בבא בתרא יז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
פתח בבור ומסיים בכותל (ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג"ט) אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו וליתני אא"כ הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים הא קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים נפקא מינה למקח וממכר כדתניא אהאומר לחבירו בור וכותליה אני מוכר לך צריך שיהא הכותל שלשה טפחים איתמר הבא לסמוך בצד המצר אביי אמר סומך ורבא אמר אינו סומך בשדה העשויה לבורות דברי הכל אינו סומך כי פליגי בשדה שאינה עשויה לבורות אביי אמר סומך דהא אינה עשויה לבורות רבא אמר אינו סומך דאמר ליה כי היכי דאת אימלכת וחפרת אנא נמי ממלכנא וחפרנא איכא דאמרי בבשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך כי פליגי בשדה העשויה לבורות אביי אמר סומך אפילו לרבנן דאמרי מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה התם הוא דבעידנא דקא נטע איתא לבור אבל הכא בעידנא דקא חפר ליתא לבור ורבא אמר גאינו סומך ואפילו לר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו הני מילי התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי לה לבור אבל הכא אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחיית קא מרפית לה לארעאי תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סומך בשלמא להך לישנא דאמרת בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך מתניתין בשדה שאינה עשויה לבורות אלא להך לישנא דאמרת בשדה שאינה עשויה לבורות פליגי בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא אמר לך רבא הא איתמר עלה אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו איכא דאמרי ואיתמר עלה אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו בשלמא להך לישנא דאמרת בשדה העשויה לבורות דברי הכל אינו סומך מתניתין בשדה העשויה לבורות אלא להך לישנא דאמרת בשדה העשויה לבורות פליגי בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא אמר לך אביי מתני' שבאו לחפור בבת אחת תא שמע סלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד בא בידים שאני ודקארי לה מאי קארי לה בא בידים איצטריכא ליה ס"ד אמינא כיון דבא בידים ליבעי נמי רווחא טפי קא משמע לן תא שמע מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת
רש"י[עריכה]
פתח בבור - סמוך לבורו של חבירו והדר סיים אלא אם כן הרחיק מכותל הוה ליה למיתני אלא אם כן הרחיק מבורו דאילו מכותלו כותל הבנוי על גבי קרקע הוא:
מכותל בורו שנינו - כלומר האי כותל דקתני מכותל בורו קאמר שאף הוא קרוי כותל:
וליתני מבורו של חבירו - ואנא ידענא דמכותל קאמר דאי מחלל בורו קאמר אין זה כונס לתוך שלו כלום ופעמים שהוא סותר אף כותל חבירו אם הוא רחב משלשה:
הא קא משמע לן - במאי דתניא מכותל בורו למדנו בה שהכותל בורו של ראשון מילא כל שלשה טפחים שהוזקק גם הוא להרחיק מן המיצר וממאי מדקתני שהחפירות חללו של זה אינה מופלגת מכותלו של זה אלא שלשה טפחים שהוא כונס לתוך שלו נמצא ששלשת הטפחים שכנס גם זה לתוך שלו הכותל מלאם ואשמועינן שיעור רוחב כותלי בור:
ונפקא מינה למקח וממכר - וא"ת מנלן שהכותל הראשון הוא הוי שיעור הרחקה מן המיצר והלא לא היה לחבירו בור סמוך למיצר ופליגי בה אביי ורבא ושמעינן ליה לאביי דאמר ראשון אינו צריך להרחיק תריץ הא שמעינן ליה לאביי גופיה דאוקמה כשבאו לחפור בבת אחת ששניהן הוזקקו להרחיק כל אחד ואחד שלשה טפחים:
הבא לסמוך - בורו תחילה בצד המיצר ולחבירו אין שם בור:
העשוייה לבורות - כגון בית השלחין שצריכה להשקות תדיר:
אפי' לרבנן דאמרי כו' - דשמעינן מינה אדם צריך לכנוס לתוך שלו כדי שלא יזיק את חבירו ולא אמרינן זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו:
ליתנהו לשרשים - אלא סופן שיתפשטו עשרים וחמשה אמה ויזיקו את כותלי הבור:
מרפית לי - שהיא מרעדת ונדה מחמת המכה:
הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו - ולמדנו בה שאף הראשון הוזקק להרחיק כדי כותל שהוא שלשה טפחים כדאמרן:
אלא לאביי קשיא - דהוא גופיה אוקים דמכותל בורו שנינו ועל כרחך לא הוזכר שם כותל אלא ללמדנו ששיעור כותל כדי הרחקת המיצר הוא אלמא אף הראשון הוזקק להרחיק:
הבא בידים - קרקע רך מתכתש מאיליו:
זה וזה מרחיק - אלמא אף על הראשון להרחיק:
ה"ג בא בידים שאני ודקארי לה מאי קארי לה בא בידים איצטריך סד"א כו' - כלומר הוא הדין אע"ג דלא בא בידים והאי דנקט בידים רבותא אשמעינן דאף על גב דבא בידים אין צריך להרחיק אלא שלשה טפחים:
תוספות[עריכה]
פתח בבור וסיים בכותל. בקונטרס גרס בתר דשני מכותל בורו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ואינו נראה כמו שאפרש ואי גרס לה הכי גרס לה פתח בבור וסיים בכותל וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו וכן משמע מתוך פירוש ר' חננאל ואע"ג דבריש המניח (בבא קמא דף כז.) כי פריך פתח בכד וסיים בחבית לא קא מסיים וליתני ואם הוזק בעל הכד כו' אין לשון הגמרא שוה אלא פעמים מאריך ופעמים מקצר:
מכותל בורו שנינו. כלומר לא מחלל בורו קאמר אלא מכותל שיש לבור שהראשון הניח כשחפר בורו ומהך מילתא דרב יהודה דייקא לקמן דאסור לסמוך מדהוזקק הראשון להניח כותל ופריך מינה לאביי והשתא לא אפשר למיגרס וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו דא"כ הוה משמע מחלל בורו ומה שפירש הקונטרס דאי הוה תני מבורו הוה ידעינא דמכותל בורו קאמר דאי מחלל בורו קאמר אין [זה] כונס לתוך שלו כלום כו' גרסת ספרו דחקתו אבל אין נראה דודאי אי תני מבורו הוה אמינא מחלל בורו קאמר ושרי לסמוך ואם הראשון הרחיק מאיליו מן המיצר ג' טפחים או יותר ה"א דהשני יכול לסמוך עד המיצר ואם כן צריך לשנות מכותלו לאשמועינן דאסור לסמוך לרבא ולאביי צריך הרחקה בין שני הבורות ששה טפחים ומיהו יש ליישב הגירסא ופריך אליבא דאביי דאליבא דידיה קיימא דליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ששה טפחים:
למאי נפקא מינה למקח וממכר. הך נפקותא לא איצטריך לרבא דהא קא משמע לן דאסור לסמוך אלא לאביי דקא סבר מותר לסמוך וקאמר למאי נפקא מינה אי לאשמועינן דבעי הרחקה ו' טפחים ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ו' טפחים:
אביי אמר סומך דהא אינה עשויה לבורות. והואיל וכן אינו מזיק לו אם הוא סומך וקשה לרשב"א דהא מפסיד הוא שאם יטע אילן יצטרך להרחיקו יותר מחמת שסומך זה עד המיצר דמרחיקין האילן מן הבור חמש ועשרים אמה וי"ל דמכל מקום אינו עושה לו היזק דהא דמרחיק יותר לא מפני שלא יזיקנו הבור אלא מפני שלא יזיק הוא לבור ולהכי אין לזה להניח מלסמוך בשביל כך דאם לא כן ירחיק כל כ"ה אמה את בורו:
אביי אמר סומך. אומר ר"י דלשתי הלשונות לאביי דאמר סומך אם בא אחד לחפור בור לאחר מכאן צריך הוא להרחיק כל ששה טפחים:
לאביי ניחא. השתא ס"ד דמכותל בורו היינו מחלל בורו ולא דקדק בלשון: ה"ג בספרים ישנים סלע הבא בידים כו' וזה מרחיק ג' טפחים וסד בסיד. וקשה לאביי ה"נ שבאו לחפור שניהם בבת אחת ובא בידים איצטריך ליה סד"א כיון דבא בידים ליבעי רווחא טפי קמ"ל והשתא לא היה צריך לאסוקי ובא בידים איצטריך ליה שהרי לא הקשה כלום מבא בידים אלא אגב דאייתי ברייתא מפרש לה ויש ספרים דגרסי טעמא דבא בידים הא לא בא בידים לא ופריך לרבא ומשני ה"ה אפי' לא בא בידים ובא בידים איצטריך ליה וכו' ואין נראה לר"ת לחלק לענין היתר לסמוך בין בא בידים ובין לא בא בידים ולר"י נראה לחלק שפיר דאע"ג דלא בא בידים שרי לסמוך בבא בידים אסור לסמוך לפי שהקרקע מתבקעת ונופלת קרקע של שדה חבירו:
מרחיקין את הגפת כו' טעמא דאיכא כותל כו'. פירוש וקשה לרבא ותימה מאי קושיא הכא ודאי מותר לסמוך בשאין כותל שאין מזיק כלום וכשיחפוץ זה לעשות כותל יסיר את הגפת וי"ל דהני נמי מקלקלין את הקרקע ויזיק לכותל לכשיבנה אפי' שוב יסיר ועוד אומר ר"י דבכל אלו יש טורח בסילוקן ולכך מעתה יכול לעכב עליו כי יש לחוש שמא לא ימהר לסלקו כשירצה לעשות כותל וא"ת אכתי מאי פריך לרבא הא מפרש טעמא לעיל משום דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לארעאי וי"ל דההוא טעמא לא קאמר אלא אליבא דרבי יוסי והכא לא פריך אלא אליבא דרבנן:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
ו א מיי' פכ"א מהל' מכירה הלכה י"ב, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ז סעיף ה':
ז ב ג מיי' פ"ט מהל' שכנים הלכה י', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף י"ח:
ראשונים נוספים
רבינו גרשום
ומקשינן פתח בבור לא יחפור בור וסיים בכותל דקתני אא"כ הרחיק מכותל חבירו ליתני מבורו של חבירו. והא אכתי לא פריש מילי דבור:[7] וג' טפחים הוי במחיצה של לבנים כדקתני באידך פירקין דלעיל בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה: אין ה"נ קתני מתני' אא"כ הרחיק מכותל בורו של חבירו ג' טפחים דהיינו בין בור זה לבור חבירו ו' טפחים והא אתא לאשמועינן דכותל בור ג' טפחים הוי דאי חפיר סמוך לכותל בור חבירו צריך להרחיק ג' ואי עביד כותל לבורו לא צריך הרחקה כלל:
הבא לסמוך בצד המצר. כלומר שאם רוצה אחד לחפור בורו סמוך לשדה חבירו הפנויה מבורות:
אביי אמר סומך. בצד ממש בלא הרחקה הואיל דאינו מזיק לחבירו דלית ליה לחבירו השתא בור:
ורבא אמר אינו סומך. אא"כ ירחיק כדין דאע"ג דלית ליה האידנא אימור אימלוך וחפיר נמי חבירו ואי לא ירחיק האי אתי לאזוקי ליה:
שדה העשויה לבורות. שצריכה לבורות דבית השלחין היא (לחבירו) ד"ה אינו סומך האידנא בור דהואיל ולא סגי בלא בור ודאי עביד בה בור ואתי לאזוקי אי לא ירחיק:
כי פליגי בשדה שאינה עשויה לבורות. דבית הבעל היא:
דבעידנא דקא נטע אילן איתא לבור. משום הכי מרחיק כ"ה אמות כי היכי דלא ליזלו שרשיו ומזקי לבור אבל הכא[8] דתני במצר כמצר סמיך משום דבעידנא דקא חפיר ליתיה לבור דהיאך:
ליתנהו לשרשיו. בההיא שעתא:
מרפיית לארעא. וכי בעינא למיחפר בור יפול העפר לתוכו:
טעמא דאיכא בור. סמוך ליה מש"ה אינו סומך בלא הרחקה הא דוק מיניה אי ליכא בור סומך למצר חבירו בלא הרחקה:
בשלמא להך לישנא. בתראה בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך (מש"ה) [שפיר] מתוקמ' מתני' דקתני הא ליכא בור סמיך בשדה שאינה עשויה לבורות מש"ה אי ליכא בור סמיך ואתיא מתני' כד"ה:
אלא להיאך לישנא דאמרת בשדה שאינה עשויה לבורות פליגי. אבל בשדה העשויה לבורות דברי הכל אינו סומך א"כ לא מיתוקמא מתני' אלא אליבא דאביי. אלא לרבא דאמר בין שדה העשויה לבורות בין שאינה עשויה לבורות אינו סומך מתני' קשיא ליה דמתני' דיקא הא ליכא בור סמיך:
אמר [לך] רבא. לעולם אינו סומך לא בשדה העשויה לבורות וממתני' לא מצי למידק הא ליכא בור סמיך דהא איתמר עלה דמתני' לעיל אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו של חבירו שנינו. מדקתני מכותל בורו מכלל דההוא דחפר מעיקרא הרחיק בורו ג' טפחים כשיעור כותל ולא סמיך בצד ממש בלא הרחקה:[9] מתני' מתוקמ' לד"ה אלא להיאך לישנא דאמר בשדה העשויה לבורות פליגי בשלמא לרבא דאמר אינו סומך ניחא ומתוקמא מתני' דתני לא יחפור אא"כ הרחיק לדעתיה[10]: אלא לאביי דאמר בין בשדה העשויה לבורות ובין שאינה עשויה לבורות סומך לדעתיה מתני' דקתני אינו סומך קשיא ליה:
אמר לך אביי. לעולם אפי' בשדה העשויה לבורות מצי סמיך אי ליכא בור אלא מתני' דקתני לא יחפור אא"כ הרחיק מיתוקמא כשבא לחפור בבת אחת זה בורו מכאן וזה בורו מכאן ומש"ה צריך להרחיק זה מזה משום רפיות קרקע אבל היכא דאינו חופר אלא חד מינייהו כדקא משמע ותני דעשויה לבורות לחבירו נמי אבל עדיין לא עשאו ואתי זה אחר לחפור אהאי לעולם סמיך אמיצריה הואיל דעדיין לא נחפר בורו של חבירו:
סלע הבא בידים. ארץ שהיא רכה שיכולין לחופרה ביד בלא חפירה אם בא זה בעצמו וזה בעצמו לחפור זה חופר בורו כו' וסד בסיד כדי שלא יפול אלמא דלא סמיך וקשיא לאביי אמר לך אביי לעולם לא קשיא לי בא בידים שאני דהואיל דסלע תיחוח הוא מש"ה צריך הרחקה זו דלא אתי למנפל אבל בעלמא סמיך:
ודקארי לה. משום קשיא מאי קארי וכי לא היה יודע דהיכא דבא בידים צריך הרחקה טפי ומאי טעמא מקשה ליה. אמר לך המקשה לעולם משום קושיא קא מייתינא לה והאי דקתני מתני' בא בידים הוא הדין נמי בשאר קרקע שלא בא בידים דצריך הרחקה אבל מש"ה מתני בא בידים טפי משאר קרקע דאיצטריך למיתנייהו דס"ד כו' קמ"ל דלא צריך ריחוק טפי משאר קרקע. ולעולם לא מצי סמיך[11] ותיובתא דאביי ואביי מתרץ לה[12] נפל שאני. כפ"ה:
איכא דאמר סלע הבא בידים. כלומר סלעים המונחין בין מיצרי השדות לסימן והיכר מחיצה בין זה לזה השתא אם היו מונחין הני סלעים בידים צריך להרחיק [שלשה טפחים] דלא סמך דכיון דמונחין בידי אדם מתפוצץ הקרקע. הא לאו בידים אלא הכי הוי מששת ימי בראשית דקיימא האי סלע בין המצרים הללו מצי סמיך אמיצריה משום דלא אתיא להתפוצץ אלמא דסמיך וקשיא לרבא דלעיל פסיק ואמר לא סמיך. למ"ה:
גפת. פסולת זיתים שמוציאין מבית הבד:
חידושי הרמב"ן
גמ'. הכי גריס רש"י ז"ל: פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואיתימא רבי יהודה מכותל בורו שנינו וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים. וכך פי', פתח בבור וסיים בכותל, דקס"ד דכותל חצר קאמר ורישא וסיפא קשיא ליה דרישא לית ליה סיפא וסיפא לית ליה רישא כי ההיא דאמרי' התם פתח בכד ומסיים בחבית ומפרקינן מכותל בורו שנינו שהראשון כנס לתוך שלו ועשה כותל לבורו של שלשה כמו שזה עושה.
ואקשינן וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים והיה במשמע שיכניס לתוך שלו שלשה טפחים שאין נקרא מרחיק ג' עד שיכניס לתוך שלו שלשה.
והקשו על פי' זה דילמא אי תנא הכי ה"א שהראשון לא הרחיק שהבא לסמוך בצד המצר סומך וזה עשה כל ההרחקה נמצאת או' שאם באו לחפור בבת אחת זה לא ירחיק אלא טפח ומחצה וזה טפח ומחצה לפי' תנא מכותלו שהראשון הרחיק שלשה מסתמא דאי לא הרחיק שלשה כמו שזה עושה היכי קתני שלעולם מרחיק זה שלשה הרי פעמים שהכותל עבה ולא בעי הרחק כל כך ופעמים שהכותל של טפח ובעי טפי ומשום הכי קתני מכותלו וזו אינה קושיא שהבא לסמוך בצד המיצר אף ע"פ שסומך אין האחרון מרחיק אלא חצי הרחקה שהיה עליו אם באו לחפור בבת אחת כדבעי לפרושי לקמן וכיון שזה כונס לתוך ג' למדנו שאם באו לחפור בבת אחת מרחיק כל אחד ג'.
הא קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים. שכיון ששנינו מכותל בורו של חברו על כרחך הראשון הרחיק כשיעור הרחקה הקצוב במשנתנו שהוא ג' טפחים וקא קרי לה כותל ובא ללמד שכותל בור ג' טפחים, זה פירוש לפירוש רש"י.
ור"ח ז"ל גריס פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים ואמר אביי מכותל בורו שנינו ומאי קמ"ל הא קמ"ל וכו'. ולפי גירסא זו נמי כך אנו מפרשים שאין לשון מרחיק אלא כונס לתוך שלו, ולפיכך הקשו בגמרא ליתני שיעור ג' טפחים על האחד לבדו ועל הראשון משמע דס"ל בא לסמוך סומך מדתנא סמוך לבורו ולא תנא נמי הרחקה אלא על הא' ושל שלשה טפחים וכיון שכן ליתני אלא א"כ הרחיק זה שלשה וממילא שמעי' דשיעור הרחקה ששה ומפרקינן מכותל בורו שנינו והראשון הרחיק.
ומאי קמ"ל. וא"ת קמ"ל שהבא לסמוך אינו סומך לאביי לא מצית אמרת ואיתמר נמי רב יהודה וכרבא אכתי ליתנייה בהדיא ומאי שנא דקרי ליה להרחקה דראשון כותל.
וי"מ לפי גירסת ר"ח ז"ל דקס"ד שאין צריך בין חלל בור זה לחללו אלא שלשה ולפיכך הקשו בגמרא ליתני מבורו של חבירו ג' טפחים שהרי זה צריך לעשות כל ההרחקה לפי משנתנו כמו שפירשתי.
ומפרקי' מכותל בורו שנינו. שהראשון הרחיק ג"כ שלשה נמצא שצריך הרחקה של ששה טפחים ומאי קמ"ל ליתני ששה מפורש הא קמ"ל וכו'.
ומחלוקת היא בהא דאמרי' הבא לסמוך בצד המצר. אביי אמר סומך שיש שפירשו שכשיבוא חברו לסמוך אינו מרחיק אלא שלשה טפחים שאין קדימתו מועלת לו אלא שאינו יכול לומר לו הרחק בורך אבל לעולם אין מחייבין את האחרון להרחיק אלא ג' טפחים שהוא דינו.
ויש שפירשו שמחייבין אותו להרחיק ששה טפחים, וכן דעת ה"ר משה הספרדי ז"ל ודעתנו ולהך סברא הא דאקשינן ממתני' דקתני סמוך לבורו של חברו אלא א"כ הרחיק שלשה טפחים וקס"ד מבור עצמו שנינו כלומר מחללו ובשסמוך למצר וקתני אלא א"כ הרחיק ג' טפחים לאו למימרא דבחצי הרחקה סגי אלא משום דקס"ד שאין שיעור הרחקת בור מבו' אלא שלשה טפחים טפח ומחצה לזה וטפח ומחצה לזה, ולשונות ראשונים שמעתי.
גרסת רש"י ז"ל: אמר לך אביי בא בידי' שאני. ולא דייקא דהא אביי דאמר סומך לאו משום דלא מרפי לארע' הוא דאמר אלא משום דכיון דליתא לניזק שהרי אין כאן בור סומך והכי נמי לא שנא דודאי אפילו בסלע הבא בידים ליכא היזיקא אלא לענין בור וכיון דליתיה לבור לאביי סומך.
ובכולהו נוסחי עתיקי דילן כתב הכא נמי כגון שבאו לחפור בבת אחת ודקארי לה מאי קארי לה סלע הבא בידים איצטריכא ליה וכו' וקשי' לן מאי ודקארי לה מאי קארי לה. דהא אע"ג דאוקמה למתניתין בבאו לחפור בבת אחת אורח' דתלמודא לאקשויי נמי קושי' אחריתי ואע"ג דמפרקה בהאי פירוקא גופיה וטובא איכ' בשמעתין בסמוך ולקמן בפירקין.
ויש שפירשו ודקארי לה מאי קארי לה דזה חופר וזה חופר ודאי בשבאו לחפור בבת אחת משמע ומפרק קס"ד דמקשה למימר דהא קמ"ל תנא דברייתא דאע"ג דבא בידי' ובא לחפור בבת אחת לא בעו רווחא טפי ומיהו הוא הדין ללא באו לחפור בבת אחת. וזה הפירוש אינו כלום דהא מכל מקום מנ"ל למקשה הך סברא כי היכי דתיקשי ליה.
ויש שטועין לו' אורח' דתלמוד' בהכי למקשה מינה כי היכי דתחוור שמעת' כי ההי' דבריש פירק' קמ' דאמר נפל שאני ודקארי לה מאי קארי לה ומפרקי' סיפא איצטריכ' ליה וכו' ואע"ג דליכ' מינה ראיה לאקשויי מינה ומפרק לה ופי' ודקארי לה מאי קארי לה כלומר אדרבא הוי סייעתא למאן דקא מקשת עליה, ופריק לא תיובתיה ולא סייעתיה ומאן דמקשה יגדיל תורה ויאדיר.
וזה אינו כלום שאין דרך התלמוד להקשות אלא אם כן מחוורא שמעת' טפי כפי דעת המקשה וההיא דבריש פירקין קס"ד דכי היכי דלמעלה מד' אמות אין מחייבין אותו אע"פ שנפל כיון דליכא היזק הכי נמי למטה מארבע אמות אי ס"ד היזק ראיה לא שמי' היזק ודקתני נפל משום סיפא הוא ומ"מ מתרץ ס"ל דכיון דגלי אדעתייהו דקפדי בהיזק ראיה קפדי ואם נפל מחייבין אותן לחזור ולסלק היזיקם וזהו פירוש אותה שטה נכון וברור שם.
והא דשמעתין הכי פירושא: ודקארי לה מאי קארי לה, דהא קתני זה חופר וזה חופר, ועל כרחך מדלא תנא סלע הבא בידים זה מרחיק וזה מרחיק ש"מ לומר בבת אחת הוא דקאמר ר"י הכי והכי קאמר סלע הבא בידים וזה היה חופ' מכאן וזה היה חופר מכאן כאחת זה מרחיק שלשה וזה שלשה טפחים. ופרקינן דמקשה סבר הא דקתני זה חופר וזה חופר לא משום בת אחת הוא דקתני אלא לומר לך דבהרחקת ג' טפחים סגי סד"א וכו' כלומר דחזייה תנא לדעתייהו דאינשי למימר שצריך יותר משלש וקמ"ל איהו שמותר לחפור בהרחק' של ג' טפחים וכיון דהיתירא אתא לאשמועי' לא הוה ליה למיתני זה מרחיק ג' טפחים בלחוד דהאי לישנא משמ' דהוה ס"ד דלא צריך כולי האי ואתא לאשמועינן בה איסור' להכי תנא זה חופר וזה חופר לומרדי להם בכך ואינ' צריכין הרחקה יתיר' מזו.
ומצאתי נוסחאו' דלא גרסי כלל ודקארי לה הכא, וכן נראה מפירושי הרב רבי יוסף הלוי ז"ל.
חידושי הרשב"א
ה"ג רש"י ז"ל: פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו של חברו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים [הא] קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים וגו': והכי פירושה: פתח בבור וסיים בכותל, כלומר בכותל חצר, דקא סלקא דעתא השתא דלאו כותל בור קאמר אלא כותל חצר, ואם כן רישא לית לה סיפא; ופריק אביי ואיתימא רב יהודה, לאו כותל חצר קאמר, אלא מכותל בורו קאמר. הדר אקשי וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים, דממילא הוה שמעינן דמחצר חברו צריך להרחיק שלשה, דאי מחלל בורו אין זה מרחיק, דמרחיק לא משמע אלא בכונס לתוך שלו, ופריק דהא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים דכמו שזה צריך להרחיק שלשה גם הראשון הרחיק שלשה, ומדאפקה להרחקה דראשון בלשון כותל שמע מינה דכותל בור שלש טפחים, ונפקא מינה למקח וממכר.
ואיכא למידק, כיון דפרקינן דמכותל בורו שנינו, היכי מצי למיבעי ליתנו מבורו, דהא מדתנא הכי שמעינן מינה דראשון שבא לסמוך בצד המצר אינו סומך, ואי תנא מבורו אדרבה הוה שמעינן מינה דסומך, וכדאמרינן בסמוך; וכי קאמרינן נמי דנפקא מינה למקח וממכר, אדרבה הוה ליה למימר דנפקא מינה לדינא דמת ניתין גופה, ואשמועינן דראשון שבא לסמוך אינו סומך עד שירחיק שלשה. וי"ל דהאי דקא בעי ליתני מבורו לאביי דוקא הוא דקא בעי לה, כלומר לאביי דאמר סומך ומתניתין בבאו לחפור שניהם בבת אחת כדאוקימנא לה אליביה לקמן, מאי טעמא נקט לה תנא בבאו לחפור בבת אחת, דאיכא למיטעי בה ולמימר דסבירא ליה לתנא דראשון שבא לסמוך אינו סומך, ומתניתין מילתא פסיקתא קאמר בין שבאו לחפור בבת אחת בין שבאו בזה אחר זה, ליתני מבורו, דשמעינן מינה דודאי דראשון שבא לסמוך סומך, וממילא שמעינן נמי דאם באו שניהם בבת אחת שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה; ופריק דאגב אורחיה ניחא ליה לתנא לאשמעינן דכותל בור שלשה, ונפקא מינה למקח וממכר.
ומיהו, אכתי איכא למידק, דהיכי ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים, דמשמע מחלל בורו, דאי תנא הכי הוה אמינא דהרחקת שני בורות אפילו באו לחפור שניהם בבת אחת אינה אלא שלשה, זה טפח ומחצה וזה טפח ומחצה, והשתא דתניא מכותלו, דהיינו כותל בורו, שמעינן דהרחקתן ששה זה שלשה וזה שלשה, י"ל דדילמא סבירא ליה השתא להאי דבעיא לה דאם קדם ראשון וסמך למצר, שני שבא לו לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו.
וגירסת הגאונים ז"ל יפה מזו, שהן גורסין פתח מבורו שלשה טפחים, אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו, ומאי קא משמע לן, הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים נפקא מינה וכו'. ופירוש פתח בבור כמו שפירשנו למעלה דס"ד בכותל חצר קאמר, ומשום הכי קא מסיים קושייה ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו, כלומר מאי טעמא כדי מבורו ולא מסיים דיניה ונקיט ליה דינא דכותל, ניתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים ופריק דלאו כותל חצר קאמר אלא כותל בור, והא דאפקא להרחקה דראשון בלשון כותל לאשמועינן אגב אורחיה דכותל בור שלשה טפחים, ונפקא מינה למקח וממכר.
והא דקאמר דנפקא מינה למקח וממכר ולא קאמר קא משמע לן דראשון שבא לסמוך אינו סומך, משום דאביי הוא דמפרש לה ואמר דכותל בורו שנינו, ולדידיה אדרבה ראשון שבא לסמוך סומך, ומתניתין שבאו בבת אחת לאשמועינן אגב אורחיה דינא לגבי מוכר, ואם תאמר אכתי תיקשי לן היכי קאמר ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה, דהא הרחקת שני בורות ששה הן, י"ל דקא סלקא דעתא השתא דאינן אלא שלשה, ואפילו באו לחפור בבת אחת זה נותן טפח ומחצה, וזה נותן טפח ומחצה, ולכשתמצא לומר ששה ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה, ואם כן הרחקת השני שבא לחפור אינו אלא שלשה כדינו.
הא דמשמע להו מפשטא דמתניתין דכותל חצרו של חברו קאמר ולא כותל בורו, נראה לי משום דלישנא דמתניתין דייקא להו הכי, מדקתני אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו, ואי מכותל בור שכבר הזכיר קאמר, הכין הוה ליה למתני, לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מכותלו (של חברו) שלשה טפחים, דהוה משמע מכותלו של בור, השתא דקאמר מכותל של חברו ודאי לכאורה דבכותל חבר אחר שלא הזכיר עדיין קאמר, דאי לא חברו חברו תרי זימני למה לי.
אביי אמר סומך רבא אמר אינו סומך: יש מפרשים דלמאן דאמר סומך, כיון דברשות שסמך, כשבא השני לחפור צריך הוא להרחיק ששה, דהיינו כל הרחקת שני בורות, כדי שלא יקלקל בורו של חברו, ויש מפרשים דאינו מרחיק אלא שלשה כדינו, דאומר לו לראשון לא דייך שלא הרחקת מן המצר שלי אלא שתזקיקני להרחיק ולכנוס בתוך שלי יותר מדיני.
אביי אמר סומך אפילו לרבנן דאמרין מרחיקין את האילן מן הבור וכו': לא איצטריך ליה לאביי לתרוצי מתניתין אלא להאי לישנא בתרא דאמר דאפילו בשדה העשויה לבורות סומך, אבל ללישנא קמא דמודה דבשדה העשויה לבורות אינו סומך הא נמי איכא בור ועתידין השרשים לבא ולהזיק.
רבא אמר אינו סומך אפילו לרבי יוסי וכו': איכא מאן דמפרש דלרבא איצטריך לתרוצי הא דרבי יוסי בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא, אלא דנטר ליה עד השתא, משום דלהאי לישנא בתרא הוזקק התלמוד לתרוצה לרבנן אליבא דאביי, ואגב דמתרץ לה אליבא דאביי מתרץ לה נמי אליבא דרבא. ומיהו האי טעמא דכל מרא ומרא סליק אפילו ללישנא קמא, דאף על גב דשדה שאינה עשויה לבורות היא, הא סבר רבא דמצי אמר ליה כי היכי דאת אימלכת וחפרת הכי נמי אימלכנא וחפרנא, וכיון שכן אי מימליך וחפר אשתכח דמהשתא מזיק ליה בגיריה, דכל מרא ומרא מרפי לה לארעא. אבל מורי הרב ז"ל פירש, דלהאי לישנא בתרא הוא דמתנו לה לדרבי יוסי אליבא דרבא, אבל ללישנא קמא על כרחין רבא אליבא דרבנן בלחוד הוא דקאמר לה ולא לרבי יוסי, דכיון שאינה עשויה לבורות ליכא מהשתא הזיקא דמרא.
דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לה לארעא: תמיה לי, אי משום ריפוי מרא היכי קתני וסד בסיד, דלריפוי מרא סידא מאי קא עבדא. וכל שכן למאי דאיבעי לן לקמן (יט, א) וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן, וכי מאחר דרפייה מאריה דידיה כי הדר סד בסיד מאי מתקן ריפוייה. וצריך לי עיון.
דכל מרא ומרא דקא מחית מרפית לה לארעאי: תמיהא לי, לאביי דאמר סומך וטעמא משום דהשתא מיהא לא מזיק ליה, מכל מקום הא משעבד קרקעו להרחיק ששה. ורבא נמי דקאמר אינו סומך ותלי טעמא אליבא דרבי יוסי בהיזיקא דמרא דאיתיה מהשתא הא לאו הכי סומך, אמאי הא משעבד קרקעו של חברו. והא למה הדבר דומה, לפותח חלון העשוי לאורה וליכא היזק ראיה על חצר חברו, דמהשתא לא מזיק ליה, התאמר שאין בעל החצר יכול לעכב עליו כיון שאינו מזיקו עכשיו, ולכשיבא למחר לסמוך לו כותל מרחיק ממנו ארבע אמות כדי שלא יאפיל, ולקתה מדת הדין בכך. ואפילו למאן דאמר על הניזק להרחיק את עצמו ואינו מודה אלא בנזקין דגירי, הני מילי בנזקין, אבל בבא לשעבד קרקעו של חברו לא. ואם באנו לומר שגם כאן שני שבא לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו הראשון, אינו קשה לי כלל, אבל לדברי מי שפירש דשני צריך להרחיק ששה קשיא לי.
וי"ל דאינה דומה לזו, דגבי חלון משל חבירו הוא נוטל, דהיינו אויר חצרו שמועיל לו, ולפיכך יכול לומר לו אינך פותח ונוטל אויר חצרי ומשעבד קרקעי לכך, אבל גבי בור אינו כן, שזה חופר הוא בתוך שלו ומים משלו הן נובעין, ויכול הוא לומר כשסמכתי ברשות סמכתי, שאיני מזיקך באותה שעה, עכשיו כשאתה בא לחפור הרחק שלא תזיקני. ותדע לך, דהא לכולי עלמא ראשון שבא לעשות אוצר בעלייתו עושה ואינו נמנע, אף על פי שבעל הבית צריך מחמת כך להמנע שלא לעשותו בביתו חנות של נחתומין, והיינו טעמא כדאמרן דזה בשלו הוא עושה ושני צריך לישמר שלא יזיקנו, מה שאין כן בחלון, דבחלון בעל החצר שבא לבנות כנגדו אינו מזיק אלא שלו הוא נוטל, וממילא הוא דנסתם אורו בפניו של בעל החלון.
תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו וכו' בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא: איכא למידק, ולאביי מי ניחא, דאי מחלל בורו קאמר, היכי קתני אלא אם כן הרחיק שלשה טפחים, ששה מיבעיא ליה. ואיכא מאן דדייק מהכא דשני שבא לחפור אינו מרחיק אלא שלשה טפחים אף על פי [שהראשון סמך למצר], דהאי מקשה ס"ל דהרחקת [שני בורות שלשה טפחים, ולפי זה] אם באו לחפור שניהם בבת אחת זה מרחיק טפח ומחצה וזה מרחיק טפח ומחצה, וכמ"ש למעלה פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים, אלמא אינו] צריך אלא ל[שלשה] ש[הוא שי]ע[ור] ההרחקה.
ומסתברא לי דלדעת המקשה הזה ודאי הא דקתני במתניתין אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו שלשה טפחים, מכותל חצרו קאמר, וכדמשני ליה הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו, אלמא לדידיה מכותל חצרו שנינו, ואם כן לדידיה לא איתפרש במתניתין הרחקת הבא לחפור סמוך לבורו של חברו כמה, דרישא לית לה סיפא, אלא דמכל מקום מדקתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו שמעינן דטעמא משום דאיכא בור, הא ליכא בור סומך. והילכך לכשתמצא לומר דשני שבא לחפור מרחיק ששה, אף אנו נאמר דמתניתין הכי קתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה טפחים דהני שלשה טפחים דקתני במתניתין לאו אבור קאי אלא אכותל חצר. כנ"ל.
ואתמר עלה אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו בשלמא שלרבא וכו': קשיא לי, דילמא בשהרחיק הראשון מדעת עצמו, ומנין שהרחיק מן הדין, ואם תאמר אם כן מאי הזיקו לתנא למנקט במרחיק, י"ל משום דאורחא דמילתא נקט, דלאו בשופטני עסקינן שיעמול זה לריק ויחפור היום סמוך למצר חברו ויבא חברו למחר ויחפור לו באר אחרת בקרוב שלש טפחים ויפילנו לארץ. ונראה לי מכאן קצת ראיה לדברי האומרים דשני שבא לחפור צריך הוא להרחיק ולכנוס בתוך שלו כל הששה טפחים, והשתא פריך שפיר לאביי למה כנס הראשון בתוך שלו שלשה, דאי משום כותלי בורו הרי השני כשיבא לחפור צריך הוא להרחיק כל הששה משלו. ויש לדחות דסתמא דמילתא כשיבא השני גם הוא לחפור ירחיק מעצמו כל ההרחקה ואף על פי שאין מחייבין אותו מן הדין בכך, לפי שגם הוא יחוש לעצמו שלא יחפור סמוך כל כך לבורו של חברו שיפול בורו ובורו של חברו, דמה הנאה יש לו נזק חברו ונזק של עצמו.
ה"ג רש"י: בא בידים שאני ודקארי לה מאי קארי לה בא בידים איצטריכא ליה סד"א כיון דבא בידים ליבעי הרחקה טפי קא משמע לן: ואיכא למידק, מאי קא משני בא בידים שאני, דהא לאביי מקשינן אלא ללישנא בתרא דאמר דאפילו בשדה העשויה לבורות סומך ולית ליה טעמא דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי ליה לארעיה, כיון דהשתא מיהא ליתיה לבור, וי"ל דבא בידים שאני, דכמזיק ומפיל קרקעו ממש לארץ דמי, ובריפוי גדול כזה מודה הוא.
אבל גירסת הגאונים ז"ל דגרסי' אמר לך אביי הכא נמי בבאו לחפור שניהם בבת אחת. ויש מי שמוסיף בגרס' ודקא ארי לה מאי קא ארי לה בא בידים איצטריכא ליה, ואי אפשר לישבה, דאנן לאו סלע הבא בידים קשיא לן, דנימא בא בידים איצטריכא ליה, ומיהו קשה לי דאי בבאו שניהם לחפור בבת אחת מאי שנא סלע הבא בידים דנקט, ואילו היינו גורסין וסלע הבא בידים איצטריכא ליה אתי שפיר. ושמא מי שהוסיף בגרסא זו זו ודקארי לה מאי קרי לה, וליתא, וכולה תוספתא שבוש הוא. והגירסא הנכונה אילו היינו גורסין הכא נמי בבאו לחפור שניהם בבת אחת וסלע הבא בידים איצטריכא ליה, סד"א כיון דבא בידים ליבעי הרחקה טפי קא משמע לן אלו היו הספרים נסמכים לגירסא זו. אחר כך בדקתי אחר הנוסחאות ומצאתי במקצתתן כן וגם מצאתי בשם רבינו תם ז"ל שהוא גורס כן.
תא שמע מרחיקין את הגפת וכו': ואם תאמר מא קא מקשה מיהא לרבא, והא אמרינן לעיל דטעמא דרבא משום דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי לה לארעיה, והכא ליכא למימר הכי, דהא גפת וזבל לא מקלקל ליה לארעיה שלא תהא ראויה לעשות בה כותל כשיבא לבנות; וי"ל דההוא טעמא לדברי רבי יוסי נקיט ליה,אבל רבא בין לרבנן בין לרבי יוסי קאמר, ומדרבנן מקשין ליה לרבא בכולה שמעתין, וכדמקשין ליה ממתניתין דלא יטע אדם אילן סמוך למצר חברו.
תוספות רי"ד
מהדורות תליתאה ורביעאה:
תא שמע סלע הבא [בידים] זה חופר בורו מיכן כו'. פי' ואין לתרץ כאן שבאו לחפור שניהם בב"א שזה הלשון אינו משמע אלא כל א' כשהוא רוצה לחפור חופר ומרחיק ג' טפחים כדתנן לקמן הי' גדר בינתים זה סומך לגדר מיכן וזה סומך לגדר מיכן דמשמע זה בלא זה. ולא שניהם כאחת דא"כ הו"ל למיתני ובאו לחפו' שניה' א"ו זה בלא זה משמע:
יד רמ"ה
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ב (עריכה)
כג. והא דתנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד, אקשי' עלה פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו שנינו ומאי קמ"ל הא קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים נפקא מינה למקח וממכר כו'. הכי אשכחנן להא שמעתא בכולהו נוסחי דילן. וגירסא דרבינו שלמה ז"ל, פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים הא קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים. והני תרי גירסי לחד טעמא סלקי, לגירסא קמא דגרסינן מאי קמ"ל סתמא כי קשיא ליה לסוגיא דגמרא מטעמא דקושיא קמא דהוה ליה למיתנא אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים קא קשיא ליה, דאי מטעמא אחרינא הוה ליה לפרושי מאי קא קשיא ליה.
והכי פירושא, פתח בבור, דקתני סמוך לבורו של חבירו, וסיים בכותל, דקתני אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו, דמשמע כותל הבנוי ע"ג קרקע כגון כותל בית וכיוצא בו, ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים, וכי קתני רישא לא יחפור משום סיפא דסמוך לבורו של חבירו הוא דקתני. אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו שנינו, כלומר דהאי מכותלו דקתני לאו אכותל דעלמא קאי אלא אכותל הבור קאי, שגם הראשון הוזקק להרחיק שלשה טפחים מן המצר והן הן נקרין כותל הבור, ונמצאו ששה טפחים מחלל בורו של זה לחלל בורו של זה, שלשה מהן כותל לבורו של זה ושלשה כותל לבורו של זה, וכותל בורו דראשון הוא ניהו דקרי תנא מכותלו של חבירו. ומאי קמ"ל, דאיכפל למתני מכותלו ולא קתני מבורו, אי לאשמועינן דלא סגיא ליה לארחוקיה שלשה טפחים מחלל בורו דראשון אלא מכותל בורו דהיינו מן המצר, ליתני מבורו ואנא ידענא דלית ליה לארחוקיה מן המצר אלא ג' טפחים בין ארחיק ראשון מן המצר שיעור הרחקה דהיינו שלשה טפחים בין לא ארחיק [ו]לא מידי, דאי אית לה כותל לבורו של חבירו, כגון היכא דארחיק קמא שיעור הרחקה, כי הוה תני נמי מבורו ממילא שמעינן דמכותל בורו קאמר, דאי מחלל הבור נמצא שאין זה כונס לתוך שלו כלום, ולא מקריא הרחקה אלא היכא דכונס לתוך שלו ומרחיק ששה טפחים. ואי דסמך קמא בצד המצר כי טעמיה דאביי אי נמי בשדהשאינה עשויה לבורות ואפילו לרבא, כיון דלית ליה לראשון כותל מדיליה בשלשה טפחים מחלל הבור סגיא ליה דהוו להו שלשה טפחים מן המצר כדבעינן לברורי קמן (סי' כד ד"ה ושמעינן הב'). ומהדרינן הא קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים, ממאי מדקתני מכותלו דמשמע מכותל בורו, דשמעת מינה דראשון נמי הוזקק להרחיק מן המצר שיעור כותל, לרבא דאמר הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך כדאית ליה, ולאביי דמוקים לה למתני' בשבאו שניהם לחפור בבת אחת כדאית ליה. וכיון דתרוייהו בעו לארחוקי מן המצר על כרחיך תרוייהו כהדדי נינהו וכהדדי בעו לארחוקי, דכי היכי דהאי בתרא בעי ארחוקי מן המצר שלשה טפחים (קאמר) [קמא] נמי ג' טפחים, ומדאכפל לאשמועינן דראשון נמי הוזקק להרחיק מן המצר ולא אצטריך לאשמועינן שיעורא גבי הרחקה דידיה אלא שיעור כותל בורו ממילא שמעת דכותל בור שלשה טפחים. ואמרי לה נמי מדקרי לה להרחקה דראשון כותל למאי נפקא מינה, למקח וממכר כדמפרש ואזיל. ובדין הוא דהוה יכיל לתרוצא הא קמ"ל דהבא לסמוך בצד המצר אינו סומך, כדדייק מינה לקמן לרבא דמוקים לה אפי' בדקדים קמא לחודיה כדאית ליה, ולאביי דמוקים לה כשבאו שניהם לחפור בבת אחת כדאית ליה, אלא כיון דלא מכרעא מילתא ממתני' אי כרבא אי כאביי לא ניחא ליה לאוקומי מתניתין ולא מימריה דרב יהודה בפלוגתא אלא במילתא דסלקא אליבא דכולי עלמא כדברירנא.
הדין הוא פירושה דהא שמעתא בלא קושיא ובלא ספק. וחזינן מאן דפריש לה הכי, ומאי קמ"ל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ששה טפחים. ולא דייק, חדא דמסתמא כי קשיא ליה מאי קמ"ל מטעמא דקושיין קמא קא קשיא ליה, ועוד דאי תנא מבורו של חבירו ששה טפחים לא הוה ידענא הני ששה טפחים אי לתרוייהו נינהו כדקיימא לן ואי לכל חד מינייהו, דהו"א דשיעור הרחקה לכל חד מינייהו ששה טפחים, ומתני' בדסמיך קמא בצד המצר דמחייב בתרא לארחוקי מחלל בורו דראשון ששה טפחים, אבל הבא לסמוך מתחילה בצד המצר אליבא דרבא אי נמי בשבאו שניהם לחפור בבת אחת ואפי' לאביי הוה אמינא כל חד מינייהו מיחייב לארחוקיה מן המצר ששה טפחים, הלכך ליתיה להאי פירושא.
ואיכא דמפרשי לה הכי, ומאי קמ"ל דקתני מכותלו, דמשמע דבכותל דעלמא קאי ולא קתני מכותל בורו, הא קמ"ל דכותל בור ג' טפחים, דלהכי תנא מכותלו סתמא לאשמועינן דשיעורא דכותל בור ככותל דעלמא דמי דלא גרע משלשה טפחים כדתנן (לעיל בבא בתרא ב,א) בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. והאי פירושא נמי לא מסתבר. חדא דמסתמא כי קשיא ליה מאי קמ"ל מטעמא דקושיין קמא קא קשיא ליה, ועוד דלאו אורחיה דגמרא לאקשויי אמאן דתני לשון קצרה אמאי לא תנא לישנא אריכא, וכיון דמכותלו נמי מכותל בורו משמע מכותלו עדיף, דקיימא לן (פסחים ג,ב) לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. ועוד דאי האי תנ (י) א לפחות שבשיעורין קא נחית, כותל לבנים לאו פחות שבשיעורין הוא, דכי קתני ליה התם במקום שנהגו הוא דקתני, ואי משום מקום שנהגו הא קתני סיפא הכל כמנהג המדינה, ופרישנא (לעיל בבא בתרא ד,ב) לאיתויי באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא. אלא מחורתא כדפרשינן מעיקרא.
נפקא מינה למקח וממכר כדתניא האומר לחבירו בור וכותליה אני מוכר לך צריך שיהא מקום הכותל שלשה טפחים. וש"מ דוקא דאמר ליה בור וכותליה אבל אמר ליה בור סתמא מצי א"ל שמא בעלמא אמרי לך. והוא הדין במאן דמזבין ליה חצר לחבריה ונמצאו כותלים החיצונים שאינם אלא לחצרות שסביבותיה דלא מצי א"ל חצר וכותליה זבינת לי:
כד. איתמר הבא לסמוך בצד המצר כלומר הבא לסמוך בורו תחלה לצד המצר בזמן שאין שם לחבירו בור אחר אביי אמר סומך רבא אמר אינו סומך. עד דמרחיק שלשה טפחים. אביי אמר סומך דהא לית ליה לחבריה השתא בור קרוב למצר דליתזק מיניה האי, ורבא אמר אינו סומך דאמר ליה קא מרפית לה לארעאי עד שלשה טפחים סמוך למצר ולא חזיא למהוי כותל לבור. ואע"ג דהשתא לית לי למחר חפרנא בור סמוך למצר ומצטריכנא לארחוקי מן המצר ששה טפחים כשיעור שני [כתלים], דאי לא מרחיקנא ששה טפחים רפיא לי ארעא ולא חזיא לבורות כדמפרש ואזיל.
ואסיקנא בשדה שאינה עשויה לבורות כגון שדה בית הבעל דסגיא לה במיא דמטרא ולא צריכא בור למכנש לה מיא דברי הכל סומך. ולא מצי חבריה למימר ליה כי היכי דאת אימלכת וחפרת אע"ג דאין עשויה לבורות, דהא תרויהי אחד מצרא קימן וכהדדי נינהו, אנא נמי מימליכנא וחפרנא, דכיון דאין עשויה לבורות ואכתי לא אימלך למעבד בה בור זה נהנה וזה לא חיסר הוא, דהא לא קא ממעיט לה לארעא דחבריה מתשמישא דעבידא ליה. כי פליגי בשדה העשויה לבורות. כגון שדה בית השלחין דלא סגיא ליה במיא דמטרא אלא צריכא לאשקוייה תדירא ובעיא בור למכנש לה מיא. דאביי אמר סומך אפי' לרבנן דאמרי מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה דאלמא על המזיק להרחיק את עצמו אפי' במידי דלאו גיריה כגון שרשי אילן דלא מזקי ליה השתא לבור דהא ליתניהו השתא אלא לאחר זמן, התם הוא דבעידנא דקא נטע ליה לאילן המזיק איתיה לבור הניזק הכא בעידנא דקא חפר ליה לבור המזיק ליתיה לבור הניזק. ורבא אמר אינו סומך אפילו לרבי יוסי דאמר התם זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אלמא כל מידי דלאו גיריהאע"ג דמטי ליה הזיקא לאחר זמן על הניזק להרחיק את עצמו אם רצה, דאלו מזיק לא מיחייב לארחוקיה השתא משום הזיקא דלאחר זמן, הני מילי התם דבעידנא דקא נטע ליה לאילן ליתינהו לשרשין דמזקי ליה לבור (אלא) [אבל הכא] מצי אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי. מחמת דנידא כל זימנא וזימנא מחמת המרא ותו לא חזיא לבורות והוו להו גיריה. ולאו משום חללו של בור קא קפיד, דאדרבא כל היכא דרפיא ארעא טפי רכיכא למחפר בה טפי, אלא משום כותל הבור קא קפיד, דכל היכא דרפי לא חזי למיהוי כותל לבור דמיבלעי ביה מיא ואתי נמי לאינפולי. הלכך אע"ג דבעידנא דקא חפר ליה ליתיה לבור כיון דאיתא לארעא גופא דמיתזקא הזיקא דקא ממעיט לה מתשמישא דעבידא ליה גיריה הוא, ואמטול הכי מיחייב לארחוקי שלשה טפחים. דקים להו רבנן דהזקא דמרפי לה לארעא דסמיכא ליה לא מטי אלא עד שלשה טפחים, דא"כ הוה ליה לארחוקי טפי מן המצר, ומדלא מיחייב לארחוקי טפי משלשה טפחים כדבעינן לברורי לקמן (סי' כד ד"ה שמעינן הב') ש"מ דהאי הזיקא לא מטי אלא עד שלשה טפחים. דאי הוה מרחיק שלשה טפחים מן המצר לא הוה מרפי לה לארעא (דארעיה) [דחבריה] כל עיקר, ואי הוה בעי חבריה למחפר בירא אחרינא מהך גיסא בצד המצר לא הוה צריך לארחוקי אלא שלשה טפחים דהיינו מכותל בורו של חבירו, דאשתכח דכל חד מינייהו מרחיק היזיקיה מכותל בירא דחבריה שלשה טפחים, לא שנא הזיקא דמרא ולא שנא הזיקא דמיא. והשתא דסמיך קמא בצד המצר מרפי להו לשלשה טפחים דמאידך גיסא לבד ממאי דרפו מחמתיה דמריהו כי חפר ליה לביריה, ומצטרף היזיקא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומחלחלי לה לארעא ולא חזיא למהוי כותל לבור, וכ"ש למהוי כותל בין שני בורות, ותו לא יכיל למחפר בירא אחרינא ברחוק שלשה טפחים מן המצר כדמעיקרא אלא דחיק ליה הזיקא לארחוקי (שלשה) [ששה] טפחים מחלל הבור הסמוך למיצר, ואשתכח דקא מפסיד ליה שלשה טפחים מארעיה.
וקיימא לן כרבא ואליבא דהאי לישנא בתרא, דסוגיין כלישנא בתרא. וקי"ל נמי דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. מיהו ע"כ לא קאמר רבא אלא לארחוקי מן המצר, דאי לא מרחיק הוי גיריה, אבל למיסד בסיד לא מיחייב עד דהוה ליה לחבריה בור סמוך למצר ברחוק שלשה טפחים. דבשלמא לענין מסמך לחצר כיון דמטי היזיקא דמרה לרשותא דחבריה מיד בעי (אחזוקי) [ארחוקי], אבל גבי סד בסיד דמשום היזיקא דמיא הוא ולאו גירי דרשותא דחבריה הוא, על כרחיך כי מחייב אליבא דרבי [יוסי] מטעמא דשלשה טפחים הסמוכין לכותל בורו של חבירו דמשתעבדי ליה לכותל הוא דמיחייב, והני מילי היכא דאיתיה לבור אבל היכא דליתיה לבור לא שייך האי טעמא כלל. ומאן דמותיב תיובתא לקמן מסלע הבא בידים דסבר לאוקומה בזה אחר זה ואפ"ה קתני וסד בסיד, לטעמא דרבנן קא מותיב כדבעינן לברורה בדוכתא*.
ומקשינן עלה דאביי תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים ואיתמר עלה אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו. דשמע מינה דקמא נמי איחייב לארחוקי מן המצר כשיעור כותל בורו. חדא, דאי לאו דארחיק לא הוה מיקרי כותלו ולא כותל בורו, דלאו כותל דידיה הוא אלא מארעה דבר מצרא. ועוד דא"כ לא הוה מיחייב שני לארחוקי ג"ט אלא מחלל בורו דראשון דאלו כותל רשותא דשני הוא והוה ליה למיתני מבורו. אלא לאו דארחיק, ואי לאו דמיחייב אמאי הרחיק. ועוד תנא דמתני' אמאי איכפל למיתני מכותלו. וכי תימא לאשמועינן (בו) [דכותל בור] שלשה טפחים, ההיא נמי מהאי טעמא דמיחייב לארחוקי שיעור כותל הוא דאתיא לן, דאי לאו הכי לא יכלת למשמע מינה דכותל בור שלשה טפחים הוא, דהרחקת הרשות לאו מידי דקיץ הוא. בשלמא לרבא דאמר הבא לסמוך בצד המצר בשדה העשויה לבורות אינו סומך ניחא. דמתוקמא ליה מתניתין בשדה העשויה לבורות, אלא ללישנא בתרא לאביי דאמראפילו בשדה העשויה לבורות סומך קשיא. אמר לך אביי מתני' בשבאו שניהם לחפור בבת אחת. דכיון דתרוייהו כהדדי נינהו תרווייהו בעי רחוקי מן המצר שלשה טפחים דלא ליזקו אהדדי, שנמצא כל אחד מהן מרחיק מכותל בורו של חבירו שלשה טפחים. דע"כ לא פליג אביי בשדה העשויה לבורות אלא מטעמא דבעידנא דקא חפר ליתיה לבור הניזק, אבל היכא דבאו שניהם לחפור בבת אחת כל מרא ומרא דמחי כל חד מינייהו איתיה לבירא דחבריה. ומתני' דקתני סמוך לבורו של חבירו לאו אחד מינייהו בלחוד קאי, דמשמע קא קדים בירא דאידך, אלא אכל חד מינייהו קאי, דכי אתו תרווייהו למסמך למצר לא לסמוך חד מינייהו עד דמרחיק מכותל בורו של חבירו דקא אתי השתא למעבד ג' טפחים.
ומסתברא דהיכא דבאו שניהם לחפור בבת אחת, אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות כל חד מינייהו בעי רחוקי לדברי הכל, דהא להאי לישנא בתרא דאביי לא שני ליה בין עשויה לבורות לשאינה עשויה לבורות, וכי מיחייב להו לארחוקי מטעמא דבאו שניהם לחפור בבת אחת הוא דמחייב להו לארחוקי, דכמאן דאיתיה לבור הניזק דמי, הילכך ל"ש בשדה העשויה לבורות ול"ש בשאינה עשויה לבורות מחייב להו לארחוקי ואפילו לאביי, וכ"ש לרבא. וכי תימא ודקארי לה לאקשויי מינה לאביי מאי קרי לה, נהי דלאביי קשיא אלא לרבא מי ניחא, דקתני סמוך לבורו של חבירו, טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סמיך, ליתני סמוך למצר. וכי תימא רבא מוקים לה בשדה שאינה עשויה לבורות, אי הכי דקא מסייעא ליה לרבא מדקתני מכותלו ולא קתני מבורו אפילו לרבא נמי תיקשי לך, אי בשדה שאינה עשויה לבורות (לימא) [למה] ליה לקמא לארחוקי. אלא לעולם בשדה העשויה לבורות, ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים, דאי לא הוה תני סמוך לבורו אלא סמוך למצר לא הוה מיתני ליה אלא א"כ הרחיק מכותלו של חבירו, דא"כ הוה משמע דבכותל בית קאי אי נמי בכותל שדה, אלא הוה ליה למיתני [אלא] אם כן הרחיק מן המצר, וכיון דלא מיירי בכותל בור לא הוה שמענא מינה דכותל בור שלשה טפחים.
ואמרי' תו ת"ש רבי יהודה אומר סלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד וזה מרחיק ג"ט וסד בסיד קשיא לאביי אמר לך אביי התם נמי כשבאו שניהם לחפור בבת אחת. ושמע מינה דלטעמיה דרבא אפילו בזה אחר זה נמי הכין דינייהו. וקי"ל כרבא, ודוקא בשדה העשויה לבורות. ואם באו שניהם לחפור בבת אחת אפילו בשאינה עשויה לבורות ואפילו לאביי וכ"ש לרבא. ומסקנא לקמן דה"ה אע"ג דלא בא בידים אלא בא בידים אצטריכא ליה סד"א כיון דרכיך ומיפרך בידים ליבעי הרחקה טפי קמ"ל דבהרחקה שלשה טפחים סגיא ליה.
ושמעינן מהני תרתי תיובתא דשיעורא דהבא לסמוך בצד המצר דבעי לארחוקי בשדה העשויה לבורות שלשה טפחים. ממאי הוי, ממאי מדחזינן סוגיא דגמרא דמסייע ליה לרבא משמעתא דמכותל בורו שנינו דאתא לאשמועינן דכותל בור שלשה טפחים, ומברייתא דסלע הבא בידים דסגיא ליה לכל חד מינייהו בהרחקת שלשה טפחים, ש"מ דהבא לסמוך בצד המצר בהרחקת שלשה טפחים סגיא ליה. והכי נמי מסתברא, דהא טעמא דהבא לסמוך בצד המצר בשדה העשויה לבורות דאינו סומך מטעמא דמרפי לה לארעא דחבריה ולא חזיא לבורות הוא, דאי מטעמא אחרינא אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות נמי, וכיון דמטעמא דבור הוא, השתא היכא דאיתיה לבור סגיא ליה בשלשה טפחים היכא דליתיה לבור לא כל שכן.
ושמעינן נמי דבשדה שאינה עשויה [לבורות] דקיימא לן דדברי הכל סומך, אי אימלך חבריה בתר הכי למחפר בירא אחרינא סמוך למצר לא מיחייב לארחוקי מחלל בורו דראשון אלא שלשה טפחים, כי דינא דהבא לסמוך למצר. ממאי, מדאותביניה לאביי משמעתא דמכותל בורו שנינו, אי אמרת בשלמא דאפילו בשדה שאינה עשויה לבורות דקיי"ל דסומך לא מיחייב שני לארחוקי מחלל בורו דראשון הסמוך למצר אלא שלשה טפחים היינו דקשיא ליה לאביי משום דלא משכחת לה דמיחייב שני לארחוקי מכותל בורו דראשון אלא בדארחיק קמא מן המצר שלשה טפחים, אלא אי אמרת אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות דקי"ל דסומך כי אתי שני למסמך מחייב לארחוקי ששה טפחים, אלמא קננהו ראשון לשלשה טפחים הסמוכין משדה חבירו לחלל בורו למהוי כותל לבורו, דהא מיחייבת ליה לארחוקי מיניהו ג"ט כמה דמיחייב לארחוקי מכותל בור דעלמא, וא"כ היכי מצי למידק מינה דהבא לסמוך בצד המצר אינו סומךו לאקשויי מינה לאביי, ואביי גופיה אמאי דחיק נפשיה לאפוקה למתני' מפשטה ולאוקומה בשבאו שניהם לחפור בבת אחת, לוקמה כפשטה בזה אחר זה ואפילו בדלא ארחיק קמא ולא מידי, וכי קתני מכותלו מהנהו שלשה טפחים דקנה מארעא דחבריה למהוי כותל לבורו קתני, דהא אמרת דבשדה שאינה עשויה לבורות דקי"ל דדברי הכל סומך כי אתי שני למיסמך בעי לארחוקי מחלל הבור ששה טפחים, וכיון דמחייב שני לארחוקי מיניה שלשה טפחים על כרחך כותל בורו דראשון הוא וכותל בורו מיקרי, ואיכא למשמע מינה נמי דכותל בור שלשה טפחים, אלא לאו ש"מ דאפילו היכא דקיי"ל דסומך כי אתי שני למסמך לא מחייב לארחוקי מן המצר טפי משלשה טפחים.
והכי נמי מסתברא, דאי ס"ד מחייב לארחוקי טפי, אדנקיט רבא טעמא משום דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית ליה לארעאי, דמשמע דלא חזיא לבורות כדמעיקרא, מיהו אי בעי מארי ארעא למעבד בה בור עביד, לימא טעמא משום דאמר ליה למחר חפרנא בירא ומחייבת לי לארחוקי ששה טפחים מן המצר. אלא לאו ש"מ דאי בעי שני למעבד בירא אחרינא ברחוק שלשה טפחים מן המצר לא מצי לעכובי עילויה, ואמטול הכי לא הוה יכיל למימר טעמא אלא משום דמרפי לה לארעיה, ואיהו גופיה דחיק נפשיה ומרחיק, דלא ניחא ליה לאיניש למיטרח בגופיה ובממוניה במידי דאתי ליה מיניה פסידא. תדע נמי דהא כי חייביה לארחוקי מחלל בורו של חבירו ששה טפחים לאו משום סירכא דחלל הבור הוא דחייבוה אלא משום דהיזיקא דכותל בורו הוא דחייבוה, כדקתני בהדיא אלא א"כ הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים, ושלשה דארחיק קמא דלא לזקיה לכותל בורו דבתרא, הא ששה. וטעמא דרבא נמי דוקא דמסיק לה משום דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי, וכבר ברירנא (לעיל סי' כד ד"ה ואסיקנא) דה"ט לא שייך גבי חללו של בור כלל אלא גבי כותל בור בלחוד הוא דשייך, והתם הוא דהוי כותל דבעל הבור, אבל הסומך בצד המצר דלית ליה כותל בצד המצר אלא ארעא דחבריה הוא דהויא ליה כותל כי אתי מארי ארעא למסמך בירא אחרינא לא מיחייב לארחוקי מרשותא דחבריה. הא למה זה דומה לבונה חצר סמוך לחצר חבירו שנמצא אחד מכתלי חצר הראשונה נעשה כותל מאליו גם לשנייה, דאי בעי בעל הכותל למיסמך ליה מאי דבעי לא מצי בעל חצר שנייה לעכוביה עילויה, דאי מזיק לכותל דנפשיה קא מזיק. והוא דלא אזלי גיריה לחצר חבירו, וה"ה גבי בור לחלל בירא דחבריה, דאם כן מיחייב לארחוקי שיעור לאפסוקיה גיריה. ולא תימא הנ"מ היכא דסמיך בלא דעתא דחבריה, כגון בשדה שאינה עשויה לבורות דאית ליה מדינא למסמך, אלא אפילו היכא דאירצי ליה חבריה למיסמך, בין בשדה העשויה לבורות בין בשאינה עשויה לבורות, כי אתי שני למסמך לא מחייב לארחוקי מן המצר טפי משלשה טפחים, דכיון דכי סמיך בדינא לא מיחייב שני לארחוקי מיניה טפי כי סמיך מדעת נמי לא מיחייב לארחוקיה מיניה טפי.
נקטינן השתא דהבא לסמוך בור בצד המצר בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך. מיהו כי אתי שני למסמך לא מיחייב לארחוקי מחלל בורו דראשון יותר משלשה טפחים. והוא הדין היכא דסמך קמא מדעתיה דהאי שני, בין בשדה העשויה לבורות בין בשאינה עשויה לבורות. ואי שדה העשויה לבורות היא לית ליה לראשון רשותא למסמך בלא דעתיה דבר מצרא עד דמרחיק מן המצר שלשה טפחים, דלא לרפינהו לשלשה טפחים דסמיכי למצר מאידך גיסא דחזו למהוי כותל לבירא דעביד חבריה. והני מילי לארחוקי, אבל למיסד בסיד לא מיחייב עד דחזי ליה לחבריה בור ברחוק שלשה טפחים מן המצר. וכי אתי שני למסמך בעי לארחוקי מן המצר שהוא סוף כותל בורו של חבירו שלשה טפחים, ומיחייב כל חד מינייהו למיסד בסיד. והני מילי היכא דאתא קמא למיסמך לחודיה, אבל אם באו שניהם לחפור בבת אחת, לא שנא בקרקע עולם ולא שנא בסלע, לא שנא סלע הבא בידים ולא שנא בסלע שאינו בא בידים, בין בשדה העשויה לבורות בין בשאינה עשויה לבורות, זה מרחיק מן המצר שלשה טפחים וסד בסיד וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד:
כה. ושמעינן מינה דהבא לסמוך בצד מצרא דחבריה מידי דגרים לה או למקצתה לבטולי מינה לאלתר תשמישא דחזיא ליה, אי לא עבידא רשותא דחבריה לההוא תשמישא סמיך בלא הרחקה ולא מצי חבריה לעכוביה עילויה, מידי דהוה הבא לסמוך בור בצד המצר בשדה שאינה עשויה לבורות, דאע"ג דכל מרא ומרא דקא מחי קא מרפי להו לשלשה טפחים הסמוכין למצר ולא חזו לבורות כדאמרן סמיך, דכיון דלא ממעיט לה לרשותא דחבריה מתשמישא דעבידא ליה דהא לא חזיא לבורות לאו הזיקא הוא. ואי קא מבטיל לה או למקצתה לאלתר מתשמישא דעבידא ליה לית ליה רשותא למסמך עד דמרחיק שיעורא דלא גרים לבטולה לרשותא דחבריה ולא למקצתה מההוא תשמישא דעבידא ליה,מידי דהוה הבא לסמוך בור בצד המצר בשדה שהיא עשויה לבורות, דכיון דכל מרא ומרא דקא מחי קא מרפי להו לג"ט הסמוכה למצר ולא חזו למהוי כותל לבירא דעביד חבריה עד דמרחיק מן המצר שלשה טפחים. ונפקא מינה למאן דאתי למיסמך חלון שיש לו חזקה בתוך ארבע אמות לאויר חצר חבירו, דאע"ג דלית ביה היזק ראיה כלל בעל החצר מעכב עליו, דהא חצר לבנין עבידא ואי שביק ליה למסמך לה חלון שיש לו חזקה קא ממעיט לה מתשמישתא דעבידא ליה, דלכי בעי בעל החצר לאגבוהי כותלו מצריך ליה לארחוקי מיניה ד"א. דהשתא גבי שדה העשויה לבורות דלא קא ממעיט לה לתשמישתא דארעא טפי משלשה טפחים, וכי ממעיט להו לאו לגמרי ממעיט להו, דאי בעי שני למסמך ברחוק שלשה טפחים מן המצר דמטי ליה חלל בורו דראשון מצי סמיך, ואיהו הוא דדחיק נפשיה לארחוקי טפי מדעתא דנפשיה כדברירנא (לעיל סי' כד ד"ה והכי) קי"ל גבי ראשון דאינו סומך, היכא דממעיט מרשותא דחבריה ד"א לגמרי מתשמישא דעבידא ליה דאי בעי למבנא לא שבקינן ליה לא כ"ש דאינו סומך.
וכ"ת מי דמי, התם גבי שדה כיון דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי לה לארעיה, היזיקא דשייך בגופא דארעא הוא דהא אפסדיה לגופא דארעא דלא חזיא לבורות, וכיון דגיריה נינהו מצי מעכיב, אבל גבי חלון דלא מזיק בגופא דארעא ולא מידי אלא מחמת דאחזיק ברשותא דנפשיה במידי דצריך חבריה לסלוקיה היזיקיה מיניה כדין כל הניזקין שקדמו שהמזיק חייב להרחיק את עצמו מהן במידי דהוי גיריה, אשתכח דבעל חלון לא מהנו גיריה בגופא דחצר ולא מידי. לא ס"ד, דגבי חצר נמי כיון דמצי בעל חלון לעכוביה עילויה מכח האי חלון לאגבוהי כתלו מכי פתח ליה להאי חלון גיריה דידיה אהנו ביה, מה לי מעטה לתשמישתא בהיזקא דמינכר בגופא דארעא, מה לי מעטה לתשמישתא בהיזקא דלא מינכר בגופה דארעא, אלא מכח הדין דמחייב ליה לארחוקי, ע"כ ל"פ אמוראי בהזק שאינו ניכר אלא בדאי עבד ולענין חיוב תשלומין אבל לכתחילה היכא דבעי איניש לאזוקי לחבריה בהיזק שאינו ניכר מי איכא מאן דאמר דלא מנעינן ליה, מי איכא היזק שאינו ניכר טפי מהיזק ראיה דקי"ל דשמיה היזק ואע"ג דלא עביד מעשה. וגבי כלאים נמי אע"ג דאיסורא בתרויהו [הוא] דשייך חייבוה רבנן למזיק לחודיה למגדר כדתניא (לעיל ב,א) מחיצת הכרם שנפרצה אומרין [בבא בתרא לו] גדור, וכ"ש הכא דמעשה דידיה קא גרמי. ועוד הא קי"ל (להלן בבא בתרא כה,ב) דמודה ר' יוסי בגיריה ובגרמא דגיריה, והאי חלון חמיר טפי מגרמא דגיריה, דאלו התם ספק אתיא מניה ספק לא אתיא ואלו הכא ודאי קא ממעיט לה לחצירו מבנין.
וכ"ת ואכתי מי דמי, התם כל מרא ומרא דקא מחי הוי גיריה, אבל הכא כיון דלא קימא ליה חזקה משעת פתיחה עד דחזי ליה בעל החצר ושתיק, אשתכח דמשעת פתיחה לאו גיריה הוא, ולכי ידע ביה בעל החצר יכיל למחויי ביה ולאפסוקי גיריה. ועוד דהתם כיון דהיזקא לא מצי ניזק לאזדהורי מיניה על ידי מחאה הוא לא הוי היזק, דכל אימת דבעי מבנא כי מתברר דמחא ביה מעיקרא לא מצי לעכוביה עילויה למבנא, הוה ליה זה נהנה וזה לא חיסר וכופין על מדת סדום. לא ס"ד, דאי משום גיריה ולאו גיריה כיון דלא איחדש ביה בהאי חלון מעידנא דקימא ליה חזקה מידי דלא הוה ביה בעידנא דפתחיה גיריה הוא, והאי דלא קימא ליה חזקה עד דמתברר דחזייה ניזק ושתיק לאו משום דמעיקרא לאו גיריה הוא, אלא מידי דהוה אכולהו נזקין דהוי גיריה, דכל כמה דלא מתברר דידע בהו ניזק ושתיק לא קיימא ליה למזיק חזקה. ואי משום דיכיל ניזק לאפסוקי גיריה דמזיק על ידי מחאה, א"כ כל גיריה דעלמא נמי דיכיל ניזק לאפסוקינהו על ידי דבר אחר הכי נמי דאית ליה רשותא למזיק למשדנהו ביה, אלא כיון דמיטרח ליה לאפסוקינהו היזקא הוא, הכא נמי כיון דמצרכא ליה לניזק למחויי ביה ולנטורי מחיתיה מן העכברים הזיקא הוא, זה נהנה וזה חיסר הוא, דע"כ לא פליגי רבי יהודה ור' יוסי גבי שובר (לקמן בבא בתרא קע,ב) אלא במקום פסידא דאיכא טעמא דאבד שטרו של זה (אבל הלה ודידי) [יאכל הלה וחדי] אי נמי אפלגא כי היכי דלא לפסדיה לשעבודיה דהאי נמי מידי דגרים לאפסודיה לממוניה הוא, אבל הכא דלית ליה פסידא משום הרויחא דחד לא מטרחינן ליה לאידך.
ועוד דאי ס"ד כיון דמהניא ביה מחאה לא יכיל לעכוביה עליה לגמרי, אפילו מחאה נמי לא ליבעי, דכל מידי דמתברר דלא הוה יכיל ההוא דקיימא עליה חזקה לעכוביה עליה דמחזיק בדינא לא צריך מחאה, דכי שבקיה משום דלא הוה יכיל לעכוביה עליה בדינא הוא דשבקיה. ומדחזינן דכל היכא דלא מחי ביה אית ליה חזקה ש"מ דאי הוה בעי האיך לעכוביה עליה מעיקרא מצי מעכיב, דאי לאו הכי לא הוה צריך מחאה.
וכ"ת אי הכי כולהו נמי הרחקות דתנן במתני' דמיחייבי לארחוקינהו למזיקין מן הניזקין, איפכא איבעי ליה לאשמועינן, דמרחקינן להו לניזק מן המזיק מקמי דליתיה, דלא לימעטה לרשותא דחבריה מהנך תשמישי. שאני התם, דרשותא דחבריה לגבי הנך ניזקי כשדה שאינה עשויה לבורות, דלא עבידא רשותא דחבריה להנך ניזקי [אלא] לתשמישא אחרינא עבידא ואי ממעיט לה מתשמישא דהני נזקי לאו היזקא הוא.
וכ"ת הא שדה העשויה לבורות דלנטיעה נמי קימא, וכי סמיך בור סמוך למצר קא ממעיט לה לארעיה דבר מצרא מנטיעת אילן עשרים וחמש אמה, ואפ"ה סגיא ליה בהרחקת שלשה טפחים. דל ארבע אמות דעבודת הכרם דהוה בעי לארחוקי לאילן משדה חבירו, ופלגא דאמתא דמיחייבינן ליה לבעל הבור לארחוקי מן המצר, פשו להו עשרים ופלגא דמימעטי מחמתיה דהאי בירא מנטיעת אילן. ותינח לר' יוסי דכיון דסבר שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אשתכח דלא קא ממעיט ולא מידי, אלא לרבנן דאמרי מרחיקין מאי איכא למימר. לרבנן נמי לא קשיא, דיכלינא לאוקומי מתני' דמרחיקין בשדה שלא היתה קודם לכן עשויה לאילנות אלא לירקות או לתבואה וכיוצא בה, אבל בשדה העשויה לאילנות דכ"ע מודו דאינו סומך אלא לטעמיה דרבי יוסי אבל לרבנן לא. וקי"ל כר"י. וכ"ת לר"י (ואי) [מי] ניחא, מאי שנא אילן דפלג ביה ר"י ומאי שנא זרעים דמודי בהו ר' יוסי. אימר דפליג ר"י גבי אילן דמיירי חוץ לשלשה טפחים הסמוכין לכותל הבור, משא"כ בשלשה טפחים הסמוכין לכותל הבור דזרעים קשים לכותל כדקתני במתני' דמרחיקין את הזרעים מן הכותל, ומכל כותל משמע. תדע דבהדיא קאמרינן טעמא בגמרא (לקמן בבא בתרא יט,ב) מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח אלמא ארפויי מרפו ליה לארעא וכהיזקא דמרא הוא.
וכי תימא תינח גבי גפת ומלח וסיד וסלעים ואילן וכיוצא בהן, אלא תנור וכירים מאי איכא למימר, הא כל חצר נמי לא סגיא לה בלא תנור וכירים וכשדה העשויה לבורות היא, והוה ליה לאשמועינן דמרחיקין את הכותל מן המצר שלשה טפחים. ועוד הא גבי כותל בקעה דלחרישה ולזריעה קימא וקתני (לעיל בבא בתרא ב,א) אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה, אלמא בכונס לתוך שלו סגיא, אבל לארחוקי מן המצר לא מיחייב, ולא מצי חבריה למימר ליה למחר כריבנא וזרענא ומחייבת לי לארחוקי מן הכותל. שאני כותל מחיצה דעביד לאפסוקי בין שתי רשויות, דלא מצי חד מינייהו לעכוביה אבר מצריה למבנייה מטעמא דממעיט לה לתשמישתיה אלא היכא דקדים תשמישיה דניזק כגון חלונות וכיוצא בהן, אבל לארחוקי מחמת תשמישא דליתיה השתא התם לא. דמכי אתברר חולקיה דכל חד מיניהו זכה ליה בחולקיה לאפסוקי מחולקא דחבריה, ואי דוכתא דמיחייבי ביה תרויהו הוא בנו ליה באמצע ואי לא מאן דבעי מיניהו כונס לתוך שלו ובונה, דאי מחייבת ליה לארחוקי הא לא מפסיק לה רשותיה מרשותא דחבריה דהא קא שביק ליה מרשותיה כשיעור הרחקה. ועוד דאם כן לקתה מדת הדין, דאי מחייבת ליה לארחוקי לכותל מן המצר שלשה טפחים, אשתכח דיכיל חבריה לאשתמושי בכולא רשותיה עד המצר מאי דבעי ובעל הכותל לא יכיל לאשתמושי אלא מן הכותל ולפנים וקא מפסדת ליה מרשותיה שלשה טפחים לבד ממקום הכותל. אלא ודאי ש"מ דשאני כותל מחיצה מדינא דהבא לסמוך בצד המצר [ו]משאר מילי.
וכ"ת תינח כותל מחיצה וכולהו הנך, אלא גבי חלונות גופייהו, כי היכי דאשמעינן תנא (לקמן בבא בתרא כב,א) דהחלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ד"א, לישמעינן נמי דמרחיקין את החלונות מאויר רשות חבירו ד"א. כדמעיינת בה שפיר ולא מפקת להי למתני' וגמ' דילה מפשטיהו, בהדיא איתמרא בין במתני' בין בגמרא דילה. מתניתין, דתנן (לקמן בבא בתרא נח,ב) חלון המצרית אין לה חזקה ולצורית יש לה חזקה. למאי, אי להיזק ראיה דלחזקה דגופיה דחלון, ל"ש מצרית ולא שנא צורית היכא דאתחזיק בה אית לה חזקה כדברירנא התם (סי' רעא), אלא לאו לעכובי עליה דבעל חצר כדין החלונות. ומדקתני יש לה חזקה ואין לה חזקה ש"מ דלאחזוקי בחצר נמי חזקה שראה וניפיס בעי, דלא אשכחן חזקה ברשות אחרים ביד חזקה, דאפילו בחזקה שאין עמה טענה דקילא מכולהו חזקות טענת ראה וניפיס מיהת בעיא, דשמעת מינה דכל כמה דלא אחזיק יכול למחות, ואפי' היכא דליכא היזק ראיה, דהא ברירנא דהאי תנא לאו חזקה דהיזק ראיה אתא לאשמועינן אלא חזקת החלונות בחצר הוא דאתא לאשמועינן. וכיון דאפילו אחזיק בהיזק ראיה זימנין דלית ליה חזקה בחצר כגון מצרי דאית ליה חזקה לקיומיה ואע"ג דאית ביה היזק ראיה מיהו לית ליה חזקה בחצר, אשתכח דחזקה דחצר לאו בהיזק ראיה תליא אלא חזקה באנפי נפשיה היא דחמירא טפי מדהיזק ראיה, וכל היכא דלית ליה חזקה כל כמה דלא אחזיק בה חזקה גמורה בין דאית בה היזק ראיה בין דלית בה היזק ראיה יכול לעכוביה עילויה כי היכי דלא תהוי ליה חזקה, דכיון דבעי חזקה חזקה בכדי לא קיימא.
ופלוגתא דר' זירא ור' אילעא (שם נט,א) נמי הכי דייקא, דהא אמתני' קימא, וכי היכי דמתני' לאו בחלון שיש בו היזק ראיה דוקא קאי אלא בחלון הפתוח בתוך ד"א לאויר חצר חבירו קאי, בין דאית ביה היזק ראיה בין דלית ביה היזק ראיה, תדע מדלא איירי במתני' אלא לענין חזקה דהרחקה, שמעתא דר' זירא נמי בהכי קימא. וקמ"ל דלמטה מד"א אפילו מצרי נמי יש לו חזקה בחצר ויכול למחות בו שלא יפתחנו ואע"ג דלית ביה היזק ראיה כי היכי דלא תהוי ליה חזקה בחצר, למעלה מד"א אין לו חזקה בחצר וא"י למחות בו שלא יפתחנו, דאי משום דלא תהוי ליה חזקה בחצר הא אין לו חזקה ואי משום היזק ראיה כיון דלמעלה מארבע אמות הוא לית ביה היזק ראיה כדבעינן לברורה התם, והוה ליה זה נהנה וזה לא חיסר. ור' אילעא אמר אפילו למעלה מד"א אין לו חזקה ויכול למחות, דאע"ג דלית ביה היזקא בחצר יכול למחות בו מטעמא דהיזק ראיה. וממילא שמעת מינה אפי' לטעמיה דר' אילעא דחלון שיש לו חזקה בחצר אע"ג דלית ביה היזק ראיה יכול למחות כי היכי דלא תהוי ליה חזקה בחצר, דאי לאו הכי האי רבותא דנקט לענין א"י למחות אמאי אצטריך לאשמועינן גביה דאין לו חזקה, אלא לאו לאשמועינן רבותא כדברירנא. ועוד דאי לא אשמועינן דאין לו חזקה הוה אמינא האי דיכיל למחות לאו משום היזק ראיה הוא אלא כי היכי דלא תהוי ליה חזקה בחצר, וכגון דאית ליה מלבן וכדר' יהודה, קמ"ל דאין לו חזקה ואפי' הכי יכול למחות:
שיטה מקובצת
גמרא. פתח בבור וסיים בכותל. בקונטרס גריס כו' ככתוב בתוספות ואף על גב דבריש המניח כי פריך פתח בכד כו' ככתוב בתוספות. ועוד יש לומר דהתם ידוע דחבית היינו כד ולא מתמה אלא על שנוי הלשון דהכא קרי ליה חבית והכא קרי ליה כד אבל הכא פריך טעותא קתני דמשמע ליה דכותל היינו דוקא כותל בית. מכותל בורו שנינו. הכי גריס רש"י ז"ל וליתני כו' ופירש ואנא ידענא דמכותל בורו דאי מחלל בורו כו'. ואין לשונו ז"ל מובן דאדם הראשון הרחיק שלשה מן המצר אי הוה תני מבורו הוה אמינא מחלל ויסמוך השני על המצר וגם מה שפירש שהוא סותר אף כותלו אם הוא רחב משלשה תימה האיך יסתרנו אם הראשון כנס לתוך שלו יותר משלשה האיך יסתור השני כותלו אי אפשר לו לסתור בגבול חברו. הילכך נראה דלא גרסינן ליה הכא אלא הכי גרסינן למאי נפקא מינה למקח וממכר.
ור"מ ז"ל מקיים הגירסא ופריך אהא דקאמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו דפריך וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו כלומר מחלל בורו לאביי דסבירא ליה דמותר לסמוך וסמך הראשון אצל המצר השני כשבא לחפור גם הוא די לו אם ירחיק שלשה מחלל בורו דנהי דחברו היה רשאי לסמוך אצל המצר מכל מקום אין לו לשני להפסיד כל כך בסמיכת הראשון שהוא לבדו יעשה כל ההרחקה ששה טפחים כיון שגם חברו מזיקו לאחר זמן אין זה היתר גמור כל כך לכוף את השני שיעשה כל ההרחקה שלו ושל חברו ודלא כפירוש רש"י ז"ל שפירש לקמן דהשני מרחיק ששה טפחים ומשני הא קא משמע לן דכותל דבור שלושה טפחים ומילתא אגב אורחיה קמשמע לן נפקותא למימר וכגון שבאו לחפור בבת אחת כדלקמן. ורבינו דוד ממיץ פירש וליתני אלא אם כן הרחיק מבור של חברו וכו' ואנא ידענא דמכותל בורו קאמר דאי מחלל בורו קאמר ליתני אלא אפילו הרחיק ממנו דעל בורו דרישא קאי כדפרישנא לעיל בונים אותה מבעי ליה. תוספות הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: הכי גרסינן ז"ל פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואי תימא רב יהודה מכותל בורו של חברו שנינו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים כו'. והכי פירושו פתח בבור וסיים בכותל. כלומר בכותל חצר. דקסלקא דעתין השתא דלאו כותל בור קאמר אלא כותל חצר ואם כן רישא לית ליה סיפא. ופריק אביי ואיתימא רב יהודה לאו כותל חצר קאמר אלא מכותל בורו קאמר. הדר אקשי וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים דממילא הוה שמעינן דממצר חברו צריך להרחיק שלשה טפחים דאי מחלל בורו אין זה מרחיק דמרחיק לא משמע אלא בכונס לתוך שלו. ופריק דהא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים דכמו שזה צריך להרחיק שלשה גם הראשון הרחיק שלשה ומדאפקה להרחקה דראשון בלשון כותל שמע מינה דכותל בור שלשה טפחים ונפקא מינה למקח וממכר.
ואיכא למידק כיון דפרקינן דמכותל בורו שנינו היכי מצי למבעי ליתני מבורו דהא מדתני הכי שמעינן מינה דראשון שבא לסמוך בצד המצר אינו סומך ואי תנא מבורו אדרבה הוה שמעינן מינה דסומך וכדאמרינן בסמוך. וכן קאמרינן נמי דנפקא מינה למקח וממכר נימא נפקא מינה לדינא דמתניתין גופה ולאשמועינן דראשון שבא לסמוך אינו סומך עד שירחיק שלשה טפחים. ויש לומר דהא דקא בעי ליתני מבורו לאביי דוקא הוא דקבעי ליה כלומר לאביי דאמר סומך. ומתניתין כשבאו שניהם לחפור בבת אחת כדאוקימנא לה אליביה לקמן מאי טעמא נקט תנא בבאו לחפור בבת אחת דאיכא למטעי ביה ולמימר דסבירא ליה לתנא דראשון שבא לסמוך אינו סומך דמתניתין מילתא פסיקתא קאמר בין שבאו לחפור בבת אחת בין שבאו בזה אחר זה לתני מבורו דשמעינן מינה דודאי דראשון שבא לסמוך סומך וממילא נמי שמעינן דאם באו שניהם בבת אחת שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה. ופריק דאגב אורחין ניחא ליה לתנא לאשמועינן כו' דכותל בור שלושה ונפקא מינה למקח וממכר.
ומיהו אכתי איכא למידק דהיכי ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים דמשמע מחלל בורו דאי תנא הכי הוה אמינא בהרחקת שני בורות אפילו באו לחפור שניהם בבת אחת אינה אלא שלשה זה טפח ומחצה וזה טפח ומחצה והשתא דתנא מכותלו דהיינו כותל בורו שמעינן דהרחקתה ששה זה שלשה וזה שלשה. יש לומר דדילמא סבירא ליה השתא דלהאי בעי לה דאם קדם ראשון וסמך למצר שכל שבא לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו. וגירסת הגאונים ז"ל יפה מזו שהם גורסים פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו ומאי קמשמע לן הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים ונפקא מינה וכו'. ופירוש פתח בבור כמו שפירש למעלה דסלקא דעתך דכותל חצר קאמר ומשום הכי קא מסיים קושיא ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו כו'. עד כאן.
ואף על גירסא זו הקשה ה"ר יונה בעליותיו וז"ל: ומאי קמשמע לן כו'. פירוש מאי קמשמע לן מאי דקתני מכותל בורו ולא תנא מבורו כדרך שפתח סמוך לבורו. ואם תאמר הא אצטריך למתני מכותל לאשמועינן שצריך להרחיק שלשה מכותל הבור דאי תנא מבורו הוה אמינא מחללו של בור מרחיק שלשה טפחים ובהדיא דייקינן בשמעתין מדקתני מכותלו הראשון הרחיק גם כן מן המצר אף על על פי שלא היה שם בור עדיין ודייק מיהא רבא שאינו סומך ואביי דאמר סומך מוקי לה כשבאו שניהם לחפור בבת אחת ולפיכך מרחיקים שניהם ואם כן מאי האי דקא בעי תלמודא מאי קא משמע לן הרי אם היה שונה מבורו הייתי אומר שהראשון לא הרחיק יש לתרץ דלאביי קא בעי ליה דהוא מרא דשמעתא דמפרק לה למתניתין דמכותל בורו שנינו והכי פירושו מאי שנא דקתני מכותל בורו וכגון שבאו לחפור שניהם בבת אחת ליתני מבורו וכגון שסמך הראשון למצר דהא אית ליה לאביי כשבא לסמוך לצד המצר סומך והשני בלבד הוא שמרחיק והכי הוה ליה למיתני לא יחפור אדם בורו סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מבורו ששה טפחים והוה שמעינן מינה שהראשון יכול לסמוך וממילא נמי הייתי למד שאם באו לחפור בבת אחת שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה.
עוד יש לומר דהכי קא בעי מאי קא משמע לן במה שקרא הרחקת חברו כותלו ולא שנה בפירוש שזה מרחיק שלשה וזה מרחיק שלשה כלישנא דקתני בברייתא דקא מייתי לקמן בשמעתין. ונראה בעיני דלאביי דהוא מרא דשמעתא לדידיה הוא דקשיא ליה לתלמודא מאי קא משמע לן דתנא מכותל חברו דכיון שבאים לחפור בבת אחת והרחקתם אחת למה שנה הרחקה זו בלשון כותל וזו שנה בלשון הרחקת שלשה טפחים דאלו לרבא לא קשיא דכיון דמוקי לה זה אחר זה לפיכך שנה הרחקה אצל השני לפי שאנו לומדים ממילא טעם ההרחקה משום דחפירת בור קשה לבור הסמוך לו אבל אלו שנה הרוצה לחפור בור אצל שדה חברו ירחיק שלשה טפחים לא היינו יודעים טעם ההרחקה אלא אם כן האריך ופירש הטעם שמא יעשה למחר חברו שם בור על כן לא שנה התנא לשון חיוב הרחקה אצל הראשון ושנאה אצל השני והשמיענו בלשון כותל בורו של חברו שגם הראשון הרחיק ועל דרך זה כולהו בבא דמתניתין דקתני מרחיקים את הגפת כו' מרחיקים את הכותל ואת הזרעים כו' מן הכותל. ומפרקינן לקמן בשמעתא אליבא דרבא הוא הדין אף על גב דליכא כותל והא קמשמע לן דהבלא דמיתונא קשה לכותל שאלו שנה מרחיקין מקרקע חברו לא היינו יודעין למה מרחיקין. עד כאן לשונו ז"ל.
ואם תאמר אכתי תקשי לן היכי קאמר ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים דהא הרחקת שני בורות ששה הם. יש לומר דקסלקא דעתך השתא דאינם אלא שלשה ואפילו באו לחפור בבת אחת זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה וכשתמצא לומר ששה ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה ואם כן הרחקת השני שבא לחפור אלא שלשה כדינו. הא דמשמע להו מפשטא דמתניתין דכותל חצר של חברו ששה ואם כן הרחקת השני שבא לחפור קאמר ולא כותל בורו. נראה לי משום דלישנא דמתניתין דייקא להו הכי מדקתני אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו ואי מכותל בור שכבר הזכיר קאמר הכי הוה ליה למיתני לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מכותלו שלשה טפחים דהוה משמע מכותלו של בור השתא דקאמר מכותלו של חברו משמע ודאי לכאורה דבכותל אחר שלא הזכירו עדיין קאמר דאי לא חברו חברו תרי זמני למה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: אמר אביי כו'. מכותל בורו שנינו. כלומר לאו כדקא סלקא דעתך דהאי כותל מכותל חצר קאמר אלא מכותל בורו שנינו ושל חברו דקתני נראה לי דקתני לאשמועינן דכשהראשון הרחיק עסקינן דאי תנא מכותלו בלחוד היה אפשר לפרושי כשהראשון סמך למצר ונמצא שנעשה שדהו של חברו כותלו של בור להכי תנא מכותל חברו לאשמועינן דכשהראשון הרחיק עסקינן. ומקשינן תו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים. כלומר למה לי למנקט מילתיה כשהראשון הרחיק ליתני סתמא אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים והוה ידענא דלעולם בין הרחיק ראשון בין לא הרחיק צריך שיכניס לתוך שלו שלשה דלא מצלת אמרת דילמא הוה אמינא דמתניתין בלא הרחיק ראשון ומשום הכי צריך שירחיק זה שלשה טפחים אבל הרחיק ראשון שלשה אין צריך להרחיק כלל לא מצית אמרת הכי דאם כן כל הרחקה דבין שני בורות אינה אלא שלשה טפחים וכיון שהראשון סמך למצר למה נחייב את השני לעשות כל ההרחקה דאפילו למאן דאמר בא לסמוך בצד המצר סומך הני מילי לומר שאין הראשון צריך להרחיק כלל אבל מכל מקום אין מחייבינן את השני אלא מחצי ההרחקה המוטלת עליו וכיון שכן ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו והיה משמע דבין שהראשון הרחיק בין שלא הרחיק צריך להרחיק שלשה טפחים ולא יותר. וכי תימא אכתי איכא למימר דלהכל תנא מכותלו של חברו לאשמועינן שהראשון הוצרך להרחיק והיכא שבא לסמוך בצד המצר אינו סומך. לאו מילתא היא דלאביי דקא מקשינן ליכא למימר הכל דהא סבירא ליה הבא לסמוך בצד המצר סומך ולרבא במי לא שמעינן מידי דהא אפשר לאוקמה כשבאו שניהם לחפור בבת אחת וכדמוקים לה אביי. ומפרקינן הא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים כלומר להכי נקט מכותלו לאשמועינן דכשהראשון הוצרך להרחיק שלשה טפחים כדינו עסקינן אי לרבא משום דבא לסמוך בצד המצר אינו סומך אי לאביי כגון שבאו לחפור בבת אחת וכיון דקרי ליה כותל שמע מינה דסתם כותל בור שלשה טפחים ונפקא מינה כו'. זהו פירוש לפירושו של רש"י ז"ל. עד כאן לשונו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: מכותל בור שנינו. יש נוסחא שכתוב בה וליתני מכותל בורו כלומר מאי טעמא תני כותל סתם. הא קא משמע לן דכותל בור שלשה טפחים פחות משאר כתלים דהיינו כותל לבנים. נוסחא אחרינא מכותל בורו שנינו ומאי קמשמע לן הא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים. ולא מקשינן וליתני מכותל בורו דאפשר דהאי מכותלו דקתני אבור קאי מכותלו של בור הניכר אלא הא קשיא ליה למה ליה למימר כותל כלל ליתני ברישא אלא אם כן הרחיק מבורו אלא הא קמשמע לן דבור אית ליה כתלים וסתם כותל שלשה טפחים ולמאי הלכתא למקח וממכר. ואי קשיא לך להאי לישנא למה ליה למימר למקח וממכר לימא הא קמשמע לן דקמא נמי בעי רחוקי כדאיתא לקמן בתיובתא דאביי ורבא. לא היא דהא איכא לאוקמה בבאו לחפור בבת אחת ולא שמעינן מינה מידי. עד כאן לשונו.
מכותל בורו שנינו. כלומר האי כותל דקתני מכותל הבור רצה לומר שנמצא מרחיק מחלל בור חברו ששה טפחים והא קמשמע לן דכותל בור שלשה טפחים. ואם תאמר מאי טעמא קתני סתם מכותלו של חברו דמשמע מכותל בית מיירי ליתני בפירוש אלא אם כן הרחיק מכותל בורו של חברו שלשה טפחים. הא קא משמע לן להכי תנא סתמא דדיניה דכותל בור שלשה טפחים ככותל בית בעלמא שדינו בשלשה טפחים כדתנן בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה ונפקא מיניה למקח וממכר דלא תימא הני משום הרחקה הוא אלא לענין מקח וממכר כלומר להכי תנן כותל סתם דאפילו לענין דינא בכותל דעלמא ומי שקבל עליו לבנות משלו באבני גזית או בכפסים או בלבנים כותל לבורו של חברו בכך וכך מעות שנותן לו לא יפחות לו משלשה טפחים. אי נמי כדתניא האומר לחברו כו'. רבינו יהונתן ז"ל.
אביי אמר סומך אפילו לרבנן דאמרי מרחיקין את האילן מן הבור כו'. לא אצטריך ליה לאביי לתרוצי מתניתין אלא להאי לישנא בתרא ברישא דאמר דאפילו בשדה העשויה לבורות סומך אבל ללישנא קמא דמודה דבשדה העשויה לבורות אינו סומך האיכא בור ועתידים השרשים לבא ולהזיק. הרשב"א ז"ל.
רבא אמר אינו סומך ואפילו לרבי יוסי. זה לא הוזקק התלמוד לפרש בלישנא קמא כדברי רבא דאמר אינו סומך דאפילו לרבי יוסי אמר הכי משום דנטר תלמודא עד לישנא בתרא דהוה מסקנא דשמעתא לברר טעם דברי רבא וסליקא טעמא לתרי לישני. ועוד דבהאי לישנא בתרא הוזקק התלמוד לפרש טעם בין לדברי אביי בין לדברי רבא דבלישנא קמא לא הוצרך להאריך בדברי אביי כמו שפירשנו. ולי נראה לפום לישנא קמא~ רבא אליבא דרבנן דוקא אמרה למילתיה דאלו לרבי יוסי כיון דאינה עשויה לבורות סומך דלא הוו גיריה דיליה דליכא למימר כל מרא כו' שאין זה נקרא נזק עכשיו כיון שאינה עשויה לבורות אבל כשעשויה לבורות הרי זה נזק דמזיק בארעיה ומקלקל בה לגבי בורו אבל לדעת רבנן אף על פי שאינה עשויה לבורות קאמר רבא דאינו סומך אף על פי שאין במעשיו היזק עכשיו הרי יהיה נזק להבא אם ימלך חברו ויחפור בור מידי דהוה אנטיעת אילן שאין הנזק מצוי עכשיו אלא כשיתפשטו השרשים לפיכך לא אמרו בלשון ראשון ואפילו לרבי יוסי. עליות ה"ר יונה ז"ל. עיין בתשובות הרשב"א ז"ל שהביא מוהר"י קארו ז"ל סימן קנ"ה רמז ב' .
דכל מרא ומרא כו'. תמיה אי משום רפויי מרא היכי קתני וסד בסיד דלרפויי מרא סידא מאי קא עבדא וכל שכן למאי דאבעיא לן לקמן וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן וכי מאחר דרפייא מרא דידיה כי הדר סד בסיד מאי מתקן רפוייה וצריך לי עיון. דכל מרא ומרא כו'. תמיה לי לאביי דאמר סומך וטעמא משום דהשתא מיהא לא מזיק ליה מכל מקום הא משעבד קרקעו של חברו במה שהוא עושה דכשיבא חברו לחפור יצטרך להרחיק ששה. ורבא במי דקאמר אינו סומך ותלי טעמא אליבא דרבי יוסי בהיזקא דמרא דאיתיה מהשתא הא לאו הכי סומך אמאי קא משעבד קרקעו של חברו והא למה הדבר דומה לפותח חלון העשוי לאורה וליכא היזק ראיה על חצר חברו דמהשתא לא מזיק ליה התאמר שאין בעל החצר יכול לעכב עליו כיון שאינו מזיקו עכשיו וכשיבא למחר לסמוך לו כותל מרחיק ממנו ארבע אמות כדי שלא יאפיל ולקתה מדת הדין בכך ואפילו למאן דאמר על הניזק להרחיק את עצמו ואינו מודה אלא בנזקים דגיריה הני מילי בנזקים אבל בבא לשעבד קרקעו של חברו לא ואם באנו לומר שגם כאן שני שבא לחפור אינו צריך להרחיק אלא שלשה כדינו הראשון אינו קשה כלל אבל לדברי מי שפירש דשני צריך להרחיק ששה קשה לי.
ויש לומר דאינו דומה לזו דגם חלון משל חברו הוא נוטל דהיינו אויר חצרו שמועיל לו ולפיכך יכול לומר לו אינך פותח ונוטל אויר חצרי ומשתעבד קרקעי לכך אבל גבי בור אינו כן שזה חופר הוא בתוך שלו ומים משלו הם נובעים וכשסמכתי ברשות סמכתי שאיני מזיקך באותה שעה עכשיו כשאתה בא לחפור הרחק כדי שלא תזיקני. ותדע לך דהא לכולי עלמא ראשון שבא לעשות אוצר בעליתו עושה ואינו נמנע אף על פי שבעל הבית צריך מחמת כך להמנע שלא לעשות בביתו חנות של נחתומין והיינו טעמא כדאמרינן וזה בשלו הוא עושה ושני צריך להשמר שלא יזיקנו מה שאין כן בחלון דבחלון בעל החצר שבא לבנות כנגדו אינו מזיק אלא שהוא נוטל וממילא הוא דנסתם אורו בפניו של בעל החלון. עד כאן הרשב"א.
תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו כו'. קשיא לי ולאביי מי ניחא כיון דקא סלקא דעתך דמחלל בורו קאמר ולא מכותל בורו לפי שהראשון סמך לצד המצר איך שנינו אלא אם כן הרחיק שלשה טפחים תבעי הרחקת ששה טפחים כיון שהראשון סמך ברשות. וכן יש להקשות במה שאמרו בתחלת השמועה פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים כיון דסלקא דעתך דמחלל בורו קאמר היכי סגי בהרחקת שלשה טפחים. ויש ללמוד מכאן דאף על פי שהראשון סומך בהיתרא לאביי אמן השני מרחיק אלא כדי שלשה טפחים כדי נזקו. ויש לומר דהשתא דקא סלקא דעתך דתלמודא דחלל בורו קאמר קסלקא דעתך דשיעור הרחקת שני בורות שלשה טפחים זה טפח ומחצה וזה טפח ומחצה אבל בתר דשנינן דמכותל בורו שנינו ולמדנו דשיעור הרחקת שני בורות ששה טפחים מעתה אם סמך הראשון לצד המצר לאביי צריך השני להרחיק ששה טפחים כן תירץ מורי רבינו משה ז"ל ואל תתמה אם היה טעם משנתנו דחוק לדעתיה המקשה דהכי נמי הוה איכא לאקשויי לדעתיה דמקשה דקסלקא דעתיה דמחלל בורו קאמר פתח בבור וסיים בכותל.
עוד יש לומר וקסלקא דעתיה דשלשה טפחים דקתני אכותל בית תנא להו ולעולם צריך להרחיק ששה מן הבור. ואינו מחוור עוד נראה לי דהשתא נמי הוה ידעינן דמכותל בורו שנינו וכשבאו לחפור בבת אחת לדעת אביי הוה קשיא ליה לדעת רבא למה לא נשנית ההרחקה לגבי חפירת הראשון אף על פי שלא היה שם אלא בור אחד. ומפרקינן הא איתמר עלה כו' וכיון דמכותל בורו שנינו הרי נשנית הרחקת הראשון מכלל משנה זו. והא דאמרינן בריש פירקין נמי ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו פירושו מכותל בורו ועיקר קושיית התלמוד למה סיים בכותל בית. עליות ה"ר יונה ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ומסתברא לי דלדעת המקשה הזה ודאי הא דקתני במתניתין אלא אם כו הרחיק מכותלו שלשה טפחים מכותל חצרו קאמר וכדמשני ליה הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו אלמא לדידיה מכותל חצרו שנינו ואם כן לדידיה לא אתפרש במתניתין הרחקת הבא לחפור סמוך לבורו של חברו במה דרישא לית לה סיפא אלא דמכל מקום מדקתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו שמעינן דטעמא משום דאיכא בור הא ליכא בור סומך. דהלכך כשתמצא לומר דשני שבא לחפור מרחיק ששה אף אנו נאמר דמתניתין הכי קתני לא יחפור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מבורו של חברו ששה טפחים דהני שלשה דקתני במתניתין לאו אבור קאי אלא אכותל חצר כן נראה לי. עד כאן לשונו.
והר"ן ז"ל כתב דלאביי ניחא דמצי אמר לך מתניתין מילתא פסיקתא קתני דאפילו באו שניהם לחפור בבת אחת צריך להרחיק שלשה משום דאיכא בור הא ליכא בור סומך לגמרי. אלא לרבא קשיא דמדקאמר לא יסמוך היכא דאיכא בור משמע הא ליכא בור סומך. עד כאן לשונו.
אמר לך רבא הא אתמר עלה. ואי קשיא לך לרבא אמאי קתני לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו דמשמע טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סומך ליתני סתמא לא יחפור אדם בור סמוך לרשותו של חברו אלא אם כן הרחיק ממנו שלושה טפחים דהא אמרת דכי ליכא בור נמי לא סמיך היינו טעמא דקתני סמוך לבורו של חברו לאשמועינן דכותל בור שלשה טפחים דהא אוקימנא מכותל בורו שנינו ויש לומר דאי תנא סמוך לשדה חברו אי נמי סמוך לרשותו של חברו הוה אמינא טעמא דהך הרחקה לאו משום דלהוי ליה כותל הוא אלא משום טעמא אחרינא ולעולם כותל בור לאו שלשה טפחים הוא להכי תנא סמוך לבורו של חברו לאשמועינן טעמא דמילתא כי היכי דלהוי כותל הוא וממילא שמעת דכותל בור שלשה טפחים נפקא מינה למקח וממכר כדאמרינן לעיל. הר"י ן' מיגש ז"ל.
ואתמר עלה אמר אביי כו'. מכותל בורו שנינו בשלמא לרבא כו'. קשיא לי דילמא כשהרחיק הראשון מדעת עצמו ומנין שהרחיק מן הדין. ואם תאמר אם כן מי הזקיקו לתנא למנקט במרחיק. יש לומר דמשום דאורחא דמילתא נקט דלאו בשופטני עסקינן שיעמול זה לריק שיחפור היום סמוך למצר חברו ויבא חברו למחר ויחפור לו באר אחרת בקרוב שלשה טפחים ויפילנו לארץ. ונראה לי מכאן קצת ראיה מדברי האומרים דשני הבא לחפור צריך הוא להרחיק ולכנוס בשלו כל הששה טפחים והשתא פריך שפיר לאביי למה כנס הראשון בתוך שלו שלשה דאי משום כותלי בורו הרי השני כשיבא לחפור צריך להרחיק כל הששה משלו. ויש לדחות דסתמא דמילתא כשיבא שני גם הוא לחפור ירחיק מעצמו כל ההרחקה ואף על פי שאין מחייבים אותו מן הדין בכך לפי שגם הוא יחוש לעצמו שלא יחפור כל כך לבורו של חברו שיפיל בורו ובורו של חברו דמה הנאה יש לו נזק חברו ונזק של עצמו. הרשב"א ז"ל.
ואתמר עלה אמר אביי כו'. הנה קושית התלמוד מן המשנה הוא על דברי רבא לפי הלשון הראשון ועל דברי אביי לפי לשון האחרון ולא הוצרך להאריך בכל אחד ולומר בשלמא להאי כו' לישנא וסמך התלמוד על מה שאמר כך בקושיא דמתניתין קמייתא וכן הקושיא שהקשה מסלע הבא בידים לאביי לפי הלשון האחרון היא דאלו ללישנא קמא לא קשה דאיכא לאוקמא בסלע העשויה לבורות ולפיכך גם הראשון צריך להרחיק. ה"ר יונה ז"ל בעליות.
אמר אביי מתניתין כשבא לחפור בבת אחת הקשה הר"ם ז"ל לפירוש רש"י שפירש שהשני צריך לעשות כל ההרחקה אמאי דחיק לאוקמי אביי כגון שבאו לחפור בבת אחת לוקמה אפילו בזה אחר זה וראשון סמך למצר והשני מרחיק מכותל בורו שלשה טפחים דהיינו ששה טפחים. ותירץ נהי שהשני מרחיק כל ההרחקה וכונס בשדהו ששה טפחים מכל מקום לא שייך למיתני אלא אם כן הרחיק מכותל בורו של חברו דמשמע שהכותל לגמרי של חברו למשטח ביה פירי ולשאר תשמישי והא ליתא. תוספי הרא"ש.
סלע הבא בידים. פירוש סלע רך שנחפר ביד בלי גרזן. הר"י ן' מיגש ז"ל.
אמר אביי בא בידים שאני. כך היא גירסת רש"י ז"ל. ודקארי לה מאי קארי לה כו' והקשו עליו וכי בא בידים מאי הוי כיון דליתיה לבור דהא אביי דאמר סומך לאו משום דלא סבירא ליה דכל מרא ומרא כו' כי היכי דנימא דבבא בידים דקא מודה דמרפי לה צריך להרחיק דודאי טעמיה דאביי לאו משום הכי הוא אלא משום דאף על גב דמרפי לה לארעיה כיון דלא מתזקא ארעא ברפוייא דידיה אלא משום בורו וכי ליתא לבור שרי וכיון שכן כי בא בידים מאי הוי. ולאביי ניחא דבסלע הבא בידים מודה אביי דאפילו ראשון צריך להרחיק משום דכשאינו בא בידים אין חברו ניזוק בחפירתו אלא אם ימלך לחפור בור וכיון דליתיה לבור דלא מיתזק מהשתא לאביי סומך אבל סלע הבא בידים אם יסמוך בצד המצר מעכשיו יהא ניזוק חבירו בכך שכיון שקרקעו רפוי שלשה טפחים הסמוכים לבור מתמסמסים ונופלים. הר"ן ז"ל.
וכן תירץ הרשב"א וזה לשונו: ויש לומר דבא בידים שאני דכמזיק ומפיל קרקעו ממש לארץ דמי ובריפוי גדול כזה מודה הוא. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: תא שמע רבי יהודה אומר סלע הבא בידים כלומר סלע רך שאפשר לחפור בו בור זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וזה מרחיק שלשה טפחים בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא כלומר בשלמא בתרא מרחיק משום קמא אלא קמא אמאי מרחיק והאמרת כי ליכא בור סומך. ופריק הכא נמי שבאו לחפור בבת אחת. ואם תשאל מאי קמשמע לן הא תנא ליה רישא מכותל בורו של חבירו שלשה טפחים דאלמא שניהם מרחיקים שלשה שלשה טפחים ואוקימנא כשבאו לחפור שניהם בבת אחת. הא אמרינן סלע הבא בידים אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא דכיון דבא בידים ליבעי טפי קמשמע לן דבתלת סגי ליה. עד כאן לשונו.
תא שמע מרחיקים את הגפת כו'. כתוב בתוספות ויש לומר דהכא נמי מקלקלים את הקרקע ויזיק לכותל כו'. והר"י בעליותיו כתב דאין לומר זה משום דכיון שחופרים ליסוד כשבונים את הכותל נמצא שלא היה שם היזק בהנחתו. עד כאן.
תא שמע מרחיקים את הגפת. ואם תאמר לימא ליה אין הכי נמי דכי ליכא כותל סומך ושאני הני דניזקין דמטלטלים נינהו ומצי אמר כו'. יש לומר כיון דאלו איתא לכותל כו'. ומהא שמעינן לפותח חלון לחורבתו של חבירו כו' ככתוב בנמוקי יוסף וכן השיב הראב"ד ז"ל בתשובה והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם הכא איתמר פתח כנגד פתח מותר כלומר בתוספתא והכא איתמר פתח כנגד פתח אסור. פירוש במשנתנו בפרק חזקת אמר רבי יוחנן שניא היא בגנות שניתנו להפריח אמר רבי נסא וחורבות לא נתנו להבנות וסלקא התם בתיובתא אלמא החורבה שנתנה ליבנות אינו רשאי לפתוח שם פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - [מכאן ועד זה נותן טפח ומחצה נראה דשייך להלן בסמוך אחר תיבות לא צריך הרחקה כלל]:
- ^ הערת המדפיס - [אבל הכא דרוצה לחפור סמוך למיצר סמיך וכו']:
- ^ הערת המדפיס - [חסר כאן וצ"ל מתני' בשדה העשויה לבורות וד"ה אלא להיאך לישנא וכו']:
- ^ הערת המדפיס - אא"כ הרחיק לדעתיה בשדה העשויה לבורות:
- ^ הערת המדפיס - [נראה דצ"ל ולעולם לא מי סמיך אפי' בשאר קרקע שלא בא בידים ותיובתא דאביי וכו']:
- ^ הערת המדפיס - [נראה דצ"ל שבאו לחפור בבת אחת]:
- ^ הערת המדפיס - [מכאן ועד זה נותן טפח ומחצה נראה דשייך להלן בסמוך אחר תיבות לא צריך הרחקה כלל]:
- ^ הערת המדפיס - [אבל הכא דרוצה לחפור סמוך למיצר סמיך וכו']:
- ^ הערת המדפיס - [חסר כאן וצ"ל מתני' בשדה העשויה לבורות וד"ה אלא להיאך לישנא וכו']:
- ^ הערת המדפיס - אא"כ הרחיק לדעתיה בשדה העשויה לבורות:
- ^ הערת המדפיס - [נראה דצ"ל ולעולם לא מי סמיך אפי' בשאר קרקע שלא בא בידים ותיובתא דאביי וכו']:
- ^ הערת המדפיס - [נראה דצ"ל שבאו לחפור בבת אחת]: