ביצה לג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אאוכלי בהמה אין בהן משום תקון כלי איתיביה רב כהנא לרב יהודה במטלטלין עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן לחולה ומוללו ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת א"ל השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת מבעיא אלא כי תניא ההיא בקשין קשין בני מלילה נינהו חסורי מחסרא והכי קתני מוללו ומריח בו קוטמו ומריח בו בד"א ברכין אבל בקשין לא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת תני חדא קוטמו ומריח בו ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו אמר רבי זירא אמר רב חסדא לא קשיא הא ברכין הא בקשין מתקיף לה רב אחא בר יעקב בקשין אמאי לא מאי שנא מהא דתנן גשובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ועוד הא רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרוייהו כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא אע"ג דחזיא לקתתא דנרגי וחציני לא קשיא הא ר"א הא רבנן דתניא ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מאבוס של בהמה ושוין שלא יקטמנו ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת בשוגג בשבת דחייב חטאת במזיד ביו"ט סופג את הארבעים דברי ר"א וחכ"א אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות ר"א דקאמר התם חייב חטאת הכא פטור אבל אסור רבנן דקא אמרי התם פטור אבל אסור הכא מותר לכתחלה ולית ליה לרבי אליעזר הא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי אמר רב אשי כי תניא ההיא הבמוסתקי:
ומגבב מן החצר:
ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין ורבי שמעון מתיר במאי קא מפלגי מר סבר מחזי דקא מכניף למחר וליומא אחרינא ומ"ס קדרתו מוכחת עליו:
אין מוציאין את האור וכו':
מ"ט משום דקא מוליד ביום טוב:
ואין מלבנין את הרעפים:
מאי קא עביד אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני
רש"י[עריכה]
אוכלי בהמה - כגון קש ועלי קנים אין בהם משום תקון כלי ומותר לקטום ולתקן קש של שבלין בשבת לחצוץ שניו:
להניף - ווכטליי"ר משום הבלא:
ומוללו - בין אצבעותיו להוציא ריחו:
ולא יקטמנו להריח בו - שיהא מקום הקטימה לח וריחו נודף גזירה דלא ליתי לקוטמו לחצוץ בו שניו דהתם כלי משוי ליה ואיכא איסורא דאורייתא:
פטור - דאינו לשם כלי:
חייב חטאת - בשבת ויש עצי בשמים שהן אוכלי בהמה ואפ"ה חייב:
א"ל - רב יהודה השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי כלומר תשובה גדולה חזרת להשיבני אם מצאת ברייתא אומרת לחצוץ בו שניו פטור אבל אסור אף היא היתה תשובה לדברי שאני אומר מותר לכתחלה וכל שכן שהבאת לי חיוב חטאת אבל אינה תשובה דכי תניא ההיא בעצי בשמים קשין שאינן ראויין למאכל בהמה:
קוטמו ומריח בו - ואפי' לכתחלה דהא אף לחצוץ בו שניו שרי אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך רכין לתקנן לחצוץ:
בקשין אמאי לא - להריח בו מי גזור רבנן כשאין מתכוין לכלי אטו מתכוין:
והתנן שובר אדם חבית - מגופה שיש בה גרוגרות ואוכל ובלבד שלא יתכוין ליפות השבירה להיות לה לפה שתהא עוד כלי:
הוה מפשח - איישבריי"ר בלע"ז כשמסעף בידו ענפים מעץ גדול כמו ויפשחני (איכה ג) עשה לי גדר בסעיפות בענפי עצי היער סביבות דרכי כדי שלא אצא כדרך שעושין בני היערים שקורין פליישי"ץ:
הוה מפשח - לן מן התלושין:
אלותא - מקלות גדולים כמו ולא באלה ולא ברומח במסכת שבת (דף סג.):
ואע"ג דחזיא לקתתא דנרגי וחציני - שהיא קשה וראוי לעשות ממנו בית יד לקרדום ולפסל שקורין דולויי"ר והוא היה שוברה להריח:
לא יטול אלא מן האבוס של בהמה - דדבר הראוי לאכילה מוכן לכל צורך אבל עצים הואיל ודרכן לדבר האסור כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה:
שלא יקטמנו - אקיסם קאי:
אחד זה ואחד זה - אחד שבת ואחד יום טוב:
אינו אלא משום שבות - דקטימה תקון כלאחר יד הוא ולא תקון מעליא הוא אלא א"כ מחתכו וממחקו בסכין והשתא קא מהדר לתרוצי קושיא דלעיל הא דתני לעיל בקשין לא יקטמנו להריח ר' אליעזר דאמר בקוטם לכלי חייב חטאת הכא גבי קוטם להריח פטור אבל אסור גזירה שמא יקטמנו לכלי והא דרב יהודה דמפשח להריח כרבנן דאמרי בקוטם לכלי פטור אבל אסור הכא להריח מותר לכתחילה:
ולית ליה לרבי אליעזר כו' - והא הכא דכי מתכוין לעשות כלי איכא חיובא דאורייתא וכי לא מתכוין לא גזור רבנן לכתחילה:
כי תניא ההיא - דמותר:
במוסתקי - חבית שבורה שמדבקין שבריה בשרף של עץ שקורין שף שעושין הימנו זפת וקורין אותו ריישינ"א וריחו דומה לריח לבונה ובלשון ערבי קורין אותו מוסתק"י ומדבקין בו קערות חרס הנשברים כך אמר לי רבי שמואל המכונה חסיד מן ברבשט"א וכיון דרעועה היא ליכא למגזר בה שלא יתכוון לעשות כלי:
תוספות[עריכה]
פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת מבעיא. פרש"י תשובה גדולה חזרת להשיבני דאפי' פטור אבל אסור קא קשיא לי כ"ש דחייב חטאת קא קשיא לי אבל לא קשיא כלל דהתם מיירי בקשין שאינן ראויין למאכל בהמה וקשה מאי מאריך בלשונו השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי לשני ליה לאלתר התם מיירי בקשין וע"ק דמשמע דבקשין מתסר לרב יהודה ובסמוך מתיר רב יהודה אף להריח דאמר דמפשח ויהיב אלותא וכו' ואר"ת דגרסי' כגרסא דר"ח דגריס א"ל וה"פ דרב יהודה משיב לרב כהנא פשיטא דהברייתא נשנית בטעות דהא הא דקאמר פטור אבל אסור קא קשיא לי דאדרבה מותר לגמרי ואפי' לכתחלה חייב חטאת מבעיא כ"ש דנשנית בטעות כיון דקתני חייב חטאת וא"ל רב כהנא לרב יהודה מצינן לשנויי לך דהברייתא מיירי בקשין שאין ראויין כלל למאכל בהמה ולכך זהו דלהריח פטור אבל אסור לחצוץ בו שניו חייב חטאת אבל לדידך קשה דבקשין נמי קא אמרת דמותר להריח כדקאמר מפשח ויהיב אלותא וכו' ומ"מ רב יהודה לא הוה מודה ליה דרב יהודה ס"ל דלחצוץ שניו פטור אבל אסור ולהריח מותר אפי' לכתחלה אף על גב דקשין הן להריח מותר:
כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח לן כו'. ומיירי להריח כדמסיק דסבר כרבנן דאמרו התם גבי לחצוץ שניו פטור אבל אסור ולהריח מותר אפי' לכתחלה ולא גזרו שמא יקטום וא"ת למה נמנעו כשחל יו"ט במ"ש מלהריח בשמים משום שמא יקטום והא לא חיישינן כדמוכח הכא אליבא דרב יהודה דס"ל כרבנן וגם אין שייך לפרושי טעמא משום אש גיהנם שמתחיל לשרוף ולהסריח ולכך מברכינן בכל מ"ש דעלמא וכשחל יו"ט במ"ש אז אין האש מתחיל לשרוף ולהסריח ולכך לא מברכינן דהא גם ביו"ט שובת דא"כ גם במוצאי יו"ט אמאי לא מברכינן אבשמים וגם אין לפרש דהא דמברכינן אבשמים במ"ש משום נפש יתירה שאבד ומריח הבשמים ומישב דעתו עליו וכשחל במ"ש אז אינו מפסיד נפש יתירה דביו"ט אית ליה נשמה יתירה דא"כ במוצאי יו"ט אמאי לא מברכינן אבשמים ואי ליכא הני טעמי א"כ מ"ט דמברכינן אבשמים במ"ש וי"ל דלעולם טעמא דמברכי' אבשמים במ"ש הוי משום נשמה יתירה ובי"ט ליכא נשמה יתירה וא"ת אמאי לא מברכין אבשמים כשחל יו"ט להיות במ"ש כיון דיש לו מאכלים חשובים וטובים מישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים:
כי תניא ההיא במוסתקי. מזופפת ורעועה פירש רש"י דלא חיישינן לתקון כלי דהואיל ורעועה הרבה יחוס עליה דשמא יקלקל החבית ועושה נקב לכל הפחות שיוכל וה"ר יצחק פירש במסכת ערובין (דף לד: ד"ה אמאי) דכיון שהם מדובקים בזפת ואין החתיכות שלמות לא הוי שום תקון כלי:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ד (עריכה)
מט א מיי' פי"א מהל' שבת הלכה ח', סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ב סעיף ד', וטור ושו"ע או"ח סי' תקי"ט סעיף ד':
נ ב מיי' פי"א מהל' שבת הלכה ח', טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ב סעיף ה':
נא ג מיי' פכ"ג מהל' שבת הלכה ב', סמ"ג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שי"ד סעיף א':
נב ד מיי' פי"א מהל' שבת הלכה ז', סמ"ג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ב סעיף ד':
נג ה טור ושו"ע או"ח סי' שי"ד סעיף א':
ראשונים נוספים
רבינו חננאל
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ד (עריכה)
אמר רב יהודה אוכלי בהמה אין בהן משום תיקון ומותבינן עליה מטלטלין עצי בשמים להריח ולהניף לחולה כו' ופרקינן כי תניא ההיא בקשין.
קשין בני מלילה נינהו ואוקימנא הכי מוללו ומריח בו קוטמו ומריח בו בד"א ברכין אבל בקשין לא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת.
תני חדא קוטמו ומריח בו ואוקימנא ברכין ותניא אידך לא יקטמנו ואוקימנא בקשין ואקשינן בקשין אמאי לא והא תנן שובר אדם חבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי ועוד הא רבא ורבין בני רב אדא אמרי דרב יהודה הוה מפשח ויהיב להו אלוותא פישחי פישחי פירוש עצי קציעות שמעשנין בהן ואע"ג דהוו קשין וחזו לקתתא דנגרי וחציני ופרקינן אלא לא קשיא הא דתני קוטמו רבנן והא דתני לא יקטמנו ר' אליעזר.
דתניא ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מן האבוס של בהמה ושוין שלא יקטמנו בין ממה שנטל לפניו ובין מה שנטל של בהמה ואם קטמו לחצות בו שיניו ולפתוח בו דלת בשבת בשוגג חייב חטאת ביום טוב במזיד לוקה מדברי ר' אליעזר וחכ"א אחד זה ואחד זה בין ביו"ט בין בשבת אינו אלא משום שבות ר' אליעזר דקתני התם קטמו לחצות בו שיניו ולפתוח בו דלת חייב חטאת הכא לא יקטמנו לכתחלה להריח בו ואם קטמו פטור אבל אסור ורבנן דאמרי אפילו קטמו לחצות בו שיניו ולפתוח בו דלת אינו חייב אלא משום שבות הכא קוטמו להריח בו לכתחלה. פירוש במוסתקי כמו קציעות מחודקין בתוך החבית:
פיסקא אין מוציאין אור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים מ"ט דמוליד ביו"ט.
ואין מלבנין הרעפין לצלות עליהן בשר ופירוש אין מצרפין הקדרות באש ואוקמה ר' יוחנן דמתכוין לבודקן אם מקבלין האור כלומר אם נגמר' מלאכתן ולא יתבקעו ואמרי לה מפני שצריך לחסמן לסתום הנקבים.
חידושי הרשב"א
לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת: ויש עצי בשמים שהם אוכלי בהמה כך פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור, אלא מדקתני מוללו משמע ליה שהן רכין ומיניה קא פריך וכדמפרש ליה בהדיא לבסוף כי אתא לתרוצי ולאוקמוה בקשין אהדר ליה וקשין בני מלילה נינהו.
השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת מיבעיא: פירש רש"י ז"ל כלומר תשובה גדולה חזרת להשיבני, אם מצאת בברייתא אומרת לחצוץ שיניו פטור אבל אסור אף היא היתה תשובה לדברי שאני אומר מותר לכתחלה וכל שכן שהבאת לי חייב חטאת, אבל אינו תשובה דכי תניא ההיא בקשין. והקשו עליו בתוס' דאם כן למה ליה לרב יהודה לאורוכי כולי האי לפרוק ליה מיד כי תניא ההיא בקשין, ולפיכך פרשו משם ר"ת ז"ל דהכי קאמר ליה אפילו תנא (מברייתא) [בברייתא] פטור אבל אסור איכא למשמע דמשבשתא היא כל שכן דקתני חייב חטאת דליכא מאן דלימא הכי אלא ודאי ברייתא שבשתא היא ולא תותבן מינה ואמר ליה רב כהנא לא דברייתא בקשין ואף על פי שהן אוכלי בהמה, ומיהא לדידך קשיא דאמרת דכל שהן אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי ואפילו (קשיא) [קשין]. ואין פירושו מתחזי במה שפירש דרב כהנא הוא דקאמר בקשין, אלא [מה] שפירש בהא (וקאמר) [דקאמר] ליה רב יהודה השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי אתי שפיר (אבל הא) [ואיהו הוא] דקאמר כי תניא ההיא בקשין דלאו אוכלי בהמה וחסורי מחסרא כדמפרש ואזיל. ואם תאמר אם כן תקשי מדרב יהודה לרב יהודה, דהכא משמע דרב יהודה אית ליה כי הא ברייתא דאפילו (הדיח) [להריח] אם קשין לא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור ואלו לקמן אמרי רבה בר רב אדא ורבין בר רב אדא כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא אף על גב דחזיא לקתתא דנגרי וחצינא, לא קשיא דהא מוקמינן הא ברייתא כר' אליעזר. ואם תאמר אם כן כי אקשי ליה רב כהנא מיניה נימא ליה ההיא ר' אליעזר היא ואנא דאמרי כרבנן, מסתברא לי דהיינו טעמא משום דקושטא דמילתא קא מתרץ ליה דאפילו ר' אליעזר דוקא בקשין הא ברכין קוטמו ומריח בו ואפילו קוטמו לחצוץ בו שיניו מותר (רב אכלי) [דבאוכלי] בהמה שהן רכין מיירי, ומאי דקתני בברייתא לקמן ושוין שלא יקטמנו (אקטום) [אקיסם] קא מהדר וכדפרש"י ז"ל, כך נראה לי.
שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות: פירש רש"י ז"ל (חביות) [בפרק חבית] (שבת קמו, א) טעמא משום דמקלקל וכל המקלקלין פטורים. וקשה לי דאי משום הא היכי שרי לכתחלה, ועוד דאם איתא מאי אקשינן הכא מינה למאי דאמרינן דקשין (הן) לא יקטום להריח בו דשאני התם דמקלקל הוא. ובתוס' (שם בשבת) פירשוה בחבית מחוברת במוסתקי כדמוקי לה רב אשי הכא לרבי אליעזר, משום דקשיא להו הא דתנן בעירובין פרק בכל מערבין (לד, ב) נתנו במגדל ואבד המפתח עירובו עירוב רבי אליעזר אומר אם אין יודע שהמפתח במקומו אין עירובו עירוב ואוקימנא פלוגתייהו התם במגדל של עץ דקטיר במיתנא דבעי סכינא למפסקיה דרבנן סברי שכל הכלים ניטלין לצורך גופן ור' אליעזר סבר שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו הא לאו הכי אפילו רבנן מודו דאין עירובו [עירוב] דלא אפשר לשבור את המגדל [ד]לכתחלה מיהא אסור, ומשום הכי אוקמוה לההיא בחבית דמוסתקי כדאוקמה רב אשי הכא, ורב אשי לא לר' אליעזר בלחוד אוקמה הכי אלא לכולי עלמא, והלשון מסייענו קצת מדאמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי ואי לר' אליעזר בלחוד קאמר הוה ליה למימר ההיא לר' אליעזר במוסתקי. וגם זה אינו נכון בעיני מדאמרינן התם בפרק חבית (קמו, א) בעו מיניה מרב ששת מהו (למיבא) [למיברז] חביתא בבורטיא לפתחא קא מכוין ואסור או דלמא לעין יפה קא מכוין ושרי, (ומיבח חבית) [ומברז חביתא] בגופה דחבית משמע ולא במוסתקי, ואמרינן נמי התם רשב"ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף ומניחה בפני האורחים ואינו חושש וסתמא ראשה ממש קאמר, ועוד דאם כן רב (אבא) [אחא] בר יעקב דמתיב מינה ומשמע ליה בחבית גמורה לדידיה מי ניחא ההוא דעירובין, ועוד מדמקשה מאי שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית ועוד הא רבה בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרווייהו כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלוותא אף על גב דחזיאן לקתתא דנגרי וחציני משמע דלרב יהודה מתניתין דחבית אפילו בחבית גמורה, דשבירת עצי בשמים (קשיא) [קשין] להריח כשובר את החבית ואוקימנא כתנאי ורב יהודה כרבנן, אלמא אפילו חבית גמורה לרבנן שובר ואינו נמנע לפי שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים (לעיל י, א). ואי משום ההיא דעירובין לא קשיא, דהתם מגדל קתני ומגדל גדול משמע וכלים קטנים הוא דאמרינן דאין בנין בכלים וסתירה אבל בגדולים כאהלים הם ויש בנין וסתירה בהן, וכן מוכחא כל אותה סוגיא של שם. ואף רש"י ז"ל פירש שם [כן] (לה, א ד"ה ומתני') והרי"ף גם כן כתבה סתם במקומה וכן כאן ולא כתב האי אוקימתא דרב אשי דאוקמה במוסתקי, נראה שכן דעת הרב ז"ל דבחבית גמורה היא מתניתין כך נראה לי.
ובלבד שלא יעשנו צבורין: ומפרשי טעמא משום דמחזי כמאן דמכניף למחר וליומא אחרינא, אבל ליכא משום מעמר. ומכאן נלמוד כדעת רבי יצחק בן רבינו מאיר ז"ל שאמר שאין חייב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם כמאסף ביער שהוא כמלקט שבלים מן הקמה (מטפלת) [הנופלת] ומעמר, וכן מוכח בפרק כלל גדול דאמרינן התם (שבת עג, ב) האי מאן דמכנף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר, דמשמע דוקא דמכנף ממלחתא הא ממקום אחר לא.
שיטה מקובצת
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ד (עריכה)
הכי גרסינן אמר ליה כי תניא ההיא בקשין: יש מפרשים דרב כהנא הוא דאמר ליה לרב יהודה דלא תשבש הברייתא דאיכא לאוקומה בקשין. ואיתותב מינה רב יהודה דאיהו אמר דאפילו בקשין שרי לקטום. תדע דבקשין התיר דהא אמרינן לקמן כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא כו'. וכי שרי רב יהודה דוקא לקטום בידו או בשניו אבל לחתוך בסכין נראה שהוא אסור משום דקא עביד כלי. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן.
ושוין שלא יקטמנו: יש מפרשים דאשל אבוס של בהמה קאי שלא יקטמנו. ולא נהיר דכיון דראוי לאכילת בהמה שרי לקטום ואפילו לכתחלה מדרב יהודה ואפילו לר' אליעזר שרי. ועוד דהיאך יכול לפתוח בהן את הדלת. והנכון מה שפירש רש"י דאקיסם קאי.
בשוגג בשבת חייב חטאת: פירוש נקט שוגג בשבת משום דשכיח טפי. אבל ביום טוב דלית ביה חיוב כשעושה בשוגג נקט מזיד.
ר' אליעזר דאמר חייב חטאת: פירוש התם הוא בלחצות בו שניו משום דמכוין לעשות בו כלי. אבל להריח שאינו מתכוין לעשות כלי אסור לכתחלה דגזרינן שמא יבא לקטום לצורך שיניו. אבל לרבנן דאמרי בלחצות בו שניו שהוא פטור אבל אסור משום דאפילו מתכוין לעשות בו כלי הוי תיקון כלאחר יד כיון שאינו עושה בסכין והילכך כשמתכוין להריח לא גזרו מפני עונג שבת ושמחת יום טוב. והילכך הא דקתני קוטמו ומריח בו אתיא כרבנן. והכין קיימא לן דלהריח בין בקשין בין ברכין מותר לקטום וברכין לחצות בו שניו מותר לקטום אבל בקשין אפילו לרבנן פטור אבל אסור. וכן לפתוח בו את הדלת. וכן אסור ליטול קיסם לחצות בו שניו מלפניו דאינו מותר אלא דוקא מאבוס של בהמה כרבנן.
וכתב מורי נר"ו דלאו דוקא מאבוס של בהמה אלא כל דבר הראוי לבהמה מטלטלין בכל מקום שהן לחצות בהן שניו. והא דקאמר מן האבוס של בהמה רוצה לומר הראוי לבהמה. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש גבי וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס של בהמה וכתב ז"ל דדבר הראוי לאכילה מוכן הוא לכל הצורך אבל עצים הואיל ודרכן לדבר האסור כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה עד כאן. הרי שלא אסרו קיסם אלא מפני שראוי לעשות ממנו כלים. אבל באוכלי בהמה דליתיה הדין טעמא שרי לטלטולי בכל מקום לחצות בהן שניו.
משום דקא מוליד ביום טוב: וא"ת אם כן יהא אסור להדליק אש ביום טוב בעצים או בפחמים דהא קא מוליד. וי"ל דעיקר הבערה אי אפשר לעשותה מערב יום טוב. אבל הכא יכסה אש ויטמין מבעוד יום ולא יצטרך להוציא אש.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה