קטגוריה:דברים יט יט

מלבי"ם - התורה והמצוה

צב.

ועשיתם לו כאשר זמם . מדברי הספרי משמע שלא כדעת הרמב"ם (הל' עדות כ ב), שמחלק בין מיתה ובין מלקות וממון, שהראב"ד השיג עליו. וי"ל שגם מ"ש הרמב"ם, שאם לקה, זה שהעידו עליו לוקין; הוא כמו שלוקה, מי שהעיד שהוא בן גרושה ובן חלוצה. דכ"מ (=דכל מקום) שא"י (=שאינו יכול) לקיים כאשר זמם , לוקה משום לאו דלא תענה.

ומ"ש הרמב"ם, "וכן אם יצא ממון, חוזר ליד בעליו ומשלמים לו", משום דכאן לא פורש דין ממון, רק מה שהוא דרך עונש. שפורש ולא תחוס עינך נפש בנפש , הוא מיתה. ו עין בעין , כולל מלקות ועונש ממון, אם העידו שסימא עין חברו. ועל אלה אמר בספרא, "אם ממון ממון וכו' ". והרמב"ם מדבר בממון שאינו בא דרך עונש, כגון שהעידו שלוה ממנו ביום פלוני, והוזמו. וצ"ע.

צג.

ועשיתם לו וגו' ולא יוסיפו לעשות . לר' מאיר (מכות ד) הוא אזהרה לעדים זוממים.

ונוסחא אחרינא הוא כגי' הגר"א.

צד.

כאשר זמם לעשות לאחיו . פעל ז.מ.ם. מציין תמיד עומק המחשבה, בדבר שיש בו מחשבה עמוקה; וכן שם "מזמה" מורה על עומק המחשבה. וכשבא לרע, מציין שהעמיק במחשבתו איך לעשות רע לחברו. וכבר כתבתי זה בכמה מקומות.

ובאר בכאן, שענשם - על עומק מחשבתם להרע לאחיהם, לא על המעשה עצמו. שאם העיד עדות שקר, ולא הוזמו ע"י "עמנו הייתם"; אף שנתברר אח"ז שהיה הדבר שקר, כיון שהיה שקר הרגיל, אין עונשם גדול כ"כ. אבל בזה שהעמיקו סרה, בדבר רחוק כזה, לומר דבר שלא היה באותו המקום כלל - חייבים עונש כזה לא על המעשה, שע"ז היה לו לומר "כאשר עשה לאחיו"; רק על המחשבה העמוקה. ומעת שזממו לעשות, אף שלא עשו, חייבים. וז"ש, כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו , והרי אחיו קיים! [שאין הפי' שמלת " אחיו " מורה שקיים, שגם אחרי מותו נקרא "אחיו". כמו להקים לאחיו שם , קרבו שאו את אחיכם , רק] ר"ל שהרי אומר שיענש על מה שזמם לעשות. ובעוד שזמם לעשות ולא עשה, עדיין היה אחיו קיים. ואז נתחייב בעוד הנידון בחיים.

אמנם מה שנאמר " נפש בנפש ", שדעת הצדוקים שזה דומה עם מ”ש " נפש תחת נפש ", שזה מציין שכבר נהרג בנידון; השיבו חכמים, שזה מציין שכבר נגמר הדין, ודומה כאלו כבר לקחו את נפשו. כי אחר שנגמר דינו, דינו כמת, ואם קדם אחר והרגו, פטור. ועז"א " נפש בנפש ", ולא אמר “ נפש תחת נפש ". כי מדבר שעדן לא נהרג, ולא יצדק מלת "תחת". ובכ"ז היה דומה כאלו נהרג (וכמ"ש בספרי מסעי כח ).

וכן כשנגמר דינו לשלם דמי עין תחת עין , דינו כאלו נעשה המשפט. ויצדק "עין בעין", ולא יצדק עין תחת עין . וזה רק אם נגמר הדין, לא משקבלו עדותם. כמו שלמד בספרי, ( מסעי כח ) ממ"ש אשר הוא רשע למות .

אולם מ"ש ( מסעי כח ) “תנא בריבי אומר, לא הרגו נהרגין, הרגו אין נהרגין", זה לא הובא בספרי, וזה אין לו סמך במקרא. שמן המקרא מבואר, שחייבים על הזימום לעשות, אף שלא נעשה מעשה. ולא נוכל להוציא מזה, שאם נהרג יפטורו, שהלא אז כ"ש שיש לחייבם! וע"ז כתב הרמב"ם, שדבר זה מן הקבלה, כי כן קבלו בהלכה למשה מסיני.

ויש ע"ז טעמים, אם מצד שאחר שחוץ ממה שחייב מיתה על הזימום, חייב עונש על שנהרג על ידו, אינו דין שיפטר במיתת ב”ד כי ענשו קשה יותר. או שאחר שנהרג, ולא סבב ה' שעדים המזימים יקדימו לבא ולהזים טרם יהרג. וידענו כי לא יאונה לצדיקים הסנהדרין עון כזה לשפוך דם נקי, ידענו בברור כי היה באמת ראוי למיתה, וכדין נהרג.וכמ"ש הכסף משנה, וכבר קדמוהו הר"ן בדרשותיו והרלב"ג. ועוד טעמים רבים נאמרו בזה, ומשפטי ה’ אמת צדקו יחדו .

צה.

כאשר זמם לעשות לאחיו . ולא לאחותו. (וכמ"ש בסנהדרין פט ובריש מכות) כי מלת " לאחיו " מיותר.

ומ"ש בספרא אמור כד “ היא... באש תשרף ". היא בשרפה ואין בועלה בשרפה, היא בשרפה ואין זוממיה בשרפה". פי’ שאחר שדרשינן שאין בועלה בשרפה, ידענו שאין זוממיה בשרפה, מן " לאחיו "; כן פרשתי שם. ואין הכרח למה שפלפלו בזה בתוס' ריש מכות.

צו.

מ"ש "ומנין שהמבייש משלם ממון”, הוא שייך למ"ש בסוף פרשת תצא, וקצותה את כפה לא תחוס עינך . ושם בספרי תצא קסא , "ר' יהודה אומר, נאמר כאן לא תחוס עינך וכו'", מבואר שגם רישא דברייתא ר' יהודה היא. ר"ל ממ"ש שם וכאן, לשון " לא תחוס עינך ", למד שמדבר בעונש ממון.

אולם מנין שפה מדבר לעונש ממון? פי' ר' יהודה, שלמד מפ' משפטים ובפ' אמור עין ושן, בא להקישם. שבשניהם פי' דמי עין לא עין ממש, כי היה מקום לחלק ביניהם, ולחלק בין מתכוין לבלתי מתכוין; כמש"ש בהתו”ה אמור צא . לכן תפס לשון שוה.

והוסיף יד ורגל בפרשת משפטים וגבי עדים זוממין, שמיותר בשניהם; להקיש עדים זוממין לשם, שפי' עונש ממון. ואמר בעדים זוממין לא תחוס , ללמד שגם מ"ש וקצותה את כפה לא תחוס עינך , היינו שהמבייש משלם ממון, כמו בכאן.

צז.

וריה"ג נותן טעם, למה שתפס פה עין ושן ויד ורגל. שלענין עונש ממון, יש לחשב גם מה שחסרו, שלא יוכל לצאת למלחמה; וע"ז סמך זה, על כי תצא למלחמה .