קטגוריה:משלי טז ה

דקויות

גבה = התנשאות, הסתכלות "מלמעלה"; לב = מקום המחשבות; גבה לב = אדם החושב מחשבות של גאוה והתנשאות על הזולת.

יד ליד = בסופו של דבר, ראו (משלי יא כא): "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע"*; לא ינקה = יגרר לחטא גם במעשה, או: יקבל את עונשו.

תועבת ה' כל גבה לב = מחשבות של התנשאות מרחיקות את האדם מה'. כשהאדם מתמלא בתחושת חשיבות עצמית, הוא לא יכול לקבל שפע אלהי; כמו בקבוק סתום שאינו יכול לקבל נוזלים נוספים (ע"פ גליה).

מה מוסיפה המילה כל?

1. חז"ל נחלקו בשאלה, האם ראוי שתהיה באדם תחושה מועטה של גאוה, או בכלל לא. לפי אחת הדעות, המילה כל מלמדת שאסור שתהיה באדם אפילו מידה כלשהי של גאוה: "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם, צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית (משקל קטן הוא... כלומר צריך שיהיה בו מעט גאוה, שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו, ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם). אמר רבי הונא בריה דרב יהושע: (גסות מועט נאה והוגנת לו לתלמיד חכם) ומעטרא ליה (ומעטרתו) כי סאסא לשבולתא (המעטרת את השבולת). אמר רבא: בשמתא דאית ביה (גסות הרוח) ובשמתא דלית ביה (גסות פורתא, לפי שאין בני עירו יראים ממנו ואין בו כח להוכיחם). אמר רבי נחמן בר יצחק: לא מינה ולא מקצתה (לא יחפוץ אדם לא בכולה ולא במקצתה, ד)מי זוטר דכתיב ביה תועבת ה' כל גבה לב"*.

2. יש אנשים החושבים, שמותר להם להתגאות אם זה אמת. המילה כל מדגישה, שגם מי שיש לו במה להתגאות, כמו אדם צדיק שמקיים הרבה מצוות, גם הוא יהיה מתועב על ה' אם יהיה גבה לב, כי "כשייחשב עם נפשו באמת, יתוודע לו כי לא תיקן עדיין אפילו החצי... לפי החכמה אשר הטביע הקב"ה בנפשו" (ח"ח, שמירת הלשון א, שער התבונה יד), "כשיתבונן עם נפשו חשבון אמיתי, ימצא שלא שילם אפילו אחד מאלף לפי הטובות שמיטיב הקב"ה עמו כל ימי חייו" (ח"ח, ספר חובת השמירה יד). הדרישה ממנו הרבה יותר גדולה מאדם שלא זכה ללמוד תורה. כמו הבדיחה הידועה, על אדם שהתגאה בכך שיש לו מיליונים בבנק, וכששאלו אותו "איך עשית את זה?" הוא ענה "ירשתי מההורים שלי מיליארדים..." (ע"פ החפץ חיים).

3. יש אנשים החושבים, שרק דיבורים של גאוה אסורים; הפסוק מדגיש, שהגאוה אסורה אפילו במחשבה: "הגם שאין ה' מעניש על המחשבה ועל המידות הרעות, כל שלא הוציאו פרי לפעולת אדם, וכן גם על הפעולה לא יעניש תיכף ע"י השגחה מיוחדת, רק יסתיר פנים מהחוטא ויניחנו למקרה הזמן, לא כן מדת גבה לב, שחושב בלבו שהוא במדרגה עליונה מאד, ועל ידי כך יפרץ פרץ בכל כחות נפשו לחשוב את לבו כלב אלהים, ועל יד כך לא ישמע לדברי התורה והמורים, ויעבור גבולות המוסר, זה שורש פורה ראש ולענה ותועבה היא לה' עד שיענישנו יד ליד, רוצה לומר שלא ע"י אמצעי, ולא ינקה מעונש, כי העונש הבא על-ידי הטבע לפעמים יש רשע מאריך ברעתו כי מקוה שישוב בתשובה, לא כן הגבה לב, שאין תקוה שייטיב דרכו" (מלבי"ם), "לא מיבעי אם הגאוה נראית וניכרת לפני כל, שהיא בוודאי מגונה, אלא אפילו אם הגאוה מכוסה ואיננה נראית לבריות, גם כן מגונה היא מאד, דאף שנסתרה מהם, אבל לא נסתרה היא מעיני המקום ברוך הוא, ויודע מחשבות ליבו של האדם אם מתכוין בעשיית מצווה לשם שמיים או לשם דבר אחר שהוא רק להתגאות בעיני הבריות" (ע"פ החפץ חיים, קונטרס ליקוטי אמרים פרק יד).

הקבלות

1. הגאוה נאסרה כבר בתורה, כי היא גורמת לאדם לשכוח את ה', (דברים ח יד): "הִשָּׁמֶר לָּךְ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ... וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"; וחכמי התלמוד למדו מכאן, שכל מי שמתגאה "כאילו כפר בעיקר" (רבי יוחנן, בבלי סוטה ד:). כי מי שמתגאה, שוכח שהוא רק חלק קטן מהבריאה המופלאה של ה'.

באותה פרשה נזכרה המילה תועבה בהקשר של עבודת אלילים, (דברים ז כו): "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ, שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא"; וחכמי התלמוד למדו מכאן ש"כל אדם שיש בו גסות הרוח - כאילו עובד עבודת כוכבים" (רבי יוחנן משום רשב"י, שם); בספר ויקרא נזכרת המילה תועבה בהקשר של גילוי עריות, (ויקרא יח כז): "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ", ומכאן שכל המתגאה "כאילו בא על כל העריות" (רבי חמא בר חנינא, שם). הכל נובע מאותה נקודה - המתגאה שוכח שהוא רק חלק קטן מהבריאה, ורוצה לנכס לעצמו את הבריאה כולה.

2. מצוה נוספת האוסרת על גאוה היא מצוות המלך, (דברים יז כ): "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול; לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". "נרמז בכאן בתורה איסור הגאות, כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך, כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו, כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלהים אפילו במלך, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות, ולו לבדו התהילה, ובו יתהלל האדם" (רמב"ן שם).

3. נבואה נגד הגאוה נמצאת גם בספר ישעיהו, הנבואה מסתיימת ב(ישעיהו ב כב): "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא", וחכמי התלמוד דרשו, שכל המתגאה "כאילו בנה בָמָה" (עולא, בבלי סוטה ד:). התורה אוסרת על בניית במות כדי לעודד את כל ישראל לעלות להתאחד סביב בית המקדש; אולם אדם שיש בו גאוה אינו רוצה באחדות זאת, הוא רוצה לשים את עצמו מעל האחרים, וכך כאילו בונה במה המנתקת אותו מעבודת ה' הציבורית.

כך גם בהמשך, (ישעיהו י לג): "הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה, וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים, וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ", ומכאן: "כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה" (רבי אלעזר, בבלי סוטה ה א).

4. גם בספר ירמיהו ישנה אזהרה נגד גאוה, המונעת מאדם להאזין לדבר ה', (ירמיהו יג טו): "שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ, אַל תִּגְבָּהוּ, כִּי ה' דִּבֵּר".

5. גם בספר תהלים נאמר שה' אינו סובל גאוותנים, (תהלים קא ה): "מלושני[מְלָשְׁנִי] בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית, גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב - אֹתוֹ לֹא אוּכָל".

6. אזהרה נוספת נגד גאוה נמצאת ב(איוב כד כד): "רוֹמּוּ מְּעַט - וְאֵינֶנּוּ, וְהֻמְּכוּ - כַּכֹּל יִקָּפְצוּן; וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ" - מי שמרים את עצמו יותר מדי דומה לשיבולת שראשה בולט מעל השאר, שהיא גם מתייבשת יותר מהר, וגם בדרך-כלל הראשונה שנקטפת*. המשל מזכיר את המשך הפסוק שלנו, יד ליד לא יינקה - בסופו של דבר, תהיה יד שתקטוף אותו.