קטגוריה:שמות לד ד

עריכה

דון יצחק אברבנאל

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויפסול שני לוחות אבנים וגו' עד שמר לך את אשר אנכי מצוך היום יספר הכתוב איך קיים הקדוש ברוך הוא כל מה שיעד למשה וכפי מה שפרשתי יעדו במה שאמר לו ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי וגו' שענינו כפי מה שפרשתי שיסוכך עליו השם בענן כבודו כי הכף הוא הענן וכנגד זה אמר וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם רוצה לומר שירדה השגחת השם שם להשפיע עליו בעננו ואמרו ויתיצב עמו שם אינו חוזר לש"י שנצב על משה ולא למשה שנצב לפני השם. אבל הוא חוזר אל הענן שזכר שעמד עם משה כמו שיעדו ושכותי כפי עליך. ואמנם אמרו ויקרא בשם ה' פרשו המפרשים שהשם קרא לפני משה את השם הנכבד ההוא לקיים מה שיעדו וקראתי בשם ה' לפניך. ואין הדבר כן אבל הוא חוזר למשה יאמר שכאשר ראה משה שרוח נשאתהו מאת השם ושמתהו בנקרת הצור וסתם בעדו בעב הענן היה צועק וקורא בשם ה' מנקרת הצור ואומר ה' אלהי זכור את אשר הבטחתני ולמה סכות בענן לך. ואחשוב שלזה עצמו כיון אנקלוס שתרגם וקרא בשמא די"י שהיה משה ע"ה הקורא. ואמנם אמרו אח"ז ויעבור ה' על פניו כבר ראית דברי הרב המורה בפירושיו על הפסוק הזה בפכ"א ח"א שכדי לברוח מליחס לשון העברה בו יתברך יחסו לשכינה כדברי אנקלוס שתרגם ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי וחשב הרב שכיוון אנקלוס בשכינתיה האור הנברא הנראה לעיני בני ישראל ושהוא היה אשר עבר. ופירשו עוד בדרך שני על הקול שיפול בו לשון עברה שהעביר השם קול נברא על פני משה שקרא המדות. ואמנם דעתו בפירוש הפסוק הוא זולת כל זה וענינו שמשה רבינו בקש שתי בקשות שהם ידיעת התוארים וידיעת המהות ושב"ה העבירו מידיעת המהות המכונה בשם פנים והודיעו תוארי פעולותיו. ושעל זה נאמר ויעבור ה' על פניו שפניו חוזר לש"י שהוא העבירו מראיית הפנים וקרא לפניו ולמדו ידיעת המדות. וכבר זכרתי למעלה שזה הפירוש אשר יסבור הרב אין לו מקום כפי הדקדוק שהכתוב אומר ויעבור ה' והוא פועל עומד. והוא יפרשהו בפעל יוצא לשלישי כאלו אמר ויעבירהו ה' מעל פניו. וגם אין לו מקום כפי ענין הפרשה כמו שבארתי. ואמנם הפירוש אשר יחס הרב לאנקלוס אין ראוי גם כן לקבלו כי שם שכינה לא יפרשהו אנקלוס באור נברא ואיך יחשב שהיתה מדרגת משה רבינו במראה הזאת שהעביר השם האור הנברא שהיא כאש על פני משה בהיות כל ישראל רואים אותו כל היום כמו שאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. גם בפירוש האחד שזכר הרב שהעביר קולו אינו מתישב כי איך יפרש ויעבור ה' על ויעבור קול ה'. והנה הקול הנברא שמעו כל ישראל בסיני ומה יתרון שקנה משה בזה. ע"כ לא נחה דעתי באחד מהפרושים האלה שזכר הרב. והנכון בעיני שהעביר הי"ת על פני משה סתרי הנמצאות וטבע' והקשרה זה בזה והיא מראת האחורים שיעדו עליה באמרו וראית את אחורי. ולכך אמר ויעבור ה' על פניו שהדבר שעבר על פני משה היה מה שזכר בפסוקים של מעלה וראית את אחורי ועברה המראה ההיא על פני מרע"ה. ואחשוב אני שלזה נטה המתרגם באמרו ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי כי השכינה הוא שם אל כלל הנבדלים והמלאכים הרוחניים משרתיו עושה רצונו. ויהיה ענין הכתוב כפי המתרגם וראית את אחורי שאתה תשיג ותדע כל הדברים הגשמיים שקרא אחורים להיותם מרוחקים מטבעו כמו שכתב הרב המורה. אמנם השכלים הנבדלים שהם פני להיותם לפני תמיד. וכמו שתרגומו דקדמי אין מטבעך להשיגם כי פני לא יראו. האמנם בשעת המעשה הגדיל ה' לעשות עמו. והוא שהפנים אשר זכר שלא יראו כפי טבע האדם הוא יתברך ברוב חסדיו העבירם על פני משה באופן שהשיג מעלת הנבדלים על דרך הפלא וזה הוא ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי לדעת אנקלוס. ואחרי שהעביר כל זה על פניו של משה אז למדו דרכי הנהגות ומדותיו ועל זה אמר ויקרא ה' אל רחום וגו' והסתכל בחכמת אנקלוס וראה איך דעתו נוטה למה שפרשתי כי הנה מצא בפסוקים האלה שתי קריאות ויקרא בשם ה' ויקרא ה' ה' אבל לא תרגם שניהם בשוה. כי הראשון מהם תרגם וקרא בשמא די"י להורות שהיה זה קריאה וצעקה ממשה שהיה צועק וקורא בשם אלהיו. ואמנם ויקרא ה' ה' לא תרגמו מלשון קריאה אלא מלשון אמירה ואמר ה' ה' לפי שלא היה זה לשון קריאה וצעקה כי אם אמירה ולמוד למשה. הנה התבאר שאמרו כאן ויקרא בשם ה' חוזר למשה לא להקדוש ברוך הוא והתבאר למה אמר בזאת ויקרא בשם ה' ובשנית לא אמר מלת בשם. לפי שויקרא הראשון היה צועק וקורא ה' ובשניה היה מה שלמדו. והותרה בזה השאלה הג'. והתבאר גם כן שנתקיימו כל היעודים שיעד השם למשה בזה כי הנה מה שיעדו אני אעביר כל טובי וקראתי וחנותי נתקיים במדות שלמדו והם הטוב שלמדו להעביר על פניו ומה שיעדו וקראתי בשם ה' לפניך. ועם היות שזכר מדות אחרות גם כן אין ספק שכלם יוכללו במדת הדין ובמדת הרחמים כמו שיתבאר וגם שלא זכר וחנותי ורחמתי להודיעו תוכן המדות אלא להודיעו שאז ירחם על ישראל ויסלח לחטאתו. והותרה בזה השאלה הד'. והתבאר גם כן למה אמר ויעבור ה' על פניו אחרי אמרו ויקרא בשם ה'. ולמה בהתיצבות אמר עמו שם ובעברת סתרי הנמצאות אמר ויעבור ה' על פניו. והותרו בזה השאלות הה' והו':

ואמנם פי' המדות אשר זכר הנה. הנה הוא לדעתי כפי מה שאומר ה'. כתב הגאון שהנכון אצלי ששם ה' הראשון הוא עצם והב' הוא תואר מגזרת אדנות ולדבריו היה ראוי שיהיה הראשון בן ארבע אותיות והב' אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. ואמנם הרמב"ן כתב שהיו שלשלת השמות הראשונים ה' ה' אל שמות העצם והעשרה הם מדות וגם בזה לדעתי אם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה כי אין העצם רק השם הראשון וכמו שאזכור. והרלב"ג כתב ששני השמות הראשונים ה' ה' הם שם אחד ושהכונות בהם היותו נמצא תמיד על ענין אחד. ואחרים פירשו שלשת המדות הראשונים ה' ה' אל כנגד שלשה עולמות כי אל נאמר על העולם התחתון שהוא משתנה מדין לרחמים. אבל הנכון בעיני בזה הוא שהשם יתברך כשנתבונן במציאותו יהיו לנו בו שלשה אופנים מהתבוננות. הא' מהם הוא לפי מציאותו בעצמו אשר לא יכילהו רעיון ולא ישלוט בו לשון והוא יקרא השם הנכבד ה' כי ההויות והמציאות אחד וכאלו ענינו המציאות העליון החלטי כי מציאותו יתברך בעצמו הוא תמידי לא סר ולא יסור ואין בהתמדתו המשכות זמני כי הוא מציאות מהאחד וזה הוא השם המפורש שהיה נקרא במקדש ככתבו ובמדינה בכנוי. ואמרו במסכת קדושין אמר ר' יוחנן שם בן ד' אותיות חכמים היו מוסרין אותו לתלמידיהם פעם אחת בשבוע. ופירש רש"י שהיה הלמוד אופן הקריאה והפירוש וכמו שהביאו ראיה ממה שאמר זה שמי לעולם לעלם כתיב שהיה ראוי להעלימו. וכתב הרב המורה בפס"ה ח"א שלכן נקרא שם המפורש להיותו מורה על עצמו הוראה מבוארת אין השתתפות בה. וכתב עוד ואפשר שיורה זה כפי הלשון אשר אתנו היום ממנה כי אם דבר מועט. וכמו שאחז"ל שמי המיוחד לי. ואמנם שם בן י"ב אותיות ושם מ"ב שזכרו בגמרא כתב הרב שלא היה שם אחד כי אם שתים או שלש תיבות שהיו מכניס בהם ענין האלהות ההוא ית'. ולכן היו השמות ההם למטה בקדושה מהשם המפורש האלהי הנזכר ועם היות שמציאותו ועצמותו יתברך בלתי מושג. הנה השם המקודש ההוא יורה על מציאותו החלטי הבלתי נודע כי אם לעצמו יתברך. ובמסכת יומא פרק אמר להם הממונה נאמר במשנה בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב ופירשו בגמר' שהיה החכם ההוא נוטל חמשה קולמסין בחמש אצבעותיו ואם היתה תיבה בן ד' אותיות היה כותבם בבת אחת ופירש שם רש"י שהיה זה כדי לכתוב שם בן ד' אותיות כאחד. וזה יורה על אחדותו ופשיטותו. ואין ספק אצלי שמשה אדוננו לא הגיע לשם המקודש הזה שהוא שם העצם האלהי יתברך מזה המעמד מפיו של הקדוש ברוך הוא. ושעליו אמר וקראתי בשם ה' לפניך שהוא יתברך למדו והיה קורא בו כרב הקורא לתלמיד כי הנה מה שנמצא בתחלת נבואתו במראה הסנה שאמר לו יתברך אהיה אשר אהיה אין ענינו השם המפורש. אלא שהיה מחוייב המציאות ושלא היה מציאותו תלוי בדבר אחר. אבל מציאות כל אחד מהנמצאים היה תלוי שזה ענין מחוייב המציאות. אך השם המפורש שהוא רמז למהותו ועצמותו ועליו נאמר ושמי ה' לא נודעתי להם היה למעלה מזה. והנה משה רבינו למד השם בקריאת שמו המפורש הקדוש הזה והוא אומרו ויקרא ה' ולכן הטיבו אשר דברו שהיה שם ה' הראשון שם העצם:

י"י הוא השם השני והנרצה בו הוא המציאות האלהי אשר לו יתברך בנמצאים במה שהוא יתברך בראם והמציאם ומעמידם ומתמיד מציאותם הכל הוא ממנו יתברך וכאלו נשאר ממנו שני מציאיות רוצה לומר המציאות אשר לו מעצמו והמציאות אשר לו בדברים מאשר הוא ממציאם ולכן שני השמות המורים על שני המציאיות האלה נכתבים כאחד להיות ההוראה בשם ענין המציאות אם לא שהראשון מורה על מציאותו יתברך בעצמו. והב' על מציאותו בדברים הנבראים והנאצלים ממנו. ולכן השם הראשון הנזכר לא יסמך ולא הצטרף לדבר מה כי הוא השם המפורש הנבדל והבלתי מתיחס לנמצא מה. וכבר אמרו המדקדקים ששם העצם לא יסמך. אמנם השם הב' להיותו מתיחס לנבראים היה הוא נסמך ומצורף אליהם ונקרא ה' אלהי צבאות כאלו אמר הממציא והמהוה צבאות השמים והארץ וגם כן המהוה השכלי' הנבדלים שהם מניעי הצבאות השמימיית ועל זה אמר הנביא וה' אלהי הצבאות ה' זכרו רוצה לומר שהשם הנכבד שהוא המיוחד אליו. והשם המקדש השני הזה גם כן הגיע אליו אדון הנביאים במעמד הנבחר הזה כמו שנרמז לו באמרו יתברך ונצבת על הצור כפי דעת הרב המורה שיבין וישיג היותו יתברך צור עולמים והתחלת הנמצאות. ועל שני השמות האלה הקדושים אמר דוד המלך ע"ה כשרצה לדבר בי"ג המדות ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. שאמר זה על שם המפורש הראשון הנזכר. ולכך אמר בו את השם. והנה השם השלישי הוא:

אל וענינו בחינה שלישית נבחין בו יתברך מהצד שהוא מניע הגלגל העליון ומנהיג העולם כלו. והנה נקרא יתברך מפאת הבחינה הזאת אל לפי שהוא שם נגזר מהיכולת כי הוא רוצה לומר ההנעה וההנהגה ההיא תכלית היכולת המוחלט ועליו אמר מרע"ה אין כאל ישרון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים וכתב הרב המורה פס"ט ח"א שלכן נקרא רוכב להיותו מניעם ומנהיגם בכללותם ושאמר ובגאותו שחקים על ההנעה העליונה מהגלגל העליון המקיף בכל שהוא מניעו. ועליו אמר מעונה אלהי קדם שהיה הגלגל העליון מעונה לאל הקדמון. ועל זה אמר גם כן האל הגדול הגבור והנורא. להגיד שהוא יתברך מניע מנהיג ומשפיע בכל שלשת העולמות שאמר הגדול על הנהגת העולם השפל כמאמר דוד ע"ה מה גדלו מעשיך ה'. ואמר הגבור על הנעת עולם הגלגלים כמו שאמר עליהם גבורי כח עושי דברו ואמר הנורא כנגד השכלים הנבדלים שהוא בוראם ומשפיע עליהם כמו שנאמר (תהלים פ"ט ד') אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. ולהיות שם אל נאמר על ההנעה והנהגה נקראו השכלים הנבדלים אלהים. והוא יתברך אלהי האלהים כמו שאמר הודו לאלהי האלהים וכן דרשוהו במכילתא על המלאכים. ולכן בא זה השם פעמים רבות סמוך לשם צבאות. אלהים צבאות לפי שהשכלים הנבדלים הם מניעי צבאות השמים. ונראה לי שכל זה למדנו בפרשת היחוד בפסוק שמע ישראל וגו' שענינו כאלו אמר הטה אזנך ישראל ושמע פקח עיניך וראה ושום שכל כי ה' שהוא ממציא הדברים ובוראם ומהוה א תם ואלהינו שהוא מניע הגלגל העליון שהם ב' שמות המורים על היחס אשר לו יתברך עמנו וי"י שהוא השם המפורש המורה על מציאותו בעצמו הכל דבר אחד הוא ואין בו חלוף כלל כי עם היותם שמות ובחינות מתחלפות הנושא והענין האמתי אחד הוא בהם. הנה התבאר מזה ששלשת השמות הראשונים ה' ה' אל הראשון מהם הוא שם עצמותו ה' והשני ענינו המהוה והבורא והממציא כל דבר. והשם השלישי שהוא אל ענינו המניע הגלגל העליון. ואמנם שלשת השמות שאחריהם רחום וחנון ארך אפים הם מהמדות אשר בהם ינהיג את בני אדם. וכתב הרב המורה שנקראו מדות כלשון בני אדם כמו שאמרו ארבע מדות בנותני צדקה. ויותר נראה לפרש שהוא מלשון עמד וימודד ארץ שהם המדות שהקדוש ברוך הוא בהם מודד את האנשים איש במדתו הראויה אליו. ומפני שכבר זכר שם אל שנרצה בו מניע ומנהיג הגלגל העליון וכל מה שבתוכו ביאר אופן הנהגתו בבני אדם ואמר שראשונה תבחן הנהגתו בתולדת האיש והויתו ועל זה אמר רחום וכמו שכ' הרב המורה כי כאשר הושגה דקות הנהגתו בהיות העובר מהב"ח והמצאת הכחות בו וכמו שיגדלהו אחר לידתו והצלתו מן המות ומן החוליים ושמירתו מכל נזק ותועלתו בשמושיו ההכרחיים יצאה לנו מדת רחום שהוא ענין הרחמנות באמת. ועליו אמר:

רחום כמו שנאמר כרחם אב על בנים ואמר וחמלתי עליכם כאשר יחמול איש על בנו וגו' ומפני שהאם מרחמת על בניה ברחמים גדולים כמו שאמר (ישעיה מ"ט ט"ו) התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה לכן קראו לחמלה רחמים מלשון רחם המיוחדת אל האשה ותהיה מדת רחום בו יתברך מורה על הטובות שעשה עם העובר בהיותו ברחם האם בהתהוותו וגדולו שמה:

וחנון נאמר על ההשכלה והדעת אשר יחונן השם לאדם אחרי בריאתו כמו שאמרו אתה חונן לאדם דעת והנה נאמר חנינה בדעת לפי שההשכלה והדעת הם מטבע הנבדלים כמו שאמר כי אל דעות ה' ונתנה לאדם מתנת חנם וידענו עם זה שרחום וחנון אינו כפל ענין במלות שונות כי הם שמות מיוחדים לפעולות מתחלפות. ואמנם אמרו:

ארך אפים הוא גם כן מענין רחמיו בהיות האדם. ואחשוב שלא נאמר זה על האדם החוטא שיאריך לו השם אפו כשיחטא אלא על הנער שלא נעשה בר עונשין בתחלת ילדותו כי אם בהיותו בן י"ג שנה ויום אחד בב"ד של מטה. ובן עשרים שנה לבית דין של מעלה. והיה זה לפי שהקב"ה אינו נח לכעוס אבל הוא מאריך אפו ולכן ברוב חסדיו ורחמיו מאריך זמן העונש לאדם כפי התורה בבית דין של מטה ובבית דין של מעלה ולהיות מדת ארך אפים בבחינת ילדות האדם לא היה זה ממדת הדין אלא ממדת הרחמים. ולא היו מפני זה לאדם שלשת המדות האלה רחום וחנון ארך אפים בשכר מעשיו כי אם בחסד אלהים ורצונו ומטבע ההטבה. ובעבור זה באו שלשת המדות האלה בלשון פעול כאלו יורה שהם ממנו יתברך ורצונו. ואינם כפי המקבלים כי אינם עדין ראוי' לשכר ולא לעונש כפי ימיהם. הנה התבאר ממה שביארתי למה בזכרון המדות זכר השם הנכבד ה' ה' שתי פעמים ולמה לא באו המדות והשמות האלה כלם בלשון אחד לשון פועל. ובאו שלשה מהם בלשון פעול רחום וחנון ארך אפים שהנה היה זה להודיע ששלשת המדות ההן הן מחסד השם ורצונו לא מצד המקבלים אמנם במדות האחרות שזכר בלשון פועל היו כפי הכנת המקבלים. ומצד היותו ית' פועל בהם כפי הכנתם. והותרו בזה שתי שאלות הז' והח':

ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים הודיע באלו השלשה מדות הקדוש ברוך הוא למשה שאחרי היות האדם שלם בימיו ובשניו הנה לא ימלט מהיותו צדיק וישר או רשע וחוטא ואם יהיה ירא אלהים וסר מרע ביאר ששכרו יוכלל בשלשה סוגים. הא' שיהיה יתברך לו רב חסד כלומר שמלבד שיקבל שכר מעשיו הנה עוד יעשה השי"ת עמו חסד גדול. ועל זה אמר ורב חסד ובעבור זה אמר המשורר וגדל חסד רוצה לומר שחסדיו גדולים. והב' הוא אמרו ואמת ר"ל שמלבד החסדים שיעשה לטובים ולישרים בלבותם הנה עוד יעשה עמו השם חשבון אמתי לתת לו שכר פעולותיו משלם על פי המשפט והראוי וכמו שאמר המשורר (תהלים ל"ח כ') אהבו את ה' כל חסידיו אמונים נוצר ומשלם על יתר עושה גאוה חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'. רוצה לומר אהבו את השם חסידיו לפי שהוא משלם השכר והחסדים כפלי כפלים מהראוי. וביאר זה עוד באמרו אמונים נוצר ה' שאינו מקפח שכר כל בריה ובריה ומלבד זה הוא משלם על יתר שעושה חסד יותר ורב מהראוי לו כפי מעשיו ובזה באמת עושה גאוה ומעלה רמה ולכן חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' כי יש שכר גדול לפעולתם. והנביא גם כן על זה הדרך אמר (מיכה ז' כ') תתן אמת ליעקב חסד לאברהם רוצה לומר שיקים מה שיעד ליעקב והוא החסד שאמר לעשות לאברהם שמאותו חסד יתן האמת והקיום. ליעקב ובניו שהוא זרע אברהם הנבחר וזה ענין ורב חסד ואמת. ולפי שהאדם קצר ימים ושבע רוגז ואולי בימיו לא יוכל לאכול כל פרי מעשיו הטובים באה מדה אחרת נוצר חסד לאלפים כלומר שישמור הקב"ה שכרו לבניו ובני בניו עד אלף דור. ובזה הדרך עצמו אמר המשורר (תהלים ק"ג ד') אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו. וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים ר"ל אע"פ שאנוש כחציר ימיו עכ"ז לא חחשוב שיאבד שכרו בעוה"ז כי הנה עם היות שהוא לא יקבלהו הנה יקבלוהו בניו ובני בניו כי חסד ה' הוא שמור מעול' ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים בהיותם זוכרי בריתו ושומרי מצותיו לעשותם והמדה הזאת צריכה מאד בישוב בני אדם כי כמו שפעמים יולדו בבני העשירים בנים עשירים כן יולדו שם פעמים רבות בנים שפלי יד ובלתי מצליחים בממונם. ואם לא ירשו ממון אבותיהם ימותו ברעב או יהיו חוזרים על הפתחים. כן יש ויש מי שאין לו תקומה במעשיהם ויועילו להם מעשה אבותיהם ולזה היה הקב"ה כפי המדה הזאת שומר קצת חסדי הראשונים לפקדון לבניהם אחריהם וכמ"ש (תהלים י"ז) ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם. וזו היא המדה שזכר משה לפניו יתברך במעשה העגל בראשונה זכור לאברהם וגומר ואחר זה זכר כאן ית' ג' מדות אחרות והם נושא עון ופשע וחטאה ונקה פוקד עון אבות על בנים. כי אחרי שזכר המדות המתיחסות לצדקם הודיעו מדותיו איך ינהיג את האדם בהיותו חוטא. והמדות האלה באמת כשיעויינו יש בהם מהרחמים כי כמו שאמר המשורר כל אורחות ה' חסד ואמת. ואמר לה' אלהינו הרחמים והסליחות. לפי שבכלם יש מהרחמים. והנה כל המפרשים מנו:

נושא עון ופשע וחטאה ג' מדות ולבבי לא כן יחשוב כמו שזכרתי בשאלות כי מדה אחת היא ועליה אמר נושא ולא תתרבה ברבוי העונות ולא תתחלף בהתחלפותם. האמנם ראה ית' לזכור כאן ג' מיני עונות בלשונות מתחלפים עון ופשע וחטאה לאחת משתי סבות. הא' לפי שכלל העונות יהיו אם במעשה ר"ל בפעולות שיפעל האדם בגופו ואבריו. ואם במחשבתו ואמונותיו שנושאם הוא הנפש. ואם בדבורו ומאמריו שנושאם הוא הלשון והפה וכמו שאמר אדוננו משה בפיך ובלבבך לעשותו וכדי להעיר על שלשת נאמר בזאת המדה נושא עון ופשע וחטאה ר"ל שהוא נושא ומכפר כלל העבירות בין שיהיו מהמעשיות שנקראות עון. או מהאמונות והמחשבות הנפשיות הנקראות פשע לכובד הענין. ובין שיהיו מהלשון שנקראו בשם חטא כמ"ש (ויקרא ה' ד') ונפש כי תחטא לבטא בשפתים הנה מאי זה אופן ומאי זה מין מאלה הש"י פעמים מסיר אותם מהאדם בשובו מדרכיו והטיבו אותם אותם עד שישאר טהור ונקי מהם כאלו לא נמצאו בו מעולם. ונושא הוא מלשון אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון שכללם יחד. והסבה השנית היא לפי שקבלו חכמינו ז"ל הקדושים ז"ל שממדותיו יתברך אחת הוא שמעביר ראשון ראשון וששלשה עונות הראשונים שהחוטא עושה אינם נמנים לו כי הוא יתברך מכפר אותם ואינו מענישו עליהם וכמ"ש אליהו (איוב ל"ג) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. וחז"ל סמכו המדה ההיא לאמרו (מיכה י') מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע ויש מי שסמך אותה אל רב חסד שהוא מטה כלפי חסד. ואני אומר שבאמת לא נרמזה המדה ההיא אלא כאן באמרו נושא עון ופשע וחטאה שהגיד יתברך למשה שאף את החוטא כשיחטא אינו מענישו על שלשת העבירות הראשונות אשר עשה ולזה זכר שלשת אלה שענינם החמור והיותר חמור והיותר קל. לפי שהעון לא ימלט שיהיה נעשה בבחירה ורצון או מבלתי בחירה ורצון שהוא בשוגג ואם הי' ברצון או יהיה לתגבורת התאוה והיצר הגופני או יהי' לרוע הנפש שיודעת את רבונה ומכונת למרוד בו. והנה מה שעשה ברצון מגבורת התאוה הגשמית יקרא עון וכמ"ש עון עקבי יסובני. ומה שנעשה במרד ורוע הנפש ומיעוט האמונה יקרא פשע כי האדם אז פושע למלכו ואלהיו. ואמנם מה שעשה בשוגג יקרא חטאת. וא"כ נזכרו כאן שלשת השמות האלה להיותם כוללים כל סוג העונות וסבתם וכאשר תתבונן במה שאח"ל (במסכת יומא דף ל"ו) תמצאהו מסכים למה שפרשתי בזה כי שם נזכרו בזה דעות. מהם אמרו שהכוונה נושא וסובל לא העון בלבד כי גם הפשע שהוא המרד ואין צריך לומר החטא שהוא השוגג. ואמרו שראוי לזכרם כן בוידוי עויתי פשעתי חטאתי בזאת הכוונה עצמה. ובמדרש אמרו שאם ישראל עושין תשובה כל העונות והפשעים נעשה להם כשגגות ולפי זה תהיה כוונת הכתוב נושא עון ופשע כחטאה ואמרו שכן ראוי שיהיה בזה הסדר הוידוי ובמאמר המשורר (תהלים ק"ו ו') חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו. וזכר יתברך שלשת המדות האלה לפי שהיו בישראל שלשתם במעשה העגל שמהם היו מורדים גמורים ומהם מזידים ומהם שוגגים וכל אחת מהכתות היתה צריכה למדה בפני עצמה לשאת עונשה. וכלל הענין שהקב"ה מעביר ראשון ראשון. שלש' מכל אחד מהמינים האלה. ועם מה שפרשתי בזה תדע סבת החלוף שבא בדברי הנביאים. כי הנה משרע"ה אמר וסלחת לעוננו ולחטאתינו ונחלתנו לא זכר פשע לפי שמפני ענותנותו כל עצמו נאמרו לעוננו ולחטאתנו ולכך לא זכר הפשע כי לא היה שישראל חלילה וחס יעשה פשע במעשה העגל בידיעת רבונם ומכוונים למרות בו ואלו היו עושים כן לא היו ראוים לכפרה. וכ"ש הוא עצמו יוכלל בפשע. אבל היה מבקש סליחה מהעונות שעשו מתגבורת היצר והתאוה ומהחטאות שהם השגגות. אמנם הנביא מיכה היה משבח את הקב"ה ומדותיו האלהיות בסליחה ובכפרה. ולכך אמר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע שהם היותר חמורים שבכל העבירות העון והפשע שאתה נושא כי זה הוא תכלית מעלת הכפרה. ולא זכר החטאת שהיא השגגה לפי שמשורת הדין אין ראוי שיענש האדם על השוגג כיון שלא עשהו בדעתו ורצונו. אבל דוד הע"ה עם היות שאמר חטאת נעורי ופשעי אל תזכור אל תחשוב ששכח והשמיט העון כי מיד אמר אחריו למען שמך אדוני וסלחת לעוני כי רב הוא. הרי שזכר כל שלשת' חטאת וגו' ופשע כמו שזכרה משה רבינו והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הט':

ונקה לא ינקה פירשו המפרשים שענין המדה הזאת הוא שה' יתברך נושא עון ופשע וחטאה אבל אינו סולח אותם לגמרי אלא נושא שישא את החטא מזמן לזמן כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי ושזה ענין ונקה לא ינקה שלא ינקה ויסלח לחוטא בהחלט כי היושר והסליחה מבלי תשובה סותרים זה לזה וכן אחז"ל האומר הקב"ה ותרן יתותרון מעוהי אלא מאריך אפיה וגבי דיליה. אבל הם ז"ל הבדילו המדה הזאת ואמרו ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים והרב המורה פירש המדה הזאת כלה מהרחמים ושהיא מלשון ונקתה לארץ תשב ונקה לא אנקך רוצה לומר שלא יכרית החוטא על חטאו. אבל ייסרהו כאשר ייסר איש את בנו ולי נראה שהם על כל פנים שתי מדות ושיש בהם מהרחמים וביאור זה הוא באחד משני פנים. הא' שיהיה ונקה מדה אחת. וענינה שהודיע יתברך שמלבד שלא יענש החוטא על שלשת העונות בהיותו מעביר ראשון ראשון. הנה עוד ירחם עליו שאע"פ שיחטא עונות הרבה אם יעשה זכיות מרובים מהם ינקה אותו וישאר נקי וצדיק מכל חטא לפי שהוא יתברך מטה כלפי חסד ועמו הסליחה כאשר יהיו רובם זכיות. והמדה השנית היא לא ינקה רוצה לומר שאע"פ שיהיה לחוטא רובו עונות ומעוטו זכיות הנה לא יכריתהו השם יתברך ולא יעשה בו כליה. אך ייסרהו במשפט ולא ינקה ולא יכרית אותו לגמרי. ויהיה לפי זה ונקה מלשון נקי ולא ינקה מלשון כריתה. והם שתי מדות טובות ומתחלפות. וכבר ביאר הנביא המדה הזאת באמרו (ירמיהו ל׳:י׳) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' כי אתך אני כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך. והאופן השני מהפירוש בזה המאמר הוא שהודיע הקב"ה בזה שתי הודעות עצומות האחת שישראל עם היותם רעים וחטאים לה' מאד ועם כל אורך גלותם. הנה הוא ינקה ויציל אותם מצרותיהם ויוציאם מגלותם באחרית הזעם. והבבליים שהעבידום והרעו להם ידין ה' עמו וינקום נקמתו מהם. ועל זה אמר כאן ונקה לא ינקה ר"ל אנקה אותך מצרות הגלות ולא אנקה את אויביך ומסכים לזה אמר יואל הנביא מצרים לשממה תהיה וגומר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור ונקתי דמם לא נקתי וה' שוכן בציון רוצה לומר שהאומות שהגלו את ישראל יהיו לשממה מפני החמס שעשו לבני יהודה בארצם. אבל יהודה וירושלי' ישבו לעולם ונתקיים המדה שנאמרה למשה שינקה ליהודה מגלותו וצרתו. אבל דמו לא ינקה מהאומות אשר שפכו אותו לפי שה' שוכן בציון וראוי שישגיח על עמו והותרה במה שפרשתי בזה השאלה הי':

פוקד עון אבות וגומר זו היא המדה האחרונה מהמדות האלה כי הנה אחרי שאמר ולמד למשה הנהגתו לחוטא שנושא לו עון ופשע וחטאה בהעבירו ראשון ראשון. ושעל שאר העונות נקה לא ינקה ולא יכרית את החוטא לגמרי אבל ייסרהו ביסורים. הודיעו עוד שגם באותם היסורים שיעניש בהם את החוטא לא יענישהו בבת אחת כי אולי לא יוכל לסובלן או ישחת השורש ויכלהו ולא יהיה לו עוד שום ענף ולכך יטה אליו רחמים שיענישהו בקצת העונש ולבניו בקצתו ולבני בניו בקצתו וכן על הדור הרביעי מזרעו כדי שכל אחד מהדורות יקבל קצת מהעונש ולא יקבל כלו אחד מהם. ובזה יהיה נקל לסבול העונש ההו'. ומזה הצד יהיה זה מדת רחמים. אך חז"ל קראוה מדה של פורענות לפי שענינה חלוק העונש ואין המדה כולה שכר כמו ועושה חסד לאלפים. והרלב"ג כתב שענין פוקד עון אבות על בנים הוא שיענשו הבנים בעונש אביהם. אבל שזה הוא במקרה כי כשיעבור טוב מה מהאבות יקרה לבניהם אחריהם שלא יהיה בידם הטוב ההו' במקרה מפני שהופקד מן האבות כי לולי הופקד מהם היו בניהם מחזיקין בו ונסתייע בזה ממ"ש (איכה ה׳:ז׳"ה) אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו שפי' עונותיהם עונשיהם. ודעתו זה לא ייטב בעיני ה' ואין ראוי לקבלו כל איש אשר בשם ישראל יכנה. לפי שאין המדה האלהית נקראת מקרה אלא עונש נמשך בעצם ואמת לא לבד לאבות אלא גם לבנים שיקומו אחריהם ומ"ש הנביא אבותינו חטאו וגומר לא כיון למה שפירש בו החכם. אך פירושו הוא אבותינו חטאו ואינם שמתו בעונם ועכ"ז לא לקחנו מוסר. אבל עונותיהם סבלנו ר"ל לקחנו אותם על עצמנו והחזקנו בהם לעשות' והוא מלשון עון וחטא. ואינו מלשון עונש. ואמנם המתרגם ושאר המפרשים כלם פירשו פוקד עון אבות על בנים כשאוחזים מעשה אבות בידיהם. והודיע הכתוב הזה שהפקידה הזאת נמשכת על ד' דורות. והטעם בזה הוא שאפילו שיאריכו ימיו של האדם החוטא ויראה ד' דורות כענין שכתוב (באיוב מ״ב:ט״ז) וירא את בניו ואת בני בניו ד' דורות וכ"כ ביוסף וירא יוסף לאפרים בני שלשים ומלת בני סמוכה והם רבעים יראה ענשם תמיד והודיענו הכתוב הזה עד היכן מגיע גבול הקורבה כי חמלת האבות עד פה תבוא ולא תוסיף וע"כ הרשע שראה אביו ואבי אביו וזקנו שהיו עושי רשעה והנה גם הוא אחריהם ראוי להביא עליו יסורין ולפקוד עליו עון כלם. מפני שהבנים כשאוחזים עון אבותיהם בידיהם לעשותם ראוי שיענשו שבע על חטאתיהם מפני הסתבכותם באותם העונות שלכך יצטרכו מוסר יותר חזק. אבל עכ"פ יקשה איך יהיה משורת הדין שיענש הבן החוטא כדי רשעתו וגם כדי רשעת אביו. כי הנה חוזק ההסתבכות יחויב שיענש הרבה החוטא. אבל לא בבחינת אביו ואבי אביו כי אם בבחינת עצמו. ובעבור זה הדרך היותר ישר בעיני בזה הוא מה שכבר כתבתי בפי' עשרת הדברות בפרשת יתרו. שהבנים הקטנים כמו שלא יחשב להם עון להענישם עליו כן לא יחשבו להם זכיות. אבל הם כאברי האב וחלקיו. ובהיותם קטנים יענשו בעבור זה בעון אבותיהם ואבות אבותיהם. לפי שזה העונש ייוחס לאבו' ולא לילדי' ומפני זה הגביל לזה ד' דורות כי תכלית מה שאפשר לאד' שיראה מזרעו מימיו הוא עד הדור הד' וכמ"ש הרב המורה וכאשר ימותו הבנים והבני בנים גם שלשים גם רבעים החי יתן אל לבו וגם הזקן יאמר בשלי הרעה הזאת לנו וישוב אל ה' וירחמהו וכבר ביאר זה הנביא הושע באמרו אפרי' כעוף יעופף כבודם מלדה ומבטן ומהריון כי אם יגדלו את בניהם ושכלתי' מאדם ר"ל שאפרים בעבור עונותיו כעוף נתעופף כבודם שהם הבני'. וזה בהיותם קטנים מלדה ר"ל שימותו בזמן הלדה או מבטן שיפילם המלאה או מהריון שיושחתו בבטן. ואם יגדלו את בניהם הנה לא יגיעו אל גבול אנשים כי אני אשכלם מאדם ועם מה שפרשתי הותרה השאלה הי"א. ואתה תמצא הפסוק הזה פוקד עון אבות וגומר בתורה בד' מקומות. ב' מהם בי' הדברות הראשונות והאחרונו' וא' בפרשת המרגלים. ואחד כאן בזכרון המדות האלה. האמנם בעשרת הדברות נאמר בהם לשונאי לפי שהפקידה ההיא היא בענין ע"א להכרית ולמחות שם העובד אותה מישראל כי הוא שונא ואויב חרף ה'. אבל שתים האחרים אין בהם לשנאי כי הם כוללים שאר העונות ואינם לכליה אלא לפקוד עונש. וראיתי מי שהקשה בזה כיון שהמדה היא שהפקידה תהיה עד ד' דורות ולא יותר מדוע אם כן אמר הכתוב וביום פקדי ופקדתי עליהם. ודרשו חז"ל אין לך דור ודור שלא יהיה בו אוקיא מעון העגל ובלשון אחר הזכירו במקום אחר אין לך פורענות שבאה על ישראל. שאין בו קצת מפורענות של עגל ויתחייב מזה שיהיה פוקד עון אבות אין הפקידה ההיא אלא לשון זכירה שהקב"ה זוכר עון העגל כשהדור חוטא. אבל אינו פוקד שיעניש עליו כי בחורבן בית המקדש נפקד הכל ונמחה העון לגמרי כי בודאי היה החורבן ההוא די בו למרק עונותיהם ושלא ישאר להם מעון העגל כלום והנה יורה על זה שנאמר בחורבן בית המקדש קרבו פקודות העיר ובמלת פקודות רמז מה שכתוב כאן וביום פקדי ופקדתי. וכן אחז"ל במדרש איכה עד היכן עון העגל קיים ר' ברכיה אומר עד עגלי ירבעם שנאמר (הושע י') כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים וגו' רבי שמואל בר נחמני אומר עד חורבן בית המקדש (יחזקאל ט׳:א׳) שנאמר קרבו פקודות העיר הא למדת שאין עון העגל נפקד כלל מחורבן הבית ואילך ואע"פ שאינו נפקד נזכר הוא זה הוא הדרך אשר כתבו אנשים בענין הזה ולא נתישבה בזה דעתי לפי שאם היה ביום פקדי ופקדתי נגמר בחורבן בהמ"ק הרי היו יותר מד' דורות מעון העגל עד החורבן ההוא ואיך יסכים אם כן הכתוב הזה עם המדה שהגבילה על שלשים ועל רבעים. ועוד שהנה הזכרון והפקידה אחד הם שלא יזכיר השם דבר לבטלה אלא לפקוד כמו שהוא. אבל היותר נכון אצלי הוא כפי דעת חז"ל שעון העגל שהיה קודם זכרון המדות האלה גזר עליו יתברך וביום פקדי ופקדתי ואמרו חז"ל שהיה בכל דור ודור ובכל פורענות ופורענות זכר מהעון ההוא. אבל אחרי כן נתרצה הקב"ה למשה רבינו להודיעו דרכיו אשר בהם ינהיג את ישראל משם והלאה. ואז הגביל המדה הזאת עד הדור הד' ולא נכלל עון העגל במדה הזו כי הוא קודם אליה. הנה התבאר שי"ג המדות שנזכרו בכאן באו בסדר ראוי והגון מאד כי הנה זכר ראשונ' שם העצם שהוא ה' ראשון ואחריו ה' השני שהוא מהוה העולם ובורא אותו. ואחריו שם אל המורה על היותו מניע הגלגל העליון. והיו אם כן שלשה שמות הקדושים האלה מתיחסים אליו יתברך. ואחר זה זכר שלש מדות אחרות שעושה הקב"ה עם האדם בתחלתו רוצה לומר במעי אמו ובגדולו והם רחום וחנון ארך אפים. ואחר כן זכר מה שיעשה עמו אחרי היותו אדם וזה אם היה צדיק וישר ינהגהו בשלש מדות והם רב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים. ואם היה רשע וחוטא ינהג אותו בהיותו ית' נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון אבות ובמדות האלה שזכר נכללו כל שאר המדות האלהיות הבאות מן הרחמים. כי הנה אמרו האל הגדול הגבור והנורא ענינו שהוא מנהיג שלשת העולמות ונכללו במדת אל. ואמנם שדי ואלהי הצבאות ענינם שהוא מניע צבאות השמים ומנהיגם וכל זה נכלל בשם אל. וכן צור עולמים הרצון בו נותן הצורה והמציאות לכל הנבראים והוא נכלל בשם ה' השני וכן הטוב והמטיב חי וקיים כלם יוכללו בשמות אשר זכר במדות האלו. וכן מוחל וסולח נכללו בנושא עון ופשע וחטאה. וצדיק וישר אפשר שנכלל במדת אמת. והכוונה בכל המדות האלה היה ללמד למשה שמותיו ומדותיו האלהיות שימשך מהם הטוב והרחמים תמיד ולכן לא זכר קנא ונוקם ובעל חמה לפי שלא היו ממדות הרחמים. והותרו במה שביארתי בזה שתי שאלות הי"ב והי"ג. וחכמי הקבלה אמרו שהי"ג מדות הולכות על ד' ד'. כי אחרי שזכר השם הראשון העליון שהמדות מתאחדות בו והוא אינו מדה תמצא י"ב מדות. ד' מהם ממדת הרחמים. וד' מהם ממדת החסד. וד' מהם ממדת הדין:

ואמנם בהתר השאלה הי"ד שהיא במספר המדות האלה. אומר שהם בלי ספק י"ג. והם הא' ה' הראשון. והב' ה' השני. והג' אל. והד' רחום. והה' חנון. והו' ארך אפים. והז' ורב חסד. והח' ואמת. והט' נוצר חסד לאלפים. והי' נושא עון ופשע וחטאה. והי"א ונקה. והי"ב לא ינקה. והי"ג פוקד עון אבות. הרי לך מספרם שלם. ואתה תראה שי"ג מספרו אחד והוא המורה אחד המכונה בי"ג מדות האלה כי הא' שהוא השם הראשון הוא שם העצם לבדו. והח' הם שמונה מדות מההטבה והחנינה שהם ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים. והד' הם ארבעת המדות האחרונות מהדין שיתערב בו מהרחמים. והם נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון אבות וגו' הנה הם י"ג והם אחד והותרה בזה השאלה הי"ד:

והנה משה רבינו כאשר שמע י"ג מדות האלה וראה שרובם היו מהרחמים וכמה מחכמת האלהיות היתה נכללת בהם השתטח ויקוד ארצה וישתחו לתת שבח והודאה לאל שגמלו ברחמיו להגיעו למעלה ההיא ורב טוב לבית ישראל ברחמים אשר ינהיגהו בהם. ואמר לפניו יתברך אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו ואין ספק שזה השם אדני לא נזכר בזאת הפרשה רק במקום הזה. והמקובלים כתבו בו דברים רבים ומה שראיתי יותר ראוי בזה הוא ב' דברים. הא' הוא כי זה השם הוא אשר נתברר להם שעליו נאמר כי שמי בקרבו. והב' שהוא היותר קרוב והיותר נמצא ומשה רבינו כשהתחנן על עצמו אמר אדני אלהים אתה החלות להראות את עבדך ודניאל אמר ועתה אדני אלהינו אשר הוצאת וגו' אדני ככל צדקותך ישוב נא אפך וגו' והאר פניך אל מקדשך השמם למען אדני אדני שמעה אדני סלחה אדני הקשיבה לאדני אלהינו הרחמים והסליחות. ודבריהם כלם קדושים אבל כפי פשט הכתובים נראה לפרש שמשה רבינו לא עצר כח לזכור בפיו ובשפתיו השם הנכבד כאשר שמע אותו מפי הגבורה באותו המעמד הנורא ועצום. כי ירא מדבר בלשון ההוא שנשתמש בו הקדוש ברוך הוא באותה שעה לפניו. ולכן קראו בשם אדנות כאומר אדני וגבירי אחרי אשר עשית עמדי כל החסדים והטובות האלה אבקש ממך עוד שילך נא ה' בקרבנו. ומלת נא היא כמו שפירשתי למעלה לשון עתה רוצה לומר עכשיו שאמרת לי שאתה נושא עון ופשע וחטאה. והראיתני כל הגדולות והנוראות האלה יהי נא חסדך שילך נא אדני בקרבנו רוצה לומר שעתה בהיותנו במדבר ילך בקרבנו האדון שלי הדובר בי. כי צריכים אנחנו מאד שתלך עמנו בעבור שישראל עם ?קשה עורף הוא מוכנים בטבעם לחטוא ויצרם רע מנעוריו. ואם ילך המלאך עמהם אין בידו לסלוח כמו שאמרת כי לא ישא לפשעכם. ולכך צריך שתלך בקרבנו וסלחת לעוננו ולחטאתנו מה שלא יסלח המלאך. והנה אמר עוד ונחלתנו. לתת טענה שנית על הליכתו עמהם והוא שכיון שעם כל הליכת המלאך הקדוש ברוך הוא היה עתיד להנחילנו את הארץ וזה הוא אמרו ונחלתנו. והרלב"ג כתב ששמע מפני זקנו בפסוק הזה כי מפני שהיום ההוא היה קשה להפך עורף אל מה שנשקע בו אמר הנה אם תסלח לעוננו ולחטאתנו עד שישקעו באמונתך תנחל אותנו לעולם כי הם קשה עורף ולא יסורו מאמונתך כשיסתכנו בה ושיבח החכם מאד הפירוש הזה ואיני מוצא בו טעם לשבח אך הוא כפי פשוטו כאשר פירשתי וכן בזה הדרך הוא רפאה נפשי כי חטאתי לך רוצה לומר אני מבקש ממך רפואה לנפשי בעבור שאני צריך אליה מאד כי חטאתי לך. והנה ראה משה לבקש על זה עתה מפני שהקדוש ברוך הוא נתן לו למעלה פתח תקוה שעוד ילך עמהם ולכך עתה שהיה עת רצון בקש שתהיה הליכתו בקרבם עתה ולא יאחר הענין עוד. והשם השיבו הנה אנכי כורת ברית ואין ענינו שיכרות משה עתה ברית חדשה בין השם ובין ישראל כמו שפירשו המפרשים כי הנה לא נעשה שם ברית אחרת. אבל ענינו שאמר השם שהוא כורת ברית ונשבע לו על מה ששאל ממנו והוא שילך בקרבם. וזה הוא נגד כל עמך אעשה נפלאות שהם המיוחדות לפעולות הש"י ואינם מפעולות המלאך אשר מעשיו מסודרים. וחכמינו זכרונם לברכה אמרו הנה אנכי כורת ברית כרותה שאינה חוזרת ריקם. והיה הנפלאות שיעד לעשות עמהם דבקות שכינתו בתוכם. וענני כבודו סביבם במדבר הנורא ארבעים שנה כמה שאמר שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה ונצחון סיחון ועוג ושאר הנפלאות שנעשו במדבר. וגם עמידת השמש ברקיע שנעשה אל יהושע שלא נברא כמוהו בכל הארץ ובכל הגוים. ונכלל עוד בזה היעוד מציאות הנבואה בישראל ולא באומה אחרת כמו שהתפלל עליו באמרו ונפלינו אני ועמך וכן נפלאות הירדן ואמר שמלבד זה עוד יעשה עם משה בפרט חסד אלהי ונס מופלג. והוא קרון פניו שזכר אחר זה ועליו אמר כאן וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. כי היה חסד פרטי למשה הנס הגדול ההוא כמו שאבאר בענינו. והנה אם כן היה הקב"ה בזה הוא הכורת הברית ומחייב עצמו באלה ובשבועה לעשות הטובות והנפלאות האלה לישראל ולמשה. ואמנם הדברים שיתחייבו ישראל לעשותם כדי למרק עון העגל ולהטיב דרכם להתרצות אל אלהיהם הוא מה שיזכור אחרי זה. והותרה השאלה החמשה עשר האחרונה: