קטגוריה:שמות ד יח

<< | ספר שמות • פרק ד' • פסוק י"ח | >>

נוסח המקרא

וילך משה וישב אל יתר חתנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם.

המהדורה המוטעמת:

וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שׇׁב ׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְﬞכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם׃

המהדורה הדקדוקית:

וַ/יֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַ/יָּ֣שָׁב׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗/וֹ וַ/יֹּ֤אמֶר ל/וֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְ/אָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣/י אֲשֶׁר־בְּ/מִצְרַ֔יִם וְ/אֶרְאֶ֖ה הַ/עוֹדָ֣/ם חַיִּ֑ים וַ/יֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְ/מֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְ/שָׁלֽוֹם׃

תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים

הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת וסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה.

לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.

פרשנות

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

עריכה

תרגום

אונקלוס (תאג'):	וַאֲזַל מֹשֶׁה וְתָב לְוָת יֶתֶר חֲמוּהִי וַאֲמַר לֵיהּ אֵיזֵיל כְּעַן וַאֲתוּב לְוָת אַחַי דִּבְמִצְרַיִם וְאֶחְזֵי הַעַד כְּעַן קַיָּמִין וַאֲמַר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה אִיזֵיל לִשְׁלָם׃
ירושלמי (יונתן):	וַאֲזַל משֶׁה וְתַב לְוַת יִתְרוֹ חָמוֹי וַאֲמַר לֵיהּ אֵיזִיל כְּדוּן לְוַת אַחַי דִבְמִצְרַיִם וְאֵיחְמֵי הַעַד כְּדוּן אִינוּן קַיְימִין וַאֲמַר יִתְרוֹ לְמשֶׁה אֵיזֵיל לִשְׁלָם:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"וישב אל יתר חותנו" - ליטול רשות שהרי נשבע לו (שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו) (מכילתא) ושבעה שמות היו לו רעואל יתר יתרו קני וכו'

מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י

עריכה

גור אריה

עריכה

• לפירוש "גור אריה" על כל הפרק •

[י] ליטול רשות שהרי נשבע לו. והקשה הרא"ם דהכא משמע דלא היה צריך רק ליטול רשות בעלמא ולא צריך כלל התרה, וכן משמע לעיל (ב, כא) גבי "ויואל" פירש גם כן (רש"י שם) שהיה נשבע שלא יצא שלא ברשותו, ובפרק אלו נאמרים במסכת סוטה משמע דהיה צריך התרה, דקאמר אמר רב נחמן ואיתימא ר' יוחנן "ויאמר ה' במדין לך שוב מצרימה" (ר' פסוק יט), אמר הקב"ה במדין נדרת במדין התר נדרך. מוכח דהיה צריך התרה גמורה, ולא ליטול רשות, ויראה לי דבשביל שני דברים היה השבועה; האחד - שלא יזוז ממדין כי אם ברשות יתרו, שלא היה רוצה לתן בתו לארץ אחרת, ולא צריך התרה לזה רק נטילת רשות. והשני - שלא ישוב מצרימה שבו מבקשים נפשו, ובזה היה שבועה גמורה. וכן מוכח מן המקראות, דהרי כתיב (לעיל ב, כא) "ויואל משה לשבת את האיש", משמע דהיה השבועה להיות אצלו ולא יזוז מרשותו, וזה בודאי לא היה צריך רק רשות, דאין סברא לומר שהיה נשבע להיות יושב במדין עם יתרו ולא אמר שלא יצא כי אם ברשותו, דלמה ליתרו להשביע דבר שאין צריך, דדי בכך שלא יצא כי אם ברשותו. אבל שבועה זאת שלא יחזור למצרים הוי שבועה גמורה, דהיה מתיירא שמא כשיתן לו רשות לדור כאשר ירצה - יחזור למצרים, ובהא ליכא למימר שישביעוהו שלא ילך למצרים כי אם ברשותו, דמאי רשות שייך בזה כיון דאיכא סכנה לו. בשלמא שלא יזוז ממדין - זהו להנאת ולטובת יתרו, שלא רצה ליתן בתו לארץ נכריה, אם ימחול על זה ויתן לו רשות משום דטוב לו לדור במקום אחר - שפיר דמי, אבל לא שייך ליתן לו רשות על מילתא דאית ביה סכנה. ולהא מלתא דווקא קאמר ליה הקב"ה "לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים וגו'" (פסוק יט), כלומר שתוכל להתיר השבועה מפני שמתו כל האנשים. ומשמע דהיתה השבועה שלא יחזור מצרימה מפני האנשים מבקשים נפשו, והרי השבועה היתה שישב עם יתרו, כדכתיב "ויואל משה לשבת את האיש", אלא על כרחך הכי פירושו שכך היתה השבועה - שלא יחזור למצרים על כל פנים, ושלא יזוז ממדין כי אם ברשות יתרו. ובפירוש אמרו בשמות רבה (א, לג) שהשביעו יתרו למשה שלא יעשה לו כשם שעשה יעקב ללבן שיצא ממנו בלא רשותו (בראשית ל"א, כ'), משמע בפירוש שהקפיד יתרו שלא יצא ממנו כמו לבן שהקפיד על יעקב (שם שם כז), ולא משום סכנה של מצרים: [יא] ושני שמות היו לו. ובפרשת בהעלותך (במדבר י', כ"ט) בקצת ספרים 'ז' שמות היו לו', ובמקצתם 'הרבה שמות היו לו'. ובמכילתא (ר"פ יתרו) 'ז' שמות היו לו', ובספרי שם (במדבר י', כ"ט) 'רבי שמעון בן יוחאי אומר ב' שמות היו לו'. ויש לפרש שכאן פירש אליבא דספרי, ובפרשת בהעלותך אליבא תנא דמכילתא. אבל נראה שאין צריך, כי תנא דספרי ותנא דמכילתא יש לומר דלא פלגי, דמה שאמרו (במכילתא) 'ז' שמות היו לו' פירוש שהתורה קראה את יתרו בז' שמות, להודיע על ענין יתרו ועל מעשיו שהיו לו. אבל 'שני שמות' דקאמר דהיו לו - היינו שכך היה נקרא בין הבריות בב' שמות בלבד, ואלו ב' שמות נמצאים בפירוש, שנאמר (ר' במדבר י, כט) "ויאמר לחובב בן רעואל המדיני חותן משה", הרי שנקרא לו השם הזה בפירוש, [וכן] "וישב משה אל יתר חותנו" (פסוקנו), הרי אלו ב' שמות היו לו שנקרא כן בין הבריות. אבל שאר שמות שאינם בפירוש, כי תוספות הוי"ו על "יתר" אין זה שם, כי השם פעם בלא וי"ו ופעם בוי"ו אין זה שינוי גמור, כיון דעיקר השם כדקאי קאי. ולא נכתב זה השינוי בתורה רק להודיע על דבר אחד מיתרו, לא שהיה נקרא כך בין הבריות. וכן שאר השמות כגון "רעואל" אין זה שם ליתרו שיהיה נקרא כך בין הבריות, דהא מצינו בפירוש שאביו של יתרו היה רעואל, כדכתיב (במדבר י', כ"ט) "ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני", ואין דרך להיות נקרא האב והבן בשם אחד, רק שהתורה קראו "רעואל" לדרשה. אי נמי שני שמות מובהקים היו לו בלבד, וכל שאר השמות אינם מובהקים, אלא שנקרא בהם פעם אחד, ואינם מובהקים, שלא היה נקרא כך רק שתים מובהקים, ושאר - אינם מובהקים:

יריעות שלמה (מהרש"ל)

עריכה

• לפירוש "יריעות שלמה (מהרש"ל)" על כל הפרק •

בד"ה שירדו מנכסיהם כו' זה לשון הר"ן אע"ג דאמרינן דד' חשובין כמת עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בני' הכא וודאי מעניות קאמר דא"ל שנסמו דהכתיב במחלוקתו של קרח העיני האנשים ההם תנקר וליכא למימר נמי מצורעים דהא כתיב בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא חזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר דמשום שלא היו להם בנים נחשבו כמתו דא"כ היאך א"ל הקב"ה מפני זה שוב מצרימה וכי מפני שאין להם בנים לא יהיו דבריהם נשמעים למלכות להלשינו אלא וודאי שירדו מנכסיהם ולא היו דבריהם נשמעין מהרש"ל:

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חוֹתְנוֹ – לִטֹּל רְשׁוּת, שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע לוֹ^[2] (נדרים ס"ה ע"א). וְשִׁבְעָה שֵׁמוֹת הָיוּ לוֹ: רְעוּאֵל, יֶתֶר, יִתְרוֹ, קֵינִי, חוֹבָב, חֶבֶר, פּוּטִיאֵל (ראו מכילתא יתרו).

רשב"ם

עריכה

• לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק •

וישב מן המדבר אל יתר חותנו:

ספורנו

עריכה

• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •

"אלכה נא ואשובה" בין כך יהיו. אשתי ובני אצלך: " לך לשלום" כי כן אעשה:

דון יצחק אברבנאל

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •

וילך משה וישב אל יחר חותנו עד סוף הסדר. ויש להעיר בפסוקים האלה גם כן שאלות:

השאלה הא' באמרו אלכה ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים כי הנה אמרו אלכה ואשובה יורה שהיה דעתו לדור עמהם במצרים בתמידות כאשר היה באמנו אתם ובאמרו ואראה העודם חיים מורה שהיה דעתו ללכת יחידי בדרך בקור כאדם הנכסף לראות פני אחיו ולחזור מיד:

השאלה הב' בפסוק לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך כי הנה ההודעה הזאת היה ראוי שתהיה בתחלת שליחותו כשצוהו השם יתברך לך ואשלחך אל פרעה מלך מצרים כדי להבטיחו שלא יירא ללכת שמה ואיך לא זכרו שם בשעת המראה בהר סיני ובא להודיעו במדין אחרי שנטל רשות מחותנו ללכת:

השאלה הג' בפסוק ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה כי הנה יראה המאמר הזה מיותר בלתי הכרחי לפי שהליכתו לא היתה כי אם בשליחות האל יתברך ולעשות אותותיו בפרעה ובמצרים ואיך ישכח עצם שליחותו לשיצטרך ית' להזהירו עליו ראה כל המופתים וגו' אף כי הדברים האלה כלם היה ראוי שיצוהו עליה' בשעת המראה ולא אחרי שהרכיב את אשתו ואת בניו על החמור ללכת בשליחותו:

השאלה הד' מה ענין ויפגשהו ה' ויבקש המיתו ועל מה בקש להמיתו והלא שלוחי מצוה אינן נזוקין ואם היה זה עונש אלהי למשה על שנתעצל במילת אליעזר בנו כדברי חז"ל וכמו שיורה עליו הספור איך נאמר עליו ויפגשהו ה'. ולשון פגישה לא יאמר כי אם על הדבר שיבא שלא במתכוין אלא ע"צ הקרי וההזדמן כאמרו פגוש דוב שכול באיש. והדברים האלהיים באים בסדר והשגחה ואינם בקרי ובפגישה ועוד שהרי עדין לא חלה עליו מצות מילה כיון שעדין היה בדרך ומאי רצה רבי יוסי באמרו על שנתעסק במלון תחלה שהרי לא יתכן שימול אותו במלון ויצא לדרך:

השאלה הה' מה ענין מאמר צפורה כי חתן דמים אתה לי ונאמר עוד אז אמרה חתן דמים למולות ושני המאמרים האלה ענינם אחד והרי אם כן אחד מהם כפל ומותר בלי ספק:

השאלה הו' למה במאמר השני נאמר למולות ולא נסתפק לומר חתן דמים אתה לי כמו שאמרה צפורה בעצמה ולמה נאמר למולות בלשון רבים והיה ראוי שיאמר למילה. והרלב"ג השתדל לבאר שהרבוי בכיוצא מהמאמרים האלה כחו כח יחיד ואינו נכון:

השאלה הז' אם נזכרה בכתוב מפורשת הליכת צפורה עם משה למה לא נתפרשה גם כן חזרתה לבי' אביה אם חזרה מהדרך מאותו מלון שזכר בסבת הילד כדבריהם ז"ל או חזרה ממצרים כי נכסוף נכספה לבית אביה כדברי הרלב"ג ולמה לא זכר אם הלכה מעצמה או שלחה משה כי הכתוב לא פי' בזה כי אם מה שאמר אחר זה בפ' יתרו אחר שלוחיה:

השאלה הח' מה רצה פרעה באמרו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח אחר שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו ואיך חזרו לומר אלהי העברים נקרא עלינו והרי אמר שלא ידעו ולא ישמע בקולו ולא עוד אלא שאמרו פן יפגענו בדבר או בחרב מאי איכפת ליה:

השאלה הט' למה לא הרבה עליהם פרעה את מתכונת הלבנים ובא עליהם בתואנות התבן עד שאמרו נוגשיו עתה קחו לכם תבן מאשר תמצאו כי לא נגרע מעבודתכם דבר והיא הנותנת שלא יוכלו ללכת לקושש:

השאלה הי' על מה היתה צעקת משה ומאז באתי אל פרעה לדב' בשמך והלא נאמר לו מתחלה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו' ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי וגומ' ומה הדבר שנתחדש לו עתה שעליו צעק לבו אל ה'. והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלן:

וילך משה וישב אל יתר חותנו וגומר עד ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת וגומר אחרי שגמר משה בלבו ללכת בשליחותו במאמר השם הלך מהר סיני אל מדין ודבר עם יתר חותנו ליטול ממנו רשות לשוב למצרים ואין ספק שלא אמר לו דבר מענין שליחותו ומה שדבר אתו האלהים אבל אמר לו בלבד אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים כלומר אלכה נא אל אחי אשר במצרים ואשובה מיד כי לא אתישב שמה ימים רבים אלא כדי לראו' בלבד העודם חיים כי נכסוף נכספתי לבית אבי ואחי ולכן ארדה נא שמה ואראה אותם ואשובה ארעה צאנך אשמור והנה יתרו היה גדול העצה יועץ וחכם חרשי' ונבון לחש ולא רצה למחות בידו ההליכה כי חשב שלא יאמינהו משה ולא ישמע בקולו אבל אמר לו בלבד לך לשלום ואין זה נתינת רשות ללכת אבל הוא כמתרה בו ואומר יהי רצון מלפני הש' שתלך לשלום כי בכל עת שיצאת במצרים לראות את אחיך קפצו עליך סכנות פעם אחת הרגת את המצרי פעם ב' הלשינוך העברים הנה אם כן כבר אתה מוחזק שבכל עת שתלך לראות את אחיך במצרים תהיה איש ריב ואיש מדון לכל הארץ ומי יודע אם לעת כזאת יעלילו עליך עלילות ברשע גם על הדם אשר שפכת שמה ועל זה כלו א"ל לך לשלום בדרך התראה כלומר הבט שתהיה הליכתך שמה לשלום וכאשר ראה ית' שיתרו היה מפחיד לבו של משה בענין ההליכ' הבטיחו בהפך מה שדבר לו יתרו וז"א לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך רוצה לומר עד עתה אמרת ליתרו שהיה רצונך ללכת למצרים ולשוב מיד אל מדין ועתה לא תעשה כן אבל לך שוב מצרימה בדרך תשובה מוחלטת לשבת שם בתמידות ולא תחוש לדברי יתרו כי הנה כבר מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ואז כשראה משה זה לקח את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור. ואיפשר שאומרו החמור הוא שם המין שהוליך חמורים הרבה או שהפסיק חמור אחד לשאת אשתו ובניו מחמורי הארץ ההיא כי הנה צפורה אז ילדה את אליעזר והיתה מוליכה אותו בחיקה. וגרשום היה רוכב אחריה בחמו' ההוא ובזה האופן שב למצרים. כי הנה בראשונה היה דעתו ללכת יחידי מבלי אשה ובנים ועתה שהבטיחו הש' לקח אשתו ובניו להוליכם שמה. והיתה זאת באמת עצה נכונה לחזק לבב ישראל כי ידע חולשת אמונתם בגאולה עד שכאשר חרה אף פרעה מעט כפרו לגמרי במרע"ה ודמו שכלם ימותו תחת יד פרעה לכן משה הביא שמה אשתו ובניו הקטנים להראות לישראל כי הוא בטוח מאד בגאולה ושאין לו פחד כלל מנזק המלך ועמו כי מי שהוא מפחד מהסכנה לא יכניס בה אשתו ובניו הקטנים וגם לתכלית שיצאו כלם יחד בשעת הגאולה. וזכר שלקח את מטה האלהים בידו כי הנה קראו מטה האלהים לפי שבאמצעותו יעשה מופתיו והוא יהיה שבט מישור ומטה הנהגתו לעמו וחשב משה שבהיות המטה בידו מה יעשה אדם לו והנה השם כדי לאמץ עוד את לבבו אמר לו בלכתך לשוב מצרימה וגו' רוצה לומר אל תבטח במטה לענין הצלתך כי אינך צריך אליו כיון שאני אהיה עמך וגם לא תחשוב שבעבו' שאתה תשוב מצרימה להתישב שמה תצטרך להחניף פני פרעה ועבדיו למצוא חן בעיניה' להיותך יושב בארצו אין הדב' כן אבל בהפך שבלכתך לשוב מצרימה לשבת שם בהתמדה ראה כל המופתי' אשר שמתי בידך והוא רמז לכל המכות העתידו' לעשו' במצרים כמו שא"ל והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ועשית' לפני פרעה אל תירא ואל תחת מפניו כי אתך אני להצילך. ואמר אשר שמתי בידך להגיד שאין הדבר תלוי במטה אלא ביד משה שהוא הפועל אותם בכח השם ואמר לא תחשוב מפני זה שתמצא את פרעה ירא ורך הלבב מפניך כי אני אחזק את לבו לבלתי שלח את העם לא לדבר כנגדך ולהקל בכבודך חלילה. אבל יהיה הדבר בהפך שאתה תאמץ כח ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני וכיון שאתה ממאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך ועם כל קושי הדברים האלה שתאמר אליו וזרותם הנה לא יעצור כח לדבר אליך מטוב עד רע. ובפרשת וארא אבאר למה קרא את ישראל בני בכורי. הנה התבאר שהדבורים האלה כלם נאמרו למרע"ה במקום הזה מפני הדבורים שהטיח כנגדו יתר חותנו והותרו במה שפרשתי בפסוקים האלה ג' השאלות הראשונות הא' והב' והג' שהעירותי בפרשה. ואמנם מה ענין אמרו ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו ראיתי מי שפי' שהש"י חשב לעון למרע"ה הליכת אשתו ובניו למצרים כי יהיה זה אליו טרדת מחשבתו והמנע התבודדותו בנבואה ואין הדבר כן כי כוונתו בזה היתה רצויה ומעשיו לשם שמים לאמץ לבבם של ישראל ולהבטיחם בגאולה ושלא יפחדו מפרעה וממצרים כמו שזכרת. אבל תוכן הענין הוא שהנבואה היתה יורדת אל משה תמיד והיה צריך לעמוד תמיד בהתבודדותו ומחשבתו בשליחותו. ולכן כשבא במלון ונתעסק בעסקי לינה כל אותו הלילה ולא התבודד בעניני שליחותו ונבואתו תחלה הנה כשחל עליו שמה השפע מצאו בלתי מוכן לנבואה וז"א ויפגשהו ה' רוצה לומר שבא' הנבואה עליו ולבו ומחשבותיו היו טרודים בעסקי לינתו ואשתו ובניו ומפני שנמצא בלתי מוכן לקבול השפע ההוא היה עליו הצער והסכנה ההיא ותפעם רוחו. וה"א ויבקש המיתו לא שהיה רוצה הש"י להמיתו כי חפץ חסד הוא אלא שפגש אותו השפע העליון בהיותו בלתי מוכן ולכן נסתכן והגיע לשערי מות וזהו מ"ש רבי יוסי (נדרים ל"ב) על שנתעסק במלון תחלה ר"ל שהיה לו להתבודד ראשונ' בנבואתו שיום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת באמצעותם. ואין ספק שצפורה ילדה את אליעזר כשנסעו ממדין וכאשר א"ל הש"י מתו כל האנשים המבקשים את נפשך כי מפני זה קראו אלעזר ואמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה כמו שבישרו ית' וכדי לקיים משה דבר הש"י ומצותו בשליחותו שם לדרך פעמיו ולא מל את בנו מפני סכנת הדרך והנה צפורה בצדקתה ובחכמתה חשבה כי אולי בעון שלא מל את בנו קראוהו הרעות האלה או שהיתה מיתת משה לפי שהיה מוליך אשתו למצרים והיתה מסופקת איזו מאלה היתה סבת מות משה ולכן לקחה צור שהוא שן סלע חותך שנזדמן ליד' מפני שלא היה לה מאכלת ולא תער השכירה ותכרות את ערלת בנה ותאמר דילמא שאתה היית בעבורי חתן דמים ר"ל חתן מת ובטל מן העולם ושאין המילה סבה בזה כי עם היות שכרתה את ערלת בנה תמיד היתה מסופקת אם הסבה היתה אחרת מצדה ולא מצד הילד וז"ש חתן דמים אתה לי ר"ל בעבורי והענין שהיה מת בעבורה אבל כשראתה שעם המילה נתרפא נגע לרגליו של משה והיתה אוחזת בהם להמשיך החומר המחליא לצד מטה ואמרה חתן דמים אתה לי. וירף ממנו ר"ל המות ועבר העלוף ההוא ממשה אז אמרה באמת אתה חתן דמים למולות כלומר היית חתן דמים מסתכן ומת מפני מילת הנער שמנעת מעשותה עד כה לא בעבורי כמו שאמרתי בראשונה ואמר למולות בלשון רבים לפי שלא ידעה האם נתחייב מיתה בעבור שלא מל את הילד במדין קודם בואו או מפני שלא מל אותו שם במלון. ולפי שצפורה לא ידעה האם היה הצער אשר בא למשה בעון מילת הילד או מפני שהיה מוליך אותה למצרים לכן רצתה להצילו משניהם אם הילד בשכרת' את ערלתו ואם לעצמה בששבה אל בית אביה כדי שיהיו מחשבותיו של משה פנויים להתבודדות הנבואה ולא יפגשהו הש"י להטרידו בצרכי האשה והבנים וגם מפני חולי הנער במילתו וזהו מה שנאמר בפ' יתרו אחר שלוחיה. וחז"ל אמרו (רש"י שמות יח ב') ששלח אותה בעצת אהרן ולפי שהיתה הסבה בזה נעלמת אם חזרה מפני זה או מפני זה לכן לא נתפרש בכתוב והותרו במה שפירשתי בפסוקים האלה השאלות ד' וה' וו' וז':

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

השאלות (יח - כד) ממ"ש אלכה ואראה את אחי משמע שהולך לפי שעה ואח"כ ויקח את אשתו וכו' שהוא הליכה לגור שם, ומ"ש לך שוב מצרימה, כבר נכלל במ"ש לו עד עתה שילך אל פרעה ואם להודיעו כי מתו כל האנשים זה היה צ"ל תחלה בעת ששלחו, ומ"ש ראה כל המופתים וכו' הם דברים מיותרים שכ"ז כבר אמר לו עד הנה, ומ"ש ואמרת בני בכורי ישראל, משמע שצוהו שזאת יאמר תיכף, ובאמת היה זה בסוף כל המעשים: "וילך משה". הלך ליטול רשות מיתרו, וחז"ל אמרו שנשבע לו שלא יצא בלא רשותו, ויאמר לו אלכה ואשובה, ה' אמר לו לכה ואשלחך אל פרעה ואח"כ אמר לו ובאת אתה וזקני ישראל ואמרתם אליו וכו' ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים, שפשטות הדברים מורים שהיה השליחות רק שילך אל פרעה ויתרה בו שישלח את ישראל לחוג במדבר, ופרעה לא ישמע לו ואז יכה ה' בעצמו את מצרים שלא ע"י משה, וא"כ לא היה שליחותו רק על ההתראה הראשונה שיתרה את פרעה, וכן שיבשר לישראל שה' פקד אותם, ובזה כבר עשה שליחותו, כי המותר יעשה ה' בעצמו, ועפ"ז לא היה צריך ללכת למצרים רק על ימים אחדים, וע"כ היה בדעת משה שאחר שיגמור שליחות זה ישוב למדין, ועז"א אלכה נא ואשובה וכו' ואראה העודם חיים, שהיא הליכה לפי שעה ע"מ לשוב למדין, בפרט שאחר שמשה ברח ממצרים ע"י שהרג את המצרי, היה מתירא מפני גואלי הדם של המצרי שיבקשו להרגו שלהעמים הקדמונים היה חוב על גואלי הדם לנקום נקמת הנרצח, והגם שבעוד יעסוק בשליחותו הבטיחו ה' כי אהיה עמך, אבל אחר שיתרה בפרעה ויגמור שליחותו היה ירא משבת שם והיה בדעתו לשוב תיכף למדין: