קטגוריה:משלי כה יב

דקויות

מה המסר המעשי בפסוק? שני פירושים:

1. העברת ביקורת עלולה לפגוע בדימוי העצמי של הזולת ולגרום לו להרגיש פגום ופסול. אך אנשים חכמים יודעים להעביר ביקורת באופן שמשיג תוצאה הפוכה - הזולת מרגיש שהביקורת מחמיאה לו ומייפה אותו; עצם העובדה שאדם חכם טרח למתוח עליו ביקורת מראה שהוא ברובו טוב, שהרי אילו היה ברובו רע, לא היה "משתלם" להשקיע ולנסות לתקן אותו. כך מלמד הפסוק שלנו:

כמו נזם וחלי (תכשיטים שונים) על האוזן, אשר בפעמים הראשונות שלובשים אותם הם דוקרים ומכאיבים אך לאחר מכן מקשטים ומייפים, כך גם מוכיח חכם על אוזן שומעת; גם המוכיח החכם יודע "לקשט" את השומע בדבריו, ולהציג את דברי התוכחה שלו באופן המחמיא לשומע ומשפר את ההערכה העצמית שלו.

כדי להשיג תוצאה זו, יש להדגיש את הצדדים החיוביים של הזולת, כך שיהיה ברור שהפגם שעליו מותחים ביקורת מתגמד לעומתם. יש להדגיש שהתוכחה לא נועדה לשנות לגמרי את אישיותו של הזולת אלא רק להוסיף לו תכשיט - נזם זהב וחלי כתם.

הביטוי נזם זהב נזכר גם ב(משלי יא כב): "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר - אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם"; שם נזם זהב הוא משל ליופי, וגם בפסוק שלנו נזם זהב הוא משל ליופי - המוכיח החכם גורם לשומע להרגיש שהוא יפה, ושאם יקבל את התוכחה הוא יהיה יפה עוד יותר.

בהזדמנות זו רציתי להגיד לקוראים: אתם מאד נחמדים!!!

2. הפסוק מלמד שצריך להוכיח רק אדם שמוכן לשמוע - רק כשהצד השני שומע, התוכחה ממלאת את תפקידה: "הנה כמו נזם זהב שיאות להשלים קשוט מי שיש לו חלי זהב עד שלא יאות זה בלא זה, כן התוכחה הישרה כשתוכיח לאזן שומעת, כי התוכחה ההיא תשלים קשוט השומע למוסר, ובזולת האזן השומעת לא יאות התוכחת ולא יועיל, כאמרו אל תוכח לץ פן ישנאך" (ע"פ רלב"ג, מצודת דוד).

לפי זה, המשל בפסוק שלנו הוא הצד השני של המשל ב(משלי יא כב): "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר - אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם": שם מדובר על נזם זהב שאינו מתאים למקום שבו הוא נמצא (אף חזיר), וכאן מדובר על נזם זהב המתאים למקומו (חלי כתם).

/tnk1/ktuv/mjly/mj-25-12.gif

הקבלות

מחמאות - האיזון הנכון

בהמשך הספר נאמר שלא כדאי להיות איש תוכחות, אדם היודע רק למתוח ביקורת, (משלי כט א): "אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה עֹרֶף, פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא"*;

מצד שני, לא כדאי גם להיות גבר מחליק, אדם הנותן רק מחמאות, (משלי כט ה): "גֶּבֶר מַחֲלִיק עַל רֵעֵהוּ רֶשֶׁת פּוֹרֵשׂ עַל פְּעָמָיו"*.

אדם היודע רק למתוח ביקורת, מקשה את העורף של השומע - גורם לשומע ללכת "דווקא" בדרך הפוכה; אבל אדם היודע רק לתת מחמאות, פורש רשת על פעמיו (רגליו) של השומע - גורם לשומע להמשיך בדרכו בחוסר-זהירות עד שייפול.

האיזון בין שני הקצוות הוא מוכיח חכם, המתואר בפסוקנו. הוא נותן מעט ביקורת, ועוטף אותה בהרבה מחמאות, וכך מצליח להשפיע לטובה על האוזן של השומע.

מוכיח חכם מאזן בין איש תוכחות לבין גבר מחליק; אוזן מאזנת בין עורף לבין פעמים.

מחמאות לפני ביקורת

המוכיח צריך לנסח את דברי-הביקורת שלו כעצות שנועדו לייפות את השומע. כמה פסוקים מביעים, לפי חלק מפירושיהם, רעיון דומה:

• (משלי כד כד): "אֹמֵר לְרָשָׁע 'צַדִּיק אָתָּה' יִקְּבֻהוּ עַמִּים, יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים; וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם, וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב"*: בדרך כלל אסור להגיד לרשע שהוא צדיק, "אבל להמוכיחים את הרשע יונעם הדבר לומר לו בתוכחותיהם: 'הלא באמת צדיק אתה, רק בדברים אחדים תשגה, לזאת הסר ממך גם את אלו'... ועל המוכיחים ההם תבא ברכת טוב, כי הטיבו לעשות, כי אם יאמרו לו בפה מלא 'רשע אתה' יעיז פניו לומר שהדין עמו, אבל בדברים כאלה ימשך לבבו אליו לשמוע בקולו" (מצודת דוד ועוד).
• (משלי ט ח): "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ"*- הלץ שונא תוכחות והחכם אוהב תוכחות, ולכן לפני שתתחיל להוכיח כדאי לך לגרום לזולת לחשוב שהוא חכם, לומר לו "אתה חכם, ואם תתקן את הפגם הקטן שנשאר לך תהיה עוד יותר חכם" (ע"פ השל"ה).
• גם ההורים, המדברים אל בנם בתחילת הספר, מדגישים שהעצות שהם נותנים לו נועדו לקשט אותו כמו תכשיטים, (משלי א ח): "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ; כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ, וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ"*.

ישנו פתגם ערבי המביע רעיון דומה: "כאשר אתה יורה את החץ של האמת, טבול נא את חודו בדבש" (ויקיציטוט).