קטגוריה:דניאל ה ט

אֲזַי הַמֶּלֶךְ בֵּלְשַׁאצַּר מְאֹד נִבְהַל

המלך עשה משתה מפואר לשריו ונשותיו. הם שתו בכוסות זהב שנלקחו מהיכל בירושלים, וברכו את אלוהיהם.
יד הופיעה וכתבה על הקיר.
המלך נבהל וקרא לחכמים שיקראו את הכתוב.
החכמים לא היו מסוגלים.

המלך היה יכול להגיד: 'מה איכפת לו, שמי שכתב שיבוא ויסביר, אחרת, זה לא מעניין אותי.'
אולם המלך חשב שזה דבר חשוב. שכוח עליון מדבר איתו והוא חייב לשמוע, ואולי להגיב בהתאם.

סביר שהמלך ידע אודות יונה בנינווה, וידע שהעיר ניצלה בזכות מלך אשור שקם "מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו; וַיְכַס שַׂק, וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר" (יונה ג ו), ורוע הגזרה עברה. ייתכן שהמלך רצה לדעת מה עליו לעשות כדי למנוע אסון לממלכתו.

המלך התפלא שמכל החכמים, שהובאו מרחבי הממלכה, אין אחד שיכול לקרוא את הכתוב, לתרגם ולפרש.

וְשָׂרָיו נְבוֹכִים

"מִשְׁתַּבְּשִׁין" (ארמית) 'משובשים' - שיש בהם קלקול, תקלה או הפרעה (מילוג)

לא נאמר שהחכמים היו נבוכים. החכמים הסתכלו, לא ידוע לקרוא ושתקו.

מה היה על השרים להיות נבוכים ומשובשים?

סביר שהשרים הגיבו לפי פני המלך. הוא דרש עצה והדרכה מהם, והם לא ידעו מה להגיד, או פחדו לפתוח את הפה.
המלך היה יכול להתחיל לשאול מהזוטר לבכיר, מה יש לו להציע, כפי שעשה אחושורוש, שדרש משריו לענות, והזותר ענה ראשון (ביאור:אסתר א טז).

אולם כאשר השרים לא עזרו למלך, המלכה בעוז התערבה ואמרה: "יֵשׁ אִישׁ בְּמַלְכוּתֶךָ ..." (ביאור:דניאל ה יא).