קטגוריה:ויקרא ז יב
נוסח המקרא
אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן וסלת מרבכת חלת בלולת בשמן
אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.
אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶ֒נּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב ׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן׃
אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶ/נּוּ֒ וְ/הִקְרִ֣יב׀ עַל־זֶ֣בַח הַ/תּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּ/שֶּׁ֔מֶן וּ/רְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּ/שָּׁ֑מֶן וְ/סֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּ/שָּֽׁמֶן׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אִם עַל תּוֹדְתָא יְקָרְבִנֵּיהּ וִיקָרֵיב עַל נִכְסַת תּוֹדְתָא גְּרִיצָן פַּטִּירָן דְּפִילָן בִּמְשַׁח וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִּירִין דִּמְשִׁיחִין בִּמְשַׁח וְסֹלֶת רְבִיכָא גְּרִיצָן דְּפִילָן בִּמְשַׁח׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אִין עַל תּוֹדָתָא יְקַרְבִינֵיהּ וְיִקְרַב עַל נִכְסַת תּוֹדָתָא גְרִיצִין פַּטִירַן פְּתִיכַן בִּמְשַׁח זֵיתָא וְעַרוּכִין פְּטִירִין מְשִׁיחִין בִּמְשַׁח זֵיתָא וְקִמְחָא מְטַגְנָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא: |
רש"י
"והקריב על זבח התודה" - ד' מיני לחם חלות ורקיקין ורבוכה ג' מיני מצה וכתיב על חלת לחם חמץ וגו' וכל מין ומין י' חלות כך מפורש במנחות דף ע"ז ושיעורן ה' סאין ירושלמיות שהן ו' מדבריות כ' עשרון
"מרבכת" - לחם חלוט ברותחין כל צרכו
מפרשי רש"י
[ו] וכל מין ומין עשר חלות. בפרק התודה (מנחות דף עז:), נאמר כאן (פסוק יד) "תרומה", ונאמר בתרומת מעשר (במדבר י"ח, כ"ו) "תרומה", מה להלן אחד מעשר, אף כאן אחד מעשר. ואין לומר דיעשה אותן חצי תרומה, ד"אחד" כתיב - "מכל קרבן אחד" (פסוק יד), שלם ולא פרוס:
[ז] ושעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות עשרים עשרון. פירוש, דלכל לחם של חמץ היה עשרון אחד; עשר לחם חמץ היה, והיה בכל לחם של חמץ עשרון אחד, סך הכל עשרה עשרונים לחמץ (מנחות דף עז.). ולמצה עשרה עשרונים, והיו נעשים ג' מצות מעשרון, והיה ג' עשרונים ושליש - לחלות, וג' עשרונים ושליש - לרקיקין, וג' עשרונים ושליש - לרבוכה. עשרה עשרונים לג' מינים, דכתיב (פסוק יג) "על חלות לחם חמץ", דהיה במין של חמץ כמו ג' מינים של מצה, ובכל חלה של חמץ עשרון אחד. ובפרק התודה (מנחות דף עז:) יליף ליה, דכתיב (פסוק יג) "על חלות לחם חמץ", וגמרינן "לחם" "לחם" משתי לחם (להלן כג, יז), דהיה בכל אחד עשרון אחד, והכי נמי חלה של חמץ עשרון אחד, והכל היה עשרה עשרונים, ויליף דהחמץ היה כמו שלשה מינים של מצה, כדלעיל. והתם (מנחות דף עז:) פריך ולילף מלחם הפנים (להלן כד, ז), דהיה בכל לחם שני עשרונים, ולפיכך יליף ליה התם מדכתיב (ר' להלן כג, טז-יז) "והקרבתם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם ממושבותיכם תביאו", והאי "תביאו" למה לי, אלא ללמוד דכל הבאה שהוא ללחם חמץ עם זבח - יהא בזה עשרון ללחם. ומקשה, ואימא כל הבאה ללחם חמץ עם זבח - שני עשרונים הכל יחד, כמו כאן דהוי שני עשרונים, לפיכך יליף לה דכתיב גבי שתי הלחם של עצרת (להלן כג, טז) "סולת תהיינה" בב' יודין, י' יתירה (ו) ללמד דלחם עשרה עשרונים, ולשתי הלחם לא אתיא דהא שני עשרונים כתיב (להלן כג, יז), ועל כרחך קאי קרא א"תביאו", שהוא מיותר כדלעיל, אלא לרבות הבאה אחרת, דלחמי תודה שהוא גם כן חמץ עם הזבח יהא כל לחם ולחם עשרון אחד, ולא תאמר דכל החמץ הבא עם הזבח יהא שני עשרונים ותו לא, כמו כאן שהוא שני עשרונים לבד, לכך כתב יו"ד יתירה ב"תהיינה" ללמוד דיהיה עשרה עשרונים, ולא שתים:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה – אַרְבָּעָה מִינֵי לֶחֶם: חַלּוֹת, וּרְקִיקִין, וּרְבוּכָה – שְׁלֹשָׁה מִינֵי מַצָּה, וּכְתִיב: "עַל חַלֹת לֶחֶם חָמֵץ וְגוֹמֵר" (להלן פסוק יג). וְכָל מִין וָמִין עֶשֶׂר חַלּוֹת, כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּמְנָחוֹת (דף ע"ז ע"א), וְשִׁיעוּרָן חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן (שם ע"ו ע"ב).
מֻרְבֶּכֶת – לֶחֶם חָלוּט בְּרוֹתְחִין כָּל צָרְכּוֹ.
רשב"ם
רמב"ן
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יא (עריכה)
[א] מהו 'תודה יקריב'? מנין אתה אומר המפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ולא הספיק להקריב עד שנמצאה הראשונה והרי שתיהן עומדות -- מנין שיביא איזו מהן שירצה ויביא עמה לחם, שְנִיה יביא בלא לחם? תלמוד לומר 'תודה יקריב'.
יכול יהיו שתיהן טעונות לחם? תלמוד לומר "יקריבנו"-- אחת טעונה לחם ואין שתיהם טעונות לחם.
[ב] ומנין לרבות את הולדות ואת התמורות? תלמוד לומר "אם על תודה..".
יכול יהיו כולם טעונים לחם? תלמוד לומר "התודה"-- תודה טעונה לחם ואין ולדה טעונה לחם; ולא חלופה ולא תמורתה טעונה לחם.
[ג] "והקריב על זבח"-- לחייב על כל זבח וזבח.
- והלא דין הוא! ומה אם במקום שמעט בלחם - ריבה בכבשים, כאן שריבה בלחם -- אינו דין שירבה בכבשים?!
- תלמוד לומר "והקריב על זבח"-- לחייב על כל זבח וזבח.
[ד] "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן". מה תלמוד לומר "בשמן..בשמן.." שני פעמים?
- • אמר רבי עקיבא אילו נאמר "בשמן" אחד הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג. כשהוא אומר "בשמן" - ריבה, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. [ה] מעטו לחצי לוג.
- יכול ישליש החצי לוג לשלשה מינים - לחלות ולרקיקים ולרבוכה? תלמוד לומר "וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" - ריבה, ואין ריבה אחר מיעוט אלא לרבות.
- [ו] כיצד הוא עושה? נותן רביעית לרבוכה ורביעית לשני מינים - מחצה לחלות ומחצה לרקיקים.
- ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: מושח את הרקיקים כמין כ"י ומחזר את השאר לחלות.
- אמר לו ר' אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא: אפילו אתה אומר כל היום כולו ’בשמן למעט בשמן לרבות’ -- איני שומע לך! אלא חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, וי"א יום שבין נדה לנדה -- הלכה למשה מסיני.
[ז] 'סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת'-- למדנו לרבוכה שהיא סולת; מנין לכולם שיהיו סולת?
- תלמוד לומר "וסלת...חלות" -- מה חלות האמורות ברבוכה - סולת, אף חלות האמורות בכולן - סולת.
- [ח] והלא רקיקים לא נאמר בהם 'חלות' ומנין שיהיו סולת? תלמוד לומר "מצות..מצות.." -- מה 'מצות' האמורות בחלות - סולת, אף 'מצות' האמורות ברקיקים - סולת.
- [ט] אם נפשך לומר: 'סולת מורבכת' -- הרי הוא כמוסיף על רבוכה. מה רבוכה - סולת, אף כולם - סולת.
- פרשנות מודרנית:
"אם על תודה יקריבנו" – התודה מקרבת השלום
בפרשתנו – צו – מובאת תורת זבח השלמים: שלמי תודה ושלמי נדבה. חז"ל פרשו שלמים = שלום, ש"כל המביא שלמים מביא שלום לעולם". ומדוע? זבח השלמים היה סעודה משותפת למזבח, לכוהנים ולבעלים, ונמצא משכין שלום בין המקריב-ה'-הכהן [ספרא]. ולדעת המדרש תנחומא: "גדולים השלמים שהם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים".
רש"י בעקבות הגמרא [ברכות נ"ד, ע"ב] מביא את ארבעת סוגי האנשים שצריכים להודות ולהקריב זבח תודה: יורדי הים, הולכי המדבריות, חבושי בית האסורים, וחולים שנתרפאו. ומדוע נקטה הגמרא לשון צריכים ולא חייבים? משום שכל אחד מאלה צריך להרגיש בעצמו – מתוך פנימיותו – להודות לה' על החסד שנעשה עמו. האמנם רק במקרים אלו צריך האדם להודות? לדעת הרמב"ן [כמובא אצל נ.לייבוביץ'] האדם צריך להודות על כל דבר שקורה לו: על דברים יוצאי דופן וגם על אותם דברים יומיומיים שנראים לנו טבעיים ושגרתיים כמו הקימה בבריאות טובה בכל בוקר, ואכן תקנו חז"ל בברכת מודים את הנוסח: "על נסיך שבכל יום עמנו". חז"ל דרשו מדוע נאמר 'זובח תודה יכבדנני' בשני נו"ן? – כבוד אחר כבוד [מדרש רבה]. בעל ה"כתב סופר" [י.לקח טוב] מביא הסבר מעניין לדברי המדרש הנ"ל: 'כבוד אחד כבוד': על האדם להודות לא רק על ההיחלצות מצרה שאליה הוא נקלע, אלא גם על היותו בצרה. אדם חייב להודות לה' כפליים: על הרעה ועל הטובה, שכן 'כל דעביד רחמנא לטב עביד', וגם הרעה לכאורה שמביא ה' על האדם - לטובה היא.
ברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה כוללת 2 סוגי הודאות: "מודים אנו לך ש...", ומודים אנו לך "על חיינו המסורים...". האדם שמודה בדבר מסוים מודה במציאות עובדתית מסוימת, אולם האדם שמודה על דבר מסוים מביע הכרת תודה, לפיכך נאמר בפרשתנו "אם על תודה יקריבנו", לאמר לך שהקרבן הוא הודיה ולא הודאה. [וכן: בברכות חנוכה ופורים אנו פותחים ב"על הניסים.."].
מהו הקשר בין הכרת התודה להשכנת השלום הנרמזת במלה שלמים? כשאדם מביע תודה לחברו על דבר מסוים, אמירת התודה משכינה שלום בין מביע התודה למקבל התודה ומקרבת ביניהם, כשם שזבח השלמים "עושה שלום לכל" [מדרש תנחומא]. ויש שפרשו 'שלמים' מלשון 'שלם'=שלמות, ולפי פרוש זה המקריב את קרבן התודה מציין בכך שהוא נמצא במצב של שלמות או שהוא מבקש להביע בכך את רצונו שה' יקיים אותו שלם.
אף בתפילת שמונה עשרה מצאו חז"ל להסמיך את ברכת "מודים אנו לך.." וברכת "הטוב שמך ולך נאה להודות" לברכת "שים שלום" הבאה מייד אחריהן וחותמת את התפילה, ללמדך: שהכרת התודה סופה מביאה שלום. ולי נראה לאמר שכאשר אדם מביע תודה לחברו הוא לא רק משכין שלום עם חברו, אלא הוא גם משכין שלום עם עצמו, והופך להיות שלם יותר במובן השלמות העצמית שלו. יכולת האדם להודות לחברו על טובה שגמל לו – ומקל וחומר לה' – גורמת לשלמות גדולה יותר של האני-עצמי שלו.
מכאן שלהבעת תודה [הודיה] חשיבות עצומה הן למביע אותה והן למקבלה, והמדרש מצא לקשור בין זבח השלמים עליו נמנה גם קרבן התודה לחשיבותו וכוחו של השלום, ואולי בכך נמצא הסבר נוסף מדוע לדעת חז"ל "לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן התודה אינו בטל" [מדרש רבה].
מקורות
מאת עוה"ד יואב מיליס
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "ויקרא ז יב"
קטגוריה זו מכילה את 29 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 29 דפים.