קטגוריה:דברים לג ג
נוסח המקרא
אף חבב עמים כל קדשיו בידך והם תכו לרגלך ישא מדברתיך
אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ.
אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כׇּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ׃
אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖י/ו בְּ/יָדֶ֑/ךָ וְ/הֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְ/רַגְלֶ֔/ךָ יִשָּׂ֖א מִ/דַּבְּרֹתֶֽי/ךָ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אַף חַבֵּיבִנּוּן לְשִׁבְטַיָּא כָּל קַדִּישׁוֹהִי בֵית יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָא אַפֵּיק מִמִּצְרָיִם וְאִנּוּן מִדַּבְּרִין תְּחוֹת עֲנָנָךְ נָטְלִין עַל מֵימְרָךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אוּף כָּל מַה דְאוֹדָאָה לְעַמְמַיָא מְטוֹל לִמְחַבְבָא עַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל כֻּלְהוֹן קָרָא לְהוֹן קַדִישִׁין לְמֵקוּם בַּאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּיהּ וְכַד הִנוּן נַטְרִין מִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא מְדַבְּרִין לְרֶגֶל עֲנָנֵי יְקָרָךְ נַיְיחִין וְשַׁרְיַין כְּמִין פִּסָא דְבַר: |
| ירושלמי (קטעים): | הֲלָא כָּל גְלֵי וִידַע קֳדָמוֹי דְלַאו בְּנוֹי דְעֵשָו וּבְנוֹי דְיִשְׁמָעֵאל מְקַבְּלִין אוֹרַיְיתָא אֶלָא כָּל כְּדֵין לִמְחַבְבֵיהּ עַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל כְּוַות רִיבְוָון דְמַלְאָכִין קַדִישִׁין דְאַף עַל גַב דְמַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן יְסוּרִין סַגְיָין לָא נַיְיחִין וְלָא שַׁדְכִין מִן אוּלְפַן אוֹרַיְיתָא וְהָא אִנוּן מַדְבְּרִין וְאַתְיָין לְרֶגֶל עֲנָנוֹי וְנַטְלִין וְשַׁרְיָין עַל פּוּם דְבִירוֹי: |
רש"י
"כל קדשיו בידך" - נפשות הצדיקים גנוזות אתו כענין שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך
"והם תכו לרגלך" - והם ראוים לכך שהרי תוכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגליך בסיני תוכו לשון פעלו התווכו לתוך מרגלותיך
"ישא מדברותיך" - נשאו עליהם עול תורתך
"מדברותיך" - המ"ם בו קרוב ליסוד כמו וישמע את הקול מדבר אליו ואשמע קול מדבר אלי כמו מתדבר אלי אף זה מדברותיך מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם טישפו' פלידור"ש בלע"ז (זיך בעשפרעכען זיך אויפריידען) ואונקלוס תרגם שהיו נוסעים על פי דבריך והמ"ם בו שימוש משמשת לשון מן ד"א אף חובב עמים אף בשעת חיבתן של האומות שהראית להם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם
"כל קדושיו בידך" - כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך ואתה שומרם
"והם תכו לרגלך" - והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך
"ישא מדברותיך" - מקבלין גזירותיך ודתותיך בשמחה ואלה דבריהםרש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ – נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים גְּנוּזוֹת אִתּוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמ"א כה,כט; ספרי שדמ).
וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ – וְהֵם רְאוּיִים לְכָךְ, שֶׁהֲרֵי תֻּכּוּ עַצְמָן לְתוֹךְ תַּחְתִּית הָהָר לְרַגְלֶיךָ בְּסִינַי. "תֻּכּוּ" לְשׁוֹן פֻּעֲלוּ, הֻתֻּכּוּ לְתוֹךְ מַרְגְּלוֹתֶיךָ.
יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ – נָשְׂאו עֲלֵיהֶם עוֹל תּוֹרָתֶךָ (ספרי שם).
מִדַּבְּרֹתֶיךָ – הַמֵּ"ם בּוֹ קָרוֹב לִיסוֹד, כְּמוֹ: "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז,פט), "וָאֶשְׁמַע אֵת מִדַּבֵּר אֵלָי" (יחזקאל ב,ב), כְּמוֹ 'מִתְדַּבֵּר אֵלָי'. אַף זֶה, מִדַּבְּרֹתֶיךָ, מַה שֶּׁהָיִיתָ מִדַּבֵּר לְהַשְׁמִיעֵנִי לֵאמֹר לָהֶם, טי"ש פורפרלידורי"ש [tes porparledures = דיבוריך (עם עצמך)[2]] בְּלַעַז. וְאוֹנְקְלוֹס תִּרְגֵּם, שֶׁהָיוּ נוֹסְעִים עַל פִּי דְּבָרֶיךָ, וְהַמֵּ"ם בּוֹ שִׁמּוּשׁ, מְשַׁמֶּשֶׁת לְשׁוֹן 'מִן'. דָּבָר אַחֵר: אַף חוֹבֵב עַמִּים – אַף בִּשְׁעַת חִבָּתָן שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁהֶרְאֵיתָ לָאֻמּוֹת פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת וּמָסַרְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּיָדָם, כָּל קְדוֹשָׁיו בְּיָדֶךָ, כָּל צַדִּיקֵיהֶם וְטוֹבֵיהֶם דָּבְקוּ בְּךָ וְלֹא מָשׁוּ מֵאַחֲרֶיךָ וְאַתָּה שׁוֹמְרֵם (ספרי שם).
וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ – וְהֵם מִתְמַצְּעִים וּמִתְכַּנְּסִים לְתַחַת צִלְּךָ.
יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ – מְקַבְּלִין גְּזֵרוֹתֶיךָ וְדָתוֹתֶיךָ בְּשִׂמְחָה (שם). וְאֵלֶּה דִּבְרֵיהֶם:–
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ואפשר לפרש אף בשעה שקראם העם שהוא לשון גנאי כענין שכתוב (במדבר כה) ויחל העם, (שם כא) וידבר העם, (שמות לב) ויקהל העם, (שם) וירא משה את העם, הרי הוא מחבבן. או יאמר אף חובב אף בשעת האף הרי הוא מחבבן ולא תזוז אהבתו מהם, למה לפי שהם עמים שלו, כל קדושיו בידך, כל המקודשים שבישראל והם בני לוי שמסרו את עצמם למיתה בידך, וזה היה בעון העגל שבאו כל קרוביהם ועשו רצונך.
והם תכו. הם הולכים ונמשכים אל מקום הארון ששם הדום רגליך. ומלת תכו כמו הכו, כי התי"ו במקום ה"א, בלשון (הושע יא) תרגלתי לאפרים, שהוא כמו הרגלתי, וכן (תהלים קלב) אם אתן שנת לעיני, וכן בקהלת (ח) עושה רע מאת, שהתוי"ן במקום ההי"ן, וכן מצינו ה"א במקום תי"ו ישימו קטורה, שהוא כמו קטורת. וזה לפי דעתי מסוד הלשון, כי הה"א סימן לנקבה, כגון אמרה שמרה קראה, וכן לכל הפעלים, ולכך הטילוה באחרונה, ויש בזה רמז לה"א אחרונה שבשם, והתי"ו גם כן סימן לנקבה למדבר בנסתר, ולכך שתי אותיות אלו משפט אחד להן לפי ששתיהן מורות על נקבה, וכבר ידעת כי התי"ו אחרונה לכל האותיות.
ישא מדברותיך. שהיו נושאי הארון. או יאמר ישא כל אחד ואחד מדברותיך לישראל, ועל שם שהיו מורי התורה וכענין שכתוב בשבט לוי יורו משפטיך ליעקב.
וע"ד הקבלה תכו לרגלך מלשון הכאה, כי הם מוכים בסבת קדושת השכינה שהיא הדום רגליך שהיא דבק בארון, וזה ירמוז למה שהיה הארון מכלה בהם, כמו שהזכירו רז"ל, כי לכך היה שבט לוי מעטים לא עלו רבבותיהם אלא פחות שבכל השבטים. ואמר ישא מדברותיך, כי הוא הכלי הנושא הדברות וממנו שמענו התורה, כענין שאמר הכתוב (דברים ה) מתוך האש, וזה מבואר.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" והם תכו" נשברו כמו איש תככים התפללו ברוח נשברה:
" לרגלך" להדום רגליך בסיני:דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
והאופן השלישי מהפירוש הוא לדעת הרלב"ג, וענינו שזכר משה הקשר אשר לעם ישראל עם הקב"ה שבעבורו ראוי שיבורכו, והוא במה שבא והשפיע עליהם בסיני וגם כאשר עברו בהר שעיר ובהר פארן שעברו שם ישראל תמיד באותם המקומות זרחה להם שמש צדקה ומרפא ממני יתברך, והיתה הסבה בקשר ההוא לפי שאתא מרבבות קדש. ומ"ם מרבבות אינה מ"ם הזמן כמו מ"ם מסיני משעיר ומפארן אבל היא מ"ם הסבה, כמו (איכה ד׳:י״ג) מחטאת נביאיה יאמר שבא השם יתברך והופיע והזריח עליהם שפע נבואתו משעיר ומפארן לפי שהאומה היו רבבות אלפי ישראל, והיו כלם קדושים לאלהיהם וטהורים בקבול התורה, ומפני קדושתם זכו לראות האש באותו המעמד שמתוך האש קבלו את התורה, וזהו מימינו אש דת למו. ואמרו אף חובב עמים ענינו אף כשנטמנו ונסתרו העמים שהם ישראל כאמרם ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות הנה עם היותם נטמנים ובורחים משמיעת הקול הנה כל קדושיו שהם המיוחדים והחכמים שבישראל לא ברחו ממך כי הם תמיד נשארו בידיך לשמוע דבריך וגם הם אשר ברחו ונטמנו תוכו לרגליך כאמרם דבר אתה עמנו ונשמעה, וזהו ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה, רוצה לומר השליכו עצמם לרגליך באומר' שישמעו מדברותיך מפי משה ושתהיה תורתו מורשה לכל קהלם ולזרעם מעתה ועד עולם. ופירוש ויהי בישרון מלך על שאול שנמלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, וגם זה הפירוש מחוור הוא:
והאופן הד' מהפירו', ראיתי מדברי אנשים מחכמי הדור והוא שמשה רבינו זכר שברכותיו יהיו שלמות מד' בחינות:
האחת מצד הברכה בעצמותה שהיא מיוחדת ושלמה ממנו ועל זה אמר וזאת הברכה, כי מלת וזאת תאמר על שבח הדבר ושלמותו, והלשון הזה בא בדברי משה הרבה כי הוא אמר וזאת התורה אשר שם משה וכן אמר וזאת המצוה החקים והמשפטים וכן אמר באותו לשון וזאת הברכה להגיד כי הברכה הזאת תמשך מזאת התורה ומזאת המצוה:
והיתה שלמה הברכה הזאת מבחינה אחרת, והוא מצד המברך שהוא משה איש האלהים, רוצה לומר שהיה בטבעו איש, והיה גם כן אלהים, לפי שהיה נפרד מהכחות הגשמיו' ומתדבק עם הנבדלים, ולכן היה איש ואלהים, רוצה לומ' שכל נבדל יחד, וכבר נקראו אליהו ואלישע ואלקנה וזולתם איש האלהים אבל לא מזה הצד כי בהם נאמר כן להיותם נביאים והיה השם יתברך מדבר עמהם ובמשה נאמר מהבחינה אשר זכרתי:
והבחינה השלישית היא, מצד המתברך שהיה ישראל, כי היו מעולים ונכבדים מצד שרשם יעקב אביהם כי הוא יתברך בחר באברהם מכל פרטי העולם לשלמותו וכמו שאמר (נחמי' ט') אתה הוא ה' אלהים וגו' והוצאתו מאור כשדים, ואח"כ צרף ועזב את ישמעאל ובני קטורה, ובחר ביצחק ומיצחק בחר ביעקב כמו שאמר (מלאכי א׳:ב׳) ואוהב את יעקב, הנה אם כן יעקב הוא הזהב הצרוף מזוקק שבעתים וכמו שאמר (ירמיהו ב׳:כ״א) ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת:
והבחינה הרביעית מצד הזמן והוא אמרו לפני מותו שהשלמים בעת הפרד נפשם מגופם אז יגיעו למעלה יותר עליונה, וכמו שאמר (פ' כי תשא) כי לא יראני האדם וחי בחייהם אינם רואים במיתתן רואים, ואחרי שזכר הארבע בחינות אשר מצדן תהיה ברכתו יותר שלמה ומתקיימת זכר אותה בכלל לכל ישראל, אחרי כן יפרט אותה לכל שבט ושבט, כי הנה באמרו ה' מסיני בא הוא ברכת ישראל לפי שקבלו את התורה מסיני בהיות ששאר האומות שעיר ופארן לא קבלוה כדברי חז"ל בע"א פרק קמא (דף ב') ואתא ובא להם תורה מהעליונים רבבות קדש שהיא היתה אלהית מטבעם, וגם קבלוה מימין השם, להורות שהם מעשה ידיו, וקראם אש דת לפי שמשרתיו אש לוהט, הנה בעבור זה יתברכו מהשם יתברך באהבה רבה שיאהוב אותם והוא אמרו אף חובב עמים, כלומר כמו שנתן להם את התורה כן יהי רצון מלפניו שיחבבם ויאהבם תמיד ואז החבה תהיה לכל עם ישראל ומלבד זה כל קדושיו של ישראל יהיו בידי השם ית' ונסתרים תחת כנפיו וישגיח בהם בפרט כי הוא המכוון באמרו בידיך, ויברכם עוד באמרו והם תכו לרגליך, רוצה לומר שלא תשכח התורה מפיהם ומפי זרעם עם כל צרות הגלות והגזרות כי אף על פי שיוכו במכות ובצרות בעבורן לרגליך, תמיד ישא מדברותיך, ויאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כי טוב לנו למות משנעזוב תורת משה, וזה כי משה שנתן לנו את התורה היה בישרון מלך כשנתן אותה והיו השבטים כלם מקובצים כאחד כאשר קבלוה והוא אמרו בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, וגם זה פירוש יפה ומתישב היא:
ואני הנני מחדש בזה פירוש אחר חמישי, וענינו שמשה אדוננו רצה לבאר ראשונה הסבות אשר הניעוהו לברך עתה את ישראל וזכר שהיו שתי סבות עצמיות:
האחת הוא לפי שראה שיעוד העונשים הנה הוא מועיל מצד ומזיק מצד אם מועיל לפי שיצר לב האנשים רע מנעוריו. ומצד טבעו הוא נמשך אחר החטא כמו שיראה מענין אדם הראשון שביום שנברא חטא בעבור תאותיו ומענין קין בנו שבעבור קנאתו מעצמו ובשרו אחיו בן אביו ואמו קם עליו ויהרגהו. ולהיות טבע האדם משחת תמיד, ואיש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא הוצרכו מניחי הדתות ליעד בעונשים להפחיד בני אדם גם בני איש שלא יחטאו, ושמי שיחטא יענש בדין ובצדק, ואמנם הזק יעודי העונשים לפי שהאנשים אחרי אשר ידעו ענשם המעותד לבא עליהם יוסיפו לחטוא ירעו וישחיתו יותר ויתיאשו מהטוב עד שלזה צותה תורה שכאשר יבאו למלחמה על עיר להלחם עליה יקראו אליה לשלום, וכאשר יצורו עליה אם לא תשלים יקיפוה מכל הצדדין ויניחו צד בלתי מוקף, וזה לתועלת הצרים כדי שאנשי העיר לא יתיאשו ובהיות' מתיאשים ילחמו בחזקה ויעשו רעות רבות יען וביען הנה האיש המתיאש במלחמה כחולה המתיאש מן התרופה שבהתיאשו לא ישמור לפי מחסום מכל אשר יאוה, ולראות השם יתברך תועלת רב והכרח עצום ביעוד העונשים והזקו מצד אחר, לקח בזה דרך אמצעי והוא ליעד על כל פנים העונשי' לאנשים החטאי' בנפשותם ולתת להם מקום שישובו בתשובה, ויעדם שיקבל אותם כדי שהחוטא לא יתיאש ויוסיף על חטאתו פשע, והוא מה שאמר המשורר (תלים ק"ל) כי עמך הסליחה למען תורא. ולפי שאדון הנביאי' הרבה להוכיח את ישראל וליעדם בצרות רבות ורעות בפרשת והיה כי תבא ופרשת נצבים ובשירת האזינו הנה בעבור זה שלא יתאישו ראה לדבר על לבם ולנתמם ולברכם עתה באופן שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת, וזו היא הסבה הראשונה:
ואחשוב אני עוד שכאשר משה רבינו בפרש' וילך הלך להפטר מן השבטי' וכתב התורה ונתנה לכהנים וללויים ולזקנים לא היה בדעתו לתת זאת הברכ', אבל כאשר צוהו השי"ת על שירת האזינו ושיסדר אותה ויאמר לעם שהוא מעצמו כמו שפירשתי לא רצה משה ליפטר מתוך יעודים רעים ולכן ראה לברך אותם בסוף דבריו וכל זה נכלל באמרו וזאת הברכה, רוצה לומר כמו ששירת האזינו הוא יעוד רע שיעד משה לבני ישראל ככה נתן להם הברכה הזאת באחרונה וזהו טעם הא':
והסבה השנית היא שכבר ביארו הפילוסופים שהשכל האנושי להיותו בלתי מעורב בחמר היה שבחלש הכחות הגופניות יגבר פועל הכח השכלי. ובפרק י"ג חלק שלישי כתב המורה שהכחות הגופניות בימי הבחרות מונעות רוב מעלות הדעות והמדו' אשר בעבורם יבא האדם להשגת תכליתו כי מן השקר שיעלה ביד האדם עם רתיחת הליחו' האהבה השלמה לשם והאמת בדברי' המושכלי', אבל כל מה שיחלשו כחות הגוף ותכבה התאוה יחזק השכל וירבו אורו ותזדכך השגתו עד שכאשר יבא האיש השלם בימים קרוב למות יוסיף השגה ורוב התבודדות תוספת עצומה, ולפי שנפשו תגיל ותשמח. כי על כן אמר החכם על הנשמה הטהורה (משלי ל״א:כ״ה-כ״ו) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, פיה פתחה בחכמה וגו' צופיה הליכות ביתה וגו', לפי שהחכמים כל עוד שמזקינים חכמה נתוספת בהם ומפני זה היו השלמים לעת סלוקם מן העולם הזה להרגיש' בעצמם היותם מלאים כל טוב, נכספין מן הטוב ההוא הנוסף עליהם להריק ממנו על זולתם, כמו שראינו ליצחק שאמר לעשו (פ' תולדות) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות, שאמר זה לדעתו שאז תהיה נפשו באופן מן הדבקות כך שתהיה ברכתו יותר מועילה, ורבקה אשתו להסכים לזה הוסיפה בדבריו בספרה אותם ליעקב ואמרה ואברככה לפני ה' לפני מותי הנה הוסיפה לפני ה' לפי שנפשו בעת ההיא לפני ה' תעמוד ובו תדבק, וכן יעקב אבינו עם החלש כחותיו מחוליו אשר מת בו, בירך את יוסף ובירך אחר כך שאר בניו כלם ואמר אליהם האספו ואגידה לכם וגו', לפי שבעת ההיא נפתחו אליו שערי החכמה והמון נסתרות, ואז נדבה רוחו לגלותם לבניו, וכן אליהו אמר אל אלישע (מלכים ב ב׳:ט׳) שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, ומפני זה אמרו חכמינו ז"ל בפרק קמא דגיטין (דף י"ג) ובכמה מקומות שמצוה לקיים דברי המת וכמו שנראה מדברי האחים אל יוסף (פ' ויחי) אביך צוה לפני מותו לאמר אנא שא נא וגו', לפי שלהיותו לפני מותו בעת הדבקות ההוא ראוי שיקיים מצותו, וכן היו עושי' החכמים הקדושים חכמי הגמרא שהיו מוסרים לתלמידיהם מסורות החכמה וסודות התורה בשעת מותם כמו שזכרו בסנהדרין פרק חלק (דף ס"ח) מרבי אליעזר הגדול שאמר לתלמידיו כשבאו לבקרו בשעת מותו למה באתם והם השיבו ללמוד תורה באנו ואז התיר להם כל ספקותיה', ועל רבינו הקדוש אמרו (כתובות דף ק"ג) שבשעת מיתתו מסר לתלמידיו מסורות חכמה ולא היו עושין כן לקנאת' ללמד החכמה בחייהם חלילה וחס כי אם להיות' בעת ההוא בגבול כך מהשלמות שהן ראויין אליו. ולפי שבסוף פרשה שלמעלה אמר השם יתברך למשה עלה אל הר העברים הזה וגו' ומות בהר אשר אתה עולה שמה וגו' לכן רצה לברך אז את ישראל בעת הפרד נפשו מגופו לפי שאז היה יותר מתבודד ודבק באלהיו וזאת היא הסבה השנית עליו אמר לפני מותו סמוך למיתתו כי אז היה איש האלהים רוצה לומר הדבוק ומתאחד באלהיו. ואחר שנתן הסבות לברכתו אותם אמר שישראל היו ראוין לברכה מארבע טענות:
האחת מפאת התורה להיות אהבת השם יתעלה קדומה להם בעבור תורתו והוא אמרו ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן רוצה לומר שהיו שלשה התחלו' לאהבת ה' את עמו. האחת היא הקרובה מקבול התורה בסיני וזהו ה' מסיני בא כי משם בא להשגיח בהם ולהנהיגם. וגם יש התחלה אחרת יותר רחוקה ממנו שקודם מתן תורה כבר אהב אותם והוא אמרו וזרח משעיר למו. רוצה לומר מאותה שעה שנדחה עשו מעל יעקב אתיו ונתן לו הר שעיר למורשה. כמו שאמר (פ' וישלח) וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום. כלומר כבר מאותה שעה עלה במחשבה בחכמתו העליונה לקחת האומה הנבחר' לו לעם וכמו שאמר הנביא (מלאכי א׳:ב׳) הלא אח עשו ליעקב נאם השם ואוהב את יעקב. וגם היתה בזה התחלה אחר' יותר קודמ' מזו והוא משנתגרש ישמעאל מעל יצחק על פי הדבור שאמר לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע. וסוף הגירוש וישב במדבר פארן. הנה שהופיע ה' לעמו משנתן לישמעאל את מדבר פארן והיו הממי"ן מסיני ומשעיר ומפארן מ"ם הזמן והתחל' הדבר כמו (איוב כ׳:ד׳) מני שים אדם עלי ארץ ומעולם ועד עולם וזולת'. ויחס הזריחה לשעיר לפי שהיה מזרחי לארץ ישראל. מהר פארן אמר הופיע לפי שהיו דרומיים להם. וכאשר יעלה עמוד השחר ניצוץ השמש שהוא בלילה לצד צפון יופיע לצד דרום. וגם נוכל לפרש שעם היות מ"ם מסיני מורה על זמן מ"ס משעיר ומ"ס מפארן. והם ממ"י היתרון כמו (פ' ויחי) אחיו הקטון יגדל ממנו. (שופטים ה׳:כ״ד) תברך מנשים וזולתם. יאמר שזרח ה' להם יותר ממה שזרח לשעיר ופארן שהם בני עשו ובני ישמעאל. שעם היותם מזרע אברהם לא השפיע להם מהשפע הטוב כמו שהשפיע וזרח על בני יעקב וביאר מהו השפע והיתרון הזה אשר זרח והופיע על ישראל. באמרו ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו. רוצה לומר שבא מעולם המלאכי' שהם רבבות קדש מימינו של הקדוש ברוך הוא דת שהוא אש למו לישראל. ואמר מימינו לפי שהתורה היתה כתובה מלפניו באצבע אלהים ולכן אמר שהיא היתה סדר מושכל מהנבדלי' ושבאה ונכתבה מימינו של שם. ועם מה שפירשתי בזה לא יחסר דבר בכתוב הזה. כי בראשונה אמר מסיני בא וזרח משעיר למו. ומלת למו תשמש לביאה מסיני ולהזריחה משעיר. כי מסיני בא האלהים למו. ומשעיר זרח למו. אחר כך אמר הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו. שלמו השני יחזור להופיע ויחזור לאתא. והנה קרא התורה אש דת לפי שהיא אש שורף לפושעי' ודת ונימוס אלהי ישר לטובי' ולישרים בלבותם. ובספרי הביאו חז"ל דמויים וחקויים שהאש יתדמה בהם לתורה האלהית אמרו כשם שהאש מן השמים. כך התורה נתנה מן השמים. מה האש חיים לעולם. אף התורה חיים לעולם. מה האש קרוב לאדם נכוה ממנו רחוק ממנו צונן כך דברי תורה וכו'. רצו בזה שכמו שיסוד האש הוא עליון והדק שביסודות ולכן מקומו קערורית גלגל הלבנה. ככה התורה האלדית מבין שאר התורו' כלן היתה מפעל אלהי ומסודר' מהשכל העליון. וכמו שהאש חיים לעולם שעל ידו יתערבו היסודו' ויעשו המזגים ויתהוו ההווים. והחיו' בכלל תלוי בחום ובלחות. ככה התורה האלהית היא החום האלהית אשר בלבות החסידים שהוא יסוד החיים הנצחיי'. וכמו שאמר הנביא על המאמר האלהי (ירמיהו כ׳:ט׳) היה בלבי כאש בוערת. וכמו שהאש ראוי לאדם שיש עמו במצוע המקומי רוצה לומר שלא יתרחק ממנו הרבה כדי שלא יצטנן מסבת העדרו. וחוזק הקור הפכו. ולא יתקרב אליו מאד פן ישרף. ככה התורה האלהי' אין ראוי לאדם שירחיק ממנה כי היא חיינו ואורך ימינו. ואין ראוי גם כן שיעמיק שכלו בהבנת סודותיה ולא יכניס עצמו לפנים ממחיצתו וכמו שאמר (קהלת ז׳:ט״ז) ואל תתחכם יותר למה תשומם. ואמר החכם בחגיגה סוף פרק אין דורשין במופלא ממך אל תדרוש. הנה ביאר משה אדוננו עד כאן הטענה הראשונה אשר מצד המתברך והיא לאהבת השם לישראל:
והשנית היא אשר רמז באומרו אף חובב עמים כל קדושיו בידיך והם תוכו לרגליך. אמר על האומות ורצה בזה אף שהקדוש ברוך הוא אוהב את האומות והעמים כלם כמו שיאהב הפועל את פעולתו. הנה ישראל שהם קדושים הם מיוחדים להנהגתו וזהו אמרו כל קדושיו בידיך. אמנם האומות הם תחת רגליו. וזהו והם רוצה לומר שאר העמים תוכו לרגליך. הנה אם כן האומות תחת רגלי השם כלומר הם מסובבים ממנו. אבל אינם מונהגי' ומושגחים בהשגחתו הנפלאה כישראל שעל זה יאמר שהם בידיו. ולהיות העם הזה מושגח ממנו בפרטות עם כל שאר האומו' היה מהראוי שיתברכו יותר מהם:
והטענה הג' היא להיות הנבואה בקרב העם הזה שמפני זה הם יותר ראויים לברכה מכל האומות וכמו שאמר ונפלינו אני ועמך וזהו אמרו ישא מדברותיך. רוצה לומר ועוד שישא וינבא ישראל מדבריך האלהיים. אך אמנם בנבואותיהם לא ימצא שום הפסד בדתיהם כי תמיד יאמרו תורה צוה לנו משה מורשה וגו'. וכמו שאמר אחרון הנביאים (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תור' משה. ומה נמלצו דברי המדרש בפסיקתא שזכר רש"י בפי' הכתוב הזה והוא שישראל היו ראויים לברכה לפי שהם סובלים צרות הגלות ורואים כשהקב"ה נושא פנים שוחקות אל העמים ומסר אותם בידיהם. והוא אמרו אף חובב עמים כל קדושיו בידיך והם תוכו לרגליך. רוצה לומר אף על פי שהקדוש ברוך הוא אוהב ומחבב את העמים והאומות. לא מפני זה ישראל סרו מאחריו. אבל צדיקיהם וחסידיהם שהם כל קדושיו בידיך רוצה לומר הם בין ידיו בקדושת' ואף על פי שמקבלי' מכות וצרות הרבה הם תמיד דבקים בו ית' מוכים לרגליו כעבדים אל רגלי אדוניהם. ועם כל זה בתוקף המכות ההן ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה. יאמר שתמיד התורה לא תמוש מפיהם והוא על דרך (תלים מ"ד) כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך:
והטענה הד' באמרו ויהי בישורון מלך. רוצה לומר שישראל גם כן ראויין לברכה לפי שהקדוש ברוך הוא מלך עליהם. והמלכות הוא שהבדילם לממשלתו והנהגתו והיה זה בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל במתן תורה ששם היו מקובצים והיה ה' למלך עליהם וקבלו מלכותו והוא היה להם לאלהים. ומפני ד' הבחינות האלה. מצד התורה. וההשגחה. והנבואה. והמלכות היו ישראל ראויין לברכה והוא מה שרצה בחלק הא' הזה מההקדמה אשר עשה משה רבינו ע"ה לברכותיו:
ואחר זה פתח בחלק השני שהיא בברכת השבטים כל אחד בפני עצמה. וראוי להקדים בזה ולומר שבענין הברכות בכלל רוצה לומר טבעם ומהותם. כבר דברו החכמים האחרונים הרבה ולא ישר בעיני מה שאמרו הם. ואין החקירה הזאת מטבע זה המקום. לבד אודיעך דעתי בהם. והוא שהברכה אצלי היא שם משותף. ממנה מה שתהיה מהבורא לברואים. וממנה מה שתהיה מהברואים לבורא יתברך. וממנה מה שתהיה מהברואים קצתם לקצתם. והנה ברכת הבורא לברואים היא שפע שישפיע עליהם טובות. אמר וברך את לחמך ואת מימיך. ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו וגו'. שענינם הטבע והשפע הנתן לאותן הדברים ועל זה אמר שלמה (משלי י׳:כ״ב) ברכת ה' היא תעשיר לפי שהיא השפע האמתי. ואמנם ברכת הברואים לבורא אינה שפע אבל היא הודאה שבח והלול כמאמר דוד אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי. הנה שם הברכה שם נרדף לתהלה. וכן תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר וגו'. וזהו ענין אמרנו ברכו את ה' המבורך. רוצה לומר הללו ושבחו את ה' שהוא הראוי להלל ולשבח והוא המהולל באמת. ומזאת הבחינה יקרא הקדוש ברוך הוא חנון ורחום מן הפעול. שהיא זר מאד על בעל ספר עקרים מאמר ב' פ' כ"ו וחשב עליו מחשב' אבל כפי האמת ענינו מהולל ומשובח מפי בני אדם. ואמנם ברכת הברואים אלו לאל ואינה שפע כברכת השם לברואים. ואינה שבח והודאה כברכת האדם לבורא. אבל היא תפלה לש"י שיתן מטובו והשפעתו עליהם. ועם אותה תפלה יוכנו המקובלים לקבל השפע ההוא. כי התפלה היא המכינה אותם. וז"א כה תברכו את בני ישראל אמור להם. רוצה לומר שיהיו מתפללים בעדם ויאמרו יברכך ה'. יאר ה' ישא ה'. ולפי שאין הברכה הזאת כברכה האמורה בשם לברואי' לכן אמר אמור להם. רוצה לומר שאין הברכה ההיא כי אם תפלה ואמירה. לא שפע ונתינת דבר מה. ולכן אמר בסוף הברכה ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. רוצה לומר הם בתפלתם יזכירו שמי עליהם. ואמנם הברכה האמתית שהוא השפע. מידי יקבלו אותה ולא מידי הכהנים וזהו ואני אברכם. ולפי שהנביאים לא היו מברכים ומתפללים כי אם על האנשי' הראויים לברך ואשר היה הרצון האלהי שיבורכו לפניו. לכן יתחברו מזה התפלה מהנביא המברך וההכנה אשר תעשה תפלתו במבורך לקבל הברכה. כי על כן היו סומכים המברכים את ידיהם על ראש המבורך להכינו ולסעדו. והגדת העתיד להיות ומה שיצפה בנבואתו שעתיד לחול על המבורך ההוא. והנה ברכת משה לישראל הוא מהשתוף השלישי הזה וענינה תפלה עליונה שעשה עם כל השבטי' בברכו אותם והכנה שהכינם לקבל אותם הטובו' בברכותיו. והגדת העתיד להיות. כי כפי מה שהכינם ומה שהתפלל עליהם יתקיומו עליהם הטובו'. ולהורות שיהיה בזה גם כן מגיד העתידות והאותיות אשר תבאנה. לכן לא אמרם בלשון תחנוני' כי אם כגוזר ומגיד מראשית אחרית. וכבר זכרתי לך למה בירך משה את ישראל בשעה ההיא והותר עם זה הספק הה':
ואחרי זה ראוי להודיעך שיעקב אבינו בירך את בניו להיותם כולם חיים ואצלו בשעת מותו. כפי טבעם בעצמם ומדותיהם. והיתה הברכה ההיא מכוונת לכל אחד מבניו כפי תכונתו וטבעו. ולמה שימשך ויתגלגל על כל זרע כל א' מהם כפי טבע ותכונת אב היחס רוצה לומר השבט ההוא. הלא שזכר פחזות ראובן בעבור ששכב עם בלהה פלגשו. ולכן גזר עליו ועל זרעו אל תותר שלא יהיה לו יתרון הבכורה כראוי ונטל ממנו הבכורה ונתנה ליוסף ונטל ממנו השררה והמלכות ונתנה ליהודה כי אלה היו היתרונות שהיו לו במה שהוא בכור. כמו שאמר ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז שהיתר שאת הוא פי שנים בנחלתו. ויתר עז הוא המלכות הכולל הגבורה והאומץ. וכן שמעון ולוי זכר להם מה שעשו בשכם. ומפני זה גזר שלא תהיה נחלתם בפני עצמן מקובצת ומתאחד' כשאר השבטים. אבל יהיו עריהם חלוקות ומפוזרו' בישראל כדי שלא יתחזקו בהם לעשו' פעל אכזרי בזולתם כמו שעשו בשכם וכן היו ערי שמעון מפוזרות בקרב השבטים. וכן ערי המקלט אשר ללוים היו מפוזרי' גם כן בנחלת השבטי'. ושבח יהודה בגבורתו וקיום דבריו וגזר בעבור זה שהוא וזרעו ימשול באחיו. וכן ראה שהיה זבולן בטבעו סוחר ויששכר איש מנוחה. וכפי תכונתם גזר ענינם. וכן שאר הבנים ברכם כפי מדות וטבע כל אחד מהם בעצמם. והגיד שכן יהיו זרעם אחריהם ולכן אמר בתחלת דבריו האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם וגו'. הקבצו ושמעו בני יעקב. לפי שהיו ברכותיו כוללות שני הענינים יחד רצוני לומר תכונתם במה שהם בעצמם בני יעקב. ומה שיהיה בזרעם אחריהם. ובסוף הברכות אמר כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. שהיתה הברכה ראויה לכל אחד ואחד כפי טבעו ומדותיו:
אמנם בדגלים לא נשמר הסדר והיחס הזה אבל היה בראשונה יהודה להיותו נגיד ומצוה ושר הצבא ועמו יששכר וזבולון אחיו הנמשכים אחריו בסדר התולדה להיות שהיו אוהבים וקרובים זה לזה כפי קרבתם הטבעית והאהבה בין הלוחמים היא דבר מועיל מאד. ואלה יסעו בראשונה משום ויצא מלכם לפניהם:
ובדגל השני לצד דרום היה ראובן כי הוא הבכור ועמו שמעון כי הוא אחיו בן אמו ונולד אחריו כסדר. וגד לגבורתו נשתתף עמהם וגם להיות בני גד אוהבים מאד לבני ראובן כמו שהתבאר מענין נחלתם ששאלו אלו ואלו יחד מעבר לירדן לאהבתם בעצמם. ובדגל השלישי היו כל בני רחל. ואפרים ומנשה בני יוסף ובנימין. גם לאהבתם אלו את אלו. כי זה מה שכוונו מאד בדגלים. רוצה לומר אהבת השכנים והחונים אלו עם אלו כדי שלא יהיה בחנייתם קטטה:
ובדגל האחרון היותר פחות במעל' היו שלשה בני האמהות דן ואשר ונפתלי הנה אם כן היו הדגלים בבחינה אחרת כפי קורבתם ואהבתם אלו לאלו. אמנם משה רבינו בברכותיו לא כוון אל תכונת הבנים בני יעקב בברכת אביהם הזקן ולא אל אהבתם בעצמם כפי הדגלים. אבל צפה ברוח הקדש נחלת השבטים בארץ הנבחרת ובירך אותם כפי חלקם ונחלתם שמה. והנגזר על אותו שבט בארצו ונחלתי. ושמר עם זה כבודם ומעלתם בעצמם בקדימה ובאיחור כמו שיתבאר. ולכן התחיל מראובן לפי שהוא היה הבכור וגם לפי שהוא לקח נחלתו ראשונה מעבר הירדן אבל לא זכר אחריו גד עם היות נחלתו עם נחלת ראובן פן יהיה כדי בזיון וקצף לשאר השבטים בני הגבירות שקדם אליהם גד בן האמה. אבל זכר יהודה אחריו כי הוא אשר התנחל ראשונה בארץ שנאמר (יהושע ט״ו:א׳) ויהי הגורל למטה יהודה למשפחות' וגו' ואם בשביל שיהודה זכרו בבכורת המלכות במקום ראובן. ויבורך בברכת ראובן עצמו כמו שיתבאר. וזכר אחריו לוי לפי שהלוים היו חונים בירושלם עם בני יהודה וכמו שכת' הרמב"ן ושם היו קרבנותיו לרצון. וגם כן לפי ששתי ההנהגות הן סמיכות זו לזו האנושית במלך. והרוחניות בכהנים הלויים. ולפי שהמלך ישאל במשפט האורים והתומים. היה גם כן ראוי שיזכור ענינם אחר זכרון יהודה המולך. וזכר אחריו בנימין לפי שהיתה נחלתו בין בני יהודה ובין בני יוסף שנאמר ויעל הגורל מטה בני בנימן למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף. והנה להיות נחלתו קודם לנחלת יוסף קדמה ברכת בנימן לברכת יוסף. וירושלם ובית המקדש היו בין נחלת יהודה ובנימן. ואחריו זכר זבולון כי היתה נחלתו אחרי בני יוסף כמו שתראה בנחלת הארץ בספר יהושע ואחריו יששכר כי היה גורל נחלתו אחרי נחלת זבולון. ועם זה זכר בני הגבירות כולן קודמין כפי מעלתם לבני השפחות. כי כן היה ראוי שבברכה יקדם הנכבד לנקלה. וקודם לכל בני השפחות זכר גד לפי שהוא היה הגדול מבני זלפה. וגם לפי שהוא לקח נחלתו מעבר הירדן. והיו בני האמהות מכוונים כנגד ראובן בבני הגבירות וכמו שהעיד עליו בברכותיו כמו שיתבאר. ואחריו זכר דן שהוא מבני בלהה. ואחריו זכר נפתלי לפי שהוא אחיו ובן אמו נולד אחריו כסדר. ואחריו זכר אשר. שהוא בן זלפה הקטן. הנה התבאר מזה שבני הגבירות בירך כפי סדר נחלתם בארץ הנבחרת וכפי מעלתם בעצמם ובני האמהות כסדר תולדותם אחד מבני בלהה ואחד מבני זלפה להשוותם כמו שזכרתי כי לא רצה להבדיל ביניהם לא כפי נחלתם ולא כפי מעלתם כי אם כתולדותם. והנה לא זכר שבט שמעון ולא ברכו. כתב ר"א שהיה בעבור עון פעור כי היו העובדים שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם וכן הוא דעת רש"י ומדברי חז"ל הוא בהרבה מקומו' ובספרי אמרו וללוי אמר למה נאמר לפי ששמעון ולוי שתו כוס אחד שנאמר ארור אפם כי עז. משל לב' שלוו מן המלך. אחד פרע למלך וחזר והלוה את המלך. ואחד לא די שלא פרע אלא חזר ולוה. שמעון ולוי שניהם לוו בשכם. לוי פרע במדבר במעשה העגל וכו' והלוה עוד בשיטים ושמעון לא די שלא פרע אלא שחזר ולוה שנאמר ושם איש ישראל המוכה וגו' לכך נאמר וללוי אמר. הנה בזה העידו חז"ל ולא כחדו שנשמט שבט שמעון מלהתברך לחטא השטים. אבל הרמב"ן הקשה על זה הדעת בהוכחות נכוחות גם אמר ר"א שאולי הלך משה על דרך יעקב שלא ברך שמעון ולוי. ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו וגם זה טעם חלוש ותפל כי יעקב ישמיט שמעון ולוי מפני תכונותיהם בעצמם. ומשה רבינו בירך כאן לשבטים ולא לבני יעקב והנה לא השמיט לוי ולא תלה באהרן כי אם ענין האורים והתומים בלבד כמו שיתבאר אמנם המשפט והעבודה כלה לשבט יחסה בכללו והיה דעתו של הרב שהכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר שיעקב הזכיר בברכותיו שנים עשר בניו. וזכר יוסף באחד. ושמשה ראה לזוכרם בב' שבטים באמרו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. והיה זה בעבור שעשאם שנים עשר בחנוכת המזבח ובדגלים ובנחלת הארץ. ולפי שזכר את יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן. והוצרך להזכיר מנשה אחיו הגדול וכן ביחזקאל (סימן י"ח) מנה בחלוקת הארץ יוסף לשנים ולא זכר לוי. וכאשר מנה תוצאות העיר זכר שער לוי אחד. ולא מנה יוסף בשני שבטים ומשה הניח שבט שמעון שלא היה גדול כדי למנות את שבט יוסף בשנים עד כאן דבריו. ותמהתי ממנו שיאמר שהניח משה שבט שמעון ויזכור יוסף לשני שבטים. כי הנה לדעת הרב היות יוסף נחלק לשני שבטים היה לשיזכר בנחלה לשני שבטים. אבל לא לשיקראו שני בניו שבטי' והרב עצמו זכר בפרשת ויחי יעקב באמרו שם שיוסף היה בכור לענין הנחלה לא לשיקראו בניו שבטים וכל שכן שיהיה בלתי ראוי שישמט שבט מישראל מבני הגבירות מבלי הכרח. ואף שיהי' שמעון מעט העם לא מפני זה יכרת שמו מישראל ותעדר ממנו ברכת איש אלהים. ומה שאמר בחנוכת המזבח והדגלים הושמו מנשה ואפרים לשני שבטים. אין זה ראיה לדעתו כי לא היה זה שמה במקרה כי אם להכרח רב והוא שבחנוכת המזבח והדגלי' לא הופחד שבט לוי כמו שצוה השם למשה ולכן הוצרך לשום יוסף לשני שבטים להשלים מנין שנים עשר שבטי יה שהם מכוונים בי"ב מזלות שברקיע וי"ב חדשים בשנה. וי"ב גבולי אלכסון שאמרו במדרש שהם זרועות עולם. וכן ביחזקאל לפי שבחלוקת הארץ לא היה ללוי חלק ונחלה לכן לא זכרו בה. וזכר יוסף בשנים ולא תמצא בשום מקום שישים את יוסף לשני שבטים אם לא ימנה שבט לוי על פי השם להכרח. ואז ישימו את יוסף לשנים להשלי' המנין ההוא. וזה כולו מורה שלא היה איפשר שישמיט משה רבינו את שבט שמעון. כדי לזכור את יוסף בשני שבטים. כל שכן שלא זכר משה את יוסף אלא בשבטו וכמו שאמר בתחלת ברכתו וליוסף אמר ואליו בירך בלשון יחיד. אבל לפי שאמר וקרני ראם קרניו. ביאר הנמשל בקרנים ההם ואמר והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. ומה שאמר הרב שבעבור שזכר את יהושע המנחילם את הארץ שהיה מאפרים שהוצרך לזכור מנשה. אינה טענה כי לא היה יהושע גר לומר שלכבודו זכר אביו והיה די בשיכנה אותו לשבט יוסף. כמו שכנה משה רבו לשבט לוי. וכל זה מורה שדעת הרב בלתי נכון:
וכבר ראיתי בזה דעת אחר והוא שלהיות ברכת השבטים אשר ברך משה כפי חלקם ונחלתם בארץ כמו שאמרתי והיה שבט שמעון נכלל עם יהודה בנחלתו. לכן לא זכרו משה כי היה הצפוי בברכת יהודה ונחלתו הוא עצמו הצפוי בחבל שמעון הנכלל עמו בגורלו. והתבאר זה בספר שופטים שנאמר ויאמר יהודה אל שמעון אחיו עלה אתי בגורלי. וכתיב מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חבל בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם. וכבר העירו ג"כ חכמים על זה במדרש תלים. אם לא שהוסיפו לומר שלא זכר משה שבט שמעון בעצמו מפני מה שעשו בשיטים. וכמו שהביאו רש"י בפירושו וגם זה איננו שוה לי כי אף שהיתה נחלתו עם נחלת בני יהודה לא מפני זה היה ראוי שתשמט ברכתו. וכל שכן שברכת יהודה לא היתה בשפע הארץ והצלחותיה לשיוכל שמעון להיותו נכלל בה אבל היא מיוחסת אל שררתו ושבט מלכותו ואיך ישתף בזה שמעון:
והנראה אלי בזה ששמעון נתברך כאן באמרו ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו. כי שמע ה' נאמר על שמעון. כי כן אמרה לאה בלדתו כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה ותקרא שמו שמעון. ובפירוש הכתובים יתבאר ענין הברכה ואוכיח שנאמרה על שמעון. ודי עתה כשביארתי שברכות משה רבינו התחלפו מברכות יעקב. לפי שיעקב ברך את בניו כפי עצמם. וזכר מה שימשך בזרעם מתפלת אבותיהם ומשה ברך השבטים לא מפאת האבות כי אם כפי ענינם בעצמם מבלי הצטרפות כלל לאבותיהם וכבר העירו על זה חז"ל בבראשית רבה פרשת צ"ט. וזאת אשר דבר להם אביהם עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני. הוא מתחיל. וכיון שעמד משה רבינו פתח להם וזאת הברכה מאותו מקום שפסק להם יעקב הרי וזאת אשר דבר להם אביהם וכן אמרו בספרי וזאת הברכה זאת מוסף על ברכה ראשונה שבירכן יעקב אביהם וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. נמצינו למדים שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את ישראל משם התחיל משה וברכן. שנאמר וזאת הברכה רצו לומר שיעקב הפסיק בטבע בניו ומשה התחיל מהנמשכים מהם לא בבחינת טבע האבות ומדותיהם. ולכן סמכו זה למאמר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם כי היתה אותה ברכה לבנים החיי' בזמן ההוא ומשה סדר ברכותיו לכללות השבטים כמו שאמר וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלהים את בני ישראל. ובפי' הברכות בפרט יתבאר זה יותר. ועם מה שזכרתי בזה הותרו הספקות גם כן הו' והז' והח':מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
הערות
(ג) "אף חובב עמים". תוכן בקשתו הוא, שאחר ברית ערבות מואב יביאם ה' אל הארץ בזכותם, שמתחלה אמר (לעיל ט ה) לא בצדקתך ובישר לבבך וגו' כי ברשעת הגוים וגו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך וגו'. מפני שאז לא באו עדיין למדרגת הצדק והיושר, שצדק בין אדם למקום הוא רק כשנכנע ויקבל באהבה כל מה שיעשה ה'. ובין אדם לחברו רק מי שמוותר תמיד משלו. והיושר יורה מי שיש לו שכל ישר בלי להוציא משפטים מעוקלים ועושה כל דבר במתינות וישוב הדעת ושאלת העצה. וע"י שלא היה להם עדיין המעלות האלה באו לכל החטאים שעשו במדבר. יש מה שעותו ע"י שהוציאו משפטים מעוקלים ולא התישבו. ולא שאלו עצה. ולא שמעו אל מנהיגיהם. וזה חטא העגל שבעבור שטעו בחשבון העת שנצרך משה לבא. ועפי"ז הוציאו משפט מעוקל לעשות איזה אלהות. ולא באו אל אהרן לשאול מדוע בושש משה לבא, ומה לעשות, רק אמרו לו כמצוה קום עשה לנו וגו'. והוא אמר למי זהב התפרקו שחשב שעי"ז יתישבו בדבר. ויתפרקו תיכף בלא ישוב הדעת. ואהרן בנה מזבח לפניו פי' אצלו. שלא יקריבו בעצמם שום קרבן. ואמר חג לה' מחר. שכוונתו היה כי מחר יבא משה עם הלוחות. ויהיה אותו היום חג לה' כי אם לא עבדו לעגל שעי"ז נשתברו הלוחות, היה חג לה' אותו היום. ולעתיד לבוא באמת יהיה אותו היום יו"ט שבי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, והוא יהפך ליו"ט כמ"ש (זכריה ח יט) כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וגו' ולמועדים טובים. אבל הם לא באו עוד אל אהרן רק השכימו והקריבו בעצמם זבחים ועולות. וז"ש שם וירא משה את העם כי פרוע הוא לעשות ככל העולה על רוחם לבלי שמוע אל מנהיגם. כי פרעה אהרן שמשה אמר להם קודם שעלה והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם. שאהרן יהיה מנהיגם וחור משנהו. ואהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום והיו גסים בו לכן לא היו יראים ממנו (ומשה ידע מדתו של אהרן ולזה צרף עמו את חור. אבל הם הרגו את חור כמ"ש חז"ל על ויבן מזבח לפניו) וא"כ היה אהרן הגורם לשמצה בקמיהם שאם יקרה מלחמה ויעשו כהעולה על רוחם עי"ז יגבר האויב, וכן חטא המרגלים היה על שלא עשו בישוב הדעת. כמ"ש (דברים א) נשלחה אנשים וישיבו וגו' ויאמרו לנו את הדרך וגו'. שתלו הדבר רק בעצמם, וכששבו המרגלים ויהושע וכלב אמרו עלה נעלה רק שהאחרים אמרו שלא יעלו. עפ"י שכל הישר היה להם להאמין בה'. והם אמרו לרגום את יהושע וכלב באבנים. ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, וכשגזר ה' שלא יבואו אל הארץ אמרו הננו ועלינו ולא שמעו אל משה שמנעם, ושארי החטאים שחטאו במדבר היו מבלי הצדק שלא נכנעו אל ה' באמת, ולכן התלוננו כאשר באר בחוה"ל שהעובד מיראה יתלונן ולכן אחרי שאמר (לעיל שם) לא בצדקתך וגו' הזכיר חטא העגל והמרגלים בפרט מפני שהיה מאי היושר ושארי החטאים בכלל ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה. מפני שהיה מאי הצדק. וזה היה קודם גמר משנה התורה וברית ערבות מואב. אבל אחרי כן נהיו עובדי ה' מאהבה ונכנעו באמת אל ה'. ולא התלוננו עוד כאשר כתוב בחוה"ל שהעובד מאהבה לא יתלונן. והשיגו מדת הצדק והגיעו לשכל הישר לעשות הכל במתינות וישוב הדעת ולשמוע אל מדריכיהם ומנהיגיהם. (ובזה יתישב מה שאמר משה ליהושע (לעיל לא) כי אתה תבוא את העם וגו' אשר נשבע ה' לאבותם וה' אמר אל יהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם. מפני שה' בחן אז את לבבם שראויים עתה מצד זכותם לבוא, ומה שנאמר אשר נשבעתי שמשמעו מכבר, בעת חטא המרגלים (במדבר יד כח) כתיב אמור אליהם חי אני וגו' וטפכם אשר אמרתם וגו' והבאתי אותם וגו'. אבל מפני שיש לפרש שהשבועה נאמרה רק על אם אתם תבואו וגו'. ויש לפרשה גם על וטפכם וגו'. לכן יתפרש כפי שיהיו במדרגה בעת ביאת הארץ). ומעין זה בא משה לברכם ואמר ואף חובב עמים גם אם יהיו העמים זכאים עכ"ז כל קדושיו הם ישראל עם קדושו יהיו בידך יהיו חביבים לך כע"ד המליצה שהדבר החביב לאדם ישמרהו בידו. והם תכו לרגלך שהם נכנעים תחת רגליך ר"ל אף שתסתיר השגחתך מהם לרגע ובאו עליהם יסורים מקבלים עליהם באהבה. לא כמו שהיו לפנים. ויכנה ההסתר בשם רגל עד"ה (ישעיה סו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, פי' שבשמים כבוד ה' בהתגלות ועל הארץ הוא בהסתר: ישא מדברותיך. יאמר שבדבר זכות שכלם. נעשו ג"כ הפך מאשר היו, שעתה ינשאו מדברותיך עד שאמרו (ד) תורה צוה לנו משה. אף אשר שמענו רק ממשה מורשה היא אל קהלת יעקב עד"ה (לעיל ל כט) לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. ולפנים היה אף אנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי ה' ולבסוף מ' יום חטאו בעגל.כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
כל קדושיו בידיך - אלו פרנסי ישראל, שעומדים על ישראל ונותנים עליהם נפשן. במשה מהו אומר? שמות לב ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. בדוד הוא אומר שמואל ב כד אני הוא חטאתי ואני העויתי ואלה הצאן מה עשו:
והם תוכו לרגליך - אעפ"י שאנוסים, אעפ"י שלוקים, אעפ"י ששבוים: ישא מדברותיך - מקבלים עול תורתך עליהם. וכן הוא אומר שמות כד כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.
ד"א אף חובב עמים - מלמד שלא חלק הקב"ה חיבה לאומות העולם כדרך שחלק לישראל, תדע לך שכן הוא, שהרי אמרו: גזילו של נכרי מותר ושל ישראל אסור. וכבר שלחה מלכות שני סרדיטאות ואמר להם: לכו ועשו עצמיכם גרים וראו תורתן של ישראל, מה טיבה? הלכו להם אצל רבן גמליאל לאושה, וקראו את המקרא ושנו את המשנה, מדרש הלכות ואגדות. בשעת פטירתם אמרו להם: כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ מדבר אחד: גזלו של גוי מותר ושל ישראל אסור - ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות:
כל קדושיו בידיך - אלו גדולי ישראל, שמתמשכנים על ישראל. וכן הוא אומר ביחזקאל יחזקאל ד שכב על צדך הימני ושמת עון בית ישראל עליו, ואומר ואני נתתי לך את שני עונם, וכלית את אלה ושכבת על צדך השמאלי:
והם תוכו לרגליך - אע"פ שהם מכעיסים: ישא מדברותיך - מקבלים עליהם עול יראתך: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.
ד"א אף חובב עמים - מלמד שחיבב המקום את ישראל, מה שלא חיבב כל אומה ומלכות: כל קדושיו בידך - אלו נפשותיהם של צדיקים, שניתנות עמו באוצר, שנ' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. והם תוכו לרגליך - אע"פ שנרתעים לאחוריהם י"ב מיל וחוזרים י"ב מיל: ישא מדברותיך - כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
קדושיו. ב'. כל קדושיו בידך. יראו את ה' קדושיו. למה יראו את ה' קדושיו, כי כל קדושיו בידך:
תכו. ב' במס'. והם תכו לרגלך. על מה תכו. מה התם ל' הכאה, אף הכא ל' הכאה. ולומר שהם מוכים להכנס וללכת אחריך:
תכו לרגלך ישא מדברותיך. ר"ת תלים. שעל כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות:
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דברים לג ג.
ראו פסוק ב
חובב עמים = חובב אנושות
פירוש מקובל "אף חובב עמים" = ה' חובב את שבטי ישראל. פירוש יותר קרוב לפשט : אפילו שה' חובב את כל עמי העולם, קשה אפילו לקדושי העולם להבין מה הוא רוצה מהם (כמו איוב). עד שהם מבינים מה הוא רוצה מהם (ישא מדברתך= ה' נושא להם את דבריו, להסביר את רצונו) הם עוברים עינויים קשים (הדומים לדריסה == תוכו לרגליך).אבל אנו קיבלנו את התורה בסיני להקל על תהליך הבנת רצונו.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
- ^ רש"י רוצה כאן להסביר את צורת ההתפעל שביסוד המלה "מדברות" (עם דגש חזק בדל"ת כמו "מִדַּבֵּר", במדבר ז,פט): ה' מדבר עם עצמו והנביא שומע, כי אין זה לפי כבודו לדבר אל אדם. והקידומת "por" מזוהה אצל רש"י עם ההתפעל.
- ^ רש"י רוצה כאן להסביר את צורת ההתפעל שביסוד המלה "מדברות" (עם דגש חזק בדל"ת כמו "מִדַּבֵּר", במדבר ז,פט): ה' מדבר עם עצמו והנביא שומע, כי אין זה לפי כבודו לדבר אל אדם. והקידומת "por" מזוהה אצל רש"י עם ההתפעל.
דפים בקטגוריה "דברים לג ג"
קטגוריה זו מכילה את 15 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 15 דפים.