה שתפס שזה הדבר ספק היא אם אלו תולדות הקרן שחייב עליה בר"ה או תולדות הרגל שפטור עליו ברשות הרבים וכתב ה"ה בעיא ולא איפשטא שם ויש מי שסובר דההוא דזנבה כפשטה ליפטור שהרי היא כרגל דהא דקא הדר וכי יאחזנה בזנבה וילך אפילו אכשכוש יתרה קאי ואין כן דעת הרב אלא שהמשיב היה סבור שעל כשכוש כדרכו היא שואל ומתוך כך פסק שאם תפס אין מוציאין מידו:ומ"ש אבל כשכשה באמתה מיבעיא ולא איפשיטא שם:ומ"ש בשם הרמב"ם דאם תפס הניזק גובה ח"נ וכו' כבר כתבתי לשונו בסמוך:ומ"ש ואם הלכה ברשות הניזק והזיקה גובה נ"ש ואם תפס מבואר בדברי הרא"ש בפסקיו בפרק הנזכר לדעת האומרים דכל תיקו אי תפס לא מפקינן מיניה ומ"ש ור"י פירש כיון דספיקא דדינא הוא לא מהניא ביה תפיסה וכו' כ"כ הרא"ש בפסקיו בפרק הנזכר וכתב ה"ה בפרק ראשון מהלכות נזקי ממון שכן דעת הרמב"ן ז"ל ומה שהצריך רבינו שיתפוס גוף המזיק ומ"ש אפילו אם הזיק אדם אחד בר"ה וברשות הניזק דינא הכי וכו':
בהמה שהלכה בר"ה והתיזה ברגליה אבנים או צרורות ושברה כלים אורחה הוא ופטור בר"ה ותולדה דרגל הוא ואפ"ה אינה חייבת ברשות הניזק אלא ח"נ אבל משלמת מן העליה דודאי תולדה דרגל היא אלא שהל"מ שאינה משלמת ברשות הניזק אלא ח"נ בריש ב"ק (ב.) דייק מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן א"ר פפא [שם] יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן ואסיקנא [שם ג:] דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן וכי קאמר רב פפא יש מהן לאו כיוצא אתולדה דרגל רגל הא אוקימנא תולדה דרגל כרגל בח"נ צרורות דהלכתא גמירי לה ואמאי קרי ליה תולדה דרגל לשלם מן העליה והא מיבעיא בעי לה רבא לרבא מיבעיא ליה לר"פ פשיטא ליה לרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרה בר"ה וכתב הרא"ש כיון דקאמ' תלמודא דלר"פ פשיטא ליה ולרבא בעיא ליה עבדינן כרב פפא דפשיטא ליה ועוד דרב פפא בתרא הוא והלכתא כוותיה וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהל' נזקי ממון:ומ"ש וכן כל כיוצא בזה וכו' לא שנא תרנגולים שהדסו והעלו עפר או צרורות ושברו כלים ל"ש צרורות דשן כגון חזיר נובר באשפה והתיז צרורות והזיק בריש פ"ב דב"ק (יז:) ופרש"י נובר בחוטמו ובלע"ז פוריי"ר וכתב עוד חזיר הנובר ומתיז צרורות בחוטמו הוי נמי כצרורות דרגל דכל מה שהוא כחו ולא גופו קרי צרורות:ומ"ש בהמה שהטילה גללים לעיסה וקלקלה היינו צרורות וכו' שם (יח:) בהמה שהטילה גללים לעיסה רב יהודה אמר משלם נ"ש ורבי אלעזר אמר ח"נ ואוקימנא דפליגי בפלוגתא דסומכוס ורבנן בצרורות דלרבנן ח"נ ולסומכוס נ"ש והלכה כרבנן פירש"י גללים היינו צרורות ופריך בגמ' והא משונה הוא כלו' ותולדה דקרן היא דהא אין דרך בהמה להטיל גללים לעיסה דצרורות לא הוי אלא במידי דאורחיה ומשני דדחיק ליה עלמא ופרש" שעומד במקום צר ואין לה מקום לזוז משם: בהמה שהלכה בר"ה והתיזה שם צרורות והלכו לרשות הניזק ושברו שם כלים משלם חצי נזק משנה בפ"ק דב"ק (יז.):ומ"ש לרשות הניזק פשוט משום דרגל אינו חייב אלא ברשות הניזק: היתה מהלכת ברשות הניזק ודרסה על כלי ושברתו ונתז ממנו שבר על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל השני ח"נ שם במשנה ופרש"י ראשון נזקי רגל הן ומשלמת כולה ואחרון ע"י צרורות נשבר הלכך חצי נזק:ומ"ש ואין חילוק בין כחו לכח כחו וכו' שם (יט.) בעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי וכתב הרא"ש רב אלפס לא הביא הך בעיא משום דלסומכוס מיבעיא ליה ולית הלכתא כוותיה ול"נ דיש נפקותא גדולה בבעיא זו דמתוך בעייתו משמע דפשיטא ליה כח כחו ככחו דמי לכ"ע ולרבנן משלם על כח כחו ח"נ כמו על כחו ומבעיא ליה אי סומכוס גמר הלכה דצרורות לכח כחו לח"נ כמו לרבנן כחו או דילמא לא גמר הלכתא כלל ואף על כח כחו משלם נ"ש: דרסת על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר ונשבר שם משלם נ"ש וכו' שם (יז:) בעיא דאיפשט': הלכה ברשות הניזק ובעטה ברגליה ומכח הביעוט נתזו צרורות ושברו כלים מיבעיא אם יש שינוי לצרורות וכו' ולא איפשיטא שם (יט.) ופרש"י יש שינוי לרביע נזק לרבנן דאמרי צרורות כי אורחיה חצי נזק היכא דשינה בהן כגון בעטה ברגליה ומחמת ביעוט התיזה צרורות ושברה כלים מי חשוב שינוי והוי כתם ומשלם רביע נזק דהא אהעדתן ח"נ הילכך תמותן רביע נזק או אין שינוי לשלם רביע דלעולם ח"נ שאין תמות והעדאה בתם דלא אשכחן תם דמשלם בציר מפלגא והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות נזקי ממון וז"ל היתה הולכת בר"ה ובעטה והתיזה צרורות והזיקו בר"ה פטור ואם תפס הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל שהרי בעטה ברשות הניזק והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו שם חייב לשלם רביע נזק שזה שינוי הוא בהתזת הצרורות ואם תפס הניזק ח"נ אין מוציאין מידו ואפילו היתה מהלכת במקום שא"א לה שלא תתיז ובעטה והתיזה משלם רביע נזק ואם תפס הניזק ח"נ אין מוציאין מידו וכתב הרב המגיד סובר הרב ז"ל דאי אמרינן יש שינוי משמע קולא וחומרא קולא דאפילו ברשות הניזק רביע ותו לא חומרא דאפילו בר"ה משלם רביע נזק דהו"ל כתולדה דקרן דכי אמרי' צרורות תולדה דרגל ופטורים בר"ה דוקא כדרכן אבל ע"י שינוי אי אמרינן יש שינוי לצרורות אפילו בר"ה חייב ואינו משלם אלא רביע נזק דהכי גמיר לה הלכה מפי הקבלה דכל צרורות לא משלמי אלא חצי ממה שהיו ראוים לשלם הילכך כדרכן שהן תולדה לרגל ורגל משלם נ"ש הן משלמין חצי ודוקא ברשות הניזק אבל שלא כדרכן אם יש שינוי לצרורות הן תולדה דקרן וקרן תמה משלם ח"נ הן אין משלמין אלא רביע נזק ואפילו ברשות הרבים משלם ואי אמרינן אין שינוי בר"ה פטורים לגמרי ואפי' בשלא כדרכן כגון מחמת ביעוט וברשות הניזק חצי נזק ועלתה שאלה זו בתיקו ולפיכך כתב הרב בב' הבבות הראשונות מה שכתב כפי שטתו בתיקו האמורים בתלמוד עכ"ל :ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם חייב רביע ואי תפס ח"נ לא מפקינן מיניה כבר נתבאר בסמוך:ומ"ש וזהו בזמן שדנים קנס אבל האידנא דלא דנים קנס אא"כ תפס לעולם גובה החצי כלומר דהאידנא לא שייך למימר חייב רביע כיון דאין ב"ד מגבין שום קנס והיכא דתפס ח"נ הוא גובה ולא רביע בלבד ואע"ג דח"נ צרורות ממונא הוא את"ל דיש שינוי לצרורות רביע נזק דידהו הוי כח"נ דקרן תמה דאסיקנא בספ"ק דב"ק (טו:) דהוי קנסא והרא"ש כתב שם בפרק הנזכר טעם אחר דלא מצינו בבבל צרורות דביעוט הוי משונה וקנסא הוא:ומ"ש לדעת ר"י שאין מועיל תפיסה לספיקא דדינא אפילו אם תפס אין גובה אלא הרביע כבר כתבתי שדעת הרמב"ן והרא"ש כר"י וכתב הרא"ש בפ"ב דב"ק וכיון דלדידיה לא מהני תפיסה אפילו תפס אינו גובה אלא רביע. ואפילו לא תפס רביע מיהו גבי ומיהו ה"מ בזמן שדנין קנס אבל האידנא דאין דנין קנס אינו גובה כלום ומ"ש ואם הלכה במקום שא"א לה וכו' מיבעיא אי אורחא הוא ומשלם פלגא וכו' שם היתה מהלכת במקום שא"א לה אא"כ מנתזת ובעטה והזיקה מהו כיון דא"א לה אורחיה היא או דילמא השתא מיהא מחמת ביעוט קא מנתזה צרורות תיקו וכתב הרא"ש כיון דלא איפשר לה אורחא היא והו"ל צרורות כאורחייהו ופטור בר"ה או דילמא השתא מחמת ביעוט קא אתי והו"ל קרן ומשלם ח"נ אם אין שינוי לצרורות ברביע נזק וכן פרש"י:ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם כבר כתבתי לשונו בסמוך וכתב ה"ה שהוא י"ל מפרש כפרש"י וכתב הרא"ש וסלקא בתיקו ולדברי האומר דכל תיקו דתפס לא מפקינן מיניה הכא נמי אי תפס הבהמה משתלם ממנה חצי נזק ואף ע"ג דיש ספק ספיקא לחצי נזק דדילמא אורחיה הוא ופטור לגמרי ואת"ל השתא מיהת מחמת ביעוט קא אתי דילמא יש שינוי בצרורות לרביע נזק. ומ"ש ולדעת ר"י דלא מהניא תפיסה אם תפס בר"ה מפקינן מיניה וכו' ז"ל הרא"ש שם ולמאי דפרישית דכל תיקו אי תפס מפקינן מיניה אין נפקותא בבעיא זו אם התיזה בר"ה אבל אם התיזה בחצר הניזק אי תפש מגבינן ליה רביע נזק ומה שהצריך רבינו שיתפוס גוף המזיק. כ"כ ג"כ הרא"ש בהדיא אות ג': וכשם שחייב על כח שיש בו ממש כמו שהתיז צרורות כך חייב על כח שאין בו ממש כגון סוס שצנף וחמור שנוער ושברו כלים בכח קולם מימרא בפ"ב דב"ק (יח:) ומ"ש ותרנגול השובר כלים ברוח כנפיו ברייתא שם. ומ"ש או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו בד"א שיש בו זרעונים דהשתא הוי אורחיה וכו' שם תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נ"ש ואוקמי' כסומכוס אבל לרבנן אינו משלם אלא ח"נ ואקשינן והא משונה הוא שאין דרך תרנגול לתקוע בכלי ומשני דאית ביה ביזרוני ופרש"י שיש זרעים בכלי דאורחיה להכניס ראשו בתוכו ולאכול וכיון דאורחיה לאכול אורחיה נמי לצעוק:ומ"ש בשם הרמב"ם בפ"ב מה' נזקי ממון כתב ז"ל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאכלן על התבלין משלם נ"ש ועל הכלי משלם חצי נזק כח"נ צרורות שכך הוא דרכו ואם היה הכלי ריקן ה"ז משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות. וכתב ה"ה דעת רבינו דכי אקשינן והא משונה הוא לסומכוס בלבד הקשו דאי לרבנן מאן לימא לן שיש שינוי לצרורות שיקשו להדיא והא משונה הוא אלא לסומכוס הקשו לומר שאע"פ שלסומכוס משלם בצרורות נ"ש דוקא כדרכן שהן תולדות דרגל והלכתא לא גמיר אבל במשונה תולדה דקרן הוא ולא ישלם אלא ח"נ ופרקו דשדו בהם ביזרוני ודרכו בכך אבל לרבנן לא שני ליה כלל שאע"פ שמסופק לנו אם יש שינוי לצרורות דוקא בשיש שינוי בגוף המעשה כגון התזת צרורות ע"י ביעוט אבל כשאין שינוי בגוף המעשה כגון תקיע' התרנגול אע"פ שאין דרכו להכניס ראשו לאויר הכלים אין זה שינוי בצרורות אלא תולדה דקרן ועדיין צ"ע עכ"ל והרי"ף כ' תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נ"ש והוא דחזי ביה ביזרוני אבל לא חזי ביה ביזרוני משונה הוא וח"נ הוא דמשלם אמר רב יוסף אמר רב סוס שצנף וחמור שנער ושברו את הכלים משלם ח"נ וכתב עליו הרא"ש כל זה כתב רב אלפס בהלכותיו וכתב עליו בעל המאור ולא היא בין דהוה ביה בזרוני בין דלא הוה ביה בזרוני לא משלם אלא ח"נ דהא אוקימנא כסומכוס ולית הלכתא כוותיה ונ"ל שלא עמד בעל המאור על דעתו של הרי"ף ז"ל כי גם רב אלפס מודה דאין הלכה כרמי בר יחזקאל דאי לקבוע הלכה כמותו הביא דבריו לא הו"ל להביא דברי רב יוסף אאמרי בי רב אלא הביא דברי כולם להודיענו דכל כה"ג חשיב כחו כגופו והוי צרורות וממילא ידענא דהלכה כרבנן ואי לית בה בזרוני משלם רביע נזח את"ל יש שינוי לצרורות לרביע נזק עכ"ל וכ"כ נ"י והרשב"א כתב דאית ביה בזרוני ואפשר דהשתא דמוקמינן דאית ביה בזרוני ואורחיה היא לאו צרורות היא אלא כששברו בגופו כיון שהכניס ראשו בתוכו וכן נ"ל מדברי הרב אלפס ז"ל שפסק כן דאי לית ביה בזרוני ח"נ ואי אית ביה בזרוני נזק שלם דאלמא לאו משום צרורות וכסומכוס דלית הלכתא כוותיה אלא אפי' לרבנן ולא משום צרורות כדאמרן כנ"ל ועוד צריכה תלמוד לדעת הרב ז"ל משום דק"ל דא"כ הול"ל אלא דאית ביה בזרוני ודלא כסומכוס אלא כרבנן וכן משמע מן הירושלמי דגרסינן התם תרנגול שהיה פורח ממקום למקום והזיק בגופו משלם נ"ש ברוח שבין כנפיו משלם ח"נ סומכוס אומר נ"ש נפח בכלים ושברם משלם נ"ש ע"כ ומשמע דסיפא כ"ע היא דאי סומכוס לעבדה פלוגתא כרישא עכ"ל:ומ"ש רבינו על דברי הרמב"ם ול"נ דכיון שהוא שינוי דצרורות אינו משלם אלא רביע וכן השיג עליו הראב"ד בפ"ב מהל' נזקי ממון: תרנגול שהיה הולך ושבר כלים בדרך הלוכו אורחיה היא ומשלם נ"ש משנה בפ"ב דב"ק (יז:) התרנגולים מועדים לילך כדרכן ולשבר:
ומ"ש היה חוטין או רצועה קשורה ברגליו ושבר בה את הכלי אם גררה ושברה דרך הלוכו הוי כגופו ומשלם נ"ש זרקו ושבר בה את הכלי משלם ת"נ בד"א בחוט של הפקר וכו' אפי' שלא נתכוון הקושר לזכות בו שם במשנה התרנגולים מועדים לילך כדרכן ולשבר היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס ושבר את הכלי משלם ח"נ וגמ' (יט:) אמר רב הונא ל"ש אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב נקשר מאליו מאן חייב אילימא בעל הדליל היכי דמי אי דאצנעיה אנוס הוא ואי לא אצנעיה פושע הוא אלא חייב בעל התרנגול מ"ש כוליה נזק דלא דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור ח"נ נמי איש בור ולא שור בור אלא מתני' בדאדיי אדויי כי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר דליל הפקר א"ר הונא נקשר מאליו פטור קשרו אדם חייב משום מאי חייב א"ר הונא בר מנוח משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה ופרש"י ל"ש. דח"נ ותו לא: אלא שנקשר מאליו. הדלי ברגל התרנגול: אבל קשרו אדם חייב. הקושר נ"ש דהוי בור ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו. נקשר מאליו דמתניתין מאן חייב לשלומי ח"נ. אי בעל הדליל שאין התרנגול שלו פושע הוא כוליה נזק בעי לשלומי שהרי בורו הוא שהשליכו לר"ה: אלא דאצנעיה בביתו והוציאו תרנגול מביתו וחייב בעל התרנגול. איש בור ולא שור בור והאי דליל תרנגול כרהו. אלא מתניתין לא מיתוקמ' אלא באדייה אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים דהוי צרורות ואפילו קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח"נ בעל התרנגול והקושר פטו' שלא נתקל אדם בבורו ודרב הונא לא מיתוקמא אמתני' אלא בעלמא אתמר והכי איתמר דליל הפקר וכו' נקשר מאליו בתרנגול נתקל בו אדם פטור דמאן ליחייב דליל לית לי' בעלים בעל התרנגול נמי איש בור אמר רחמנא ולא שור בור קשרו אדם חייב הקושר דקנייה בהגבהה ויש להאי דליל בעלים. משום מאי מחייב דהא לאו בור מעליא הוא שהרי לא הזיק במקום שקשרו שם שהתרנגול גררו למקום אחר. בורו המתגלגל דמיחייב ליה בפ"ק בהצד השוה והתוספות כתבו קשרו אדם חייב לאו דוקא קשרו דה"ה אם היה במקום המוצנע והניחו במקום התורפה שפשע בו ואפילו לא הגביהו ולא קנאו ודלא כמו שפי' הקונדריס וכדבריהם כתב הרא"ש ז"ל היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס ושבר את הכלים משלם ח"נ ומוקי לה בגמרא בנקשר מאליו ובאדייה אדויי דהו"ל צרורות ובדליל של הפקר או בדליל של בעל התרנגול ואצנעיה דאי לא אצנעיה אע"ג דאדייה אדויי הוא משלם נ"ש דהא דצרורות משלם ח"נ היינו כשהתיזה דבר הפקר אבל אם התיזה ממון בעלים משלם נ"ש דצרורות אורחא הוא כאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו ודוקא בדאדייה אדויי אבל אם הזיקה תרנגול בדליל דרך הלוכו משלם נ"ש דדבר המחובר לגופו כגופו כמו עגלה המושכת בקרון ואם הזיק הדליל אחר שנח פטור בעל התרנגול דאמר קרא כי יכרה איש בור ולא שור בור ודליל דאית ליה בעלים ולא אצנעיה ונקשר ברגל תרנגול דהפקר בעל הדליל חייב ובתרנגול דאית ליה בעלים והזיק דרך הילוכו משלם בעל הדליל חצי ובעל תרנגול חצי ואי אדייה אדויי משלם בעל התרנגול רביע ובעל הדליל ג' חלקים כרבי נתן דאמר (ב"ק נג.) כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ודליל של הפקר וקשרו אדם חייב הקושר אפילו לא נתכוון לזכות בו משום בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה וכן נמי דליל דאית ליה בעלים אפילו לא אצנעיה בעלים וקשרו אדם חייב הקושר הכל ובעל הדליל פטור מידי דהוה אהופך את הגלל שם (כט:) דאפילו לא נתכוון לזכות בו חייב אם הגביהו למעלה מג' או שסלקו ממקומו שהיה מונח אפילו החזירו למקומו חייב דאסתלקו להו מעשה ראשון וזה כורה בור חדש והאי דקאמר רב הונא דליל של הפקר משום דבעי למימר נקשר מאליו ואי בדליל דאית ליה בעלים ולא אצנעיה חייב בעל הדליל עכ"ל. וכך הם דברי רבינו ומתוך דברי הרא"ש שכתבתי יתבאר לך שמה שכתב רבינו בשם הרמ"ה אינו אלא עד חייב בו משום אשו ומשם ואילך הוא תשלום דברי הרא"ש והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות נזקי ממון התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם ח"נ בד"א בשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהם מאיליו בעל התרנגולים פטור ואם היה לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל הצניע בעל החוט את החוט והתרנגולים דרסו עליו והוציאו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלי אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא וכתב ה"ה התרנגולין מועדין להלך כדרכן וכו' זה כתב על הסוגיא האמורה של משנה זו ואיני יודע למה לפי גירסת ספרינו וכבר הושג מזה עכ"ל וז"ל הראב"ד זה איני יודע מהו דהא קשרו אדם דקאמר ודאי בעל התרנגולים הוא והאי דקאמר חצי נזק משום דסבירא ליה כרבא דמספקא ליה דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר אי צרורות הוי אי גופה הוא דחוט הקשור בו הרי הוא כשליף שעליה מעתה כשנקשר החוט מאליו ונסתבך זה הכלי ונתגלגל ונשבר אמאי פטור מ"מ צרור דתרנגול הוא ואפילו בחוט של הפקר חייב ומה שאמר עוד שאם היה לחוט בעלים בעל החוט משלם חצי נזק דהו"ל כבור מתגלגל ומשמע ליה דבעל התרנגול נמי משלם חצי נזק שלא מצינו בבור ח"נ לאו מילתא היא דאי בתר דנח הזיק בעל החוט נ"ש הוא דמשלם בור הוא ובעל תרנגול פטור דאיש בור ולא שור בור אם ע"י הגלגול נשבר בעל החוט פטור דלאו בור הוא אלא צרורות דתרנגול הוא וכחו הוא ומ"ש אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא וה"ה בעל תרנגול הא לא מתוקמא אלא בשברו בתר דנח ומשום ולא שור בור דאי בהדי דאזל בעל תרנגול אמאי פטור עד כאן לשונו והרי"ף השמיט מימרא דרב הונא לפי שהוא דבר שאינו מצוי כ"כ:
תרנגול שהיה מחטט בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי אם עיסה דבוקה בחבל וכו' שם(יז.) בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו תא שמע תרנגולים שהיו מחטטים בחבל דלי ונפסק החבל ושבר הדלי משלמין נזק שלם שמע מינה בתר מעיקרא אזלינן תרגומה אחבל והא חבל משונה היא דמאוס בלישה והא נשבר דלי קתני אמר רב ביבי דקא אזיל מיניה ופרש"י דקא אזיל דלי מיניה. מיניה דתרנגול ולא נשבר על ידי גלגול למקום אחר אלא הוא דוחפו כל שעה ובשעת שבירה נמי ומה שאמר רבינו או אפי' אין בו עיסה והוא בלוי שדרכה ליפסק ע"י חטיטת התרנגול חייב בין על החבל בין על הדלי נ"ש כך כתבו שם התוספות והרשב"א ז"ל וכתב ה"ה בפ"ב מהלכות נזקי ממון שכך היא שיטת הרמב"ם ז"ל:
הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו כלים משלם נ"ש משנה שם (כא:) ויהיב טעמא מפני שהם מועדים ומה שאמר ואם נפלו והכלים סמוכים לכותל ושאין ראוי לישבר ע"י קפיצה פטור דאנוס הוא מבואר שם בגמרא ומ"ש ואם הכלי ארוך וראשו האחד קרוב לכותל וראשו השני רחוק וכו' עד לפיכך חייב אע"פ שסופו באונס כ"כ שם התו' והרא"ש ומ"ש ואם הכותל צר אפי' אם קרובים לכותלו ונפלו חייב מימרא שם ופרש"י בכותל צר. שמעקה צר ודחוק וכי הניחם בראש הגג הוה ליה לאסוקי אדעתיה דקפצי אמעקה כדרכן ומן המעקה שהיא צר נפלי ל"א צר משופע ומ"ש ואם דלגו ממטה למענה אנוס הוא וכו' שם ת"ר הכלב והגדי שדילגו ממטה למעלה פטורים מלמעלה למטה חייבים ופרש"י מלמטה למעלה פטורים. מנ"ש וחייבים בח"נ דמשונין הם וכ"כ הרי"ף ז"ל והרא"ש כתב דפטורים לגמרי דהו"ל אונס דאין דרכו בכך כלל והרמב"ם בפ"ב מהלכות נזקי ממון כתב כדברי הרי"ף ורש"י ז"ל והכי הלכתא:ומ"ש בד"א דאמרינן מלמעלה למטה חייב נ"ש כשקפצו כדרכם אבל שינו וכו' ואינו משלם אלא ח"נ כך הוא גירסא הנכונה והוא שם אהא דת"ר הכלב והגדי שדילגו ממטה למעלה פטורים מלמעלה למטה חייבים רמי והתניא הכלב והגדי בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורים תרגמא רב פפא דאפיך מפיך כלב בזקירא גדיא בסריכא א"ה אמאי פטורים פטורים מנ"ש וחייבים בח"נ פרש"י בזקירא. קפיצה: סריכא. שנועץ צפרניו בכותל שאין דרכו בכך ומשונים הם ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דהא דאוקי בדאפיך מיפך היינו מאי דקתני מלמעלה למטה פטורים אבל מאי דתני ממטה למעלה פטורים בכל גונא היא ואפילו כלבא בסריכא וגדיא בזקירא דכל מלמטה למעלה לאו אורחייהו הוא אבל הרי"ף כתב כלבא בסריכא וגדיא בזקירא בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה חייבין בנ"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות נזקי ממון:ומ"ש ואדם ותרנגול בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה אורחיה היא וחייב ברייתא שם:ומ"ש ונ"מ מי שמסר ביתו לחבירו לשמור והיו בו חש"ו וכו' כ"כ התוספות והרא"ש ז"ל משום דאל"כ מאי אשמועינן באדם דחייב:
ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפ"ב מהלכות נזקי ממון:ומ"ש ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע"י שינוי טפי מכי אורחיה אין לו טעם דהא מדשני רב פפא דאפיך מיפך כלבא בזקירא וגדיא בסריכא משמע בהדיא דאורחיה דכלב בסריכא ואורחיה דגדיא בזקירה וכדברי הרמב"ם וכך הם דברי הרי"ף וכך היא גירסת הרא"ש ואין לומר שרבינו היה גורס בדאפיך מיפך כלב בסריכא וגדי בזקירא דלפי זה הוי אורחיה דכלב בזקירא ואורחיה דגדי בסריכא שהרי הוא עצמו כתב בסמוך אבל אם שינו כגון שהכלב קפץ ברקידה והגדי בסריכא הילכך ע"כ לומר שמה שכתב רבינו ולא נהירא דהיאך יתחייבו על ידי שינוי טפי מכי אורחיה כתבו בריהטא ולא דק:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
רגל הוא אב וכו' ריש פרק כיצד הרגל הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכ' וכו' ומפרש בגמרא דה"ק הרגל מועדת היא בכך שמשברת דרך הלוכה והיינו אב והבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר בגופה דרך הילוכ' היינו תולדה כגון שנכנס' לחצר הניזק והזיקה דרך הילוכה ולא ברגל אלא בגופה הזיק' א"נ בשערה הזיק' או בשליף שעליה פי' המשאוי. וכן באוכף שעליה ובפרומביא שבפיה פי' הרסן ובזוג שבצאורה דכל דבר שהוא מחובר בגופו הן שמחובר לגמרי או מחובר במקצתו וכן עגלה המושכת בקרון והוליכה הקרון על הכלים ונשברו כחו הוא ולא צרורות וכן תרנגולים ששברו כלים בכנפיהם ממש לא ברוח שבכנפיהם או שהיו מהדסים וכו' פי' מרקדין דכיון דהזיקו בגופם או במה שמחובר בגופם תולדה דרגל הוא ודינן כמו רגל לשלם נ"ש בחצר הניזק דשן ורגל דחייבה תורה בבהמה אפילו חיה ועוף במשמע כדלעיל ריש סי' שפ"ט: ומ"ש במקצת ספרים או במשאוי שעליה הוא ט"ס וצריך למחקו כי כבר אמר או בשליף העליה כשכשה בזנבה (דף י"ט) כשכשה בזנבה מהו א"ל וכי יאחזנה בזנבה וילך א"ה קרן נמי נימא וכי יאחזנה בקרן וילך הכי השתא קרן לאו אורחיה הא אורחיה וכי מאחר דאורחיה מאי מבעי' ליה כשכוש יתירה מיבעיא ליה והרמב"ם מפרש דמ"ד ליה וכי יאחזנה בזבנה וילך לא הבין דבכשכוש רב קמבעיא ליה אלא דבכישכוש כדרך הבהמות קמיבעיא ליה ולפיכך אמר וכי יאחזנה בזנבה וילך ודאי דפטור בר"ה דפשיטא דאורחיה הוא ופריך עליה א"ה קרן נמי ופריק קרן לאו אורחיה הא אורחיה ואקשינן וכי מאחר דאורחיה מאי מבעיא ליה הא פשיטא דפטור בר"ה ופרקינן דכשכוש יתירה קמיבעיא ליה אי אורחיה או לא ואבעיא זו לא נפשטא אבל הרא"ש מפרש דמעיקרא הבין דבכשכוש יתירה קמיבעיא ליה ופשיט ליה דאפ"ה פטור והיינו דקאמר וכי יאחזנה בזנבה וילך ופרכינן א"ה קרן נמי ופרקינן קרן לאו אורחיה הא אורחיה ופי' הסוגיא דקאמר וכי יאחזנה בזנבה וילך ה"ק הא ודאי דבכשכוש כי אורחא לא תבעי לך דפשיטא דפטור אלא בכשכוש יתירה מבעיא לך ופשיטנא אנא לך דכיון דאינו חייב לאחוז בזנבה ולילך דהלא יש רשות לכשכש כי אורחא השתא אף אכשכוש יתירה נמי פטור ול"ד לקרן דליכא כי אורחא בקרן כלל חייב הוא לשמרה ולנעול דלת בפניה שלא תלך ותזיק בקרן אבל משום כשכוש אינו חייב לנעלה כיון דאורחה הוא בלא כשכוש יתירה והיינו דקאמר קרן לאו אורחיה כלומר לאו אורחיה כלל הא אורחיה היכא דליכא כשכוש יתירה הלכך בכשכוש יתירה נמי פטור ותלמודא הוא דמפרש לן בתר הכי להך בעיא דלאו אכשכוש כדרך כל הבהמות מיבעיא ליה דהא פשיטא היא אלא בכשכוש יתירה קמבעיא ליה ופשיט ליה דכשכוש יתירה נמי פטור כנ"ל לפרש הסוגיא ומלשון הרא"ש משמע דמפרש כפשוטו דאכשכוש יתירה נמי פשיט ליה דאורחיה הוא דלא הו"ל שינוי כלל והוי כמו רגל ומכל מקום איך שיהיה הפירוש בסוגיא כמו שפסק הרא"ש כך הוא העיקר ודלא כפירוש הרמב"ם: ומ"ש אבל כשכשה באמתה וכו' שם. ומ"ש בשם הרמב"ם דאם תפס הניזק גובה וכו' כ"כ בספ"א מהל' נזקי ממון ומ"ש ור"י פי' וכו' כ"כ לשם הרא"ש. ומ"ש אפי' אם הזיק לאדם אחד וכו' ואינו יכול לומר וכו' צ"ע מנ"ל לרבינו להורות כך ומדברי הרמ"ה בסימן רס"ח משמע בהפך גבי בעיא דכליו של מוכר ברשות לוקח או כליו של לוקח ברשות מוכר דקמיבעיא לן ולא אפשיטא דפסק דאי מתרמי תרווייהו גבי חד לוקח וחד מוכר וכו' דאתי לוקח עליה ממה נפשך וכן בתרי תובעים וחד נתבע היכא דכתבי הרשאה זה לזה גבי חד מינייהו ממה נפשך כדלעיל בסי' מ"ג סעיף י"ט וסי' מ"ט סעיף י"ג ע"ש. ואחר העיון נראה דרבינו דקאמר אפי' הזיק לאדם אחד בר"ה וברשות הניזק וכו' לא מיירי אלא בב' בהמות שהזיקו דכיון דלא איפשיטא לן אי אורחיה דהאי בהמה בהכי או לאו אורחיה הוא הלכך בהך בהמה דהזיקה בר"ה פטור לגמרי דדילמא אורחיה הוא והוי תולדה דרגל דפטור בר"ה ובהך בהמה דהזיקה ברשות הניזק אמרינן דילמא לאו אורחיה הוא והו"ל קרן ברשות הניזק ואינו משלם אלא ח"נ אבל בבהמה אחת מודה רבינו דבא עליו ממ"נ ודלא כמהרו"ך שאמר דכיון דשורו הזיק ולא הוא עצמו הולכים בשניהם להקל דדברים אלו אין להם לא שורש ולא ענף אלא כדפרי' ומש"ה לא כתב רבינו דין זה אלא כאן דמספקא לן אי אורחיה דבהמה בהכי אי לא אבל בבעיא דאי יש שינוי לצרורות וכו' דהויא ספיקא דדינא אתא עליה ממ"נ אפי' בשתי בהמות וה"ה בכל מקום דאיכא ספיקא דדינא ודו"ק: ומ"ש רבינו אם תפס גוף המזיק וכו' היינו משום דתם אינו משתלם ח"נ אלא מגופו הלכך אם תפס דבר אחר אינו גובה כלום וכמו שנתבאר לעיל סי' א' סוף סעיף ו' מתשובת מהרי"ק בשורש קס"א ע"ש וכ"כ בסי' שצ"א סעיף א' בדין לחם בסל:
בהמה שהלכה בר"ה והתיזה וכו' ריש בבא קמא (דף ג') אסיקנא דפשיטא ליה לרב פפא דצרורות דהלכתא גמירי לה דהיא תולדה דרגל ופטור בר"ה משלם ח"נ מן העלייה אם הזיק בחצר הניזק וכך פסקו כל הפוסקים דלא כרבא דקמבעיא ליה והכא מיירי בהתיזה ברשות הניזק והזיקה לשם בצרורות דהתם פשיטא דחייב ובסמוך כתב דאפי' התיזה בר"ה והזיקה ברשות הניזק נמי חייב. ומ"ש וכן כל כיוצא בזה וכו' ל"ש תרנגולין וכו' ר"פ כיצד הרגל (דף י"ז): בהמה שהטילה גללים וכו' שם: בהמה שהלכה בר"ה והתיזה שם צרורות והלכו לרשות הניזק וכו' הכי אסיקנא בפ"ב (דף י"ט) בבעיא דר' ירמיה דהיתה מהלכת בדרך והתיזה צרורות בר"ה והזיקה ברה"י נמי חייב ולא אמרינן הואיל ועקירה הואי במקום פטור פטור: היתה מהלכת ברשות הניזק וכו' על הראשון משלם נ"ש וכו' משנה ר"פ כיצד הרגל וכתבו התוס' בשם ר"י דאיצטריך לאשמועינן דסד"א דמשונה הוא כיון דדרסה כ"כ בחוזק שניתז השבר על כלי אחר ושברו ומסתמא להזיק נתכונה עכ"ל: ואין חלוק בין כחו לכח כחו וכו' כך כתב הרא"ש שם דהכי מוכח מבעיא דרב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי: דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל וכו' שם בעיא דרבא אי בתר מעיקרא אזלינן כשדרסה עליו וכאילו נשבר אותה שעה וחייב נ"ש א"ד בתר תבר מנא אזלי' והוי צרורות ואינו משלם אלא ח"נ ואסיקנא דפשיטא ליה לרבא דבתר מעיקרו אזלינן וכתב הרא"ש דהאלפסי פסק כרבה משום דפשיטותא דרבה מוציאה מידי ספק דרבא ועוד דרבא תלמידו דרבה עכ"ל. הלכה ברשות הניזק ובעטה וכו' שם בעי רב אשי יש שינוי לצרורות לרביע נזק ופרש"י לרבנן דפליגי אסומכוס ואמרי צרורות כי אורחיה ח"נ היכא דשינה בהן כגון בעטה ברגלה ומחמת בעוט התיזה צרורות ושברה כלים מי חשיב שינוי וכו'. ומ"ש בשם הרמב"ם כ"כ בפ"ב מנזקי ממון. ומ"ש רבינו וזה במקום שדנין קנס וכו' שם כתב הרא"ש וז"ל ומיהו תימה למה לא הביא רב אלפס הך בעיא דרב אשי אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק וסלקא בתיקו ואפשר דסבר דאין נפקותא בהך בעיא משום דלא מצינו בכל צרורות דבעוט דהוי משונה וקנסא הוא אלא א"כ תפס לא מפקינן מיניה עד דמשלם ח"נ כיון שעלתה בתיקו והוא מוחזק הלכך אין נפקותא בבעיא זו דבלא תפיסה לא דיינינן וכי תפס גובה ח"נ מיהו תימה כיון דספיקא דדינא הוא מאי מהניא תפיסה וכו' וכן נוטה דעת ר"י בעל התוספות ז"ל בפ"ב דכתובות הלכך נראה דאם בעטה והתיזה אפי' אם תפס לא גבי אלא רביע נזק ואידך מפקינן מיניה עכ"ל. ומ"ש רבינו דהך בעיא דרב אשי בהלכה ברשות הניזק היינו כפי' רש"י שהבאתי אבל מדברי הרמב"ם ומביאו ב"י מבואר דבהלכה בר"ה והזיק' בר"ה נמי מבעי ליה אם יש שינוי לצרורו' ומשלם רביע נזק כתולדה דקרן או אין שינוי לצרורות ותולדה דרגל היא ובר"ה פטור לגמרי ופסק דאי לא תפס פטור לגמרי ואי תפס משתלם רביע נזק מיהו לר"י ודאי אפי' אם תפס פטור לגמרי ומוציאה מידו מה שתפס ונראה דלפי דרבינו תופס עיקר כדעת ר"י והרא"ש לפיכך לא כתב כאן דין הלכה בר"ה והזיקה בר"ה דפטור לגמרי אלא כתב דין הלכה ברשות הניזק וכו' ע"פ פרש"י בבעיא זו דלהרמב"ם אם תפס ח"נ אין מוציאין מידו ולר"י לא גבי אלא רביע נזק אפי' אם תפס: ואם הלכה במקום שאי אפשר וכו' שם בעיא דר' אבא בר ממל ומדברי הרא"ש משמע דבעיא זו במהלכת בר"ה היא וכ"כ רבינו דלא כמ"ש התוס' דאין לפרש בעי' זו במהלכה בר"ה ע"ש: ומ"ש בשם הרב רבינו משה בר מיימוני שם וכ"כ הרא"ש לשם למאן דס"ל דכל תיקו דתפס לא מפקינן מיניה ואע"ג דאיכא הכא ספק ספיקא לח"נ דדילמא אורחיה הוא ופטור לגמרי בר"ה ואת"ל השתא מחמת ביעוטא קאתי דילמא יש שינוי בצרורות לרביע נזק אפ"ה אי תפס ח"נ לא מפקינן מיניה אבל לר"י אי בר"ה אפילו תפס מפקינן מיניה ואי ברשות הניזק גובים ממנו רביע נזק אם תפס המזיק עצמו דכיון דתולדה דקרן הוא אינו משתלם אלא מגופו: וכשם שחייב וכו' שם סוף (דף י"ח) בעי רבא יש העדאה לצרורות פי' בדאייעד בצרורות כי אורחיה ג' זימני משלם נ"ש או אין העדאה לצרורות ואינו משלם אלא ח"נ ת"ש דתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נ"ש וא"ר יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושיבר את הכלים משלם ח"נ מאי לאו כגון דעבד ג' זמני ובהא קמפלגי מ"ס יש העדאה ומ"ס אין העדאה לא בחד זימנא ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי ופריך והא משונה הוא התרנגול שאין דרכו לתקוע בכלי ופריק דאית ביה בזרוני דאורחיה להכניס ראשו בתוכו ולאכול זרעים וכיון דאורתיה לאכול אורחיה נמי לצעוק וכתב הרא"ש דאין הלכה כדתני רמי בר יחזקאל דסבר כסומכוס אלא כרב יוסף אמרי בי רב דסבר כרבנן וצרורות ת"נ הוא דמשלם ודוקא בדאית ביה זרעי' דצרורות כי אורחיה הוא כששיבר הכלי כשתקע בו אבל לית ביה זרעים הו"ל צרורות בשינוי ורביע נזק הוא דמשלם וכתב שכך היא דעת רב אלפס וכך הם דברי רבינו ותמה על הרב רבינו משה בר מיימוני דפסק דאפי' אין בו זרעוני' משלם ח"נ שהוא משונה וכמו שהשיג עליו הראב"ד וה' המגיד כתב ליישב דעת הרמב"ם וסוף דבריו ועדיין צ"ע ומביאו ב"י וקשיא לי על דברי ה' המגיד דלפי פירושו בדברי הרב רבי' משה בר מיימוני דלא אמרינן יש שינוי לצרורות אלא דוקא בשיש שינוי בגוף המעשה כגון התזת צרורות ע"י ביעוט אבל כשאין שנוי בגוף המעשה כגון תקיעת תרנגול אע"פ שאין דרכו להכניס ראשו לאויר הכלי אין זה שינוי בצרורות אלא תולדה דקרן הוא עכ"ל א"כ לפי זה לא הו"ל לה' המגיד לדחוק ולפרש דקושיית והא משונה הוא לסומכוס בלבד הקשו ולא לרבנן אלא איכא למימר דבין לסומכוס ובין לרבנן הקשו והא משונה הוא כלומר מאחר שאין שינוי זה בגוף המעשה אין זה שינוי בצרורות אלא סתם משונה הוא ותולדה דקרן הוא ולא צרורות ע"י שינוי ומשלם ח"נ בלבד כקרן תמה בין לסומכוס ובין לרבנן ואמאי קא אמר' דלסומכוס משלם נ"ש ולרבנן ח"נ ומשום צרורות ופריקו אליבא דתרוייהו דשדי בה בזרוני ודרכו בכך הלכך אית ביה משום צרורות כי אורחיה לסומכוס כדאית ליה ולרבנן כדאית להו אבל בדלית ביה ביזרוני תולדה דקרן הוא לדברי הכל ושיטה זו ברורה וישרה ולפעד"נ דבשיט' זו הלך גם רב אלפס בהלכות דהביא הך דתני רמי בר יחזקאל דמשלם נ"ש וכתב עלה והוא דהוו ביה בזרוני אבל לא הוה ביה בזרוני משונה הוא וח"נ הוא דמשלם והביא נמי הך דרב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים משלם ח"נ דהדבר פשוט דלא הביא להך דתני רמי בר יחזקאל לקבוע הלכה כמותו דא"כ לא הו"ל להביא דברי רב יוסף אמרי בי רב דפליג עליה אלא ודאי הלכה כרב יוסף אמרי בי רב ובתרנגול אפי' הוו ביה בזרוני נמי אינו משלם אלא ח"נ כדין צרורות כי אורחיה לרבנן ולא הביא להך דתני רמי בר יחזקאל אלא לאורויי לן דאין לו דין צרורות אלא דוקא דהוו ביה ביזרוני דהו"ל צרורות כי אורחיה אבל אי לא הוו ביה בזרוני משונה הוא ותולדה דקרן הוא ומשלם ח"נ כקרן תמה ככל הקנסות ולא מדין צרורות וכמ"ש הרמב"ם להדיא כך היא דעת האלפסי ודלא כהרא"ש ונ"י דס"ל דרי"ף סובר דלרבנן בדלית ביה בזרוני רביע נזק הוא דמשלם אלא כדפרישית עיקר ונתיישבה השגת רבינו והראב"ד על דברי הרמב"ם ולא קשיא ולא מידי:
תרנגול שהיה הולך וכו' משנה ר"פ כיצד הרגל פי' וחייב נ"ש משום דהו"ל רגל: היו חוטין וכו' אם גררה ושבר' דרך הלוכו הוו כגופו ומשלם נ"ש טעמו דדבר המחובר לגופו בגופו דמי וכמו עגלה המושכת בקרון לעיל ר"ס זה: זרקו ושבר בה את הכלי משלם ח"נ כלומר דאם לא היה קשור בגופו אלא נטלו וזרקו א"נ אפי' קשור בגופו אלא בזריקתו נתלש מגופו והזיק הו"ל צרורות ומשלם ח"נ מן העליה וקאמר בד"א דיש לו דין צרורות בחוט של הפקר וכו' כ"כ הרא"ש דאם התיזה ממון בעלים צרורות אלו הם אש והוא כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דמשלם נ"ש הכא נמי חייב נ"ש משום הדליל שלא הצניעו: ומ"ש אבל הצניעו בעליו וכו' חזר וכתב זה כדי לכתוב עליו ואם הזיק החוט אחר שנח פטור וכו' פי' דאם לא הזיק בשעת זריקתו לדליל אלא דלאחר דנח הדליל מזריקתו הזיק הדליל פטור דכיון דלא הזיק בהליכתו דהו"ל רגל וגם לא הזיק בזריקתו דהו"ל צרורות אלא הזיק החוט לאחר שנח מזריקתו והו"ל בור שכרה התרנגול וכתיב כי יכרה איש בור וכו' ומ"ש לפיכך החוט שיש לו בעלים כו' כלומר לפי זה נמשכו חלוקי דינים אלו דאם הדליל יש לו בעלים וכו' והתרנגול של הפקר חייב בעל הדליל נ"ש בין שבר דרך גרירה דהו"ל רגל בין זרקו ושבר בו דהו"ל צרורות כיון דהתיז דבר שיש לו בעלים הו"ל כאבנו וסכינו ומשאו וכו' דחייב משום אשו נ"ש וכ"כ הרא"ש ואם לא הזיק הדליל אלא לאחר שנח מזריקתו כתב הרמ"ה השתא כיון דהבעלים לא הצניעו את הדליל הו"ל בורו המתגלגל ופטור בכלים ואם בהדי דאזיל אזיק חייב בו משום אשו פי' ואפי' הזיק כלים נמי חייב ואע"ג דגם מדברי הרא"ש משמע כך דבדליל דבעל התרנגול ולא אצנעיה אע"ג דאדייה אדויי משלם נ"ש כאבנו וסכינו וכו' ומשמע ודאי דחייב בו אף על הכלים משום אשו וכדפרישית בסמוך מ"מ כתב רבינו כך ע"ש הרמ"ה לפי שהוא בתב בפי' חלוק זה בדבריו: ומ"ש רבינו ואם יש לחוט בעלים כלומר ולא אצנעיה גם לתרנגול בעלים והרי הם שותפים בהיזק זה אם ההיזק דרך גרירה משלם כ"א החצי אבל אם הזיק בו דרך זריקה דהו"ל צרורות ומשלם ח"נ וכיון דהם שותפים אין בעל התרנגול חייב אלא המחצה דהיינו הרביע ובעל החוט ג' חלקים כרבי נתן דאמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ואם הזיק לאחר שנח מזריקתו פטור בעל התרנגול משום דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור וחייב בעל החוט הכל דכיון דלא אצנעיה הו"ל בורו המתגלגל ולא היה צריך כאן לחזור ולפרש דפטור בו הכלים שכבר כתב כן ע"ש הרמ"ה: ומ"ש ואם קשר אדם החוט וכו' כ"כ הרא"ש והטעם דהקושר הוא שכורה בור ברגל התרנגול והו"ל בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי הבהמה ואין חלוק בין חוט של הפקר וכו' וכתבו התו' דה"ה אם היה החוט מונח במקום מוצנע והניחו אדם במקום תורפו וע"י זה נקשר בתרנגול הו"ל כאילו קשרו בידים ומביאו ב"י. כתב מהרש"ל על דבר הרמ"ה וז"נ ולא נהירא לי כי אבנו וסכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה והזיקו בהליכה דחייב משום אשו בפ"ק היינו שהניחן בראש גגו דהיינו ברשותו כסתם אש הנאמר בתורה אבל האי דלא אצנעיה היינו שהשליכו ברשות הרבים וכל תקלה ברשות הרבים בור הוא ועוד דבקשרו אדם אמרינן בגמ' משום מאי מחייב משום בורו המתגלגל ולא אמרינן משום אשו והיינו משום דכל תקלה בר"ה בור הוא ומ"מ אם קושר אדם הדליל בתרנגול בביתו והלך לחוץ והזיק הוי כאשו וחייב נמי בכלים בין הזיק בהליכתו בין בזריקתו ואם הזיק אחר שנח חייב משום בור ופטור בכלים עכ"ל בפרק שני סימן ח':
תרנגול שהיה מחטט בחבל וכו' ברייתא פ"ב סוף (דף י"ז) ואסיקנא דאם העיסה דבוקה בחבל אפי' היה חבל חדש וחזק אפילו הכי כיון דמדובקת בו עיסה מחטט בו טובא ובחוזק עד שנפסק החבל ונתגלגל הדלי ונשבר והאי אורחיה הוא וחייב נ"ש בין על החבל בין על הדלי אע"ג שלא נשבר הדלי אלא במקום שנתגלגל בתר מעיקרו אזלינן כדלעיל בדין דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל וכו' אבל כשאין בו עיסה ואין מחטטין אלא למצוץ המים שבחבל אם הוא חדש וחזק אי אפשר למצוץ המים ממנו ואם נפסק על ידי חטיטה משונה הוא דלאו אורחיה לחטוט בו כל כך ואינו חייב אלא ח"נ בין על הדלי בין על החבל אבל אם הוא בלוי שדרכו לחטוט בו טובא למצוץ המים ואורחיה הוא לפסוק ע"י חטיטה זו חייב נ"ש בין על החבל בין על הדלי ואם החבל חדש ומחטיט בחבל והולך אחר הדלי לשתות ממנו וגבלגלו עד המקום שנשבר שם חייב נ"ש על הדלי אבל על החבל אינו חייב אלא ח"נ כיון דמשונה הוא שיהא נפסק החבל חדש ע"י חטיטה זו היא דעת הרא"ש לשם בשם הראב"ד בפירשו הראשון אבל בפי' השני כתב דאם הוא הולך אחר הדלי לשתות מים מן הדלי אפי' על החבל משלם נ"ש דרוצה להפסיק החבל כדי שיפול הדלי וישתה מן המים שבו הלכך כיון דאורחיה לשתות מן הכלי אורחיה נמי למיחטט בחבל ורבינו כיון שראה לשני הפירושים לא כתב בפי' היאך דינו של חבל אלא כתב סתם דאם הולך אחר הדלי ומגלגלו עד המקום שנשבר שם חייב נ"ש משמע מלשונו דלא כתב דחייב נ"ש אלא על הדלי אבל מדין תשלומי חבל לא כתב בו כלום והוא לפי שנסתפק אי כפי' הא' או כפי' הב' נ"ל:
הכלב והגדי וכו' משנה וגמרא שם והחלוק בין כלי ארוך לשאינו ארוך כתבוהו התו' והרא"ש. ומ"ש ואם דלגו מלמטה למעלה ושברו כלים אנוס הוא ופטור לגמרי שם ברייתא ממטה למעלה פטורים ופי' התו' והרא"ש פטורים לגמרי אפי' ח"נ אינו משלם אפי' גדיא בזקירא וכלב בשריפה דאנוס הוא אבל רי"ף כתב פטורים מנ"ש וחייבים בח"נ וכן פרש"י: ומ"ש בד"א מלמעלה למטה וכו' שם ת"ר הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה פטורים מלמעלה למטה חייבים והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורים תרגמא רב פפא דאפיך מיפך כלב בזקיר' גדיא בסריכא א"ה אמאי פטורים פטורים מנ"ש וחייבים בח"נ לפי גירסא זו מבואר דבדלגו מלמעלה למטה כי אורחייהו חייבים נ"ש ואי אפיך חייבי' ח"נ אבל מלמטה למעלה אפי' כי אורחייהו פטור לגמרי משום דאניס הוא לפי דעת התו' והרא"ש ולרי"ף לאו אנוס הוא אלא משונה ומשלם ח"נ ואיכא לתמוה דמשמע מדברי הרא"ש ורבינו דבדלגו מלמעלה למטה ס"ל לרי"ף דבדלגו כי אורחייהו חייבים נ"ש ואי אפיך חייב ח"נ כדעת התוס' והרא"ש ולא נחלק רי"ף אלא בדלגו ממטה למעלה והא ליתא שהרי כתב וז"ל ת"ר הכלב והגדי שקפצו מראש הגג מלמעלה למטה ושברו כלים חייבים ממטה למעלה פטורים מנ"ש וחייבים בח"נ ודוקא בדאפיך מיפך כלבא בזקירא וגדיא בסריכא אבל כלבא בסריכא וגדיא בזקירא בין ממעלה למטה בין ממטה למעלה חייבים בנ"ש עכ"ל הרי דס"ל דבלמעלה למטה אפי' כי אפיך מיפך חייב נ"ש ואי דלא כי אורחייהו אפי' מלמטה למעלה חייב נ"ש וכך פסק הרמב"ם בפ"ב מנזקי ממון להדיא ונ"ל שהם היו גורסים בגמרא והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבים דהשתא משני רב פפא דהך ברייתא דתני בה מלמטה למעלה פטורים בדאפיך מיפך ופטורים מנ"ש וחייבים בח"נ אבל מלמעלה למטה חייבים בח"נ אפי' כי אפיך מיפך ואידך ברייתא דאפי' מלמטה למעלה נמי חייבים מיירי בדלגו כי אורחייהו וחייבים נ"ש וצ"ל דהו"ל להרא"ש ורבינו נוסחא אחרת בדברי רי"ף. וכך צ"ל דהו"ל לרבינו נוסחא אחרת בדברי הרמב"ם ויתבאר בסמוך: ומ"ש ואדם ותרנגול וכו' ברייתא שם אדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבים והקשו התו' והרא"ש מה חידוש באדם דחייב דפשיטא דאדם מועד לעולם ותירצו דאתא לאשמועי' דאם הפקיד ביתו לשמור וכו' ואינו יכול לטעון דאנוס היה כמה שדלגו מלמטה למעלה דאורחיה דאדם הוא לדלג גם ממטה למעלה:
ומ"ש והרמב"ם כתב קפצו וכו' ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע"י שינוי טפי מכי אורחיה אין ספק שכפי הנוסחא בספרי רבינו אין מקום למה שאמר ולא נהירא דאפי' בר בי רב דחד יומא לא יהא טועה לומר דברים כאלו שאין להם שחר וכמו שכתב בב"י וכך תפסו עליו שאר אחרונים אבל הדבר ברור שטעות נפל בספרי רבינו וצריך להיות אבל אם נסרך הכלב וקפץ הגדי בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה חצי נזק. שכך היתה נוסחת הרמב"ם לפני רבינו ולכך השיג ואמר ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע"י שינוי טפי מאורחיה כלומר ואין ספק דאיכא ט"ס בדברי הרמב"ם והלומדין שהיו מלפנינו הגיהו נ"ש במקום ח"נ לפי שכך היא הנוסחא האמיתית בדברי הרמב"ם והגהה זו גרמא בנזקין היתה להרהר על דברי רבינו שכתב ולא נהירא והמדקדק בתחלת לשון הרמב"ם שהביא רבינו יבין מתוכם שסוף לשון הרמב"ם הוא ח"נ ואין להאריך ולבאר זה:
דרכי משה[עריכה]
(א) ורבינו שלא כתב דינים אלו רק בהולכת ברשות הניזק משום דס"ל לענין הלכתא בר"י שאם תפס מפקינן מיניה וא"כ בד"ה פטור לגמרי מאחר שנשארה הבעיא בספק ואי תפס מפקינן מיניה דדילמא הוה רגל בר"ה לאפוקי ברשות הניזק מחייב רבינו הניזק ולכן כתב היתה הולכת ברשות הניזק כו' ומשם יתבאר ג"כ לענין הולכת בר"ה לדעת הרמב"ם דאם תפס רביע נזק אין מוציאין ממנו אבל לענין הילכתא נראה כדעת ר"י שהוא דעת הרא"ש והרמב"ן ורבינו כנ"ל.