קטגוריה:במדבר ה כג

מלבי"ם - התורה והמצוה

סז. וכתב את האלות האלה הכהן, כנוי הרומז האלה בא להוציא שלא נחשוב שיכתב האלות הידועים בתורה כגון אלות שבמשנה תורה. והנה כללתי בס' התו"ה ויקרא ( ויקרא ד) שלעולם לא יבא שם הפעול לפני שם הפועל. ופה יצא מן הכלל, שהיה לו לומר וכתב הכהן את האלות. וגם שם הכהן מיותר שכבר אמר והשביע אותה הכהן. ופי' חז”ל שמצאנו שיאמר וכתב על ידי שליח כמו וכתב לה ספר כריתות, וכתב לו את משנה התורה שכשר על ידי שליח. כמו שאמרתי באילת השחר ( כלל טז ) שיש פעלים שיתיחסו אל האדם המצוה לעשוחם אף שאינו עושה בעצמו. לכן בא שם הכהן בסוף שדינו כאלו כתוב שני פעמים הכהן. שאם יכתוב וכתב פי' וכתב הכהן הנזכר למעלה ומוסיף שנית הכהן דוקא לא אחר, וכמה שאמר הרמב"ם [פ”ד מה' סוטה ה”ח] שאם כתבה ישראל פסולה.

סח. וכתב בספר משמע יש הבדלים בין ספר ובין מגלה ובין אגרת. הספר הוא הנכתב להיות קים לעולם כמה שאמר בא כתבה על לוח אתם ועל ספר חוקה (ישעיה ל) עין מה שאמרנו בפי' שם. והיה ענינו ידוע שהיו כותבים על הקלף המעובד ומשרטטים אותו. לא כן האגרת והמגילה והלוח. ועל כן אמר ר' ישמעאל (סוטה דף טז) בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא, התורה אמרה בספר והלכה בכל דבר. ואמר במגלה (דף יט) נקראת ספר ונקראת אגרת וכו' עיי"ש. ועל כן אמר אין כותבים על הלוח וכו'. ומובא בסוטה (דף יב) עיי"ש.

ובמה שאמר ומחה שענינו על המחיקה עד שאין רשומו ניכר, מבואר שצריך כתב שיכול למחות וכמה שאמרו בסוטה שם ובעירובין (יג). ומזה הוציא קל וחומר לספרי מינים. והפלוגתא שלדעת ר' ישמעאל קודר האזכרות ולדעת ר' עקיבא שורפן. לפי מה שאמר הרמב”ם [פ"ו מה' יסודי התורה ה"ה] שספר תורה שכתבו אפיקורוס שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שלא כתבם לשמן. וכמה שאמר בהגהות מיימוניות (שם ה"א) בשם הרא"ם דאם לא קדש את השם מותר למחקו, וכן דעת הרבה מן הפוסקים. וזה מפני שפסקו כר' עקיבא שהלכה כוותי', וכר' טרפון בשבת (דף קט"ז). ועין בשו”ת שב יעקב (סימן נד). ור' ישמעאל בכאן ור' יוסי בשבת (שם) יסברו דשם שנכתב שלא בקדושה, אסור לאבדו שכן דעת הפר"ח. ועל כן אמר שקודר לא שורף.

ובספרי ( ראה סא) על לא תעשון כן לה' אלהיכם, סבירא ליה לתנא קמא שהוא אזהרה לנותץ אבן מן ההיכל, ור' ישמעאל סבירא ליה שהוא אזהרה למוחק השם. ואם נאמר כדעת הרא"ם שם שפליגי, יש לומר שלכן מחמיר ר' ישמעאל יותר במחיקת השם אף שלא נכתב בקדושה, ואכמ"ל.

ומה שאמר ומחה אל מי המרים והיה די לומר אל המים, למה שאמר בספרי למעלה לחד מאן דאמר שנקראו מרים המאררים על שם סופם, באר שעתה על ידי מחיקת השם בתוכם יתחדש בהם טעם מרירות.