קטגוריה:משלי ט י

דקויות

גם אם למדת הרבה, ויש לך הרבה תארים, אל נא תחשוב/י שאת/ה חכם/ה - החכמה האמיתית מתחילה מעבר לעולם הזה.

תחילת חכמה יראת ה' = אדם מתחיל להיחשב לחכם, רק כשיש לו יראת ה'; רק כשהוא רואה ומרגיש את נוכחות ה'.

ודעת קדושים בינה = אדם מתחיל להיחשב לנבון, רק כשיש לו דעת קדושים; רק כשהוא מודע לעניינים הקדושים, שמעבר לעולם הזה.

אדם שאין לו יראת ה' יכול לדעת הרבה דברים, אבל הידע שלו אינו מתחבר אל השורש והיסוד של המציאות כולה, ולכן הוא עדיין אינו נחשב חכם - כי תחילת חכמה יראת ה'; אדם שאין לו דעת קדושים יכול להבין הרבה דברים, אבל התובנות שלו נשארות בגבולות הטבע ואינן מגיעות אל העקרונות והערכים שמעל הטבע, ולכן הוא עדיין אינו נחשב נבון - כי דעת קדושים תחילת בינה.

מה זה תחילת חכמה יראת ה'?

1. המילה תחילה מתייחסת לערך העקרוני של יראת ה' - החכמה האמיתית מתחילה ביראת ה'; בלי יראת ה', אין ערך אמיתי לחכמה: "אם אינו מכיר את מי שאמר והיה העולם, אינו מכיר את מי שברא יצר והאציל את כל החכמה, מה שווה כל חכמתו?... אם את אלהיך תכליתך בעולם אינך מכיר - לא התחלת כלל; תחילת חכמה - יראת ה'!!" (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, י"ח אלול ה'תשס"ט).

2. המילה תחילה מגדירה את האופן המעשי שבו יש ללמוד - יש להתחיל את לימוד החכמה בעניינים הקשורים ליראת ה'. כך נהגו רבים מחכמי ישראל במשך הדורות, למשל:

- הרמב"ם פתח את ספרו "היד החזקה" במילים: "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו" (הלכות יסודי התורה א א), ובהמשך הסביר על מצוות יראת ה' ואהבת ה' והדרך לקיים אותן (שם, פרק ב).

- הרמח"ל פתח את ספרו "מסילת ישרים" במילים: "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא" (פרק א).

3. יראת ה' היא תנאי מקדים, שיש להשיג עוד לפני שמתחילים ללמוד. פירוש זה לכאורה מנוגד לפסוק אחר בספר משלי, בו נאמר שכדי להגיע ליראת ה' דרושה תבונה והעמקה, (משלי ב ה): "אִם לַבִּינָה תִקְרָא... אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא"*. להסברים שונים על פרדוקס זה ראו פירושנו על משלי א7.

מהי דעת קדושים?

1. ידיעה על עניינים קדושים, עניינים שמעל הטבע, מֶטָא-פיסיים.

2. דעת = הכרות קרובה המביאה לאהבה; קדושים = כינוי לה', שהוא "אלהים קדושים" (יהושע כד19); דעת קדושים = אהבת ה'. לפי זה, הפסוק מדבר על שני הרגשות העיקריים המקשרים בין האדם לבין ה' - יראה ואהבה: תחילת חכמה - יראת ה', ותחילת בינה - אהבת ה' (ראו מצודות ומלבי"ם, וראו גם ב"הקבלות").

מה משמעות הפסוק בהקשרו?

1. הפסוק נמצא בסוף קטע המתאר את החכמה, השולחת את נערותיה להביא נערי-רחוב ללמוד בבית הספר שבנתה. הפסוק שלנו הוא השיעור הראשון שמקבלים הנערים שהגיעו לבית הספר, וכך החכמה עצמה מקיימת את הפסוק, שהרי היא מתחילה את לימוד החכמה בהדגשת ערכה של יראת ה'. להרחבה ראו פירוש על פסוק 7 ומבנה הפרק כולו.

2. הפסוק בא להסביר מדוע החכמה שולחת את נערותיה ואינה באה בעצמה: הנערות הן משל לתנאים המקדימים ללימוד חכמה, שהם יראת ה' ודעת קדושים (מלבי"ם).

3. הפסוק מסביר מדוע החכמה אינה מנסה לחנך את הלצים והרשעים (שנזכרו בפסוקים הקודמים): תנאי מקדים ללימוד חכמה הוא יראת ה', ומכיוון שללצים ולרשעים אין יראת ה', אין הם יכולים ללמוד חכמה, וכל ניסיון ללמד אותם רק גורם נזק (דעת מקרא).

הקבלות

ישנו קטע נוסף שבו חכמה מקבילה אל יראת ה', ובינה מקבילה אל דעת ה':

• (משלי ג ה): "בְּטַח אֶל ה' בְּכָל לִבֶּךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן; בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ"*;
• (משלי ג ז): "אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ, יְרָא אֶת ה' וְסוּר מֵרָע; רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ"*.

הפסוק שלנו בפרק ט עוסק בדרישות המקדימות להשגת חכמה ובינה; הקטע בפרק ג במידת הענוה שיש להחזיק בה אחרי שהשגנו חכמה ובינה.

שני חלקי הקטע אומרים לאדם שלא יסמוך על כשרונותיו, ולא יחשוב שהוא כבר מספיק נבון וחכם ואין לו יותר צורך בדרישות המקדימות:

• החלק הראשון אומר: אל תחשוב שיש לך מספיק בינה כך שאתה כבר לא צריך "דעת ה'", אלא "בכל דרכיך דעהו";
• החלק השני אומר: אל תחשוב שיש לך מספיק חכמה כך שאתה כבר לא צריך "יראת ה'", אלא "ירא את ה' וסור מרע".

---

מדוע חכמה מקבילה דווקא אל יראת ה', ובינה מקבילה דווקא אל דעת ה'? - אפשר להסביר את הקשר לפי הפירוש המקובל להבדל שבין חכמה לבינה:

• "חכמה" היא הכשרון לקלוט מידע מבחוץ, במסורת או בנבואה. כדי לקלוט היטב ולא לטעות, דרושה יראה מפני ה', מקור החכמה.
• "בינה" היא הכשרון להסיק מסקנות מתוך המידע. כאן יראה לבדה לא תעזור, כי האדם מסיק מסקנות בתוך עצמו ושם אין לו ממי לירוא, ולכן דרושה גם דעת ה'. מהי דעת ה'? - הפסוק "בכל דרכיך דעהו" הוא המקור שמביאים חז"ל לדבריהם "כל מעשיך יהיו לשם שמיים" (ראו רמב"ם, יד חזקה, דעות ג יב); דעת ה' מציינת קשר קרוב ואוהב, כמו ב(שמות לג יז): "כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם", (תהלים צא יד): "כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי"*

לסיכום: כדי להשתמש נכון בחכמה - דרושה יראת ה', וכדי להשתמש נכון בבינה - דרושה אהבת ה', שהיא דעת ה', עשיית כל המעשים לשם ה'.