קטגוריה:עמוס ו א

<< | ספר עמוס • פרק ו' • פסוק א' | >>

נוסח המקרא

מהדורת הכתיב: הוי השאננים בציון והבטחים בהר שמרון נקבי ראשית הגוים ובאו להם בית ישראל

המהדורה המנוקדת: הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל.

המהדורה המוטעמת:

ה֚וֹי הַשַּׁאֲנַנִּ֣ים בְּצִיּ֔וֹן וְהַבֹּטְחִ֖ים בְּהַ֣ר שֹׁמְר֑וֹן נְקֻבֵי֙ רֵאשִׁ֣ית הַגּוֹיִ֔ם וּבָ֥אוּ לָהֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃

המהדורה הדקדוקית:

ה֚וֹי הַ/שַּׁאֲנַנִּ֣ים בְּ/צִיּ֔וֹן וְ/הַ/בֹּטְחִ֖ים בְּ/הַ֣ר שֹׁמְר֑וֹן נְקֻבֵי֙ רֵאשִׁ֣ית הַ/גּוֹיִ֔ם וּ/בָ֥אוּ לָ/הֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃

תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.

פרשני המקרא

מקראות גדולות

עריכה

תרגום יונתן

• לדף התרגום על כל הפרק •

וַי דְשָׁלָן שְׁלֵוָא בְּצִיוֹן וּמִתְרַחֲצִין עַל כְּרַכָּא דְשׁוֹמְרוֹן מְקַיְמִין שׁוּם בְּנֵיהוֹן כְּשׁוּם בְּנֵי עַמְמַיָא וְכָל דְמִן דְיִסְתַּמְכוּן עֲלֵיהוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"נקובי ראשית הגוים" - לכם היו קוראים גוי המשובח שבעכו"ם "ובאו להם בית ישראל" - הם בחרו במשפטיהם ובאו לכללם

מצודות

עריכה

• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •

מצודת דוד

"נקובי" - מתחלה היו נקובים בשם שהם העם המשובחים שבכל העכו"ם במשפט הנהגת דרכם עתה באו כל בית ישראל לכללם לאחוז במשפטי הנהגת דרכם

"הוי השאננים" - הוי על אלו היושבים שאנן בציון ועל אלו היושבים בטח בהר שומרון

מצודת ציון

"השאנני'" - ענין השקט ומנוחה כמו שאנן מואב (ירמיהו מח)

"נקובי" - כן יאמר על הפרשת השם כמו נקבו בשמות (במדבר א)

"ראשית" - ענין מיטב ומבחר כמו ראשי' גבורתם (בירמיהו מט)

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

"הוי השאננים בציון", כל המאמר הזה נמשך על מ"ש בפסוק ז' "לכן עתה יגלו בראש גולים", שר"ל שישראל גלו תחלה ואחריהם גלו כל האומות שכניהם עד שהם היו ראש לכל הגולים, וזה היה בין בגלות עשרת השבטים ע"י מלך אשור, שהגם שמלך אשור הגלה גם יתר האומות כמ"ש הלא ככרכמיש כלנו אם לא כארפד חמת אם לא כדמשק שומרון (ישעיה י') במואר מפה שלא הגלה את כלנה ואת חמת רבה ואת פלשתים עד שהגלה את עשרת השבטים תחלה, באופן שבעת גלו עשרת השבטים היו המדינות כלנה וחמת עדן יושבים על אדמתם. (וכן מצאנו בנ"נ שלא הגלה את האומות אדום עמון ומואב ופלשתים שכני א"י עד אחר שהגלה את יהודה עד שישראל היו תמיד ראש גולים), והנביא יתמה ע"ז מדוע היה כן, שלפי דרך הטבע היה ראוי שיכבוש ויגלה תחלה את הממלכות הקטנות והחלשות ואח"כ יכבוש את שומרון או ציון שהיו ממלכות אדירות ובצורות, וז"ש "הוי" קורא אני, הלא "השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון", ויש הבדל בין שאנן ובין בוטח, שהשאנן הוא מי שאין לו שום מלחמה ואין לו מחריד מבחוץ, והבוטח הוא הבוטח על גבורתו אף שיש לו מלחמה ואינו שאנן. והנה בני ציון לא היה להם שום מלחמה בעת ההיא כי מלך אשור לא עלה על יהודה עד שנת ארבע עשרה לחזקיה, וגלות שומרון היתה בשנת שש לחזקיה. וע"כ קראם בשם שאננים, ושומרון הגם שהיה להם מלחמה בעת ההיא היו בוטחים על גבורתם ועל שומרון שהיתה עיר בצורה, כי הלא הוכרח לצור עליה שלש שנים עד אשר כבש אותה, וא"כ אחר שבני ציון ועשרת השבטים היו גבורים ואדירים והם "נקובי ראשית הגוים", הם מפורשים ומפורסמים לשבח שהם ראשית הגוים, ר"ל המובחרים מהם במעלה וגבורה, ואיך היה זה כי "ובאו להם בית ישראל?" שבית ישראל הלכו בגולה תחלה ובאו בגלותם אל הגוים ההם, שאת מקצתם הגלה תחלה אל הגוים הסמוכים כמו שבארתי (למעלה ג' י"ב) שהגלם תחלה לדמשק, ומקצתם הלכו לגולה דרך ערי הגוים שכניהם שישבו עדיין בשלוה, או ברחו דרך שם כמבואר למעלה (א' ו' ט'), וזה הפך מדרך הרגיל שהיה ראוי שיגלה הממלכות הקטנות תחלה?:

ביאור המילות

"שאננים. בוטחים", השאנן הוא הפך שאון, שלא ישמע קול נוגש ומטריד מבחוץ, והבוטח הוא על גבורתו, כמו שהתבאר (ישעיה ל"ב ט') ושם קורא מטעם זה בנות ציון נשים שאננות, ובנות שומרון בנות בוטחות עיי"ש:

"נקובי". המפורש בשם, כמו אשר נקבו בשמות: