טור אורח חיים קלג
<< | טור · אורח חיים · סימן קלג (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
ואומר עלינו לשבח. וכשיגיע אל "ככל המונם" יפסיק מעט קודם שיאמר "ואנו כורעים ומשתחוים", כדי שלא יהא נראה כאילו חוזר למעלה. וי"א "וכסא כבודו בשמים ממעל", ואין לומר כן אלא "ומושב יקרו", וכן הוא הנוסח בס' היכלות. ונפטרין לבתיהן לשלום.
ובספרד נוהגין בכל יום אחר קדיש לומר מזמור "הטה ה' אזנך ענני" וקדיש אחריו ואח"כ עלינו לשבח, ובכל זמן וזמן משנין המזמור לפי ענינו, כגון ברכי נפשי בר"ח, וכאיל תערוג על אפיקי מים בחולו של מועד, ומזמור שיר חנוכת הבית בחנוכה, ובפורים למנצח על אילת השחר, ומנהג טוב הוא.
ובסידור רב עמרם כתב: לאחר שיסיים ש"צ עושה שלום נוהגים לומר "אין כאלהינו" וכו' עד "אתה הוא מושיענו אתה הוא שהקטירו אבותינו לפניך קטורת הסמים", "פיטום הקטורת: הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה, מור וקציעה שבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קלופה שלשה, וקנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא, ואם אין לו יין קפריסין מביא חמר חוריין עתיק, מלח סדומית רובע הקב, מעלה עשן כל שהוא, רבי נתן אומר אף כפת הירדן כל שהוא, אם נתן בה דבש פסלה, ואם חיסר בה אחת מכל סממניה חייב מיתה, רשבג"א הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, בורית כרשינה ששפין בה את הצפורן כדי שתהא נאה, ויין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה, והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי רגלים בעזרה מפני הכבוד".
ואומר: "השיר שהיו הלויים אומרים בבית המקדש, ביום הראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה, בשני היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד, בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל, ברביעי היו אומרים אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו, בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש, בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העוה"ב. אמר ר"א א"ר חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום" וכו'.
ואומר קדיש עד עושה שלום.
וכן בערב לאחר שיגמרו תפלת ערבית, ונוהגין לומר פטום הקטרת אבל לא השיר. ולמה אומרים פטום הקטורת בבקר ובערב והשיר בבקר בלבד, לפי שזה מצותו בבקר ובערב וזה לא היתה מצותו אלא בבקר.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
ואומר עלינו לשבח וכו' פיטום הקטורת היא ברייתא הובאה בתלמוד בבלי בפ"ק דכריתות (ו.) ובתלמוד ירושלמי פרק טרף בקלפי ויש בין הבבלי והירושלמי חילוק בגירסא שהבבלי נראה גורס כדי שתהא נאה כדי שתהא עזה והירושלמי גורס מפני שהיא נאה מפני שהיא עזה וגירסת רבינו כתלמודא דידן ופירש"י בפ"ק דכריתות שתהא נאה. ששחורה היא: שתהא עזה. שיהא ריחה חזק והרד"א כ' יין קפריסין למה הוא בא כדי לשרות בו את הצפורן מפני שהיא עזה כדי שיהא ריחה נודף. והכלבו כתב שתהא עזה פירוש שיהא ריחה חזק נ"א מפני שהוא עז פירוש אותו יין הבא מקפרס הוא עז וחזק ומחזק ריח הצפורן הרי שיש ליישב גירס' הירושלמי דגריס מפני שהיא עזה כמו תלמודא דידן דגריס כדי שתהא עזה וה"ק מפני שהיא קשה ועזה כשהיה שולט בה האור לא היה ריחה נודף ולכן שורין אותה ביין תחלה כדי שינדוף ריחה אבל מאי דגריס מפני שהיא נאה צ"ע שאם היא נאה אינה צריכה תיקון ואפשר דה"ק בורית כרשינה למה היא בא לשפות בה את הצפורן מפני שהיא צריכה להיות נאה ואילו לא היו שפין אותה לא היתה נאה א"נ מפני שהיא נאה כלומר מפני שהיא שחורה ולישנא מעליא נקט ומ"מ נראה דלגרוס כדגריס תלמודא דידן עדיף: וגירסת הירושלמי בורית כרשינה למה הוא בא וכו' יין קפריסין למה הוא בא וכו' והלא מי רגלים יפין לה וכו' וכ"נ שהיא גירסת בבלי ולפ"ז איין קפריסין קאי דמי רגלים יפין לצפורן ולא היה צריך להביאו אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש והרד"א גורס בהפך יין קפריסין למה הוא בא וכו' בורית כרשינה למה הוא בא וכו' והלא מי רגלים יפין לה וכו' וכך היא גירסת הסדורים ולפ"ז והלא מי רגלים יפין לה אבורית כרשינה קאי דלא היה צריך להביאו לשפות את הצפורן דלשוף במי רגלים הוי סגי אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש וכ"כ הרד"א והלא מי רגלים יפין לה פירוש לרחצה וליפותה ונראה דלגרוס כגירסת הירושלמי עדיף דלא חיישינן לגירסת הרד"א והסידורים במקום הירושלמי וכל שכן דמגמרא דידן משמע דגריס הכי: וכתב הכלבו פיטום פי' כתישת הסמנים ותיקון הקטורת נקרא פיטום ואינו לשון דישון כמו שור של פטם אלא לשון תיקון וכתישה והערוך כתב המפטם את הקטורת פי' המבסם והממלח כל הבשמים לעשות הקטורת רוקח מרקחת מעשה רקח תרגום ירושלמי מפטם: ודע שברייתא זו העתיקה רבינו כלשון ששנויה בגמרא אות באות ובנוסחת הסידורים יש תוספת דברים וזה נוסחם. פיטום הקטורת כיצד שס"ח מנים היו בה שס"ה כמנין ימות החמה ג' שהיה מוסיף בה כ"ג בערב יה"כ ומחזירן למכתשת ונוטל ממנה מלא חפניו כדי לקיים בה מצות דקה מן הדקה וי"א סמנין היו בה ואלו הן הצרי והצפורן וכו' וכ"נ שהיא נוסחת הכלבו והרד"א וכבר נתבאר זה בדבריהם עם כל שאר דברי הברייתא: ועליך לדעת טעם למה ששנינו י"א סמנים היו בה דהכי משתמע מקראי כדאיתא בגמרא כתבו הרד"א גם יש לך לדעת שמנין הי"א סמנין הם הצרי והצפורן וכו' עד קנמון ואלו הם הסמנים שנאמרו למשה מסיני ואם חיסר אחת מהם חייב מיתה ושאר דברים אינם באים אלא לתקן מעשה הקטורת סמנין אלו שהרי בורית כרשינה ויין קפריסין אינם באים אלא לתקן הצפורן ומעלה עשן כדי לתקן שיהא העשן מתמר ועולה ומלח סדומית בא לשום תיקון אחר וכיון שאינם באים אלא לתיקון לא מנאתם תורה בכלל הסמנים ומשמע שאפילו אם חיסרם אינו חייב כלום שהרי אילו לא מפני הכבוד היו מביאין מי רגלים במקום יין קפריסין וכיון שכן אפילו אם חיסרו לית ביה חיובא ואפשר דאפילו איסורא ליכא בחיסור דברים אלו שאינם באים אלא לתקון אלא שהמצוה מן המובחר שלא לחסרם והכי משמע מדאמרינן בס"פ אמר להם הממונה (לח.) שהביאו אומנים שהיו יודעים לפטם הקטורת ולא היו יודעים להעלות עשן שלא היה מתמר ועולה אלא מפציע לכאן ולכאן ופירש"י שלא היו מכירים בעשב שהוא מעלה עשן ומשמע שניסו כן בהקטרת פנים וראו שלא היה העשן מתמר ועולה דבחוץ אסור להקטיר הרי שאע"פ שחיסר מעלה עשן הקטירו אותו וה"ה לשאר דברים שאינם באים אלא לתיקון: ובנוסחת קצת סידורים יש תוספת בסוף ברייתא זו אחר אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש מפני הכבוד והתוספת הם ברייתות בפ"ק דכריתות ושם פירשם רש"י והתוספת הזה כתבו הכלבו ופירשו אכן הרד"א לא כתבו וגם רוב העולם לא נהגו לאמרו: ודע שברייתא אחת שבאה בתוספת ההוא תנא אחת לס' או לע' שנה היו מפטמין אותה לחצאין פירש רש"י שלא היה צריך לפטם אלא חצי שיעור משום דמותר דס' או ע' שנה סלקי לחצי שיעור הקטורת פעמים לס' פעמים לע' או סמוך להם לפי שאין כל החפנים שוות עכ"ל פירוש המותר שכתב הוא מותר השלש מנים שמהם היה חופן כ"ג בי"ה וקשה שאיך אפשר שבס' שנה יעלה המותר כ"כ והלא אפילו כל הג' מנים אינם עולים לחצי הקטורת והתוספות בפ"ק דשבועות (י:) כתבו בזה ע"ש: כתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שאין לומר פיטום הקטורת אלא מתוך הכתב שמא יחסר אחד מהסמנים ויהא חייב מיתה בקריאה כמו בהקטרה ואולי שמזה הטעם אין אומרים אותו במקצת מקומות אע"פ שאומר פרשת הקרבנות ע"כ והם דברי א"ח שכתב בשם הבעל הלכות ואני אומר אם הלכה נקבל אבל אם לדין יש תשובה דהא בחיסר אחת מסמניה חייב מיתה פירש"י חייב מיתה כי עייל בי"ה דכתיב ואל יבא בכל עת ולא ימות בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה ע"כ אלמא שאינו חייב מיתה מפני שחיסר אלא מפני שנכנס למקדש ללא צורך ואפילו לדעת הרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות כלי המקדש חיסר אחת מסמניה חייב מיתה שהרי נעשה קטורת זרה איכא למימר דטעמיה דכיון דקטורת זרה היא הוה ליה ביאה למקדש שלא לצורך ואפילו אם תמצא לומר שאף על פי שאין נכנס לפני ולפנים אלא בהקטורת דמזבח הזהב מיחייב מיתה משום מקטיר קטורת זרה כדאשכחן בבני אהרן שנתחייבו מיתה מפני שהקטירו קטורת באש זרה איכא למימר דהיינו דוקא כשהוא מקטיר ממש אבל כשחיסר בקריאה מהי תיתי לן ועוד שכבר הוכחתי לעיל דהא דאם חיסר מסמניה חייב דוקא במתסר אחד מי"א סמנין הוא ודבר קל הוא ליזהר שלא יחסר שום אחד מהם בקריאתו וא"כ לא היה להם בשום מקום לימנע מלאמרו מפני טעם זה :
השיר שהיו הלוים אומרים במקדש ביום הראשון היו אומרים לה' הארץ וכו' משנה היא בסוף מסכת תמיד (לג:) ובפרק בתרא דר"ה (לא.) מפרש טעם למה נתקן מזמור זה ליום ראשון וזה ליום שני וכן כולם: כתוב בא"ח במנחה לא ראיתי מי שאומר השירים והטעם לפי שלא היה מצותן אלא בבקר: כתב הריב"ש בתשובה על מה שנהגו לומר ברכו אחר קדיש בתרא ושבא חכם אחד ומיחה בידם שלא לומר ברכו מאחר שאין ברכה לאחריו וקמו קצת הקהל לומר שאין ראוי לבטל מנהגא דבר פשוט שברכו נתקן קודם ברכות של ק"ש ואם כל הציבור שמעו אותו קודם הברכות אין לאומרו כלל לאחר התפלה והאומרו הוא טועה גם הרמב"ם לא הזכירו וכבר כתוב במ"ס (פ"י) שכל שיש ז' שלא שמעוהו חוזרים לאמרו וי"א ו' ור"ת כתב בה' ועוד נראה ממ"ש שאפילו אחד שלא שמע אותו אומרו לעצמו כל שיש ט' אחרים עמו שעונים אחריו אע"פ שכבר שמעוהו הם וכן נהגו בברצלונא לאמרו אחר תפלת שחרית כדי להוציא אותם יחידים שלא התפללו עם הציבור והציבור הולכים לדרכם והיחידים ההמה נשארים שמה ומתפללים כ"א לעצמו אבל ביום השבת וביום המועד שמאחרים לצאת וכבר התפללו כולם א"א אותו כלל וזה נ"ל שהוא המנהג היפה אבל בארגו"ן ובארץ הזאת אומרים אותו לעולם בין בערבית בין בשחרית בין בחול בין בשבת ובמ"מ כתוב שהתקינו חכמים לחזנים לאמרו בין גאולה לתפלה כדי להוציא אותם שלא שמעו ואנשי מערב ומזרח נהגו לאמרו לאחר תפלת י"ח וכן נהגו באשכנז ובספר המנהיג כתב שאין להפסיק לאומרו בין גאולה לתפלה אלא בתפלת ערבית ואחרי שהמנהג זה נזכר במ"ס אין בנו כח למחות במי שאומר אותו אף אם נראה שהמנהג האחר יפה ממנו ומ"מ כיון שכבר בא חכם ותיקן אין לעוות את אשר תיקנו ולצאת ידי כולם נ"ל שיעשו בדרך זה שבימות החול ובלילי שבתות ויום טוב ישובו למנהגם הקדום לומר ברכו באשר יש שם לעולם קצת אנשים שלא שמעוהו אבל ביום שבת וי"ט שכבר התפללו כולם בשעה שיוצאים מב"ה יהיו דברי המתקן קיימים כי באמת נ"ל כי האומרו אז הוא טועה ע"כ:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
ואומר עלינו לשבח וכו' הטעם הוא לתקוע בלבנו קודם שנפטרים לבתינו יחוד מלכות שמים ושיחזק בלבבינו אמונה זו שיעביר הגלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי כי אז גם כי יש לכל א' מישראל משא ומתן עם הכותים ומצליחים לא נפנה לבבינו אל האלילים ולא יעלה במתשבה ח"ו שום הרהור עבירה:
וי"א וכסא כבודו בשמים ממעל ואין לומר כן וכו' נראה דלפי דאמר הכתוב השמים כסאי וגו' א"כ השמים הם בעצמם כסאו ומלשון וכסא כבודו בשמים ממעל משמע דהשמים אינם כסאו אלא כסאו הוא למעלה מן השמים:
פיטום הקטורת עירוב הבשמים וכיתושם ותיקון הקטורת נקרא פיטום. הצרי כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות כלי המקדש בלשון ערבי שמו עו"ד בלסמ"ן ופי' הרמב"ן דלת"ק השרף שהוא נקרא צרי נכנס בסמני הקטורת ורבן שמעון בן גמליאל פליג עליה ולכן אמר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף והוא אינו נכנס בקטורת והוא נקרא בשם עו"ד בלסמ"ן ולא השרף הנוטף ממנו והלכה כרשב"ג במשנתנו ועוד כתבתי בזה בחיבורי פ' כי תשא בס"ד: צפורן הוא בושם חלק כצפורן והתורה קראו שחלת. חלבנה בפ"ק דכריתות שחלת גידולי קרקע חלבנה ריחה רע וכו' והיא גאלבנ"א. לבונה הוא שרף עץ הרדי"ק והיא לבנה ביותר דכתיב לבונה זכה. ע' ע' מנה כאו"א מד' סמנים הללו היה מע' מנה לא'. מור פי' הרמב"ן כי הוא הנקרא מוס"ק ועוד האריך. וקציעה היא קדה ופירש"י שם שורש עשב ובלשון חכמים קציעתא וכת"א וקציעתא ובספ"ק דב"ב בבנות איוב ושם השנית קציעה שהיה ריחה נודף כקציעה ופירש"י מין בושם הוא אבל הרמב"ם בפ"א מה' כלי המקדש כתב הקדה הוא הקושט ותימא שפירש הפך התרגום ועוד שבפ"ב מנה קציעה וקושט בשתים וצ"ל שהיה נודע לרב דהקדה שהוזכרה בתורה איננה הקציעה שאמרו החכמים אלא הקדה היא הקושט והקציעה מין בושם אחר הוא וז"ל הערוך בערך קדה קושט"ו בלע"ז ולפ"ז נראה עיקר דמ"ש הרמב"ם בפ"א והקדה הוא הקושט ר"ל הוא הנקרא קושט"ו בלע"ז אבל אין זה הקושט דתנא בברייתא זו וההבדל ביניהם הוא דהקושט דברייתא קריאת השי"ן הוא בלשון סבולת כמ"ש להדיא בספר כנפי יונה וקושט"ו בלע"ז בלשון שבולת הוא. שבולת נרד הבושם קרוי נרד ודומה לשבולת. כרכום זאפאר"ן בלע"ז. הקושט בשמאל קרינן לה בלשון סבולת כדפי'. קלופה קליפת עץ בושם. קנמון כתב סמ"ג עשין קס"ז וקנמון אינה קניל"א בלעז שהרי מקניל"א יש הרבה ואילו מקנמון אומרים בשבת פרק במה אשה שנגנז ולא נשתייר מהם כי אם מעט וכו' עכ"ל. בורית כרשינה עשב נקרא בורית. כרשינה שם מקום. יין קפריסין יין מאותו מקום שהוא חזק מאוד כך פי' בכל בו. מביא חמר חיור פירוש יין לבן ויש גורסין חמר חיוריין יין הבא מאותו מקום ועיין במ"ש הב"י בזה לקמן בסי' רע"ב. מלח סדומית פירש"י במנחות פ"ג הים משליכה לאגפה. מעלה עשן הוא עשב ונקרא כן לפי שמתמר ומעלה עשן הקטורת כמקל. כיפת הירדן הוא עשב הגדל על שפת הירדן ויש לו ריח טוב. וכל אלו מבורית כרשינה ואילך אינם מכלל י"א סממנים ועיין עוד פי' ברייתא זו בב"י. מי רגלים כתב בכל בו אין לומר מי רגלים ממש חלילה שלא עלה על לב אדם לשרות בהם סמני הקטורת אלא י"מ מעיין אחד הוא ששמו מי רגלים:
ואומר השיר וכו' פי' ביום הראשון היו אומרים המזמור כולו המתחיל לה' הארץ ומלואה. בשני היו אומרים המזמור כולו המתחיל גדול ה' ומהולל מאוד וכו' וכן כולם. אר"א אר"ח ת"ת מרבים שלום כו' כתב מהרש"ל בתשובה דלפי מנהגינו שאומרים אין כאלהינו פטום הקטורת קודם עלינו א"צ לומר הך אגדה דר"א דהלא אומרים קדיש אחר עלינו דדוקא למנהג הקדמונים שהיו אומרים אחר עלינו אין כאלהינו כו' היו מסיימין בהך אגדה דאר"א כדי לומר אחריה קדיש:
דרכי משה[עריכה]
(א) ובכלבו צריך למימר מעומד דעלינו בגימטריא ומעומד. וכתב אבודרהם די"ל אבל אנחנו כורעין כו' אבל אין לומר ואנחנו שלא יהא כחוזר למעלה ח"ו עכ"ל. ואנו נוהגין לומר ואנחנו ויש להפסיק שם כמ"ש הטור:
(ב) משמע דאין לומר אחר עלינו קדיש וכן למטה במה שקאמר שבספרד נוהגים לומר מזמור וקדיש ואח"כ עלינו ולא כתב שאומרים קדיש אחר זה. אמנם אין המנהג כן אלא אומרים קדיש אחריו והוא נקרא קדיש יתום. משום דהיתומים רגילין למימריה. וכן הוא באגור וכתב בשם מהר"ם אע"פ שזה הקדיש נתקן בשביל המתים כמו שמצינו במעשה דר"ע מ"מ אע"פ שאין שם אבל בב"ה אין לבטלו מאחר שהוא נתקן אחר הפסוקים ואפילו מי שיש לו אב ואם יוכל לומר אותו מאחר שכבר נתקן עכ"ל. ובתשובת מהרי"ל סי' ס"ד תמצא דברי מהר"ם אלו וכתב שם דאם אב ואם מקפידין אין לבן לומר קדיש בחייהם וכן הוא בתשב"ץ וכל שאר דיני קדיש יתום כתבתי בעז"ה בי"ד סי' שע"ו:
(ג) כמ"ש הטור הנוסחא כן המנהג לאומרה ואמנם הכלבו ואבודרהם כתבו שינויים בנוסחאות ז"ל והוסיפו עוד דברים ופירשו כל זו הנוסחא ועי"ש:
(ד) והמנהג באלו המדינות כדברי מהרי"א שלא לאומרו בחול משום שטרודים למלאכתן ויש לחוש שידלגו בה ובשבת ויו"ט אומרים אותו. כתב בכלבו כשיוצאים מב"ה יאמר ה' נחני כו' וכן נוהגין ובמהרי"ל בשעת יציאתו מב"ה היה משתחוה מול הארון כתלמיד הנפטר מרבו וזו ההשתחואה עשה בעמדו בפתח ב"ה. גם השתחוה כן כשהלך ממקומו שישב שם וע"ל סימן ס"ט במקום שנהגו לומר ברכו בצאתם מב"ה אי מנהג יפה הוא כמהרי"ל רש"י גרס השיר שהלוים היו אומרים בבה"מ והרוקח גורס במקדש וכן הגיה מהרי"ל בסדורו ולא ידעתי מאי נפקותא בדבר: