ביאור:סקירת מאמרים של בית מקרא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
סקירת מאמרים של בית מקרא
כלי עזר לימודי המסכם את הטענה המרכזית של 66 מאמרי בית מקרא, מתוך אתר דעת:
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/mikra.htm
(התמציות מהאתר שם. שם גם מודגשים קטעים חשובים, אך לא תמיד יש חפיפה למודגש כאן).
1. נחמן אביגד / "אשר על המס"
תמצית: ניתוח של כתובת החרוטה על חותם עברי "לפלאיהו אשר על המס" מלמדנו על קיומה של עבודת מס בשלהי ממלכת יהודה וכי פקידים מיוחדים היו מופקדים עליה.
ואומר: "התואר "אשר על המס" ידוע מן המקרא, אך זו הפעם הראשונה שהוא מופיע במקור חיצוני. במקרא מכוון הלשון "מס" לעבודת כפייה בשירות המלך, והוא שם נרדף למס עובד. גם באכדית משמשת המלה MASSU בהוראה זו".
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/asher.htm
2. אברהם אהוביה/ נביא לגויים נתתיך
תמצית: המאמר בוחן את המושג "נביא לגויים" [שנאמר לירמיה], אם במשמע לגויים ממש או במשמע ליהודה וישראל שנחשבו לשני גויים.
עיקר הטיעון הוא הנאמר ביחזקאל: "בן אדם, שולח אני אותך אל בני ישראל, אל גוים המורדים, אשר מרדו בי..." (ב', ג).
ואומר: "אז נדע, שהגויים והממלכות שבחזון ההקדשה הם "בית ישראל" ו"בית יהודה". אליהם נשלח ירמיהו להיות להם נביא, להיות "נביא לגוים"".
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/navi.htm
3. אברהם אהוביה / "כי ברע הוא" (תגובה על מאמרו של דוד הכהן)
תמצית: המחבר מקביל את שני הסיפורים של חטא העגל, ומציע פענוח למילה "ברע" בעזרת ההקבלה.
ואומר: "אנו נשים לב, שהשורה "...העם, כי ברע הוא" מקבילה לשורה "ויקהל העם על אהרן" שבתיאור האובייקטיבי. ונעיר, שהצירוף "נקהל על-" מתאר בכל מקום (מלבד יח' לח, ז) אסיפת עם מאיימת (ראה במדבר ט"ז, ג; י"ז, ז; כ', ב; יהושע כ"ב, י"ב (כאן משמש הצירוף "נקהל אל-" במשמע "נקהל על-"); ירמיה כ"ז, ט), וגם כאן מתוארת התקהלות מאיימת, שאהרן חשש ממנה, ופעל כפי שפעל. ומסתבר שבאומרו "כי ברע הוא" ביקש לתאר את התקהלות העם אליו.
משה לא קיבל את תשובת אחיו, שביקש להעביר את האשמה על העם, גם אם ראה את העם שאומנם פרוע הוא, כי לדעתו אהרן הוא שפרעו. לכן התעלם מתשובתו וממנו עצמו, ופנה בקריאה אל העם: "מי לה' - אלי!" (כה-כו)".
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/ki-bera2.htm
4. אברהם אהוביה / מעלילות יוסף
תמצית: המאמר סוקר את יחסי יוסף ואחיו, מאז שעלה יוסף לגדולה ועד מותו של יעקב. הנחת היסוד של המאמר היא שמעמדו של יוסף ותפקידו כאדון מצריים הרחיקוהו פיזית ורגשית מאחיו גם כשהללו היו קרובים וישבו בארץ גושן.
ואומר: "ולמה יראו אחי יוסף, אחר שמת אביהם, "ויאמרו: לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה, אשר גמלנו אתו", ויאמרו: "הננו לך לעבדים" - הלא משום שלא היה כאחד מהם במשך שבע עשרה שנות שהותם בארץ גושן? הוא אמנם דאג להם וכלכל אותם עם אביהם, אבל לא היה עמהם!"
ומסיים: " והנה בקשתו "והעלתם את עצמתי מזה" מעידה על יוסף, שחל מפנה ביחסו אל מקומו, וכי עזב את הגדולה בנכר כדי לעלות מזה ולהסתפח אל גורל עמו."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/mealilot.htm
5. ויליאם ג' אורברוק / אם-סיסרא בשירת דבורה (קטעים)
תמצית: המאמר דן באמצעים הספרותיים שבונים את דמותה של אם סיסרא, בשירת דבורה. מניגוד אירוני, ניכור ועד בידודה המוחלט.
ואומר: " הדמות הנשית האחרת, מלבד דבורה ויעל, היא כמובן אם-סיסרא. היא אינה מכונה בשמה הפרטי אלא מזוהה אך ורק כאם האויב, ששמו הוזכר בפס' כ, כו, לפני הופעתה בפס' כח, ולאחר מכן בפס' ל. יתר על כן, הצירוף "אם-סיסרא", הוא הניגוד הקוטבי לדבורה, "אם בישראל"."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/emsisra.htm
6. אלישיב אורן / סיפור אבימלך
תמצית: המאמר סוקר את התייחסות הכתוב אל אבימלך. מיהו אבימלך, מה יחס העם אליו, מה יחס הקב"ה אליו, איך הוא התמלך ומה היה סופו.
ואומר: " אבימלך יוצא דופן מכל השופטים. השופטים האחרים נזכרים כמושיעים או כשופטים, לא כן אבימלך. אין הוא קשור בפעולת תשועה ואינו נזכר כמושיע או כשופט. השופטים - להוציא שופטים קטנים, שעליהם אין ספורים - נשלחים על- ידי ה', וחלקם אף נאמר בהם: "ותהי עליו רוח ה'". לא כן אבימלך: אין רוח ה' נחה עליו, ואף אין הוא נשלח על-ידי ה'."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/sipur.htm
7. אלישיב אורן / סיפורי שמשון
תמצית: מאמר זה מנתח את ספורי שמשון בהן שתי נקודות ראות - עממית ודתית. העממית - העם היה נתון ללחץ כבד מצד פלשתים ולא יכול היה לצאת כנגדם, אך לפחות יכול היה לספר במעלליו של שמשון המשטה בפלשתים. הדתית - כל פעולותיו של שמשון תלויות ברוח ה' המפעמת בקרבו.
ואומר: " העם לא היה מסוגל באותה תקופה לצאת מתחת יד הפלשתים ולא לעמוד נגדם. אבל לפחות יכול היה לספר בינו לבין עצמו במעלליו של אחד מהם, שמשון הדני - העושה בתוך פלשתים ומשטה בהם.
ואמנם, סיפורי שמשון - נימה של אירוניה ולעג בהם. ודומה שהמספר משתדל, באמצעים שונים, ללגלג על הפלשתים."
ועוד: " פעולותיו של שמשון בקרב הפלשתים אינן חתומות בכוח אישיותו הוא, אלא יד ההשגחה העליונה בכל מעשיו, שהרי "מה' היא כי תאנה הוא מבקש מפלשתים" (י"ד, ד). רוח ה' - היא אשר בקרבו של שמשון, ורק כשמתחילה רוח ה' לפעמו (י"ג, כה), יוצא הוא לפעולותיו."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/shimshon.htm
8. יהודה אליצור / ישעיהו מול חזקיהו ומרדאך בלאדן
תקציר: התנגדותו של ישעיהו לברית עם ברודך בלאדן בן בלאדן היא משום שהוא מתנגד לכל ברית עם עמים זרים. עם ישראל אינו צריך לכרות בריתות, כי כל ברית תסתיים בכך שהמנצח יפגע בישראל.
ואומר: " הכתוב אומר שגבה לבו של חזקיהו. אחר כך נכנע ולא בא הקצף בימיו. זה מקביל לאמור "אך שלום ואמת יהיה בימי". בעל דברי הימים פירש שיש כאן גובה לב, ובעקבות הדברים האלה יצאה הפרשנות הקלאסית שלנו ואמרה מה שאמרה. אבל זה אינו תואם את הדברים שיש במקומות אחרים. הרי גם שלמה הראה את אוצרותיו למלכת שבא."
אלא: " מרודך שולח אל חזקיהו כדי למוטט את אשור... ניתן אפוא לסכם ולומר לאור פרקים אלה: ישעיהו התנגד לברית כרותה נגד אשור... בדרך זו יובן גם מה פירוש "גובה לב". אתה סבור שאתה כמו אשור או בבל או מצרים, אינך כאחד מהם... עד שאתה טורח לשבור שבט זה על מנת להחיש בואו של שבט אחר - עשה שלום עם מניפו של השבט... המסקנה היא - שאין כלל או פרינציפ נבואי האוסר דיפלומטיה והתקשרות עם עמים אחרים. אבל יש ויש הוראה אקטואלית מדי פעם לגבי התקשרות דיפלומטית מסויימת, שהנבואה מתמדת לה מסיבה מוגדרת שכוחה יפה לאותה שעה. ".
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/achronim/yeshaaya-2.htm
9. יהודה אליצור / לפרשת חצור
תקציר: הדעה הרווחת כי כיבוש חצור כתוב במקרא פעמיים נדחית מעיון מדוקדק בפסוקים. האמור בספר שופטים אינו עוסק בכיבוש חצור.
ואומר: "דעה רווחת במחקר, כי כיבוש חצור מסופר במקרא פעמיים... הכתוב עצמו אינו מספר על כיבוש חצור בידי ישראל אלא פעם אחת בלבד, ביהושע יא, ואילו בשופטים ד אין זכר לכך".
אלא: "שופטים ד-ה: על כורחך אתה אומר כי חצור הייתה חרבה ושרופה באותה שעה, וכל סביבות חצור וקדש היו בידי ישראל. ולפיכך ארגן שם ברק את צבאותיו הרחק ממושבות כנען, בסמוי מעיניהם. בעניין זה תואמים אפוא רמזי יהושע יא לרמזי שופטים ד... אין ספק שכוונת הכתוב כפירוש רד"ק: "'אשר מלך בחצור' - קודם שהכם יהושע... ושרף חצור... ומה שנשארו מאותה המשפחה הלכו לחרושת הגויים ונתיישבו שם" וכו'... הכתוב מדגיש ומבליט כי יבין הוא מלך כנען ובמתכוון אינו מזכיר בהקשר זה את חצור כלל".
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/rishonim/hatsor-2.htm
10. אברהם אסף / נחלתו היעודה של שבט דן
תקציר: מקום נחלתו של שבט דן בארץ ישראל והסיבות למיקום זה.
ואומר: " אם נסתכל במפת השבטים נראה שהחלוקה נעשתה בהתאם לאמהות השבטים [ראה שם]... כאמור היה צריך דן לנחל בצפון בהתאם למסורת. אך היות ולא נכבשה נחלתו, נתנה לו בגורל נחלה בין השבטים אפרים ויהודה ואין זה מקרה שקבל דוקא מקום זה... הדבר גרם לכך שהדנים שראו עצמם מקופחים בין בני הגבירה ונרדפים ע"י האמורי - הפכו למרי נפש (שופטים י"ח, כה) אפילו נגד אחיהם בני אפרים וחלקם החליטו לכבש להם את נחלתם היעודה בין אחיהם אשר ונפתלי בני השפחות. "
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/nahalato-2.htm
11. חיים בארילקו / שאלה אחת קטנה
תמצית: המאמר דן בשאלת אדוניהו המבקש משלמה לשאת את אבישג השונמית לאישה. הנחת היסוד היא שאין זו שאלה קטנה אלא היא כיסוי לרגשות עצומים ואינטריגות בין כל הצדדים.
ואומר: " ידוע: מי שלוקח את פילגש האב לוקח את מלוכת האב. כלל גדול הוא במקרא (ראובן, אבשלום, אבנר ...) הפירוש הוא נכון ובת-שבע משתתקת."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/sheela.htm
12. אלקנה ביליק / התור והזמיר
תמצית: מאמר זה מתייחס לציפורים זמיר ותור המוזכרות בשיר השירים. המחבר מתאר את התור ואורחות חייו ועוסק בזיהוי הזמיר.
ואומר: " התור נמנה עם סידרת היוניים, אולם הוא מהווה בו סוג נבדל שאינו ניתן להכלאה עם היונים. שמו ניתן לו בשל הגותו תכופות את ההברה "תור-תור", מכאן גם שמו המדעי וכינויו בכמה לשונות... מהותו של הזמיר שנויה במחלוקת. שם זה אין לו ריע במקרא והוא נתפרש בכמה וכמה אופנים. אבן עזרא מביא שני פירושים ומעדיף את הראשון: "כמו זמיר עריצים יענה" (ישעיהו כ"ה, כ), וענינו זמירת (=שירת) העופות; ויש אומרים כי הוא מן "וכרמך לא תזמר" (ויקרא כ"ה, ד) ואיננו עתו", כלומר אין האביב זמן (=עת) זמירות הגפנים בכרם "
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/hator.htm
13. שלמה בכר / מענה ה' לאיוב
תמצית: פרק ל"ח בספר איוב הוא ראשית דברי ה' לאיוב. מענה ה' נראה כעומד בפני עצמו, אולם בחינתו מראה כי הוא מהווה תשובה ישירה לקללת איוב בפרק ג'. בתשובתו מראה ה' כי בניגוד לדברי איוב, מעשי ה' בעולם טובים, והעולם מתנהג על פי סדר והגיון.
ואומר: " פרק ל"ח הוא תשובה ישירה לפרק ג'. דבר זה מתברר מן הקשר הלשוני שבין שני הפרקים. [ראה שם]... מקובל לחשוב כי המסר במענה ה' הוא שאין להבין את מעשי הבורא ולכן לא נותר אלא להאמין בו. נראה מניתוח דברים זה שהדברים בהירים יותר - המענה רוצה לומר לנו כי אכן מעשיו של ה' במפורש טובים וחכמים הם העולם מתנהג רציונלית ויש בו היגיון, ולא כפי שניסה לטעון איוב. הכתוב התמקד בנושאי הבריאה משום שגם איוב מתמקד בראשית דבריו בנושא זה ובו ריכז את חיצי ביקורתו. "
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/maane.htm
14. אדריכל מ. בן אורי / תיבת נח (קטע)
תקציר: במאמר זה אנו למדים על המבנה ההנדסי של תיבת נח, כפי שעולה מלמוד הפסוקים והכרת מבנים שנבנו בימי קדם באזורים המוצפים במים.
ואומר: " האם מבנה בממדים כאלה מסוגל לצוף על פני המים? שאלה זו בהחלט עניינית, והתשובה היא: בהחלט כן, כשבתוך החלל של אותה תיבה חלוקת המטען נעשה כהלכה, כלומר שהמטען יפוזר כך שימנע איבוד האיזון והפוכה של התיבה. יש להבטיח שבחלק התחתון של התיבה יהיה מטען כבד, שיקנה לתיבה את היציבות כמבנה צף על המים."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/teyvat.htm
15. מחלת הסוכר של שאול המלך (קטעים מתוך שלושה מאמרים)
שלושת המאמרים הבאים מביאים תיאוריה והפרכתה: מה הייתה ה"רוח הרעה" ששרתה על שאול. בן נחום טוען שאיתר את המחלה - והדברים נראים משכנעים. שאול הון מפריך את ההוכחות. דוד לוינשטין מקבלן באופן חלקי.
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/mahalat.htm
16. מה זה היה לבן קיש / יונתן בן-נחום
תמצית: המחבר מנסה לברר מתוך הפסוקים, מהי מחלתו של שאול המלך. תפיסתו היא שהמדובר באי ספיקת סוכר בדם-סוג של סוכרת- היכולה להסביר את רוחו הרעה של שאול, את צפחת המים ואת הסיבה לנסיונותיו של שאול לרצוח את דוד בחניתו.
ואומר: " במצב של מתיחות נפשית (Stress בלע"ז) מפרישה ההיפופיזה את הורמון הגדילה, והוא - בין יתר פעולותיו - מעכב את קליטת הסוכר מן הדם ע"י תאי הגוף, ואלו התוצאות: א. אחוז הסוכר בדם עולה מעל לנורמאלי, מה שקרוי - היפרגליקמיה. התוצאה: צימאון, יובש העור, תשישות, עייפות, דיכאון קשה - מה שקרוי בתנ"ך: רוח רעה...".
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/maze.htm
17. "מחלתו" של שאול / שאול הון
תמצית: במאמר זה שולל המחבר את הטענה שמחלתו של שאול המלך הייתה סוכרת. לטענתו, מעמסת המלכות היא שהשפיעה על שאול והכריעה אותו.
ואומר: " קיצורו של דבר, מסקנותיו של יונתן בן נחום תלויות על בלימה ואין להן על מה לסמוך. הרוח הרעה אשר ביעתה את שאול אין לה דבר עם רמת הסוכר, שמבקש בן נחום לתלות בשאול. סביר יותר להניח שהמעמסה הקשה שהכבידה על שאול היא שהכריעתהו."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/mahalato.htm
18. הערות ביחס לדמותו של שאול / דוד לוינשטיין
תמצית: המחבר דן בבעיות המתודולוגיות שבמאמרים של שני קודמיו בן-נחום והון.
ואומר: " חטא בן נחום חטא אחד, שהוא מתפרץ לדלת פתוחה. אני מביא כאן בשלמות הערה מס' 254 בספר של א. ברטל ז"ל מלכות שאול, המלך הראשון בישראל, בעמ' 206 שבספרו:
"אורבך שהיה רופא, איבחן אצל שאול סימפטומים של מחלת הפאראנויה. ומאחר שמחלה זו מתפתחת אצל גברים בגיל מסוים, ניסה להסיק מכך מסקנות כרונולוגיות על מלכות שאול. אך ספק רב אם ניתן ללמוד ממבנהו הנפשי של גבר מודרני, על זה של בן התקופה המקראית. סוג'ין סבור כי סבל מנוירוזה שהתבטאה בדפרסיות קשות ובעקבותיהן בהעדר בטחון עצמי. לדעת סיסטר, היה שאול מלנכולי. בירם חושב ששאול לא היה חולה ממש, אלא שלעת זקנה התערער שווי משקלו הנפשי. הבאנו לעיל, הע' 117, דעת גרסמן ובירם הטוענים, כי ניתן להבחין בפרשת התנבאותו בראשית דרכו, בסימפטומים ראשונים של השינויים המנטליים שעתידים להעכיר את רוחו באחריו ימיו"."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/hearot.htm
19. שרה בן-ראובן / מאבק דוד בשאול בראי מאבק לאה ברחל
תמצית: מאמר זה משווה בין גורלם של רחל ושאול לעומת לאה ודוד. רחל וכן שאול הצטיינו בהופעה מרשימה והיו אהובים אולם לשניהם סוף טראגי. לעומתם, לאה ודוד היו בתחילה בלתי נחשבים וסופם שזכו לבנים ומהם יצאה שושלת מלכים.
ואומרת: " ניתן למצוא בספור המקראי קוי דמיון בין הגורל הטראגי של רחל היפה והאהובה ובין גורלו של שאול, המלך הראשון, שהצטיין בהופעתו המרשימה... דוד, שהוא משבט יהודה, בנה הרביעי של לאה, זכה לכינוי "אדמוני עם יפה עיניים". דוד ולאה הם היחידים שהמקרא טרח לציין את מראה עיניהם - עיניו היפות של דוד לעומת עיניה הרכות של לאה - להעמידנו על הקשר שבין שני הספורים."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/maavak.htm
20. ישראל בן-שם / מטרת ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה
תמצית: למרות האמור כי מטרת ביקורה של מלכת שבא היה "לנסות את שלמה בחידות" נראה כי היתה מטרה מדינית נוספת. שלמה ומלך צור ניסו להקים קו אניות לארצות המזרח הרחוק, ובזה פגעו בכלכלתם של שבטי ערב שהובילו סחורות בשיירות גמלים. מלכת שבא באה לקדם את פני הרעה ולשכנע את שלמה להפסיק את המסחר בדרך הים.
ואומר: " מתעוררת השאלה - למה שפע זה של מתנות? האם רק בזכות שיחת-רעים על החכמה?
לפי הכלל של חז"ל על "סמיכות פרשיות" נראה לנו שיש קשר בין הסיפור על המתנות (פסוקים א-י) לבין הסיפור שקדם לו על חלקו של שלמה במסע בים לתרשיש (ט', כו-כח)... נזכר שהענף הכלכלי היסודי של שבטי ערב היה ההובלה על גבי גמלים ופתיחת דרך ימית להובלת הסחורות מהודו ומדרום ערב פגעה קשה בבני המדבר ועלולה הייתה ליטול מהם את פרנסתם העיקרית. וזהו שהאיץ את מלכת שבא לבקר אצל שלמה ולדון כיצד למנוע סכנה זו שנשקפה לבני עמה... כבר הזכרנו את מתנתה של מלכת שבא לשלמה במזומנים: מאה ועשרים ככר זהב. בדיוק סכום זה אנו מוצאים בפרק הקודם (ט', יד): וישלח חירם למלך מאה ועשרים ככר זהב... יש כאן התחרות בין חירם למלכת שבא, מה זה מביא גם זה מביא... נמצא שהמלכה הגיעה לכלל הסכם עם המלך, מכאן ואילך אין אנו שומעים דבר על מסעות לאופיר, הקו הימי נפסק "
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/matrat.htm
21. ירחמיאל ברגמן / "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו"
תמצית: מאמר זה מפרש את הביטוי "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" המופיע בדיני שומרים בפרשת משפטים.
ואומר: " שלח יד יש לפרש כפי שהסבירו חז"ל: "פגיעה ב...", פירוש זה מתאים בכל המקומות המובאים לעיל, ובמשמעותו המורחבת גם - פגיעה בכוחו וברשותו של אחר, כפי שציין זאת אבן עזרא בפרשת שומרים. שלח ידו - היינו פגיעה ברשותו של המפקיד או בעל החפץ, אבל לא על ידי גניבת החפץ, אלא על ידי שימוש בו, בחפץ שאיננו שלו, שלא כחוק!... במה אם כך - פגע השומר? אך ורק - ב"מלאכת רעהו", היינו במלאכה, בשימוש רעהו, שרק רעהו בלבד רשאי לבצע אותם, במלאכה זאת ובזכות שימוש זו של רעהו - פגע השומר"
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/im-lo.htm
22. אריה ברטל / והיה כשכב אדני-המלך עם אבותיו והייתי אני ובני שלמה חטאים (קטעים)
תמצית: כאשר ניסה אדוניהו לתפוס את השלטון, בת שבע פנתה אל דוד וטענה כי אם אדוניהו ימלוך "והייתי אני ובני שלמה חטאים". מאמר זה מפרש את דבריה אלה, ומסקנתו כי בת-שבע רמזה לדוד כי אדוניהו יעורר מחדש את פרשת הנישואין של דוד ובת שבע, ודוד יזכר כחוטא.
ואומר: " שלמה כמלך ישראל וכיורשו של דוד היה הסיכוי היחיד לא רק להצלת חייו שלו ושל חיי אמו, אלא שימש גם דרך יחידה להצלת שמו ויוקרתו של דוד עצמו, ותריס בפני הסכנה כי לאחר מותו יוצג כאחד הנבלים בישראל. דבר זה עמד על כף המאזנים. צודק האברבנאל כי במקרה של נצחון אדוניהו לא חייב היה זה ללכלך את ידיו בדמי חינם של אחיו יריבו שלמה ואמו, אשת אביו, על מנת להגותם מן המסילה. מטרה זאת עצמה מסוגל היה להשיג על ידי הקמת בית דין שיבדוק מחדש את פרשת דוד ובת שבע."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/bartal.htm
23. חיים גבריהו / "אגרת פתוחה" ששלח סנבלט לנחמיה
תמצית: מאמר זה דן ב"אגרת הפתוחה" ששלח סנבלט לנחמיה. מטרת משלוח האיגרת היתה כי תתפשט שמועה שנחמיה מורד במלך פרס. נחמיה לא נפל בפח, ואויביו לא הצליחו במזימתם להסגירו כמורד במלכות.
ואומר: " מדת הערמומיות של סנבלט בולטת בדרך משלוח האגרת. סנבלט מעמיד פנים שהוא מזמין את נחמיה להתייעצות פנימית, כלומר, שאגרת זו נועדה על פי טיבה להישלח חתומה וצרורה. אולם סנבלט נוהג אחרת ושולח אגרת פתוחה. עם זאת מעמיד סנבלט פנים שהוא מזמין את נחמיה להתייעצות, כלומר שאגרת זו היא כאילו פנימית וסודית, חתומה וצרורה. נחמיה שלח לסנבלט תשובה חריפה: "שקרן אתה, מלבך אתה בודה דברים אלה" (נחמיה ו', ח). נחמיה לא נלכד בפח שטמנו לו. הוא הרגיש מיד בכוונה המרושעת של סנבלט ומרעיו להביאו בעורמה לבקעת אונו, לתפסו ולהסגירו לשלטונות הפרסיים כמורד במלכות."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/igeret.htm
24. ש. ד. גולדפרב / אהבת יעקב לרחל
תמצית: המאמר סוקר את סיפור אהבת יעקב לרחל, ויחסי הקנאה-שנאה שנוצרו בעקבות זה עם לאה. יחסים אלו נמשכו גם אצל בני האמהות ובני השפחות.
ואומר: " והנה מתה רחל בדרך. אבל גם המוות לא מיעט את אהבת יעקב לזו שראה ראשונה על יד הבאר וישק לה. גם לא תמו מעשי שטן שבאו מחמת קינאת האחיות באוהלי יעקב. עתה פורץ רוגז על יוסף, בנה של רחל, והשנאה והקנאה עוברת לדור הבנים, לראובן ויוסף הבנים הבכורים, בכורותיהן של לאה ורחל.
"וישראל אהב את יוסף מכל בניו". הכתוב מבאר "כי בן זקונים הוא לו". על זה דרשו חז"ל "שהיה זיו איקונין שלו דומה לו". כאן יש מקום להגהה "לה" במקום "לו", ומכמה טעמים".
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/ahavat.htm
25. ליפא גינת / "והיה כאשר תריד" - עיון בברכת יצחק את עשו
תמצית: המאמר עוסק בברכה שנתן יצחק לעשו, אחרי שברכתו נלקחה ממנו על ידי יעקב. המחבר מביא גישות פרשניות שונות לפועל "תריד" שבברכה ומשמעותה, וכן בודק את המשך יחסי האחים אחרי גניבת הברכות.
ואומר: " רבות התחבטו המפרשים בפירוש המלה "תריד". ממבנה ניסוח לשון הכתוב ברור, שנושאו של הפועל "תריד" הוא עשו. ברוח זו מתרגם רבנו סעדיה גאון: תריד = תסתולא, כלומר: תשתלט, תתגבר. תתחזק, כאילו תריד = חרדה. בעקבותיו מפרש ר' אברהם בן עזרא בפירושו הראשון: תריד = תרדה. אחרים פירשו תריד = תבכה, על פי הכתוב בתהילים נ"ה, ג: "אריד בשיחי ואהימה", כך רש"י, ראב"ע בפירושו השני (בשם "ויש אומרים), ורמב"ן. המשותף לכולם הוא - תחזית למאבק בין יעקב לעשו ובין זרעו של יעקב לזרעו של עשו, מאבק שעתיד להימשך עד שתיווצר מציאות חדשה, שונה, ובה יוכל עשו לגבור על יעקב. שינוי המציאות יבוא או על ידי התחזקות צבאית בלתי מוסברת של עשו 13, או כתוצאה מחזרה בתשובה של עשו 14...
לפי כל הפירושים שהבאנו לעיל צופה יצחק ריב אחים נצחי בין שני בניו. קשה להבין התנהגות של אב, הרואה עתיד כזה צפוי לבניו, ולא זו בלבד שאיננו מנסה למונעו, אלא, לכאורה, אפילו מעודדו 19! לכן נראה לי להציע פירוש אחר לפועל "תריד", והוא: לנדד, ללכת ממקום אחד למקום אחר (עם הצאן או גם בלעדיו) 20... קיבל עשו את עצת אביו יצחק ורד מאחיו, כלומר: נדד, הלך אל ארץ אחרת."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/vehaya.htm
26. חיים גלעד / פגישות ליד הבאר
תמצית: אנו מוצאים בתורה שלושה סיפורים של פגישות ליד הבאר: אליעזר עם רבקה, יעקב עם רחל, ומשה עם בנות יתרו. למרות הדמיון ביניהם, ישנם הבדלים הנובעים מהשוני באורחות חיים של חברות שונות.
ואומר: " הרי שלושה סיפורים שרב ביניהם הדמיון, כמעט זהים. ואולם, המעיין בכתובים יבחין בהבדלים משמעותיים ביניהם, ברקע החברתי ובמיוחד - בסוגי הבארות; שכן, לא הרי בארם של עבד אברהם ורבקה כהרי בארם של יעקב ורחל, ולא הרי בארותיהם של אלה כהרי בארם של משה ובנות יתרו. נבחן, אפוא, את האירועים בשלושת הסיפורים על השווה והשונה שביניהם. [ראה שם]"
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/pgishot.htm
27. חיים גלעד / דיפלומטיה ואסטרטגיה בשתי מלחמות עם בני עמון
תמצית: מאמר זה בוחן שתי מלחמות שנלחמו ישראל בעמון - מלחמת יפתח בבני עמון ומלחמת שאול בנחש העמוני. בשני המקרים פתחו הישראלים במשא ומתן עם מלך עמון, וניצלו זמן זה לגיוס צבא לוחמים וכאשר היו מוכנים פתחו במתקפת פתע. בשתי מלחמות אלו נצחו שבטי ישראל את בני עמון.
ואומר: " סופר ספר שופטים אינו מגלה לנו את שיטתו האסטרטגית של יפתח, אך היא ידועה לנו מסיפורי מלחמה אחרים - היא שיטת ההפתעה. אכן, גם המו"מ הדיפלומטי הוא חלק מהאסטרטגיה המלחמתית, שכן, כידוע, - בנידון זה הדברים שרירים וקיימים עד היום הזה - כל מו"מ גורם להרפיית המתח ולהתפרקות בקרב מחנה הלוחמים ("מלחמה פסיכולוגית") מצב נוח למתקפת פתע ולהבסת הנתקף. ואמנם, כך עשה יפתח. " [וכן בשאול במלחמתו הראשונה]
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/diplomatya.htm
28. מאיר גרובר / הריבוי המופלג של בני ישראל במצרים (קטעים)
תמצית: מאמר זה דן בריבוי של בני ישראל במצרים, המתואר במילה "וישרצו". אחת הדרכים להגברת הילודה היא קיצור משך זמן ההנקה. מהמילים "מינקת מן העבריות" ניתן להסיק כי השימוש במיניקות היה קיים אצל העברים. יתכן כי תופעה זו מסבירה את הריבוי הגבוה אצל העבריים.
ואומר: " אבל, אם היולדת תמסור את התינוק שלה למינקת, כפי שעשו נשים רבות במסופוטמיה בימי חמורבי (1750-1792 לפנה"ס), או באיטליה במאה ה- 14 לספירה, או בצרפת במאה ה- 18 ובמאה ה- 19 ובמקומות רבים אחרים בתקופות שונות, פוריותה של היולדת תגדל ב- 60 אחוז בממוצע. לדברי המומחים בנושא, "הנקה טבעית יכולה למנוע יותר לידות מכל אמצעי המניעה מלאכותיים ביחד!" ולכן חוקרים כבר הצביעו על כך שבתקופות מסויימות מסרו משפחות את התינוקות שלהן למיניקות מתוך כוונה להגדיל את הפוריות. ידוע לנו על כך שאמהות שמסרו את התינוקות שלהן למיניקות ילדו לא ארבעה ולא ששה ולא שמונה, אלא שמונה עשר ילדים...
אם נקבל את ההנחה שפיסקה זו אכן מעידה על כך שמסירת תינוקות למיניקות הייתה ממוסדת אצל בני ישראל במצרים, אולי תופעה זו תסביר למה הריבוי של האוכלוסיה העברית במצרים היה מעל ומעבר לריבוי הטבעי המקובל."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/haribuy.htm
29. משה גרסיאל / הסיפור על דוד ובת שבע בספר שמואל - אופיו ומגמתו (קטעים)
תמצית: המאמר מרחיב את יריעת סיפור דוד ובת שבע וכולל את התפתחות סיפור שליחתו למוות של אוריה, את השחזור ההיסטורי של הקרב ואת השתקפות הקרב בדיווחים השונים בכתוב.
ואומר: " החוקרים חלוקים בהערכותיהם: יש הסבורים, כי אוריה ידע. כך הם מסבירים את עקשנותו שלא לרדת לביתו ואת תשובתו האירונית למלך. לעומתם סבורים אחרים, שאוריה לא ידע, שכן דוד לא היה מסתכן למסור בידיו את ספר הפקודה, אילו חשד בו. פרי ושטרנברג מחדשים, שהמספר המקראי מניח במכוון את שתי ההיפותזות: אוריה יודע; אוריה אינו יודע. המספר מאשש במתכוון את שתיהן ויוצר כפל הערכות פונקציונאלי, המחריף את האירוניה. לתופעה פונקציונאלית זו הם קוראים: "רב מערכתיות במילוי פערים".
לדעתי, ידע אוריה את אשר נעשה: תחילה באופן חלקי, עד שנצטרפו בידיו קטעי הידיעות לתמונה מלאה. קביעה זו היא על סמך ניתוח ספרותי, בצירוף שיקולים היסטוריים. לצורך זה נבדוק את תגובותיו המתפתחות של אוריה על ניסיונות הטשטוש של המלך." [וראה שם, גם תיאור הקרב]
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/hasipur.htm
30. משה גרסיאל / הסיפור על אהוד בן גרא בספר שופטים (קטעים)
תמצית: המאמר סוקר את הסיפור של אהוד בן גרא תוך ניסיון להשלים את הפרטים המבצעיים החסרים. הנחת היסוד של המאמר היא שהמרד תוכנן שבועות וחודשים קודם, ופריצתו הייתה מותנית במות המלך עגלון.
ואומר: " על השאלה: האם רצח עגלון היה מתחילתו ועד סופו, קונספיראציה של יחיד, אשר לא הביא בסודו איש - עלינו להשיב בשלילה. אמנם, המקרא מבליט דווקא את ההכנות האישיות של אהוד בעשיית החרב, בעלת שני הפיות, אולם קשה להניח, שמבצע כה מורכב של התקפה על צבאות מואב, תוך כדי חסימת מעברות הירדן, יבוצע באופן ספונטאני. עלינו לזכור שהמדובר בשבטים משועבדים, האמונים על דפוסי חברה שבטית, ושאינם מקיימים מסגרות של צבא קבע. תמוהה ההנחה, שהללו עשויים היו להתקומם במהירות כה רבה, במספר שעות, והם מטיבים להלחם תוך כדי תנועה בשני כוחות, ומצליחים להשמיד את האויב שהוא צבא סדיר מאומן."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/ehud.htm
31. תגובה למאמר - פשוטו כמשמעו של הסיפור על אהוד בן גרא / חיים ראם
תמצית: המאמר מתמודד עם פרשנותו של משה גרסיאל לסיפור על אהוד בן גרא. הנחת היסוד של המאמר היא שהמרד אורגן באופן ספונטני יחסית, תוך התאמה למסופר בתנ"ך ולעדויות יוסף בן מתתיהו.
ואומר: " מנין למר גרסיאל שאהוד בן גרא יצא בראש משלחת גדולה ונכבדה והמנחה היא המס שנתחייבו בו בני ישראל?... אהוד מבין שרק סילוקו של עגלון יפורר את השותפות בין הלוחמים שנאספו ממואב, עמון ועמלק בזכות אישיותו והוא מחליט להמית את עגלון, שעת כושר לכך הזדמנה לו כאשר נשלחה המנחה בידו. [ועוד]"
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/pshuto.htm
32. מנחם דור / כנף רננים - עפרוני מצוי
תמצית: המאמר דן בזיהוי "כנף רננים" שבאיוב עם העפרוני המצוי, בניגוד לדעה שזיהתה אותו עם היען.
ואומר: " לעומת זאת התיאור מתאים להפליא לעפרוני, הוא נכון ותמציתי, כמו כל התיאורים שבספר איוב. כנף הוא שם נרדף לצפור; "כל צפור כל כנף" (בראשית ז', יד). מנדלי מו"ס (ש"י אברמוביץ) וביאליק כינו בצדק את ציפורי השיר כנף רננים. זה מתאים במיוחד לעפרוני, אשר שירתו מפורסמת. הוא היחידי ששר באוויר במעוף, ולא מעל גבי עצים או סלעים - צפור קרקעית מושלמת. הרגל מותאמת להליכה על הקרקע ולא לניתור ולפיתת ענף כביתר ציפורי השיר. לכן העפרוני מתרומם (ממריא) ישר כלפי מעלה למרומים ולא באלכסון כלפי עצים או סלעים, כיתר ציפורי השיר. לו מתאים הביטוי "כעת במרום תמריא". "אברה חסידה ונוצה": הכוונה ודאי שהכנפיים תקינות או צנועות (בצבע), וכך גם הנוצה. "כי תעזוב לארץ ביציה ועל עפר תחמם": דוגרת על קרקע. ותשכח... וחית השדה תדושיה" מובן שסכנה אורבת לביצים, "הקשיח בניה ללא לה". אלוקים הקשיח לבה, כאילו הבנים לא שלה. "לריק יגיעה...": אם הסכנה מתקרבת, היא מתעופפת. "כעת במרום תמריא... ולרכבו". לאחר שהיא עוזבת את הקן וזוחלת על הקרקע בין צמחים כמה מטרים, כדי לא לגלות את הקן לאויב. היא ממריאה ישר למעלה. "תמריא" מתאים בדיוק לעפרוני."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/kanaf.htm
33. דוד בן רפאל חיים הכהן / ואביו קרא לו בנימין
תמצית: רחל קראה לצעיר בניה בן-אוני, ויעקב שינה את שמו לבנימין. רחל ויעקב ידעו כי קללתו של יעקב, על מי שגנב את התרפים, גרמה למיתתה של רחל. רחל נתנה שם המזכיר את מעשה האון שעשתה כאשר גנבה את התרפים של אביה ושיקרה לו, ואילו יעקב קרא לבנו בן ימין - בן השבועה (הקללה) שנשבעתי.
ואומר [לאחר שמביא פירושי ראשונים]: " וכך, שעה שנפשה של רחל יוצאת בשעת לידתה- יודעים שניהם, גם יעקב וגם רחל, כי שבועתו- קללתו של יעקב היא שגרמה למיתה זו טרם זמנה. אך רחל האוהבת את יעקב, אינה רוצה להאשים את אהובה בכך "ובצאת נפשה כי מתה", היא נוטלת את האחריות לתוצאה הנוראה של הקללה על עצמה, וקוראת לבנה בשם "מעין המאורע" בן האון שלי, זכר למעשה האון שעשתה כאשר גנבה את התרפים של אביה ושיקרה לו.
אך יעקב יודע, שהוא אחראי לתוצאה הנוראה הזאת, ואינו רוצה להאשים את רחל ולהטיל עליה את האחריות. כאוהב אמיתי הוא נוטל על עצמו את האחריות למעשה הנמהר שעשה ואף הוא קורא לבנו בשם "מעין המאורע" בן ימין- בן השבועה שנשבעתי ("עם אשר תמצא את אלקיך לא יחיה")."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/veaviv.htm
34. דוד בן רפאל חיים הכהן / "כי ברע הוא"
תגובה למאמר: מאמרו של אברהם אהוביה - כי ברע הוא (אברהם אהוביה מפרש "ברע" - נקהל עלי).
תמצית: המאמר דן בפירוש המילה "ברע" מחטא העגל. המחבר מציע פתרון הלקוח ממקבילה בשפה הערבית.
ואומר: " הפתרון מצוי לדעתי בשורש שבלשון הערבית, המקביל לשורש ב'ר'ע' בעברית. (תברע), שהוא הבניין החמישי בפועל זה, פירושו תרם מתוך נדיבות לב. בבניין הראשון, [=ברע] פירושו להצטיין בתכונות תרומיות או בידע. וה-[בארע] הוא האדם המצטיין בתכונות אלה וה- [=תברועת] הן התרומות ממש. תרומות לצדקה או למטרה אחרת כלשהי."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/ki-bera1.htm
35. בנימין הלוי / "ותענה שרי"
תקציר: בעקבות זלזול הגר בגבירתה, מחזירה אותה שרי לחיי עבדות, כנאמר "ותענה שרי". מפרשי המקרא חלוקים בהבנת מילים אלו.
ואומר: " מלה משורש ענה נמצאת בפרק ט"ז שלנו בשני פסוקים: בפסוק ו - המלה השנויה במחלוקת ותענה, בבניין פיעל; ובפסוק ט - בבניין התפעל, בדברי המלאך להגר "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה"... צדק אפוא רש"י. שכבר כפסוק ו פירש במובן של שיעבוד (ולפיכך היה פטור מלפרש את פסוק ט)."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/taane-2.htm
36. מ. הראל / מושבם של איוב ורעיו
תקציר: דיון בעניין מקומם הגיאוגרפי של איוב וחבריו.
ואומר: " לדעתנו מספיקות העדויות כדי לומר שאיוב ורעיו חיו באדום ומושבם בגבול ארץ אדום. כדי לבסס אסמכתות אלה עלינו להתבונן בגיאוגרפיה של ארץ אדום וללמוד תחילה את המבנה של הרי שעיר ואת תנאי אקלימם... [ושם דיון מפורט]... ראייה חשובה לענייננו יש להביא מאיכה ד', כא אשר בו נאמר: "שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ, גם עליך תעבור כוס תשכרי ותתערי".
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/moshavam-2.htm
37. הרמן וואהלמן / "לבנים נפלו וגזית נבנה שקמים גדעו וארזים נחליף..."
תמצית: הפסוק "לבנים נפלו וגזית נבנה שקמים גדעו וארזים נחליף" פותח נבואת תוכחה על שמרון. המחבר מסביר את הפסוק תוך התיחסות לחומרי הבניה ושיטות הבניה של מבנים שונים בתקופה ההיא, ומראה כי הפסוק מתאר מבני פאר אשר בנו עשירי שמרון.
ואומר: "גזית הן אבנים מהוקצעות ומסותתות בזויות ישרות, ומאבני גזית בנו חומות. ניתן היה לעשות אבני גזית רק בזמן שהיו בידי ישראל כלי ברזל... "שקמים גדעו וארזים נחליף", לא רק מפני שגזע הארז חזק יותר, אלא מפני שהוא ארוך יותר, והשימוש בקורות ארזים נותן את האפשרות להרחיב את הבית... את דברי ישעיהו: "לבני נפלו וגזית נבנה שקמים גדעו וארזים נחליף" יש להבין כלגלוג על בטחון עצמי מופרז של עשירי שמרון, האומרים שבמקום הבתים הרגילים, הצנועים, יקימו בתים מפוארים: קירות אבני גזית במקום לבנים, חדרים גדולים ומרווחים שבמקום תקרה עשויה שקמים, יעשו אותה קורות ארזים. הנביא מזהיר ואומר להם שזוהי התפארות ותקוות שווא, כי האויב בפתח, ארם מקדם ופלשתים ואחור, והם יאכלו את ישראל בכל פה."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/levenim.htm
38. עוזי כהן / הקבלות היסטוריות בספר מלכים א'
תמצית: המאמר מבחין בין מקבילות גלויות בטקסט לבין מקבילות סמויות, כשהמחבר מביא דוגמאות מתוך ספר מלכים.
ואומר: "לדוגמא: הפרקים במלכים א' י"א-י"ב דנים על הגורמים שהביאו לפילוג הממלכה. אגב כך מוזכרת תגובת העם לסירובו של רחבעם להקל מן העול הכבד שהטיל אביו: "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן-ישי לאהליך ישראל" (טז). המחבר אינו אומר זאת במפורש, אך הוא מצטט דברים שנאמרו בהקשר דומה בזמן קדום (בהבדל מילולי, לא משמעותי).
בשמואל ב' כ' מסופר על מרד שבע בן בכרי משבט בנימין - שבטו של שאול - בדוד. היה זה ניסיון של שבטי ישראל להפרד מממלכות דוד, בן שבט יהודה. בן בכרי אומר: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן-ישי. איש לאהליו ישראל". הקורא יכול להשוות בין שתי ההתרחשויות ולבוא לכלל דעה, שאחת הסיבות לפילוג הממלכה מקורה בקרע הבין-שבטי, שראשיתו בימי דוד, ואולי כבר בימי שאול. אמנם, שלמה הצליח לאחות את הקרע, אבל לא לאורך ימים. עם מות שלמה הוא עולה מחדש...
ומביא את דברי ירבעם: "הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מל"א י"ב, כח). גם כאן הוא מצטט כתוב בשלמותו מס' שמות ל"ב, ד: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"...
[ועוד-] דוגמא לכך משמש ניסיונו הסמוי של מספר ספר מלכים להשוות את אליהו הנביא למשה."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/hakbalot.htm
39. ב. צ. לוריא / חזון זכריה
תמצית: המאמר מברר מהם "ארבע הקרנות" ומיהם "ארבעת החרשים" שבחזון זכריה.
ואומר: "מי הם הקרנות החורשים רעה על הארץ? אלה הם העמים מסביב: אדום, עמון, מואב ופלשת, שבשנות הגלות הרחיבו את גבולותיהם ונטלו לעצמם כל חלקה טובה מאדמות יהודה ואפרים. נדגיש כי מדובר פה לא בבני אדם אלא בארץ יהודה וירושלים... את השינוי לטובה רואה הנביא בארבעה חרשים. חרש מהו? - יש בידו כלי עבודה שבהם ניתן לגדע את קרני השור, כלומר - להתגבר על השונא."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/hazon.htm
40. ב. צ. לוריא / "בזרוע וחיל"
תמצית: המאמר מברר מיהם השבויים המוזכרים בדברי נחמיה, ומהו האירוע שבעקבותיו הם נלקחו בשבי.
ואומר: "ברור שאין לייחס את "השבים מן השבי" לימי נבוכדנאצר; מאז עברו כבר כ140- שנה. השאלה היא: מהו המאורע שאירע ביהודה שכתוצאה ממנו נפלו אנשים מירושלים בשבי האויב? על יסוד ביקור של חנני והדו"ח על המצב ביהודה שמסר לנחמיה ועלייתו של נחמיה, ניתן להניח שהמאורע אירע בסביבת שנת 450."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/bizroa.htm
41. ב. צ. לוריא / שפן - סופר המלך
תמצית: המאמר סוקר את תולדות שפן- הסופר של יאשיהו המלך, ותולדות משפחתו, על פי הנביא והמדרש. מהו תפקידם ההיסטורי, יחסם לבית המלוכה ותפיסתם הדתית.
ואומר: "שפן היה מדינאי בן מדינאי. הכתוב מכנה אותו סופר המלך. אולם, אין הכוונה למי שכותב מפי המלך, אלא זהו האיש הקרוב ביותר למלך בתפקידיו המלכותיים כל יום ויום, שפן כחבר מועצת המלך מימיה הראשונים חינך את בן המלך הצעיר למלוכה ברוח התורה. משפן הסופר יצאה היוזמה להרוס ולהשמיד את כל תשמישי העבודה הזרה ולהחזיר למקדש בירושלים את מעמדו ואת כבודו. שפן התהלך לצדו של יאשיהו כל הימים וכשהזדקן ירש את מקומו בחצר המלך בנו אחיקם."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/shafan.htm
42. ב. צ. לוריא / מדוע לא זכה שאול לתהילה
תמצית: המאמר מסביר את חסרון מקומו של שאול, וחוסר הכבוד אליו, בספרי שמואל ודברי הימים, כתוצאת יחסם המפלה של סופרי בית דוד. כמו כן המאמר עוסק באפליה שבקבורת שאול ובעונש שנענשו ישראל על כך.
ואומר: "על מלכות דוד נאמר (דה"א כ"ט, כ"ט-ל'):
ודברי דויד המלך הראשנים והאחרונים הנם כתובים על דברי שמואל הראה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החזה.
לצוות מכובד זה של סופרי המלך נוסיף את יהונתן ואת שושא סופר דוד ואחילוד המזכיר ויחיאל בן חכמוני עם בני המלך. שבעה אלה מושכים בעט סופר, מנציחים את מעשיו של דוד ומשבחים אותו בכל הזדמנות, הם הם שכתבו את ספרי שמואל וספרי דברי הימים. הם כתבו זאת לפי רוחו של אדונם ולא נמנעו מכל שבח אפשרי. ולעתים הגזימו."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/madua.htm
43. ב. צ. לוריא / האויב מדרום - אדום (קטעים)
תמצית: המחבר מזהה את האדומים כיושבי פטרה שגורשו מהר שעיר ע"י הנבטים, ושבאו לארץ יהודה אחרי חורבן בית ראשון והרסו את מה שעוד נותר שם. הזיהוי מתבסס על דברי הנביאים מתקופת בית ראשון וכתובות על חרסים מתקופה זו.
ואומר [למשל]: "מעדויות ארכיאולוגיות אלו נמצאנו למדים שהייתה פלישה אדומית ליהודה, ולא רק לנגב ערד ובאר-שבע, כי בימי שיבת ציון ועד ימי החשמונאים אנו מוצאים את האדומים בחברון ועד בית צור ומראשה ושדות אשדוד... כל הנביאים שניבאו על אדום, והם חמשה עשר במספר, מסיימים את דבריהם בתקוה לנקמה באדום. אמנם, את הנקמה האמיתית נקם רק יוחנן הורקנוס בשנת 112 לפנה"ס. הוא כבש את אדום - שבהר חברון והכריח את תושביה לקבל את אמונת ישראל או לפנות, לחפש להם מקלט אחר. אבל עד אז מצאו נביאי ישראל פורקן לזעמם כלפי אדום בנבואות על חורבות אדום כנקמת יהודה. "
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/haoyev.htm
44. ב. צ. לוריא / כיצד תכנן חזקיהו את מפלתו של סנחריב (קטעים)
תמצית: חזקיהו התכונן למרד באשור מרגע עליתו לשלטון - אגר מזון וביצר את העיר. בנושא המים חזקיהו פעל בשני כיוונים. מחד דאג לאספקת מים לתושבי ירושלים, ומאידך סתם את מקורות המים מחוץ לעיר לבל ישמשו את מחנה אשור. מקור המים היחיד שנשאר לאשורים הוא הברכה בשדה כובס ובה היו מים מזוהמים. ואמנם פרצה מגיפה במחנה אשור, רבים מתו והנותרים ברחו.
ואומר: "בינתיים הושלמה הנקבה, הובטח מים לאנשי ירושלים ונסתם מקור המים בנחל לבל ישמשו את צבא אשור. הנשק של חזקיהו היה לשלול מים מצבא האויב; עתה בצע את החלק השני של תוכניותיו;
"ויועץ עם שריו וגבריו לסתום את מימי העינות אשר מחוץ לעיר ויעזרהו. ויקבצו עם רב ויסתמו את כל המעיינות ואת הנחל השוטף בתוך הארץ לאמור למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים". (דה"ב לב, ג-ד)...
בסמוך למחנה אשור עמדה הברכה העליונה - מקור מים יחיד שהותיר להם חזקיהו. בברכה בעונת הקיץ מים מעופשים. במי הברכה נהגו ביושבי ירושלים לכבס את בגדים צואים, מקור למחלות. ואמנם - פרצה מגיפה במחנה אשור, רבים מתו והנותרים נאלצו לברוח כל עוד נפשם בה."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/keytsad.htm
45. ב. צ. לוריא / בימי שיבת ציון
תמצית: בתקופת שיבת ציון היו מספר פעמים שהוטלו הגבלות על העולים והופסקה בנית החומה בגלל מכתבי שטנה והלשנה שנשלחו לשלטונות. נחמיה קיבל אישור לבנית החומה ודברי סנבלט (נחמיה ג', לג-לח) נאמרו כשהוא כועס ורוגז, כאשר העבודה מתקדמת והוא חסר אונים להפסיקה.
ואומר [בסוף, לאחר שהוא מונה ארבעה מעשי מלשינות בעזרא]: "עמידתו של סנבלט וכנותיו אל מול החומה כשהוא כועס ורוגז, כאשר העבודה מתקדמת והוא חסר אונים להפסיקה עמידתו זו מסמלת תחילת פרק חדש ומבטיח בשגשוגה של העיר והמדינה כאחד."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/shivat.htm
46. אליה וגילה ליבוביץ / משפט שלמה
תמצית: המאמר מנסה לבחון את הראיות של פיהם פסק שלמה המלך את פסק-הדין ב"משפט שלמה". האם יש כאן התערבות בת-קול משמיים או הבנה עמוקה בפסיכולוגיה?
ואומר [לשאלה מי האם האמיתית]: "ואמנם, אם נבחן בקפידה את טענתה של אישה א' נמצא שדבריה כוללים את פריכתם. בפס' חי היא אומרת: "ואנחנו יחדו אין זר אתנו בבית זולתי שתים אנחנו בבית". לפי עדותה, המקורות היחידים שבידה על מה שהתרחש בבית הם מראה עיניה או מה ששמעה מרעותה. בפס' י"ט -כ ממשיכה אישה א' ואומרת: "וימת בן האישה הזאת לילה אשר שכבה עליו. ותקם בתוך הלילה ותיקח את בני מאצלי ואמתך ישנה ותשכיבהו בחיקה...". אם לדבריה בשעת מות ילדה של אישה ב' הייתה היא עצמה ישנה, כיצד יכולה היא לדעת מהי סיבת המוות? ודאי שלא שמעה זאת מאישה ב' המכחישה מכל וכל שילדה מת. מניין לאישה א' שמיתתו של התינוק נגרמה ע"י שכיבתה של רעותה עליו? אולי נתקף הוא בשיעול שלא הצליח להפסיקו, אולי הכיש אותו נחש או עקרב, ואולי מת מסיבה אחרת, מהסיבות הרבות שבעטיין מתים תינוקות בני יומם.
מכאן ניתן להסיק שהתינוק שמת היה בנה של אישה א', המספרת. קרוב לודאי שמיתתו נגרמה באמת בחניקה כאשר אמו, המספרת עצמה, שכבה עליו בשוגג בעת שנתה. מכל מקום, לשונה של אישה א' הכשילתה, ופיה מגלה את שקריה."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/mishpat.htm
47. מנחם מירון / האם יש תשובה לטענות איוב במענה ה'?
תמצית: איוב טוען כנגד אי-הצדק שביחסו של הבורא לאדם. ה' בתשובתו אינו מתיחס לטענותיו של איוב אלא מראה לו את פלאי הבריאה. מתוך כך מבין איוב, כי כשם שאינו מסוגל להבין את חוקי הטבע, כך אינו מסוגל להבין את הנהגתו של בורא העולם בעולמו.
ואומר: "אלוהים אינו עונה לאיוב במישרין על כל טענותיו. הוא כמעט ואינו עוסק בבעיית הצדק שבהנהגה. "מענה אלוהים" מגלה טפח מפלאי הבריאה והטבע, כדי לעורר באיוב מחשבות, המשיבות לו על כל טענותיו. לא אלוהים, אלא איוב עצמו "עונה" על כל שאלותיו, אחרי שדברי אלוהים פקחו את עיניו לראות, מה שהרעים והדומים להם - אינם מסוגלים לראות."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/haim.htm
48. צבי מלאכי / לפירוש המלה "סלה" בתנ"ך
תקציר: טיבה ומשמעותה של המילה סלה בתנ"ך.
ואומר: "מרביתם של הפירושים והתרגומים הקדומים הרואים את המלה "סלה" כחלק אורגני של הטכסט המזמורי, מפרשים מלה זו כ- נצח, לנצח, לעולם. [וגם מקדם. ואמן]... לעומת סיעת המפרשים והמתרגמים הרואים את סלה כהמשך ישיר של הטכסט, עומדת סיעה שניה שהעיקרון המאחד אותה הוא הטענה כי סלה באה, כסימן נגינה... דומה, שאפשר לפרש את המלה סלה כסילוק, חיסול 7, כעין: לכלות, להשבית, במשמעות מקומית של הפסקה בדומה לזה: "סלה כל אבירי" (איכה א', טו)... הוברר [מהמשנה] שבכל שיר ששרו הלוים היו שלושה פרקים, כלומר: שלוש הפסקות שבהן תקעו החצוצרות והשתחווה העם, ס"ה תשע תקיעות. אולם נתעוררה מחלוקת בקשר [108] למיקום ההפסקות והתקיעות... אחר שראינו כי נהגו לשיר מזמורי תהלים בחלוקה מסוימת ובהפסקות קבועות, אם מטעמי פולחן ואם מטעמים מלודיים, נוכל מתוך בדיקת השיבוץ השיטתי של המלה סלה בתוך המזמורים לטעון כי המלה סלה באה לסמן חלק מן הפרקים-ההפסקות הללו. כלומר: במקום שהייתה הפסקה בנגינה או בשיר על מנת לחלק את הפרק לשלשה חלקים עפי"ר, או כדי להשלים שלש הפסקות (ג' פרקים לפי הדעות [109] השונות ולפי המקרים השונים) - בחלק מן המקרים באה המלה סלה, שמשמעותה "סילוק", "הפסקה'".
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/leperush-2.htm
49. מ .מרגליות / המאבק הסמוי בין אלוהי ישראל לבין המן (קטעים)
תמצית: מאמר זה מנתח את הספור במגילת אסתר לאור התפיסה המקראית וההשקפה במזרח העתיק, כי עימות בין ישראלי לנכרי הוא בעצם עימות בין ה' אלוקי ישראל לבין אלוהי הנכרי. על פי תפיסה זו מסביר המחבר את פעולותיו של המן לאורך המגילה.
ואומר [בסיום]: "אולי התחילו להרגיש בשעה זו שלא רק מרדכי היהודי נלחם נגדם, אלא גם אלוקיו, אלוקי העם היהודי, כעת נוכחו שמזלו של המן בירידה מסחררת, וסופו אבדן גמור. איך שהוא לא הבינו את הגורל, לא פירשו אל נכון את רצון האלים... ואולי אפילו אלוהיהם הכזיבו במאבקם נגד אלוקי מרדכי. עוד לא נסתיימה התייעצותם - והמן כבר נלקח, לא מרצונו ולא לטובתו, אל המשתה של אסתר לקראת נפילתו הסופית, לקראת מותו, לקראת גורלו להיות תלוי על העץ אשר הכין במו ידיו למרדכי. כך נסתיים המאבק הסמוי בין אלוקי היהודים לבין המן ואלוהיו."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/hasamuy.htm
50. פרץ סגל / ירושת עלי (קטעים)
תמצית: במאמר זה עורך המחבר השוואה בין סיפוריהן של חנה ושל רחל. שתי הנשים עקרות אולם תגובותיהן למצבן הפוכות. באופן דומה ניתן להשוות את סיפור בניהם - יוסף ושמואל. יוסף נבחר על פני אחיו ושמואל במקום בני עלי. גם כאן, התגובות למצב הפוכות זו מזו.
ואומר [לאחר השוואת רחל וחנה]: "אולם בסיפור מעשה זה לא נסתיימה השלשלת ומעשה אמהות סימן לבנים, יוסף (בראשית, ל"ז) ושמואל (שמו"א, ב', יא-כו, ג'). המקרא אומר על יוסף "והוא נער" וכך מכונה גם שמואל "והנער נער". יוסף הוא הבן הנבחר ולכן: "ועשה לו [אביו] כתנת פסים". וכך גם מתייחד שמואל: "ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה". ברם, יוסף בדרך שהתוותה לו אמו על מנת לממש את בחירותו מאחיו: "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" ומביא עליו את שנאתם: "ולא יכלו דברו לשלם"; לעומתו שמואל אינו מבקש להתעלות על מעמדו למרות העובדות בשטח: "ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'... ושמע [עלי] את כל אשר יעשון בניו.. והנער שמואל הלך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים"."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/yerushat.htm
51. יוסף סלומון / מלחמת שאול בעמלק
תמצית: המאמר עוסק בחטאו של שאול שהשאיר את אגג בחיים, בהצטדקותו של שאול ובהרשעתו בידי שמואל.
ואומר: "מה מטרת שאול בחיותו את אגג? ברור שלא מרחמים וטוב לב עשה את הדבר, כי להלן מתגלית אכזריותו בכל כיעורה : "ואת נוב עיר הכוהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב"
כנראה שבקש שאול להשאיר את אגג, פאר נצחונו, כדי להטיל אימה על אויביו ולשמש לו כבן ערובה, כמנהג הימים ההם. כך תפש יהואש מלך ישראל את אמציה מלך יהודה. כך נתפס צדקיהו והובא בבלה, אף כי שריו ובניו נהרגו ברבלה""
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/milhemet.htm
52. משה עמנואלי / לדמותו של יוסף
תמצית: ירידת שבעים הנפש למצריים היא בגלל הרעב שהיה בארץ , בגלל הסכסוכים התמידיים עם העמים שסביבם ובגלל נטיית כנען לנישואי תערובת. יוסף פותר את כל הבעיות הללו בהציעו להם לרדת למצריים, להתגורר בבידוד בגושן, ולהתרבות עד שיוכלו לכבוש בכוחם את הארץ.
ואומר: "ככל שגדל מרכיב הזרע, כן גדלה סכנת התנגשות עם הסביבה... יש צורך דחוף לעקור את השבט הקטן ממקומו ולהעבירו לארץ אחרת... יוסף הוא אביהם הרוחני של כל אותם הגטאות שהקימו אבותינו בשנות גלותם הארוכה. הסתגרותם בחומות הגטו, התבדלותם בתלבושתם בלשונם בפרנסתם מכוונת היתה להמעטת קשרי המגע עם הסביבה ולהבטחת קיומו של המיעוט."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/lidmuto.htm
53. משה עמנואלי / אברהם הלוחם
תמצית: המאמר מתמודד עם השאלה מול מי נלחם אברהם במלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה. תפיסת המאמר היא שאברהם נלחם מול כנופיות שודדים, ומלחמה זו מתקשרת אל שאר הניסיונות שנתנסה בהם אברהם.
ואומר [על השאלה מי נגד מי נלחם]: "הגורם הזה אינו נזכר במפורש, אבל הוא קיים, הוא מורגש, הוא מכריז על קיומו על ידי מעשיו; לאחר שהארבעה שבו למקומותיהם, נשארו באותם המקומות שבהם התנהלו הקרבות, פלוגות מאסף, כנופיות שודדים, שהמשיכו בשוד ובבזה, תופעה שכיחה בימים ההם ומובנת מאליה, לכן אין התורה מוסרת עליה. לכנופיות כאלה מתאים התיאור הניתן לנו בפסוקנו. הם הנושא של "ויקחו את כל רכש סדם ועמרה ואת כל אכלם וילכו". הם הנושא של "ויקחו את לוט ואת רכשו וילכו". נגדם נחלץ אברהם וחניכיו. מידיהם הוא מציל את השבויים את לוט ואת הרכוש. לו התמודד אברהם, לפי הפירוש המקובל, עם הארבעה, הייתה בודאי התורה מתארת בקווים כל שהם את גודל נצחונו ואת תבוסתם-מנוסתם של כדרלעמר-אמרפל כמו שספרה על מנוסתם של אנשי סדום ועמורה (י)."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/halohem.htm
54. משה עמנואלי / תמר אשת יהודה
תקציר: סיכום הפרשנויות השונות לסיפור יהודה ותמר. מיקום הסיפור בתוך רצף קורות יוסף, ודיון בסוגיית הייבום. השוואת סיפור תמר לסיפור רות המואביה.
ואומר: "נעמי בהפצירה בכלותיה: "שובנה... לכנה", אל רות וערפה כיוונה את דבריה, אבל לנו נדמה שעם יהודה היא מתדיינת, כאילו קולה בוקע עד עדולם. וככה היא אומרת לו: אם אני אמרתי לכלותיי לשוב למשפחותיהן, כי אין לי בנים שלהם תינשאנה, הייתה זאת האמת המרה שלי, אבל מדוע אמרת אתה לכלתך: שבי אלמנה בית אביך, הרי לך נשאר שלה! ואם אני אמרתי להן: "הלהן תשברנה עד אשר יגדלו" הייתה זאת שוב האמת המרה שלי, אבל מדוע אמרת אתה לכלתך: "עד יגדל שלה בני" האם חשבת בכלל להשיאה לו?"
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/tamar.htm
55. משה עמנואלי / אברהם מול שרה והגר
תמצית: הגר מתנשאת על שרה במקום לבנותה, וכתוצאה מכך שרה מחזירה אותה למעמד של שפחה. מנקודה זו המאמר בודק את סיפור בריחת הגר, וסיפור גירוש הגר וישמעאל כעבור 15 שנה. במאמר נבחנים השינויים שקרו לאותן הדמויות, סביב אותו הנושא, כעבור פרק זמן.
ואומר [למשל]: "לא בלב קל מציעה שרה לאברם, וזה משתמע מן הפסוק הראשון שבפרקנו; שרי אמרה לאברהם, לעשות כפי המקובל בתנאים כאלה, אם נגזר עליה להיות עקרה, תבוא הגר במקומה (מוטיב דומה: אם לא שלה - יהודה במקומו; אם לא נעמי - רות במקומה)... טעתה שרי בחישוביה: הגר אינה בלהה או זלפה, היא רואה את עצמה כיורשת את מקומה של שרי. מה שלא ניתן לשרי עד עכשיו, השיגה היא תוך זמן קצר. בעיות כאלה של הדחת מקום הגברת על ידי שפחה ידעה החברה למדי. אגור בן יקה מזהיר מפני ארבעה דברים העלולים להרגיז את הארץ, שאחד מהם הוא: שפחה כי תירש גברתה (משלי ל', כ"א-כ"ג)... לפנינו עקדת יצחק בזעיר אנפין. חוטים דקים מחברים את שני המעמדות: וישכם אברהם בבקר, ויחבוש...וייקח...ויבקע, כאן: וישכם אברהם בבקר, וייקח...וייתן...וישלחה. שרה דרשה לגרש, אבל הוא משלח"
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/avraham.htm
56. אלדה עתיר / לבעיית הקשר שבין סיפור יוסף שבמקרא לבין סיפור-האחים המצרי
תקציר: השוואה בין סיפור יוסף ואשת פוטיפר שבמקרא לבין הסיפור המצרי על שני האחים.
ואומר: "היו שראו בסיפור על יוסף ואשת פוטיפר (בראשית ל"ט) פרי השפעה של הסיפור המצרי על שני האחים 1. הטוענים להשפעה כזו התבססו על הדמיון שבעלילה: בשני הסיפורים מנסה אשת-איש לפתות גבר נאה העובד אצלה, ומשתדלת לנקום בו לאחר כישלונה... ראינו שהסיפור העברי מציג מסגרת ריאלית אך אינו טורח למלאה בפרטי ציור ריאליסטיים, ואילו הסיפור המצרי מציג מסגרת של לא-מקום ולא זמן, וממלאה בפרטי ציור ריאליסטיים דייקניים... הסיפור המצרי אינו נמנע מלתאר באופן ישיר את כוונותיו ואת הרהוריו של אדם. הסיפור העברי, בניגוד למצרי, מביא את הכוונות הפנימיות רק בהשתקפותן בפעולות חיצוניות... בסיפור העברי אין שום פרט שאינו מסתבר בדרך הטבע וההגיון. הסיפור המצרי עשיר בפרטים דמיוניים-אגדיים [ושם עוד הבדלים]... באופן כללי, למרות החסכנות של סגנון התיאור המקראי, הרי הוא מצטיין בהמחשת חצאי-גוונים ובשרטוטים דקים של הטיפוסים. הטיפוסים עצמם מרכבים יותר מאשר אלה שבמעשיה המצרית... עם כל השונה בין הסיפורים, יש לציין את הדמיון הלשוני"
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/lebaayat-2.htm
57. יוסף צמודי / הקיקיון של יונה
תמצית: מאמר זה מנתח את פרשת הקיקיון בספר יונה, ומסביר כי מטרת האירוע ללמד את יונה על הצורך במידת החסד בעולם. וזאת, בניגוד לתפיסתו של יונה שהתנגד להצלת נינוה. המחבר גם משווה בין יונה לאברהם. בעוד שיונה דרש כי ה' יהפוך את נינוה, ניסה אברהם למנוע את הפיכת סדום.
ואומר: "עם זאת אין ספק בעימות הישיר והמפורש בין "אתה חסת על הקיקיון" ובין "ואני לא אחוס על נינוה?". הפועל "חוס"-על" מתפרש כידוע בשני אופנים: 1. רחם על. 2. צר להפסיד (הוא הדין ב"חמל-על" כמו ב"ויחמל שאול... על מיטב הצאן והבקר" שמואל א' ט"ו) מתברר שיש כאן משחק דק ומחוכם בשתי המשמעויות של "חוס על": ב"ואני לא אחוס" נוטה הכף יותר לצד הפירוש השני - ואני לא ארחם?... יונה רואה את מידת הדין ואת מידת החסד כמנוגדות זו לזו. מידת החסד היא היפוכו של הצדק; ואילו הא-ל, כאברהם בסיפור סדום, רואה את מידת החסד כגולת הכותרת של הצדק האלוקי."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/kikayon.htm
58. יוסף צמודי / המבנה והרטוריקה של משל יותם
תמצית: מול משל יותם עומד נאום ולא נמשל. המאמר מקביל ביניהם ומנתח מבחינה סגנונית את שניהם.
ואומר: "הנאום, שלא כמשל, מתייחס במישרין לפרשת אבימלך, ומבחינה זאת הוא משמש כעין נמשל, אך כאמור לא לזיהוי הדמויות המוסוות במשל, כי אם להוקעתם המוסרית... האש במשל היא אש של ממש, ואילו בנמשל שבנאום האש היא מיטאפורית - אש המחלוקת. המשל, המרוחק מן הסיטואציה הממשית, נזקק ליסוד ממשי; אך הנאום, המעוגן בה, נאחז במיטאפורה."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/hamivne.htm
59. יוסף צמודי / עיון במחזור השיחות השני בספר איוב
תמצית: המאמר מציע התבוננות פסיכולוגית על אישיות איוב ורעיו, יחסיהם החברתיים ותפיסותיהם התיאולוגיות. בעקבות זה, נבחנים אופי נאומיהם והרטוריקה שבה הם נוקטים.
ואומר: " ניתן לומר שכשם שהדינמיות של המחזור הראשון נקבעת ע"י האסקלציה, היינו בהחרפה המודרגת ההולכת ועולה במהלך הדו-שיח, כן נקבעת הדינמיות של המחזור השני בהתמוטטות המודרגת של הרעים ובחולשותיהם, ההולכות ונחשפות משלב לשלב... במחזור זה נוצר מצב אירוני במידת מה, שבו נואשו שני הצדדים היריבים זה מזה. ברור שמי שצופה בעימות אינו יכול לייחס משקל שווה להתייאשותם של שני הצדדים. זו של איוב טבועה בחותמה של הטרגיות, ואילו זו של הרעים אינה רחוקה מלעורר בנו תחושה סטירית. משקל טענותיהם של הרעים הולך ופוחת בעיני איוב, ואין הוא זקוק עוד למאמצים גדולים כדי לדחותן.
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/iyun.htm
60. יוסף צמודי / המאבק הפנימי בסיפור העקדה (קטעים)
תמצית: המחבר מפעיל את עקרון המילה המנחה על סיפור העקידה, ומסיק מכך על הלך רוחו של אברהם ורגשותיו ביחס לעקידה.
ואומר: " מכל השתיקות המרובות בסיפור - המורגשת ביותר היא שתיקתו התהומית על הצו האלוקי המדהים. פה משאירנו הסיפור לדמות, איש כפי כוחו, את התהומות המסוערים בלב אברהם בלילה ההוא. ובבוקר משכים אברהם בהחלטה נחרצת ושוקע בעשייה קדחתנית של הכנות לדרך באין אומר ודברים... פרט לחזרה המושכת ביותר את העין של "וילכו שניהם יחדו", ניכרות בפרק המלים המנחות "הנני" החוזרת שלוש פעמים, ו"המקום" - ארבע פעמים. הסיפור נחלק בברור לשני רבדים: רובד השיח (הדיאלוגים) ורובד הפעולה הבאים לסירוגין (קיים כמובן מימד נוסף, זה של המחשבות והרגשות, אך זה נסתר מאחורי שני הרבדים האמורים). המלה "הנני" מצויה ברובד השיח, ואילו "המקום" - ברובד הפעולה... החזרה המשולשת על "הנני" [לה' ליצחק ולמלאך] בנקודות הגורליות ביותר בסיפור מאפשרת לנו לחוש את מהלך המאבק שבמעמקים ואת עצמתו."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/hamaavak.htm
61. נתן קלאוס / הבשורה הרעה לדוד - ניתוח ספרותי
תמצית: מאמר זה מנתח מבחינה ספרותית, את הפרשה המתארת את העברת הבשורה על מות אבשלום לדוד. המחבר מראה כיצד השיחות של הגיבורים הראשיים (דוד ויואב) והגיבורים המשניים (אחימעץ הכושי והצופה) מקדמות את העלילה.
ואומר: " בקטע שלפנינו נמסרת ידיעה, שקורא הספור קראה קודם לכן - גורלו של אבשלום (ו-יח). המספר יכול היה למסור לנו ידיעה זו, על מותו של אבשלום, כפי שהגיעה לדוד, בקצור רב, בנוסח של: "וישמע דוד את הבשורה ויתאבל" אך כיוון שטרח לספר קודם באריכות יתר על הריגתו של אבשלום, חרף אזהרתו ודאגתו המפורשת "לנער לאבשלום", לא יכול המספר לפטור את מסירת הבשורה בנוסחה קצרה. לכן אנו מוצאים פסקה ארוכה יחסית, שנושאה: העברת הבשורה לדוד, המשמש כדמות ראשית. כל יתר המוזכרים בפרקנו הם דמויות משנה...
אם אנו בודקים את שלוש השיחות הקצרות בין אחימעץ ליואב, אנו מוצאים, כי בקשותיו של אחימעץ קצר-הרוח הולכות ומתקצרות בגלל להיטותו לבשר, גם תשובותיו של יואב, במקביל, הולכות ומתקצרות. לפנינו שיחת שכנוע, שבה הצד הנתקף (יואב) משתכנע ומוותר, אם כי רק בפעם השלישית, בגלל עקשנותו של התוקף (אחימעץ)... לפנינו פרשה המלווה במתח רב, בשני מחנות, ההולך וגובר טפין טפין, עם כל שאלה ועם כל תשובה, המתח מגיע לשיאו בתגובתו של המלך, המובאת בפרק י"ט."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/habsora.htm
62. נתן קלאוס / הקדשת שמואל לנביא - ניתוח ספרותי
תמצית: מאמר זה מנתח את הפרשה המתארת את הקדשת שמואל לנביא. ההתגלות הראשונה היתה הדרגתית בגלל היות שמואל נער רך. במרכזו של הפרק נבואתו הראשונה של שמואל המלמדת על מעבר השלטון מעלי לשמואל.
ואומר: " פרק זה מספר בתמימות ובפשטות מפליאה את ההתגלות הראשונה לשמואל, שבה נקדש לנביא בישראל. אצל הנביאים הקלאסיים, מביאה התגלות ה' לנביא, ביחוד ההתגלות הראשונה, התרגשות עצומה, המחרידה את נפש הנביא עד היסוד. כל ישותו נמשכת בכח כביר אל המראה ואל הקול הממלאים את כל לבו ונפשו עד אפס מקום. ההתפעלות מחזון והשתעבדות להשפעתו גורמת לשיתוק לזמן מה של הפעולות הרגילות של חושי הנביא ושכחה גמורה של סביבתו. אולם ההשגחה חסה על הנער הרך, וסיגלה את אופן התגלות ראשונה זו לכוחותיו הגופניים והנפשיים."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/hakdashat.htm
63. נתן קלאוס / נאום אביגיל - ניתוח ספרותי
תמצית: בנאום ההגנה של אביגיל על מעשי נבל בעלה, לפני דוד הנגיד, באים לידי ביטוי יכולתה הרטורית, שיקוליה המדיניים ופיקחותה. המאמר מנתח את הטיעונים, נקודות התורפה וההישג שבסופו, מבחינה ספרותית ותוכנית.
ואומר [למשל]: " אביגיל מבטיחה לדוד, כי ה' יעשה לו בית נאמן, ורד"ק מקבל את ת"י המתרגם: מלכו קיימא, ומוסיף: ודרך נבואה אמרה זה, כי היא אחת משבע נביאות על דעת רז"ל. ויש לפרש, כי אמרה כן, כי היה הדבר נשמע ונודע בישראל, כי דוד נמשח למלך.
מעניין, כי לשון זו נמצאת אף בנבואת איש האלוקים לעלי: "ובניתי לו בית נאמן" (שמו"א ב', לה); ובנבואת נתן לדוד: "ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם..." (שמו"ב ז', ט"ז). נוסף לאלה, מוצאים אנו בדבריה הד למה שנאמר לפניה ואחריה: מלחמות-ה', שדוד נלחם לדעתה, מזכירות לנו את דברי שאול לדוד, לפני שנתן את מיכל לדוד לאשה: "אך היה לי לבן-חיל והלחם מלחמות ה'" (שמו"א י"ח, י"ז). והחלק האחרון בפסוקנו: "ורעה לא תמצא בך מימיך" . מזכיר לנו את דברי דוד עצמו אל שאול המלך: "וראה כי אין בידי רעה ופשע... ישפוט ה' ביני ובינך ונקמני ה' ממך וידי לא תהיה-בך" (שם כ"ד, י"ב-י"ד)."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/neum.htm
64. ברוך קפלינסקי / נאומו של רבשקה בתעלת הברכה העליונה
תמצית: מטרת נאומו של רבשקה לערער את בטחון העם ולשכנעו לפתוח את שערי העיר בלי שפיכות דמים. בנאומו מנסה הוא לשכנעם כי אשור תנצח כיון שאינם יכולים לסמוך על כוחם הצבאי, וכן אינם יכולים לקוות לעזרה ממצרים או מאלוקים.
ואומר: " "וכי תאמר אלי אל ה' אלוקינו בטחנו, הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במתיו ואת מזבחתיו".
רבשקה שמע על הרפורמה הדתית של חזקיהו אבל לא הבין אותה. חזקיהו הרס את הבמות, המצבות והאשרה כדי לבסס את האמונה והפולחן לאל אחד. מסתבר שהמושגים של אלוקים אחד ופולחן במקום אחד בלבד הם למעלה מתפיסתו של איש נכרי."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/neumo.htm
65. רחל רייך / אנונימיות כאמצעי ספרותי בשופטים יט-כא
תמצית: המאמר בוחן את נושא האנונימיות בתנ"ך. מתי ובאילו תנאים יופיעו דמויות אלמוניות והאם ניתן ליישם חוקים אלו על סיפור פילגש בגבעה.
ואומרת [בסיכום]: " הקריאה המחודשת בסיפור פילגש בגבעה, בשימת לב מיוחדת לאלמוניות הדמויות שבו, מאשרת את ניתוחו של הדסון, המסביר את התופעה בעזרת שתי האחרונות בפונקציות של האנונימיות ברשימתו לעיל:
1. היא מבטאה בסיפורנו את האוניברסאליות של "איש הישר בעיניו יעשה". אין דרך טובה יותר לומר, שכל פרט בחברה של תקופת השופטים רווית האלימות, עלול היה להיות פושע או קרבן. עתה מובן, מדוע גם המארח האנושי מהר אפרים מתואר כזקן. הוא מייצג את הדור הקודם, את "כל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע" (שופטים א, ז), לעומת הדור החדש, חסר ההנהגה.
2. האנונימיות משקפת גם את הדה-הומניזציה של הדור, "דור טהור בעיניו ומצאתו לא רחץ.. דור חרבות שניו ומאכלות מתלעתיו לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם" (משלי ל, יא-יד)."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/anonimi.htm
66. יצחק רפפורט / הגיע הזמן להחזיר עטרת סיפור המבול בתורה ליושנה
תמצית: המאמר מתמודד עם הטענה שסיפור המבול בספר בראשית מבוסס על הספר "עלילות גלגמש" המסופוטמי. המחבר מעלה השגות כרונולוגיות, בלשניות ותוכניות כנגד הטענה הנ"ל.
ואומר: " אי-לזאת, הביקורת שלנו כלפי עמדתו של המלומד האנגלי נובעת לא רק משום שאין זכר למים בסיפור "המבול" הבבלי אלא משום שיש ניגודים יסודיים אחרים שסותרים את העמדה הזאת שמחזיקים בה החוקרים עד היום הזה [=בסיפור הבבלי אין סיבה למבול; אין ראיה שהמילה אבובו משמעה מבול; עיר בבלית נחרבה משרפה ולא ממבול; והמכריע - הסיפור הבבלי הוא מהמאה השביעית ומאוחר לזה שבתורה]"
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/higia.htm
67. שמואל שביב / קדמות שיר השירים (קטעים)
תמצית: המאמר עורך השוואה מילולית בין שירת הכרם ב'שיר השירים' למשל הכרם בישעיהו, ומוכיח שישעיהו הכיר את שיר השירים כסדרו וייחס אותו לשלמה.
ואומר: " "כרם היה לשלמה בבעל המון" (שה"ש ח', יא)
"כרם היה לידידי בקרן בן-שמן" (ישעיהו ה', א)...
מה נעשה לאחותנו ביום שידבר בה? (שיר השירים ח', ח);
מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו? (ישעיהו ה', ד)...
בעקבות טור-סיני-זקוביץ נוכל להזכיר עוד, כי הנאמר בישעיהו ז', כג ("כל מקום אשר יהיה-שם אלף גפן באלף כסף") חוזר אל המשכו של הקטע בשיר השירים ח', יא-יב ("איש יבא בפריו אלף כסף, כרמי שלי לפני, האלף לך, לשלמה, ומאתים לנטרים את פריו"). אם לא נניח, כי ישעיהו הכיר את פסוקי שיר השירים כסדרם - או קרוב לסדרם - כיום, לא יובן קטע זה כלל."
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/kidmot.htm
מקורות[עריכה]
על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה בhagaihof @ gmail.com וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2013-01-13.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0101_34