התורה והמצוה על שמות כב ח
<< | התורה והמצוה על שמות • פרק כ"ב • פסוק ח' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
עַֽל־כׇּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מ֠וֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כׇּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ׃
פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כב ח:
קמח. על כל דבר פשע , היה לו לומר על כל פשע. וכבר בארתי בהתורה והמצוה ( אמר פח ) שמלת דבר יורה לפעמים כמלת ענין או עצם מה. כמו (בראשית כ) על דבר שרי . ובכ"ז השיבוהו חז"ל תמיד על עקר הוראתו מענין דבור. ולכן מה שהוא מיותר פרשוהו מענין דבור. וסבירא ליה לבית שמאי שבא לרבות שאם רק דבר לפשוע, אף שלא עשה מעשה, מחייב על המחשבה כמעשה. ובית הלל חולקים על זה , דהא אמר אם לא שלח. דמשמע שעשה מעשה, ומפרשי שבא לרבות אם אמר לעבדו ולשלוחו. וכמה שאמרו כל זה בבבא מציעא (דף מ"ד) ובקדושין (דף מ"ב).
קמט. על כל דבר פשע על שור וכו' . פי' שדריש כלל ופרט למעט קרקעות ועבדים ושטרות. (כמה שאמרו בבבא קמא דף ס"ב, בבא מציעא דף נז, שבועות דף מ"ב.) ועוד אומר שאם לא יכתב זאת, נאמר שפרשה זו ושל אחריה שניהם מדברים בשומר חנם. והחלוק הוא שבפקדון של כסף וכלים פטור מגניבה ואבדה, ואינו חייב רק בפשיעה. ובפקדון של בעלי חיים חייב גם בגנבה ואבדה. כמו שהתבאר בפ' שניה, שאם גנב יגנב מעמוו ישלם לבעליו.
וכן פי' הרשב"ם באמת, שאם נתן לו כסף או כלים, נתנם לו לשמרם בביתו כשאר חפציו. לפיכך אם גנבוהו בביתו פטור. אבל פרשה שניה שכתוב כי יתן איש אל רעהו חמור או שור. ודרך בהמות לרעות בשדה, ודאי על מנת לשמרם מגנבים הפקיד אצלו, ולכן חייב אם נגנב. לכן הזכיר גם פה בע"ח, ללמד שלא זה ההבדל בין שהפרשיות. רק שפרשה ראשונה מדבר בשומר חנם, והוא לא יחויב בגנבה ואבידה. ושניה מדבר בשומר שכר. ובראשונה תפס כסף או כלים, לפי הרגיל. שכסף או כלים יפקדו בחנם, ובעלי חיים רגילים להפקיד בשכר. וכמו שאמר הרמב"ן בפירושו והתוס' בבבא מציעא (דף מ' ע"ב ד"ה קרנא) והנוסחא העקרית היא כפי הגהת הגר"א.
קנ. אשר יאמר כי הוא זה פרש"י ז"ל שלפי פשוטו אשר אמר העד, זה הוא שנשבעת עליו והרי הוא בידך. וחז"ל פי' שתהא הודאה במקצת הטענה. והרמב"ן כתב שההלכה אפילו טוען שכולו נגנב ממנו, חייב ישבע שבועת השומרים. ואם כופר בעקר הפקדון, ואומר לא הפקדת אצלי, צריך הודאה במקצת. וכן הוא בשולחן ערוך (סי' רצה).
הנה מה שאמרו אשר יאמר, אי אפשר לפרש על העדים (שלא נזכרו בכתוב) רק מוסב על השומר. רוצה לומר אשר יאמר בעל הבית. ופירושו שאם לא שלח ידו, אז יקרב בעה"ב אל האלהים לשבועה על כל דבר פשע שטוען נגדו. בין על שלא פשע בשמירתו בין על שאינה ברשותו בין על שלא שלח בה יד. כמה שאמרו בבבא מציעא (דף מו) שכל אלה הם פשיעה. וכן ישבע על אשר יאמר השומר כי הוא זה. רוצה לומר אם כופר בעקר הפקדון, שבעה"ב תובעו מאתים והוא אומר מנה הפקדת. וזה מציין במלת הוא זה. לא אחר שאתה טוען.
בכל אלה עד האלהים יבא דבר שניהם, ואשר ירשיעון אלהים שהתברר שהוא הגנב ישלם שנים. וזאת ידענו בעצמנו שאין תשלומי שנים, רק בטוען טענת גנב. וטענת מודה במקצת נוהג בכל התביעות. ואפילו בהלוואה וגזלה. ובזה דברי חז"ל מיוסדים על הפשט הפשוט. וכבר בארתי באיילת השחר ( כלל רי ) שמלת הוא, מירה תמיד הפך וסתירה. שהיה די לומר כי זה. ובמה שאמרו הוא, זה בא לסתור דברי הטוען, שטוען שאינו זה לבדו רק עוד אחד עמו. והוא משיב רק הוא זה, לא זולת הנוסף שאתה טוען.
קנא. עד האלהים יבא דבר שניהם. לא נודע כמה יהיו הדינים, ולמדו ממה שכפל השם. שכבר התבאר אצלנו באילת השחר ( פרק טו ) שאין לכפול את השם, רק אחר שנזכר בפעם הראשון יסמך כל הפעלים עליו או ירמוז על ידי כנוי.
והיה לו לומר אליהם יבא דבר שניהם אשר ירשיעון ישלם. מזה למדו שבא ללמד שיהיו ג' דיינים. ולר' יאשיה גם שם אלהים הראשון (שהיה לו לומר ונקרב אל השופט) הוא מן המנין. ולר' יונתן רק שני פעמים, אלהים האחרונים מן המנין. וידעינן שהם ג' מצד שאין ב"ד שקול. וכמה שאמרו בסנהדרין (דף ג ע"ב), ועיין מה שאמרתי באילת השחר ( כלל רמב ו כלל רמג ). ובגמרא שם אומר בשם רבי, שדיני ממונות בחמישה כדי שיגמר הודן בשלשה. ומפרש אשר ירשיעון אלהים תרי. וגמרינן שגם מה שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם הם תרי, ואין ב"ד שקול, מוסיפים עוד א'.
ואין בזה סתירה לדברי המכלתא. שפי' המכלתא שרבי אומר שעד אלהים יבא הם שנים. ולמד זה ממה שאמרו אשר ירשיעון אלהים שהם שנים, מדכתיב ירשיעון בלשון רבים, ולא אמר אשר ירשיע בלשון יחיד. (וכן צריך לגרוס ירשיע אין כתיב כאן אלא ירשיעון.) אם כן מדבר בשנים, וה"ה שמה שאמרו עד האלהים יבא, הוא בשנים. ומה שסים הא בשנים הכתוב מדבר ואין ב”ד שקול וכו', רוצה לומר שמזה ידעינן שמה שאמר אשר ירשיעון אלהים, שמדבר בגמר הדין צריך להיות בשלשה, שנאמר עד האלהים יבא, שהם ג"כ שנים.
מכאן אמרו דיני ממונות בשלשה ר"מ אומר בחמשה, כל זה מדברי רבי. שרבי פירש דברי רבי מאיר שלכן אמר בחמשה, כדי שיגמר הדין בשלשה, כמה שאמרו אשר ירשיעון אלהים. שמירי בגמר הדין, בזה צריך שלשה. ואם כן במה שאמרו עד האלהים יבא, שהוא ג"כ שנים, מבואר שתחלת הדין בחמשה.
ובירושלמי ריש סנהדרין, מעתיק דברי המכלתא בלא סיום הדברים מה שאמרו מכאן אמרו וכו'. ושאל ר' אבהו דליבעי לר' חמשה, ומשיב שכן תנא דבי חזקיה, שלרבי בעי חמשה. ולפי זה תנא דבי חזקיה, היה לו גי' המכלתא כגרסתנו עם הסיום. וכן מבואר בתוספתא, וזה לשונו. רבי אומר בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה, דברי ר' מאיר. מבואר כמה שאמרו שרבי פי' דברי ר' מאיר. רק בבבלי קצר ואמר הכל בשם רבי. כי רכי הסכים לדברי ר"מ ופירש דבריו.
והנה, רבנן שסבירא ליה בשלשה סבירא ליה שאין ראיה מלשון רבים ירשיעון, שמצאנו לפעמים שבשם אלהים משתמש בלשון רבים, כמו ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (בראשית כ) כי שם נגלה אליו האלהים (שם לה), ובגמ' אמר, ורבנן ירשיען כתיב, רוצה לומר שאם הלשון רבים מוכרח ומלמד שיהיו דווקא שנים, היה לו לכתוב מלא. שהוא"ו מציין סימן הרבים. וממה שלא הקפיד על זה בכתיב, הגם שקרינן ירשיעון בלשון רבים, ידעינן שאין הלשון דוקא כי שם אלהים בא לפעמים בלשון רבים לכבוד.
קנב. ישלם שנים לרעהו . ובפרשת שבועת הפקדון מחייב אותו חומש ואשם. ומפרש שבמקום שמשלם כפל אינו משלם חומש. ושם מדבר במקום שאין משלם כפל, כגון שהודה מעצמו. וכבר למד לה בספרא ( ויקרא שפו ) ובבבא קמא (דף סה), ממה שאמר ושלם אותו בראשו. וגם רבנן סבירא ליה כן. ומה שאמרו זה פה בשם ר”ש, נראה שצריך להגיה חייב לשלם את החומש ואת האשם, ושאינו משלם את הקרן פטור מהחומש והאשם שבזה חולקים רבנן עליו.
קנג. לרעהו ממה שנאמר ב' פעמים רעהו, חד ממעט הקדש וחד ממעט אחרים. כמה שאמרנו בהתורה והמצוה ( ויקרא שע ) שצריך על זה שני מעוטים. עיי"ש.
<< · התורה והמצוה על שמות · כב · ח · >>
קיצור דרך: mlbim-jm-22-08