נפש החיים/שער ד/פרק ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ועוד זאת יתירה התוה"ק ביתרון אור ותוספות קדושה גם על כל המצות כולן ביחד. שגם אם קיים האדם כל התרי"ג מצות כולן בשלימות האמיתי כראוי. בכל פרטיהם ודקדוקיהם ובכוונה וטהרה וקדושה. אשר אז נעשה האדם כולו בכל אבריו ופרקיו וכל כחותיו מרכבה גמורה שתשרה עליהם הקדושה עליונה של המצות כולן. עכ"ז אין ערוך ודמיון כלל קדושת ואור המצות לגודל עוצם קדושת ואור התוה"ק אשר תופיע נהרה על האדם העוסק והוגה בה כראוי. כי ראשית דרכה בקדש הוא הגבה למעל' מעלה משורש הקדושה ואור העליון של המצות כולן יחד כנ"ל. וז"ש בפ' התורה ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים היינו על כל מעשי המצות כולן. וכן אמרו בירושלמי (פרק א' דפאה) שכל המצות כולן אינון שוות לדבר א' מן התורה:

וגם כי קדושת ואור המצוה אשר תשכין אורה על אותו הדבר והחפץ אשר בו וע"י תעשה מצוה. אינו שורה עליהם רק לפי שעתו בעת שהמצוה נעשית בהם. אבל אחר שנעשה בהן מצותן הקדושה והאור מתעלה ומסתלק מהם תיכף ונשאר כבראשונה. אבל התוה"ק כל מקום שתזריח ותופיע אורה וקדושתה פעם א'. קדושת עולם תהיה לו ונשאר תמיד בקדושתו. כמו ששנינו בברייתא (מגילה כו:) שתשמישי מצוה נזרקין לאחר שנעשה מצותן ותשמישי קדושה נגנזין. ולכן מנו שם תשמישי תפילין ומזוזות בכלל תשמישי קדושה. מחמת פרשיות התורה שהיו מונחים בתוכם פעם א'. ולית לך מידי בדבריהם ז"ל דלא רמיזא בקרא. ויש לכוין הכתוב כי נר מצוה ותורה אור גם ע"ז הענין הנזכר עפ"י פירושם ז"ל הנ"ל בסוטה שם מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה. ומה אור מאיר לעולם. והם ז"ל עשו ההפרש ביניהם לענין ההגנה וההצלה להאדם. ואפשר לפרשו ג"כ שירמוז הכתוב גם לענין ההפרש וההבדל בין התוה"ק והמצות המבואר בברייתא דמגילה הנ"ל:

ולא עוד אלא שגם אותה הקדושה וחיותן ואורן של המצות שמקדשים ומחיים להאדם המקיימם. הוא נלקח ונשפע רק מקדושתה ואורה של התוה"ק. כי המצוה לית לה מגרמה שום חיות וקדושה ואור כלל רק מצד קדושת אותיות התורה הכתובות בענין אותה המצוה. ויש לכוין גם זה הענין בכתוב כי נר מצוה ותורה אור. כענין הנר שאין לה בעצמה שום אור כלל רק מהאור המאיר בה. ודאי שגם העסק בתורה לבד בלי קיום המצות כלל ח"ו. גם כן אין כלום כמשרז"ל (יבמות ק"ט) כל האומר אין לו אלא תורה אף תורה אין לו.

ובפ"ב דברכות (דף יז.) מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומע"ט שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו וברבו כו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם ובשמות רבה פ"מ. כל מי שהוא יודע תורה ואינו עושה מוטב לו שלא יצא לעולם אלא נהפכה השליא על פניו. וכ"ה בויקרא רבה פל"ה. ובתנחומא פ' עקב.

ובזוהר שמות (ח"ב ה, ב) ריש ע"ב דאר"י כל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא ומסגל עובדין טבין ירית עלמא שלימא וכל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא ולא עבדין עובדין טבין לא ירית לא האי ולא האי כו'. אר"י לא תנן אלא מאן דלית ליה עובדין טבין כלל.

עד שאמרו בפ"ק דעכ"ומז (דף יז:) כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלוה. כי בלתי קיום המצות ח"ו אין דבר במה להתאחז ולהתקשר בו אור התורה לשרות עליו ולהתקיים בו. כדמיון האור בלא פתילה. אמנם עצמות האור מקבלת המצוה מאותיות התורה הכתובות בענינה וז"ש בפ' התורה גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה. ולא אמר ללומדיה או לעוסקיה אלא לעושיה ור"ל שהתורה היא הנותנת חיי עד וקדושה גם לעושי המצות הכתובות בתוכה. ולכן אמרו בתנחומא בחקתי שאף אם הוא צדיק ואינו עוסק בתורה אין בידו כלום ח"ו:

והטעם בזה ג"כ כמש"ל. שהמצות במקור שרשן קשורות ותלויות בסידור פרקי המרכבה העולמות וכחות העליונים. ומקור שרש העליון של התוה"ק היא מאד נעלה מעל כל העולמות והכחות כולם והיא המתפשטת בפנימיות כולם ומקבלים ממנה עצם חיותם ושפעת קדושתם. לכן היא הנותנת ומשפעת החיות והקדושה והאור להמצות כולן: